יד מלאכי – חלק א – כלל תר"ד, קטע 17

ר"ה הן כל היכא דתני כן כגון ד' ראשי שנים הן וכיוצ' משמע דווק' הן מכלל דליכ' אחריני אבל היכא דלא תני הן משמע דאיכ' אחריני ואע"ג דלעתים נקט להו נמי דוק' אע"ג דלא קתני הן הרשב"ש בשיטתו לר"ה בתחילתה:

ר"ו הרי אלו באזהרה. כל היכא דאמרי' אין במשמעותו מלקות כ"א איסורא שהעובר עליו כעובר על גזירת המלך תוספת' דברכות הביאה הרמב"ם בר"פ אלו הן הלוקין והכי אית' התם כל מצות ל"ת שיש בו מעשה לוקין עליו את הארבעים ושאר כל ל"ת שבתורה הרי אלו באזהרה העובר עליו כעובר על גזירת המלך ע"כ וסיים שם הרמב"ם הנה התבאר לך מזה המאמר ההפרש שיש בין אמרם במקומו לוקה או סופג את הארבעים ובין אמרם במקומו הרי אלו באזהרה ודע זה ושמרהו ע"כ כן למדתי מפשטן של דברים דכל היכא שאומרים הרי אלו באזהרה אזהרה הוא דאיכ' מלקות ליכא וכן הבין מהר"ש חזון בפירוש הטור להלכות דיינים סי' ז"ך אמנם מצאתי להר"ב כנה"ג בס' דיני דחיי שחבר על הסמ"ג בח"א דף י"ד ע"א שחולק עליו והכריח דהכונה היא לומר שכל מקום שנאמר הרי אלו באזהרה לא יחוייב שיהיה בו מלקות בהכרח כמו היכא שיאמר לוקה אלא משום דאיכ' גווני דלית בהו מלקות כגון אם לא עשה מעשה מש"ה תני לישנא דהרי אלו באזהרה וע"ש ונלע"ד ראיה לדבריו מההיא דר"פ אלו עוברין מ"ג א' דעלה דקתני במתני' הרי אלו באזהרה קאמר בש"ס מאן תנא דחמץ וכו' בלאו וכו' עד והאוכלו במ' ע"ש ודוק :

ר"ז השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה. לא אמרינן רק במקום שנוכל ללמוד לכל הנשים אבל לא שנאמר השוה כהנת לכהן דכיון דהוא מצוה דלא שייכא רק בכהנים אדרבה נוכל לומר דכשם שיש חילוק בין כהנים לישראלים ה"נ יש חילוק בין איש לאשה. גור אריה ריש פרשת אמור:

ר"ח השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה. לא אמרי' אלא היכא דשייך טעם האיסור באשה כמו באיש אבל היכא דלא שייך אותו טעם באשה כגון איסור טומאת מת דכהנים דמה שנאסר לאנשים הוא כדי שלא יהיו משרתי עליון העסוקים בעשיית הקרבנות טמאים דטעם זה לא שייכא באשה כלל כיון שאינה בתורת עבודה אז לא אמרי' דהושוו לאנשי' צדה לדרך על פירוש רש"י ריש פרשת אמור ועיין קצת כללים בזה בס' מטה אשר סי' י"ט בליקוטים:

ר"ט השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה. לאו דוקא לעונשין שבתורה אלא הוא הדין לעונשין שהם מדברי סופרים ר' מנוח בפירושו להלכות שביתת עשור מהרמב"ם סוף פרק שני:

ר"י הי מינייהו דאחריתי. רגיל תלמודא למבעי על שתי ברייתות דסתרי אהדדי וכלומר הי מתרווייהו נשנית באחרונה כדי שנסמך עליה ונימא דהדר ביה מקמייתא וכדאשכחן בפרק הבא על יבמתו ס"ד ב' ובפ' התכלת נ"ב א' ובפ' כיסוי הדם פ"ו ב' ובפי' רש"י שם ולפי זה הנה מקום אתי לדקדק על מ"ש הרב"י בא"ח סי' תק"ס וז"ל ועוד את"ל דפליגי הברייתות אהדדי אפשר דהלכה כקמייתא ולא כבתרייתא דמשום דמריה דתלמודא מייתי לה בתרייתא לא מכרעא מלתא דתהוי הלכתא כוותיה עכ"ל ואחרי נשיקת עצמותיו הקדושים לי המך נלע"ד דבדמייתי תלמודא ברייתא באחרונה ולא קבעי עלה הי מנייהו דאחריתא מסתמא אית לן למימר דקים ליה להש"ס דההיא שהוזכרה באחרונה בתרייתא היא ועלה אית לן למסמך דאל"כ הוה בעי עלייהו הי מנייהו דאחריתי כדבעי בהנך דוכתי דאייתינא ומדלא קא מיהדר למידע אי בתרייתא היא אם לא אלמא פשיטא ליה דכסדרן נכתבו:

רי"א השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה. לא אמרו אלא בכל המצות שנאמרו סתם שלא תאמר שיהא חיובן בסתם על האנשים ולא על הנשים א"נ בכל המצות שנאמרו בלשון זכר ולא כתב איש וכו' אבל במקום שכתוב איש בפירוש צריך לרבות אשה ובכמה מקומות דרשינן הכי אין לי אלא איש אשה מנין כ"כ הר"ן בחידושיו לסנהדרין דף כ"ז ע"ב וכן מצאתי להרשב"א ז"ל בשיטתו לקמא פ"א דף קע"א ע"ד וכ"כ הר"ב יבין שמועה בכלל תע"א בשם התוספות:

רי"ב הוון בעי מימר. דקאמר בתלמוד ירושלמי אפשר לפרש דר"ל אנו צריכים לומר כן א"נ אפשר דהוי כמו סברו' וכי היכי דאשכחן סברוה דקאי הכי בריש בתרא ובדוכתי אחריני ה"נ אפשר דהוון בעו מימר קאי הכי כסף משנה ריש פי"א מה' תרומות ומהר"י קורקוס שם ופרק ג' מה' מתנות עניים הלכה וגם מוהרי"ב בספר שדה יהושע על תענית דף ה' ע"ב פירש היו רוצים לומר אך מה שכתב הר"ב עיטור סופרים בדף פ"ה ע"ג דאפשר לפרשו מלשון בעיא וכו' לא זכיתי להולמו:

רי"ג הנהיג ר' פלוני במקום פלוני כר' פלוני לא משמע מזה דפסק הלכה כמותו כן למדתי מן הירושלמי דפרק קמא דשקלים דקאמר רבי ברכיה בשם רב ורבי סימון בשם ריב"ל הלכה כרשב"ג ר' חגא דציפורי אמר הנהיג ר' חנינא בציפורי כהדא דרשב"ג לא אמר אלא הנהיג אבל הלכה לא ע"כ:

רי"ד הא דידיה הא דרביה. קאמר בדוכתי טובא בגמ' ואע"ג דקרי ליה רביה לא היה תלמידו ולא הכירו ומשום דקאמר אותה המימרא משמיה משום הכי קאמר ליה רביה ולמדתי כן ממה שמצאתי בחולין קי"ג דקאמר הא דידיה הא דרביה על שמואל שאמר מימרא משום ר"א וע"כ שמואל לא הכיר את ר' אליעזר מימיו דר"א היה בחורבן מתלמידי ריב"ז ושמואל היה בדורות האחרונים בסוף ימיו דרבי וכמ"ש שם רש"י בענין אחר ואפ"ה קרי ליה לר"א רביה דשמואל מן הטעם שכתבתי ועוד למדתי כן ממאי דקאמר בפרק יש נוחלין קט"ז א' הא דידיה הא דרביה על מימרא שאמר ר' יוחנן משום רשב"י וידוע כי רשב"י לא היה רבו של ר"י ואף גם זאת לא הכירו כי אפי' בזמן רבי תלמיד רשב"י היה ר"י קטן כמבואר בספר יוחסין בדבור שקודם אלפא ביתא של תנאים וכן משמע עוד בפרק המניח ל' א' דקאמר הא דידיה הא דרביה על מימרא שאמר ר"א משום ר' ישמעאל וידוע שר"א לא ראה את רבי ישמעאל ולא הכירו אלא ודאי מפני שאמרה משמו הוי טעמא דקרי ליה רביה כאמור:

רט"ו השתא יש לומר וכו' דאיתא בכוליה תלמודא. מצאתי פי' מחודש בס' באר שבע דף ט"ו ע"ג וד' וזה הוא דכשמקשה בזה הלשון אינו מקשה מכח כ"ש דא"כ הוי סגי באמרו השתא וכו' מבלי תיבת י"ל כדרך כל שאר מקומות שמקשה מכח כ"ש אלא כך פירושו השתא אם זאת החלוקה אצטריך לאמרה בשביל איזה חידוש אשר נלמוד ממנה מ"מ זאת החלוקה האחרת מבעייא כלומר צריכא למימר בתמיה דדבר זה פשוט הוא מצד עצמו אף שלא נלמוד אותו מכח ק"ו עש"ב ולא ידעתי מה יענה ומה יאמר בנזיר מ"ג ב' דקאמר השתא י"ל באחריני מיחייב באביו לא כ"ש הרי דקאמר השתא י"ל ואפ"ה מסיים הקושיא במכ"ש אם לא שיאמר שלשון נזיר משונה אך אמנם גם בפסחים צ' ב' מצאתי כזה יע"ש שוב נדפס ס' שער יוסף על הוריות וראיתי שבדף פ"ט ע"א גם הוא שדא נרגא בדברי הב"ש מטעמים אחרים ע"ש:

רט"ז הכתוב מסרו לחכמים. אמרינן בכל מילתא דלא אתפרשא באורייתא בהדיא ועל פי התורה אשר יורו החכמים נעשה ונשמע כן יש ללמוד משמעתא קמייתא דפ' עד כמה כ"ו ב' דבברייתא ובש"ס שם קאמר לא מסרך הכתוב אלא לחכמים לפרש שיעור זמן הטיפול בבכור בהמה כמה הוא וז"ל רש"י שם הואיל ולא גילה לך שיעור עשייה שתוסיף ודאי לחכמים מסרך שיפרשו לך הטעם ואחריהם תלך ע"כ וכן תמצא עוד לרש"י ז"ל בפ"ק דקדושין י"א ב' על מתניתין דהטענה שתי כסף שכתב וכיון שלא פירש כמה לא מסרו הכתוב אלא לחכמים ולא קים להו לרבנן לאשבועיה בבציר מהכי וכו' ע"ש וכן בתמורה כ"ז א' עלה דמשני אביי תחת משכחת לה לישנא דאיתפוסי ולישנא דאחולי כתב רש"י שם הילכך הואיל ותרווייהו משמע לא מסרו הכתוב אלא לחכמים דידעי למימר היכא הוי תחת אתפוסי והיכא הוי חילול ע"כ וכן ראיתי להתוס' ז"ל דנקטו הך לישנא דלא מסרן הכתוב אלא לחכמים בפרק טרף בקלפי מ"ה ב' ד"ה תמיד ובפ' הוציאו לו נ"ד ב' סד"ה כרובים וכ"כ הרא"ש בפרק לולב הגוזל ססי' י"ד אלא כל הני פסולי מסרן הכתוב לחכמים והם אמרו שלא בשעת הדחק אפילו בדיעבד לא יצא כדי שיזהרו ישראל במצות אבל במקום הדחק הכשירום כיון שאי אפשר בענין אחר מברכין עליהם עכ"ד נמצאת אתה למד דבכל מידי דלא אתפרש באוריית' שייך שפיר למימר ביה הכתוב מסרו לחכמים וכדאמרן וזכיתי לשיטת הריטב"א על יבמות כ"י ושם ראיתי בר"פ האשה רבה שכתב בשם רבו הרא"ה דכי דייקא ומנסבא כדין מנסבא ואנן סהדי במלתא ופרסום כזה נחשב בכ"מ כעדות גמורה ואפילו בדאוריית' והכתוב מסרו לחכמים לדעת איזהו דבר מפורסם וניכרים דברי אמת שיהא חשיב כעדות ע"כ והביאו הנ"י ועוד מצאתי לרבנו בצלאל בשיטה מקובצת שלו על ב"מ שבדף מ"ב ע"ג גבי חצר משום יד אתרבאי כתב ולא מסרו הכתוב אלא לחכמים וכן כתב הר"ן בפ' יוה"כ גבי סיכה ורחיצה דמסרן הכתוב לחכמים והם הקילו בהם כפי מה שראו והתירו כל שאינו נעשה לתענוג יע"ש וכן תמצא למרן בכ"מ פי"א מה' ע"ז הל' ב' שכתב שהתורה לא פרטה דבר אלא אמרה ובחוקותיהם לא תלכו ומסרה הדבר לחכמים והם ראו שלא לגזור על הקרובים למלכות וכה"ג כתב עוד בפ"ב מה' חמץ ומצה הל' ב' גבי ביטול וביעור ע"ש שוב הגיעו לידי שו"ת מהרב צבי אשכנזי ז"ל וראיתי בסי' ט' דפליג על הרא"ש בההיא דפרק לולב הגזול שהבאתי וזו הלכה העלה דלא אמרי' הכתוב מסרו לחכמים אלא בשני כתובים המכחישין זה את זה כאותה דפ' אין דורשין באיסור מלאכה בחולו של מועד דההכרעה מסורה לחכמים אבל כשאין גילוי בפסוק להכשיר את הפסולין מסירה זו מנין ע"כ ולדידי המך ליתא להאי כללא אחרי המחילה רבה דסוגיא דפ' עד כמה שהבאתי בראשית מאמר הויא תיובתיה דהא התם ליכא כתובים המכחישין זה את זה וממילא דלא שייך הכרעה כלל ואפ"ה קאמר בברייתא ובש"ס לא מסרך הכתוב אלא לחכמים ובהך שיאטא שייטי כולהו רבוותא דאדכרנא לעיל וגם הרא"ש בא' מהם כיון שממנו לא יפלא כל דבר וידע ליה לההיא סוגיא אזיל אבתרה למימר הכי אף היכא דלא שייך הכרעת כתובים ונמצאו דבריו שרירין וקיימין. אחר עידן ועידנין יצא לאור העולם ספר קרבן נתנאל על הרא"ש ושם בפ' לולב הגזול ראיתי שאחר שיישב דברי הרא"ש לפי דעתו כתב וז"ל ודלא כשו"ת חכם צבי סי' ט' שהשיג על רבינו בזה וז"ל ובעיני יפלא דלא אמרינן הכי אלא בשני כתובים וכו' ומה דעתיה שרבינו לא ידע מזה אשר כל מצפוני הש"ס גלוי לפניו ואת מי אין כמו אלה וראוי להטריח שיהיו דברי חכמים קיימים עכ"ד ומכללות דבריו אתה למד שתשובה גנובה השיבו ושגם ממנו נתעלמה הלכה זו מדלא הזכיר מכל זה כלים:

רי"ז הניחא למ"ד וכו' אלא למ"ד וכו'. דאמרינן בכוליה תלמודא אחר הדק היטב ברובא דמינכר אני המך למדתי לומר דמסדרי התלמוד לא שמרו שום סדר בזה לא לפסוק כמ"ד קמא גם לא כמ"ד בתרא אלא כפי מה דסליק מיניה שעליו יפול קושיא הניחא כן הוו מסדרי ליה דזמנין אמר הניחא וכו' כדי לתרץ אליבא דהלכתא משום דקי"ל כמאן דאמר בתרא וזמנין אף דקי"ל כמ"ד קמא ואמר כן כדי לתרוצי גם אליבא דאידך דלית הלכתא כוותיה והוכחה לזה נמי איכא ממאי דאשכחן בש"ס דחד הניחא גופיה מהפך ליה בדוכתא אחרינא ומה שהיה בראשונה מ"ד קמא עביד ליה השתא מ"ד בתרא וכזה ראה וחדש בס"פ תולין קמ"א ב' דקאמר הניחא לרבא דאמר דבר שמלאכתו לאיסור וכו' שפיר אלא לאביי דאמר וכו' מאי איכא למימר ובתר הכי באותו פרק באותו מקום מהפך ליה הש"ס וקאמר הניחא לאביי דאמר וכו' אלא לרבא דאמר וכו' מאי איכא למימר וכן ביומא י"ב א' גבי אבנטו של כ"ג קאמר הניחא ובחולין קל"ח א' וכן בפ"ק דתמיד עבדינן ליה להפך וכה"ג מצאתי תו בפ"ק דנדה י"א א' דקא' הניחא לרב דאמר מעין א' הוא וכו' אלא ללוי וכו' ושם בע"ב מהפכינן ליה דכל זה מורה באצבע דאין סדר למשנה זו וכדאמרן. איברא שראיתי להכנה"ג בכללי הגמ' שלו כלל קכ"ז שכתב בפשיטות בשם מהר"י הלוי סי' א' דהיכא שאומר הגמ' הניחא למ"ד המאן דאמר עיקר אך אמנם אני בעניותי אחרי עמדי על עיקרן של דברים קחזינא דהך כללא דכייל לן הכנה"ג אין לו על מה שיסמוך בדברי מהר"י הלוי כלל ועיקר אחרי המחילה רבה וכמו שיבואר למאן דדייק בלישניה שם שכתב וז"ל וזה דהתם בגמ' (בפ' התקבל ס"ג ב') יהיב תרי טעמי להא דא"ר חדא משום בזיון דבעל א"נ משום חצרה הבא לאחר מכאן ולפי הנראה משמע דטעם בזיון דבעל הוא עיקר טפי כיון דאשכחן בגמ' דפ' המביא תנין כ"ד א' דתריץ בפשיטות האי טעמא דבזיון דבעל ונראה דהאי טעמא הוי עיקר דאמרי' התם הניחא למ"ד אשה עושה שליח לקבל גיטה מיד שליח בעלה אלא למ"ד אין האשה עושה שליח לקבל גיטה מיד שליח בעלה מאי איכא למימר ומשני טעמא מאי משום דאיכא בזיון דבעל והכא בעל לא קפיד דמשמע דתפיס במושלם טעם דבזיון ואע"ג דפריך בתר הכי הניחא למ"ד משום בזיון אלא למ"ד משום חצרה וכו' מ"מ מוכח דטעמא דבזיון הוי עיקר כיון דקאמר בפשיטות טעמא מאי משום בזיון וכו' דנראה דאומר אותו על הידוע לודאי אלא דבתר הכי פריך כדי ליישב גם להאי טעמא דאידך דהיינו משום חצרה הבא לאחר מכאן עכ"ל הרי בהדיא דעיקר טעמו הוא משום דתפס הש"ס בפשיטות תחלה טעמא דבזיון ולא משום דקאמר בלשון הניחא אלא שהוקשה לו דממאי דפריך הש"ס בתר הכי הניחא למ"ד משום בזיון וכו' משמע דלא קים ליה לתלמודא בב' הטעמים הי מינייהו עדיף ומעתה אין ראיה ממאי דנקט תחלה טעמא דבזיון ותירץ דלעולם טעמא דבזיון עיקר משום דנקט ליה בפשיטות מעיקרא אלא דכדי ליישב גם לאידך טעמא מייתי ליה ואע"ג דאין אותו הטעם עיקר ואל דעות ה' דאחר עידן ועידנין שכתבתי כן יצא לאור עולם ס' אור יקרות ושם ראיתי בדף ס"ד ע"ד שגם הוא השיג על הכנה"ג מלשון מהר"י הלוי גופיה ממש על הדרך שכתבתי והניחו בצ"ע יע"ש. עוד מצאתי להר"ב גינת ורדים שבגן המלך שלו סי' ח' כתב וז"ל בסוף ספר כנה"ג כתב בכלליו דכל היכא דקאמר תלמודא הניחא אליבא דפלוני דהוי הלכתא כאותו פלוני כיון דאפקיה בלשון הניחא ולע"ד אין כלל זה צודק דבמקומות טובא כן ואינה הלכה וכו' ובפ' הנשרפין דף פ' קאמר תלמודא הניחא למ"ד זוז"ג אסור והלכתא זה וזה גורם מותר ושם ע"ב כתבו התוספות דכד נחית תלמודא לתרוצי אליבא דמ"ד בתרא דהוי הלכתא כוותיה ולא כקמא דנקיט ביה לישנא דהניחא יע"ש וכו' עכ"ד ומתוך דבריו למדנו שהר"ב ז"ל סמך על דברי כנה"ג ולא חשש לחזות בנועם שיח מהר"י הלוי שהוא מריה דהאי כללא לפי דעת הר"ב כנה"ג דאין ספק דאילו היה עומד על מקורן של דברים שפיר הוה חזי דלא נגע ולא פגע כלל בהך כללא דהניחא וכדכתיבנא. גם הלום ראיתי מה שכתב הרב הנזכר שם בשם התוספות דפ' הנשרפין דכד נחית תלמודא לתרוצי אליבא דמ"ד בתרא דהוי הלכתא כוותיה ואנכי לא ידעתי אנה פנה הרב ז"ל שאני יגעתי ולא מצאתי בדבריהם דהנשרפין שכתבו כן וכ"כ ג"כ הר"ב אור יקרות שלא מצא דבריהם במקום שרמז הרב ז"ל ולדידי אפשר לומר דאולי למד למימר הכי ממ"ש התוס' שם בד"ה עובר ירך אמו וז"ל משמע שכן הלכה מדלא פריך הניחא למ"ד ירך אמו אלא למ"ד לאו ירך אמו מאי איכא למימר כדפריך מזה וזה גורם ע"כ דמשמע דאי הוה פריך הכי הוה הלכתא כמ"ד דלאו ירך אמו הוא כיון דנחית לתרוצי אליביה ולפק"ד לא מסתברא לומר דהתוספות ז"ל ימסרו לנו כלל הנופל לפרקים דבכמה דוכתי אשכחן בגמרא דקאמר הניחא למ"ד וכו' וקי"ל כמ"ד קמא כמו שתמצא בפ"ק דשבת ו' א' ובפסחים כ"ו א' וביומא ע"ג ב' ובנזיר ס"ב א' וביבמות נ"ה ב' ובסוטה כ"ו ב' ובב"מ פ"ז ב' ובע"ז נ"א א' ובבכורות מ"ה ב' ובנדה מ"ג א' ושם בע"ב ובערכין ל"ג א' וכאלה רבות עמדי ולכן נלע"ד דאין כוונת התוס' כמי שהבין הר"ב גן המלך אלא כוונתם הרצויה היא שהרגישו בשינוי והפרש שיש שם בש"ס דכד הוה בעי לאוקומי טעמי דברייתא בזה וזה גורם אע"ג דהוה ניחא שפיר למ"ד זה וזה גורם אסור קפריך תלמודא הניחא וכו' אלא למ"ד זו"ג מותר מאי איכא למימר והשתא דמוקים טעמא דברייתא משום דעובר ירך אמו שתיק ולא אמר הניחא כדבסמוך ומשום הכי כתבו דמדלא אמר כן משמע דלא בעי לתרץ הברייתא אלא אליבא דרבא דאית ליה עובר ירך אמו והלכתא כוותיה ובהכי ניחא ומתיישב לישנא דכדפריך מזה וזה גורם שכתבו דאי כדברי הגן המלך למה להו למנקט מזה וזה גורם דבסמוך כיון דממקומו הוא מוכרע מדלא אמר הניחא אלא ודאי מוכח בהדיא דלאו משום לישנא דהניחא הוא דפסקו כן אלא משום שינוי והפרש שבש"ס וכן מצאתי שוב למהרש"א שם שפירש דברי התוס' כמ"ש ע"ש אמור מעתה דכיון דדברי הכנ"הג והר"ב גן המלך לית להו סמוכין מן התורה לא ילפינן מינייהו כללא: רי"ח

הניחא למ"ד מופנה מצד אחד למידין ואין משיבין וכו'. לא מקשינן אלא היכא דאיכא לאוקומי ההפנאה לדרשא אחריתי אבל אי אין ההפנאה צריכא לשום דרשא הוי יתיר למדרש ג"ש אע"ג דאיכא פירכא ואינה מופנה אלא מצד אחד ר' בצלאל בש"מ לכתובות פרק אלו נערות דף נ' א' ול"ד ג' וצ"ו א' בשם תו' חצניות דפרק פסולי המוקדשין ושאפשר שגם רש"י סובר כן:

רי"ט האי תנא דבי ר' ישמעאל מפיק מאידך תנא דבי ר' ישמעאל. מצינו דקאמר אביי בפרק במה מדליקין ז"ך א' ופירש"י שם כלומר מוצא הוא מסברות אידך תנא דפליג עליה וכ"כ עוד בפ"ק דקדושין ל"ז ב' ומצאתי להריטב"א בחדושי יומא דף ט"ז א' שכתב דלא אמרי' כן אלא היכא דאיתמר בש"ס והטעם דלא רמי הש"ס ברייתות אהדדי ולישני תרי תנאי אליבא דרבי ישמעאל כתב הר"ב בית הלל בי"ד רסי' פ"ד שהוא משום דהני ברייתות לא היו שגורות בבית המדרש בפי כולם אלא בפי תלמידיו דוקא כמ"ש רש"י בפ' אלו טריפות ס"ו א' והרא"ש שם סימן ס"ח ונכון הוא:

ר"כ הלכה כפלוני לגבי פלוני. לא שייך אלא בדבר שיבא לידי מעשה וז"ל הרמב"ם בפירוש למשנה סוף פרק חלק כבר זכרתי לך פעמים רבות שכל מחלוקת שיהיה בין החכמים שאינו בא לידי מעשה אלא שהוא אמונת דבר בלב דאין צד לפסוק הלכה כאחד מהם ע"כ: