יד מלאכי – חלק א – כלל תר"ד, קטע 16

קצ"ד הלכה כבתראי. אמרינן אף היכא דפליגי במשמעותא דמתני' או מתניתא כן למדתי מדברי הרי"ף פ' אין צדין דעל מה שנחלקו שם שמואל ורבא במשמעותא דמתני' אבל לא במדה פסק כרבא וכן פסק שם הרא"ש מטעם שהוא בתרא והרמב"ם בפ"ד מה' י"ט הלכה כ"א וכמ"ש שם ה"ה ע"ש וכן בפרק כל הגט עלה דאמר רב אשי כגון דאמרי עדים נקב יש בו בצד אות פלונית כתב הוא ז"ל והלכה כרב אשי דהוא בתרא וכן פסק שם הרא"ש והרמב"ם בפ"ג מה' גירושין הל' י"א וכן יש ללמוד עוד כן מדברי הרי"ף ר"פ הגוזל עצים דבמאי דפליגי אביי ור' אשי שם בפי' דמתני' פסק כאוקומתא דר' אשי משום שהוא בתרא ע"ש וכן פסק שם הרא"ש והרמב"ם בפ"ב מה' גזילה וכן תמצא עוד להרי"ף בפרק הגוזל ומאכיל גבאין פורטין מתיבת המוכסין ע"ש וע"ע שם בפ' הגוזל עצים על מתני' דנתן לחרש עצים וכו' דפסק כרבא לגבי רב אסי במאי דפליגי בפירוש המשנה וכן פסק הרמב"ם בפ"י מה' שכירות הל' ד' וכן בר"פ המגרש פסק עוד הרי"ף כרבא נגד רב ספרא ורבי זירא במאי דפליגי במשמעותא דמתניתין ובודאי דטעמיה הוא משום דבתר' הוא כדכת' בכמה דוכתי וע"ע כ"מ פ' כ"ד מה' אישות הל' י"ב דכת' דלפי דעת הרמב"ם שסובר דר' יהודה ורבא פליגי במשמעותא דמתני' דאף המקללת יולדיו בפניו בפרק המדיר ע"ב ב' פסק כרבא משום דבתרא הוא ע"ש וכיוצא בזה תמצא אליו עוד בפ"ז מה' סנהדרין הל' ב' ע"ש וכן מצאתי עוד לה"ה בפ' כ"ג מה' מלוה ולוה הלכה י"ד שכ' דלפום מאי דסבר הרמב"ם דרב יהודה אמר רב ואביי פליגי בפירוש קרע ב"ד דבריי' פסק כאביי משום דבתרא הוא ע"כ הא קמן מבואר דשלשה עמודי ההוראה הרי"ף והרמב"ם והרא"ש כולם שוין לטובה דלעולם אית לן למיזל בתר בתרא אף אי פליגי בפירושא או משמעותא דמתני' או בריי' ואשכחנא ליה להרז"ה בריש סוכה דאזיל אף איהו בהך שיטתא שהרי שם כ' בזה הלשון ובודאי דטעמיה דרבא בפירושא דמתני' עדיף משום דבתרא הוא ע"כ ומעתה אני תמיה על הרב הגדול בעל ראשון לציון שבשלהי ביצה דף צ"ג סע"ג כתב בפשיטות דלא קי"ל הל' כבתראי אלא במילתא דפליגי בסברא אבל היכא דפליגי בפירושא דמתני' לא אזלינן אלא בתר מאן דמשתמעא מתני' שפיר כוותיה ואחרי המחילה רבה הא ליתא וכדהוכחנא בראיות ברורות ממיטב תלתא כחדא וכבר עלה בדעתי להליץ בעדו ולומר דאולי עד כאן לא כתבו שלשת הרועים הנ"ל דגם בדפליגי בפירושא דמתני' הלכה כבתראי אלא היכא ששקולים הם דמשתמעא שפיר מתני' כתרווייהו ואין עדיפות בזה לחד מן חבריה אבל היכא דמשתמעא מתני' לחד טפי מאידך אזלינן בתר מאן דדייקא מתני' כוותיה האמנם אחר התבוננות קא חזינא דלא מצינן למימר הכי מתרי טעמי חדא דמשסתמו דבריהם ולא לישתמיט לחד מינייהו בשום דוכתא לחלק בהכי אלמא סבירא להו דבכל גווני בתר בתרא אזלינן וזאת שנית דהא אשכחנא להרי"ף גופיה בפ' מי שאחזו דעל מה דאיפליגו רבא ורב אשי שם ע"ה ב' במשמעותא דמתני' דהרי זה גיטך על מנת שתשמשי את אבא וכו', כ' הוא ז"ל אלה הדברים והלכתא כרב אשי דבתרא הוא ואע"ג דאקשינן ליה ואסיקנא בקשיא הלכתא כוותיה דהא לא אסיקנא בתיובתא ואיכא מאן דאמר כיון דדייקא מתני' כוותיה דרבא הלכתא כוותיה עכ"ד ואחריו נמשך הרמב"ם ז"ל ופסק כרב אשי בפ"ח מה' גירושין הלכה י"ט וכמ"ש הר"ן וה"ה שם הרי דדעת שפתיהם ברור מללו דלא אזלינן בתר מאן דאשתמעא מתניתין כוותיה אלא הלכה כבתרא לעולם הגם שהוא מוקשה ממתני' הפך ממה שכתב הר"ב ראשון לציון מסברא דנפשיה:

קצ"ה הלכה כרב הונא ברוב הירושלמי נתיבות משפט דף רצ"א ע"ב שוב ראיתי שהביאו מוהריק"א בכלליו דף צ' ע"ג בשם ס' התרומות ש"ו סי' ד' והזכירו עוד מוהרי"ב בשדה יהושע בפי' הירושלמי על פסחים דף ה' ב':

קצ"ו השמר פן ואל אינו אלא לא תעשה. היינו בדליכא בההיא מילתא הזהרת לאו מפורש אבל היכא דאיכא הזהרת לאו בהדיא זולת ההשמר פן ואל כגון השמר לך פן תכרת ברית דכבר כתיב בפרשת משפטים לא תכרות להם ולאלהיהם ברית אז השמר פן אינו אלא תוספת אזהרה על הלאו ואינו עובר על ג' לאוין רש"ל בביאור לסמ"ג לאוין מ"ז והסכימה לזה דעתו של הרב כנה"ג בדינא דחיי שלו ח"א דף קס"א ב' ועיין רש"י בפרק הקומץ רבה ל"ו ב' שכתב השמר לך פן תכרת ברית הוי לאו גמור ללקות עליו ע"ש:

קצ"ז השמר פן ואל אינו אלא לא תעשה. לאו דוקא מילת השמר אלא כל היכא דכתיב לשון שמירה נמי הוי לא תעשה כדמוכח בבריי' דסיפרי פרשת כי תצא והובאה בפ"ק דר"ה דף ו' א' דאיתא התם ת"ר מוצא שפתיך זו מצות עשה תשמור זו מצות לא תעשה וכן מוכח עוד בפ' אלו הן הלוקין י"ג ב' דפריך אי הכי אפי' חייבי עשה נמי ומשני אם לא תשמור כתיב וכדרבי אבין אמר ר' אלעאי דאמר ר' אבין אמר ר' אלעאי כל מקום שנאמר השמר פן ואל אינו אלא לא תעשה וכן נראה עוד מדברי הרמב"ם פ"ד מה' תפילין שכתוב וכל המניח תפילין לכתחלה אחר שתשקע החמה עובר בלאו שנאמר ושמרת את החקה הזאת וכו' הרי דלאו דוקא השמר הוא דהוי לאו אלא כל לשון שמירה נמי הכי הוי ועיין רדב"ז ח"ב קובץ ג' בלשונות הרמב"ם סי' צ"ה טעם אמאי לא לקי על לאו זה ולמה לא מני ליה בכלל המצות והכי אמרי' תו בפרק שתי הלחם דף צ"ט ב' דלרב נחמן בר יצחק השמר ושמור תרי לאוי נינהו ע"ש וכ"כ רש"י בכתובות דף מ"ו א' ד"ה ונשמרת מכל דבר רע וכל מקום שנאמר השמר פן ואל אינו אלא ל"ת וע' עוד בפירוש על החומש בפ' משפטים בפסוק ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו שכ' לעשות כל עשה באזהרה שכל שמירה שבתורה אזהרה היא במקום לאו ובמכילתא שם איתא שהוא לאו מיוחד שלא לשנות סדר הנחת הכלים במקדש לת"ק דקי"ל כוותיה כמ"ש הרמב"ן בספר המצות דף קי"ז ע"ד ע"ש וע"ע בספר החינוך פרשת קרח מצוה ל"ת סי' של"ה דמושמרתם את משמרת הקדש נפקא לן לאו שלא לבטל שמירת הקדש ומצאתי שוב בהדיא בדברי הרמב"ם פ"ח מה' בית הבחירה וז"ל ואם בטלו שמירה עברו בל"ת שנא' ושמרתם את משמרת הקדש ולשון שמירה אזהרה היא ע"כ הרי מבואר דכל לשון שמירה אזהרה היא וכדכתיבנא הן אמת שמצאתי להכה"ג בלשונותיו שם שכ' שיש כמה מהדוחק לומר דלדעת הרמב"ם כל לשון שמירה היא אזהרה וכו' ע"ש ולדידי הם דבריו תמוהים וכנראה דאישתמיטו מיניה כל הני מילי ברירי דאייתינא לעיל גם מה שהקשה שם דאם כל לשון שמירה היא אזהרה איך כ' למעלה שהיא מ"ע מפסוק דושמרו וכו' לא קשה מידי דשאני התם דכיון דרצה לצוות על השמירה לא סגי בלאו הכי דהיכי לכתוב להזהיר על השמירה שוב נדפס ספר צרור החיים על הרמב"ם וראיתי שגם הוא דחה דברי הכנה"ג מכח דברי הרמב"ם בה' תפילין שהבאתי ע"ש ולא זכר שר שאר הראיות שהזכרתי וע"ע ס' חזון נחום על סדר טהרות שנדפס מחדש דף כ"ה ב' שגם ממנו נתעלמה הלכה זו:

קצ"ח השמר פן ואל אינו אלא לא תעשה. בימי חרפי מקדמוני נסתפקתי היכא דתרתי מינייהו כתיבי בהדי הדדי כגון השמר לך פן וכו' אי עובר בתרתי לאוי או אלאו אחד לחודיה הוא דקא עבר ושאלתי לבני הישיבה והשיבוני דבר דאלאו אחד בלחוד הוא דקא עבר כיון דתרווייהו בהדי הדדי כתיבי ושכן מוכח מדברי רש"י ז"ל בפירושו על החומש בפסוק השמר לך פן תעזוב את הלוי שכ' ליתן לו לא תעשה על הדבר דמשמע חד לא תעשה גרידא אז אמרתי הנה באתי לדון לפניהם בקרקע דלפי קוצר דעתי נראה דעל שניהם הוא עובר דמה יתן ומה יוסיף שיהיה הלאו השני בריחוק מקום מהראשון או שיהיו סמוכים אהדדי והבאתי ראיה לדברי ממאי דאמרינן בפרק יום הכפורים פ"א א' אמר ריש לקיש מפני מה לא נאמרה אזהרה בעינוי משום דלא אפשר וכו' מתקיף לה רב הושעיא נכתוב רחמנא השמר פן לא תעונה א"כ נפישי להו לאוי ופרש"י א"כ נפישי להו לאוי השמר ופן ששניהם לא תעשה ואנן לאו אחד אמרי' שמא לא רצה להרבות בו לאוין ע"כ מבואר מזה שפיר דאף כי סמיכי אהדדי השמר ופן לתרי לאוי חשבינן להו והוכחתי עוד כן מההיא דאמרינן במנחות צ"ט ב' אמר ריש לקיש כל המשכח דבר אחד מלימודו עובר בלאו שנאמר רק השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח את הדברים וכדר' אבין וכו' רבינא אמר השמר ופן שני לאוין נינהו רב נחמן בר יצחק אמר בשלשה לאוין שנאמר רק השמר לך ושמור נפשך מאוד פן השכח את הדברים ע"כ הא לך בבירור דלרבינא ורב נחמן בר יצחק דבתראי נינהו חשבינן להשמר ופן לתרי לאוי אף שבדיבור אחד ובפסוק אחד נאמרו וכ"כ הסמ"ג לאוין י"ג ע"ש והטעם שלא אמר שעובר בג' לאוין ע"ש בס' דינא דחיי וכן מצאתי תו להדיא בספרי פרשת ראה שבכל אותם הפסוקים דכתיב בהו השמר לך פן וכו' איתא שם בזה הלשון השמר לך בלא תעשה פן בלא תעשה והכוונה מבוארת דאתרתי לאוין קעבר אמור מעתה דאין מקום כלל להוכיח מדברי רש"י שכ' ליתן לא תעשה על הדבר דאלאו אחד בלחוד הוא דקא עבר דליתא כיון דבספרי אשר משם לוקחו דברי רש"י בפירושא אתמר דתרי לאוי אינון והשתא על כרחנו לומר דמ"ש רש"י ליתן לא תעשה על הדבר ר"ל ליתן לאוין על הדבר ואל יקשה בעיניך לפרש כן דאשכחן דכוותיה גם בלשון המשנה דבס"פ איזהו נשך תנן ואלו עוברין בלא תעשה המלוה והלוה וכו' הרי דאע"ג דהמלוה עובר בה' לאוין והלוה בשלשה כמבואר שם בגמ' נקט הך לישנא דעוברין בל"ת כלומר בלאוין שוב מצאתי להרמב"ם ז"ל בפרק ט' מה' שמיטה ויובל הלכה ל' שכ' וז"ל מי שנמנע מלהלות וכו' וחטא גדול הוא וכו' ע"כ וכ"כ עוד בספר המצות סי' רכ"ט ורל"ט הא למדתי שהאמת אתי במה שכתבתי דאף היכא דהשמר ופן סמיכי אהדדי חשבינן להו לתרי לאוי. ואולם קשיא לי טובא בעניינא דיומא דהא כל הנהו שינויי דמשנינן מההיא דפרק יום הכפורים אליבא דר"ל דהוא מריה דההוא שמעתתא נינהו כנראה למעיין שם וכ"כ להדיא התוס' שם ד"ה השמר ומאחר שכן איך משני שם תלמודא אליביה א"כ נפישי להו לאוי והא קא חזינן לריש לקיש גופיה בההיא דמנחות שהבאתי דס"ל דכשהשמר ופן סמיכי אהדדי ללאו אחד לחודיה הוא נחשב כדמוכח בסוגיא שם וא"כ שפיר הוי מצי למכתב אזהרה בעינוי ולימא השמר פן לא תעונה ולדידי המך הדבר צריך תלמוד:

והנה בהיותי נבוך בקושיא זו שאלתי את פי הרב המובהק כמוהר"ר אפרים כהן ז"ל מורה צדק בק"ק מודינא יע"א בשנת התפ"ח:

ותשובתו הרמת"ה כן היתה.

אותיותיו הנעימים האירו אל עבר פני. בשאלה קטנה להקשות ריש לקיש אר"ל דהתם ביומא נראה דס"ל השמר פן הם שני לאוין ובמנחות פרק שתי הלחם משמע דס"ל שהוא רק לאו אחד ע"כ ודאי לפום ריהטא היא קושי' עצומה אבל כד מעיינת שפיר ליכא כאן קושי' כלל תחלה נוכל לומר רבינא ורב נחמן בר יצחק לא אתו לפליגי אדר"ל אלא פרושי קא מפרשי דברי ר"ל דר"ל אמר סתם עובר בלאו ולא נחית למניינא ורב נחמן בר יצחק אתו לפרושי דברי ר"ל א"כ היינו כהא דיומא ואם נפשך לומר דפליגי אהדדי מ"מ נוכל לתרץ דבריו דהא הקשה מהרש"א בחידושי אגדות שלו שכתבו התוס' על הא דאמרינן יכול אפילו מחמת אנסו וכו' משנה היא באבות והכי קאמר הוא ז"ל למה לא כתבו התו' ארישא ג"כ ומשני מתני' קאמר מתחייב בנפשו ור"ל קאמר עובר בלאו אבל עדיין קשה וכי ר"ל אתא לאפלוגי אתנא דאבות אלא נ"ל כד דייקת שינוי לשון ר"ל הפליג דעתו לדעת אחרת דבמתניתין קאמר כל השוכח דבר אחד ממשנתו ור"ל אמר כל השוכח דבר אחד מתלמודו וצריך לחלק דרצה לומר אם שכח מתלמודו ר"ל פירוש המשניות אבל עדיין יש בידו משנה לפיכך אינו מתחייב בנפשו רק עובר בלאו ומתניתין קאמר השוכח דבר אחד ממשנתו א"כ אין בידו לא זה ולא זה ולפיכך הוא מתחייב בנפשו וס"ל לר"ל דקרא תרתי קאמר לאו אחד לשוכח תלמודו ולאו אחד לשוכח אף משנתו א"כ אינו ראוי לחשוב בכאן רק לאו אחד דכל היכא דמצי למדרש אפושי לאוי לא מפשינן וגבי מתחייב בנפשו בעינן לאו אחד ואינו עולה בחשבון הלאוין וכדאיתא במכות דף י"ג ב' ושם ברש"י ד"ה אין לוקין עליו וכו' אפילו דכאן אין עונש מיתה לפי שהוא לאו שאין בו מעשה ר"ל ס"ל אפי' לאו שאין בו מעשה לוקין עליו כדאיתא התם במכות דף ט"ז ע"א דמדייק ממלתא דר' יהודה לאו שאין בו מעשה לוקין עליו א"כ הוא מתחייב בנפשו אפילו בלי מעשה ולכן בא האזהרה על זה ולא נשאר לנו רק לאו אחד ורבינא ורב נחמן בר יצחק ס"ל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו ומכ"ש אינו מתחייב בנפשו ואינו צריך לאו יתירא על זה ומתניתין קאמר כאילו מתחייב בנפשו ולא חיוב ממש א"כ איכא לאוי יתירי ולזה קאמר עובר בשני לאוין או שלשה והכל בדרך גוזמא ואיום כדי לחזק הדבר וכבר הביא הרמב"ם ז"ל בשרשי סמ"ק שלו כי לאוי יתירי לפעמים באים להורות שגדול ענשו ובזה נסתלק התמיהה ע"כ והואיל שהוא מלתא דאגדתא לא רציתי להאריך. ואוחילה לאל ימיו יאריך כאוות נפשו בטוב ועתירת אוהבו עכ"ל:

הקטן אפרים כהן ודע

שאף אם תמצא למוני המצות ז"ל שלא מנו להשמר ופן לתרי לאוי אל תאמר בלבבך שהוא נגד מה שכתבתי ועל שניהם הוא עובר כי כן מנהגם ז"ל שכל הלאוין שהוכפלו בענין אחד עד שאמרו בו לעבור עליו בשני לאוין במנין המצות כללו שניהם בלאו אחד וכמו שהשרישנו הרמב"ם ז"ל בשרשיו לס' המצות שורש ט' הילך לשונו ודע כי אתה אפילו תמצא לשון חכמים כי מי שיעבור האזהרה הפלונית עבר על כך וכך לאוין או מי שיבטל הדבר הפלוני עבר על כך וכך עשה לא יתחייב מזה שתמנה הלאוין ההם כלם כל אחד ביחוד ולא כל עשה ביחוד כי הענין אחד ואין בו כפל ואמנם אמרו שהוא עובר בכך וכך עשה או בכך וכך לאוין בעבור הכפל הציווי או האזהרה במצוה ההיא כי הוא עבר על אזהרות רבות אם לא תמצאם יאמרו לוקה ב' או לוקה ג' אז ימנה כל אחד ביחוד וכו' עכ"ד יע"ש:

קצ"ט השמר דעשה עשה. לא אמרינן אלא היכא דלא שייך במצוה ההיא לא תעשה אבל היכא דאית בה לא תעשה כגון שבת דיש בו לאו מפורש דלא תעשה כל מלאכה אית לן למיזל בתר כללין דהשמר אינו אלא לא תעשה מוהרש"א ז"ל בחידושי אגדות שלו ריש פרק ג' דשבועות:

ר' הקש אי עדיפא מג"ש או ג"ש עדיפא מהקש. כתב הכנה"ג דבמחלוקת היא שנויה בין הפוסקים וכן ראיתי גם אני בעניי שנתחבטו בזה בעלי הכללי' ז"ל ודין גרמ"א דאיכא סוגיי טובא דמחלפי שיטתייהו דממקום אחד נרא' דהקש עדיף ומדוכתי אחרינ' משמע להפך ועתה הרחיב ה' לנו ופרינו באר"ש שמצאתי להרב המפורסם כמוהר"ר אליהו אלפאנדרי ז"ל בספרו ס' אליהו רבא וזוטא דף ע"א שהעמיק הרחיב עיונו כי רב הוא בזה הענין וזאת התורה אשר שם לפני בני ישראל דתרי גווני הקש הוו חד היכא דליכא שום הוכחה במקרא שבא להשוות הנושאים זה לזה כגון היקש דוהפדה לא נפדתה וכו' דפשיטא דקרא קאי בשפחה חרופה שאם לא יצאת לחירות באחד ממשפטי החירות דהיינו שלא נפדתה בכסף וגם לא נשתחררה בשטר והיא נחרפת לאיש שדין הבועל אותה להביא אשם ואין בפסוק כלל שבא להשוות הנושאים וכן נמי הקש דכי ימכר לך אחיך העברי או העבריה ודכוותייהו ועל אלו וכיוצא בהם היא שאמרו דג"ש עדיפא מהקש דכיון שהג"ש מקובלת מסיני והוא שאותן המלות לדרשן ולהשוותן זה לזה באו ובהקשות אלו לא נודע לנו מפי הקבלה שנסמכו זה לזה לאשווינהו אהדדי דין הוא שתהיה הג"ש עדיפא מינייהו ויש מין הקש אחר שמן הפסוק מוכח בבירור שרצה להשוות הנושאים זה לזה וכגון באשמו של מצורע דכתיב ביה ושחט את הכבש במקום אשר ישחט את החטאת ואת העולה במקום הקדש שבא להשוות אשם זה לחטאת ולעולה לענין צפון וכן נמי ואת השני יעשה עולה כמשפט דדרשינן כמשפט חטאת בהמה וכו' ועל היקשות אלו הוא שאמרו דהקש עדיף מג"ש דכיון דהכתוב היקשן זה לזה להדיא הוי כאילו מפורש במקרא ואלים חיליה יותר מג"ש ולא הוו ליה דיני ההקש רק לענין דאין למידין למד מלמד בקדשים אלה המשפטים אשר שם לפנינו הבאתי אותם בתכלית הקיצור ואם חפץ אתה לעמוד על עיקרן של דברים לך נא ראה גודל פלפולו ואתה תחזה כי כל הסוגיות יש להם ישיבה אחת בעולם ועיין משנה למלך ריש פ"ב מה' קרבן פסח וש"ב יום תרועה דף י"ד ג' וס' יבין שמועה להרשב"ץ דף נ"ב א' וע"ע בס' חוות יאיר סי' ר"ג שהביא כל מיני הקש שבתורה ומצאת כי תדרשנו:

ר"א השיב ר' פלוני כל היכא דמצינו לשון זה במשנה או בברייתא יש לנו לומר שבר פלוגתיה לא היה מדבר עמו כשערך אותה תשובה רק אמר אותה תשובה בפני אחר שאם לא כן הוי תני אמר ליה כדרך כל המדברים זה עם זה קול הרמ"ז פ"ו דפסחים משנה ב':

ר"ב היכא רמיזא. אולי לשון זה לא דמי למה שאמרו בו רמז מן התורה מנין דהיינו רמז גמור אבל היכא רמיזא משמע טפי דאסמכתא בעלמא הוא ודמי למאי קראה שכתב הרמב"ן ז"ל בשורש א' דאינה אלא אסמכתא בעלמא קנאת סופרים שורש ג' ויש לי להביא ראיה לדבריו מדברי רש"י ז"ל בפ' המקבל ק"י סע"ב שפירש מאי קראה היכא רמיזא ע"ש וע"ע רש"י פרק הנשרפין פ"א ב' ד"ה והיכא רמיזא אך מצאתי להרשב"ץ בזוהר הרקיע מצות ל"ת רפ"ו דאשכח בח"ק דמגילה היכא רמיזא דלא הוי אסמכתא אלא מעיקר תקנה ע"ש:

ר"ג הרשב"י הוא מאריה דגמ' טפי מראב"י והלכה כוותיה לגבי ראב"י. כ"מ ספ"ב מה' בית הבחירה וכתב מהר"ר צבי בסי' י' דהדין עמו שהרי פי' רש"י דקב ונקי ר"ל שלא לימד הרבה כשאר חביריו ע"כ:

ר"ד האלהים דהכי אמר ר"פ כדקאמ' אמורא הכי משמע דדקדק בשמועתו יפה ונקטי' כוותיה כ"מ פ"ה מה' נזירות הלכה ט"ז לדעת הרמב"ם והרמב"ן במלחמותיו בר"פ בן סורר ומורה כתב וז"ל ועוד דאישתבעו עלה בגמ' באלהים דרב אפילו נטל אמר אלמא א"א לפרוש' לדרב אלא כן ע"כ וכיוצא בזה מצאתי בשיטה מקובצת לב"מ ס"פ הזהב גבי באמת אמרו שכתב בשם ר' יהונתן דהואיל דבאמת נשבע שכן הוא להודיענו בא שהלכה כמותו ואין לגמגם בדבר: