יד מלאכי – חלק א – כלל תר"ד, קטע 15

קע"ח הותר מכללו. לא מקרי רק דבר שמתחלה נכלל בכלל האיסור והדר שריי' רחמנא ואפקיה מכללא אבל דבר שמתחלתו הותר ומעולם לא נכלל בכלל האיסור אין זה מקרי הותר מכללו רש"י ז"ל בפ' שלשה מינין מ"ד א' ד"ה לאסור יין מצוה ורפ"ב דפסחים ט"ז ב' ד"ה שם טומאה ע"ש וכ"כ התוס' ריש פרק כל הבשר קט"ו שכתבו וז"ל והקשה הר' יעקב מאורליינש מה לכולהו שכן לא הותרו מכללן תאמר בבשר בחלב שהותר מכללו אצל בהמה טמאה וחלב בהמה טמאה וטובא דאמר לעיל דאין זה מקרי הותר מכללו דדוקא חלב דכתיב כל חלב דמשמע אפי' דחי' הדר שרא דחיה זה חשיב הותר מכללו אבל בבשר בחלב לא כתיב כל עכ"ד ויובן כוונת דבריהם דלכאורה נראים תמוהים דכיון דבשר בחלב יצא מן הכלל והותר אצל בהמה טמאה מה יתן ומה יוסיף שלא נכללה בתחלה במלת כל ולמה יגרע שמו מלהקרא הותר מכללו מפני זה ותו דהרי מצינו בפ' תמיד נשחט ס"ב ב' דקרי ליה לעשיית הפסח ברוב צבור טמאים טומאה הותרה מכללה אע"פ שלא נכתבה מילת כל גבי טמא שאכל את הטהור וכן בדוכתי אחריני טובא אמנם במה שכתבנו בשם רש"י ניחא ויבואו דבריהם על נכון דכוונתם לומר דדוקא חלב דכתיב בה מלת כל ובודאי שגם חלב חיה נכלל בכלל האיסור כד הדר שרא רחמנא חלב חיה מקרי שפיר הותר מכללו פי' מאותו כלל שלו שגם הוא חיה בכלל משא"כ בבשר בחלב שמעולם לא נכלל בחיסור בשר בחלב חלב בהמה טמאה עם הטהורה וכן כל הנהו דממעיט להו לעיל שהרי הכתוב עצמו שאסר בשר בחלב נאמרו בו מיעוטים להורות לנו שמעולם לא נחסרו וכדקאמר לעיל מיניה קי"ג ב' גדי להוציא את הדם גדי להוציא את השליא וכו' דזה מורה באצבע שאין כוונתו יתברך לאסרם בתחלה ולהתירם אח"כ אלא שלא יוכללו (בכללו) בכלל האיסור כל עיקר ודאי דלא שייך לקרותו הותר מכללו דלא יתכן לשון זה אלא למי שבתחלה נאסר ולבסוף הותר מכלל איסורו שהיה נכלל בו דומיא דחלב חיה והשתא לפ"ז מה שסיימו התוספות בלשונם אבל בבשר בחלב לא כתיב כל הכוונה היא דכיון דלא כתיב ביה כל לא ידעי' בפשיטות שמתחלה נאסרו כמו בחלב דכתיב ביה כל חלב שלא יפול בו ספק כלל שחלב חיה גם הוא בכלל ואין ה"נ שלדעתם ז"ל לאו דוקא דהיכא דכתיב מילת כל מקרי הותר מכגלו אלא הוא הדין לכל המקומות והאיסורין דסתמא נאסרו ולא באו לשלול רק היכא דידעינן בבירור דמעולם לא נכללו בכלל האיסור דומיא דבשר בחלב וכדכתיבנא כנלע"ד וכ"כ שם הריטב"א ע"ש:

קע"ט הסתכלות כל היכא דאיתיה לשון זה הוא יותר מראיה כי המסתכל מוסיף ומדקדק בהבטה יותר מהרואה. כן כתבו אורחות חיים דף מ' ע"ג והרב דוד אבודרה' דף ע"ו ע"ג בשם הרא"ש וכ"כ הב"י לדעת הטור א"ח רסי' רפ"ט והמגן אברהם ססי' רכ"ה וכן מצאתי עוד לר' בצלאל בשיטת כתובות פ"ב דף ח' ע"א בשם רבינו מאיר הלוי ומן התימה על הסמ"ע בח"מ סי' קנ"ד ס"ק י"ד דאישתמיטתיה כל זה וכתב דלשון הסתכלות שייך לאומרו הסתכלות בעלמא בלי כוונת ראות דליתא וכמ"ש אלא דאיכא למידק על זה ממאי דאמרי' בע"ז כ' א' מעשה ברשב"ג שהיה ע"ג מעלה בהר הבית וראה נכרית א' וכו' ואף ר"ע ראה אשת טורנוסרופוס הרשע וכו' ופריך תלמודא ולהסתכולי מי שרי מיתיבי ונשמרת מכל דבר רע שלא יסתכל אדם באשה נאה ואפי' פנוייה וכו' ומשני קרן זוית הוא פי' ולא יכלו ליזהר ולהעצים עיניהם ע"כ והשתא כיון שיש חילוק בין הסתכלות לראיה מאי פריך ולהסתכולי מי שרי הלא בבריי' לא קאמר רק שראו ראיה בעלמא בלי הסתכלות יותר מדאי ובברייתא דונשמרת מכל דבר רע לא אסרינן רק הסתכלות שמוסיף בהבטה יתירתא והו"ל לשנויי שאני רשב"ג ור"ע דראיה בעלמא הוא שראו אותן ואפשר לתרץ דהוה ס"ד דמקשה דמדקאמר בבריי' דאמר רשב"ג מה רבו מעשיך ה' וכן ר"ע בכה על ההוא דשופרא דבלי בארעא ש"מ דדקו בה שפיר בהסתכלות יותר מראיה ולהכי פריך ולהסתכולי מי שרי והתניא וכו' ויש קצת הכרח לזה מדנטר לאקשויי הכי עד דמשני על רב דאמר אסור לאדם שיאמר כמה נאה נכרית זו ורב אודויי הוא דקא מודה וכו' שהרי כלל גדול הוא בידינו דכשמקשה תלמודא מאיזו משנה או ברייתא מתקן לה ברישא והדר מותיב מינה תיובתא וא"כ קודם שתרץ קושייתן דאקשינן על רב הוה לן למהדר לתרוצי בתחלה הבריי' בעצמה ולאקשויי ולהסתכולי מי שרי וכו' אלא ודאי מדנטר עד הכא לאקשויי הכי סבר המקשה דודאי מדאודיי קא מודה והיתה מגמתו להודות להקב"ה שככה לו בעולמו שראה אותה בהבטה מרובה ומשנינן קרן זוית הואי כלומר אע"פ דאמרי' אודויי הוא דקא מודה ור"ע בכה על ההוא שופרא דבלי בעפרא מ"מ לא ראו אותן בהסתכלות כי קרן זוית הואי ולא יכלו ליזהר ולהעצים עיניהם וה"ה דהוה מצי לשנויי להדיא שאני רשב"ג ור"ע דראיה בעלמא ראו אותן אלא קושטא דמלתא קאמר כי מעשה שהיה כך היה כנלע"ד:

ק"פ השמר דעשה עשה. ודע שיש מחלוקת דלרש"י ז"ל מה שקורהו עשה הוא לענין דאין לוקין עליו אבל לעולם אינו מצות עשה אלא נמנה בלאו ולדעת התוס' נמנה בעשה הגאון מהרא"ם ז"ל בפ' מוצא שפתיך כן כתב הר"ב הליכות אלי כלל רפ"ב ואני המך ראיתי להפר"ח בס' מים חיים דף י"ד ע"ד דפליג על הרא"ם בזה הילך לשונו ומה שכתב הרא"ם בפ' כי תצא לדעת רש"י השמר דעשה ר"ל שאין לוקים עליו אבל לעולם לא תעשה הוא ליתא דבשו' דוכתא לא מתפרש הכי אלא בפשיטא דהוי עשה ממש וכו' ע"כ וכן מצאתי להרשב"ץ בפתיחת ס' זוהר הרקיע ריש דף ג' דלמ"ד השמר דעשה לאו צריך להוסיפו על הלאוין ולמ"ד עשה צריך להוסיפו על העשה ע"ש

קפ"א היכא דפליגי תרי תנאי או תרי אמוראי כל היכא שאנו יכולים לומר שנחלקו בסברתם דמר סבר הכי ומר סבר הכי טפי עדיף מלומר שנחלקו בסברת רבם דמר אמר הכי אמר רב ומר אמר הכי אמר רב מפני שכשהם חולקים בסברת רבם יש כאן הכחשה מצאתי כתוב בתשובה כתיבת יד לאחר קדוש מדבר וכתב שם שהוא כלל מסור בידינו מדברי רש"י כ"כ הכנה"ג בכללי הגמ' אות פ' ומדכתב כן בשם תשובה כתיבת יד נראה דאישתמיט מיניה דהך כללא מבואר בש"ס פרק אע"פ נ"ז א' דקאמר הא קמ"ל דפליגי תרי אמוראי אטעמא דנפשייהו ולא פליגי תרי אמוראי אליבא דחד אמורא ושם פי' רש"י בהדיא כדברי התשובה ואחרי מופלג יצא לאור הדפוס ס' אור יקרות ושם בליקוטים דף ס"ב ע"א ראיתי שגם הוא השיגו בזה:

קפ"ב הלכה כפלוני נגד פלוני. דאמרי' בפ' מי שהוציאוהו מ"ו ב' ר' אסי אמר הלכה אתמר ור' חייא בר אבא אמר מטין אתמר ור' יוסי בר חנינא אמר נראין כתב מוהר"י חאגיז בס' תחלת חכמה דף ג"ן ע"ג ונראה דקי"ל כרב אסי דאמר הלכה איתמר דרב אסי הוא בתראה וגדול בחכמה ובמנין כמו שבא בתוס' פ"ק דמציעא דף י"א ע"ב והיא כשגגה היוצאת מלפני השליט שנתחלף לו מרב אשי לרב אסי דהא התוספות שם ט"ז א' ד"ה ארצי קמיה על רב אשי הוא דכתבו כן ולא על רב אסי כמו שיתברר למעיין שם: קפ"ג

הלכה כדברי המכריע אפשר דלא אמרי' כן אלא כשמכריע בין יחיד ליחיד משום דבכל פלגא הוו שנים לגבי אחד אבל כשנחלק יחיד עם רבים אפשר שלא נפסוק בזה כמכריע כ"כ מוהר"י קורקוס בפי"ג מה' תרומות הלכה י' והן אמת דלישנא דכל מקום שאתה מוצא שנים חולקים ואחד מכריע וכו' דנקטו בפרק כירה ט"ל ב' דייק כוותיה אך אמנם איכא למידק איפכא מההיא דפרק כיצד מברכין מ"ג ב' דעלה דאיפליגו ב"ש וב"ה בבריי' דהביאו לפניו שמן והדס הכריע ר"ג כב"ש ואמרי' עלה א"ר יוחנן הלכה כדברי המכריע וה"נ בספ"ק דפסחים כ' ב' במחלוקת ב"ש וב"ה היינו פוסקים כמכריע אי לא הוה דעת שלישית ע"ש הא קמן דפסקינן כמכריע אע"ג דהוי כיחיד אצל רבים דהא דברי ב"ש אינם חשובים כלל לגבי ב"ה וכדאמרי' בפרק כיצד מברכין ל"ו ב' ב"ש במקום ב"ה אינה משנה והכי איתא תו בפ"ק דביצה י"א ב' ובפ"ק דיבמות ט' א' וכן מתברר פי' זה מדברי רש"י בפ' ר"א דמילה קל"ח א' ובקידושין נ"ד ב' ומדברי הרי"ף בר"פ הזהב דף פ"ד א' ובפרק מי שמת דף ק"ל א' ועיין תוס' פרק הדר ע"ב ב' ד"ה כח ופ"ק דחגיגה ו' א' ד"ה ורבי ובכתובות נ"ג א' ד"ה שאין ובפ' כל הבשר ק"ד ב' ד"ה רבי וע"ע שו"ת חוות יאיר דף צ"ה א' שכ' דאינה משנה ר"ל דדברי ב"ש בטילים לגמרי כאילו לא נזכרו וגרע משאר פלוגתי דתנאי מטעמא דב"ה רובא בצירוף הסכמת הבת קול וכדכתבו התוס' בפ' הזהב נ"ט ב' ד"ה לא ומיהו אפשר לישב דמידי הוא טעמא אלא להרמב"ם הא שמעינן להרמב"ם ז"ל בפירוש המשניות בפ' ארבעה אחין דאית ליה דרכא אחריני בפי' ב"ש במקום ב"ה אינה משנה וז"ל שם והעיקר אצלנו ב"ש במקום ב"ה אינה משנה ר"ל כל מקום שתמצ' ב"ש מקילין וב"ה מחמירין וזה הפך המפורסם מסברתם לפיכך תדע שהמשנה מוטעית ושהדבר המיוחס לב"ש אמנם הוא חוץ מן המקומות המנויין שהם מקולי ב"ש ומחומרי ב"ה ולפיכך פסק ההלכה בכאן יקיימו עכ"ד ואחריו נמשכו הרע"ב והתי"ט שם והזכירו לשבח ולחידוש הרלנ"ח בתשובותיו סימן ק"ח ואני המך בעניותי אין לי פה להשיב על דבריהם כי פשט דברי הסוגיות שהבאתי לא מוכחי הכי וכבר עמדו על זה הר"ב קול הרמ"ז והר"ב הון עשיר שם והר"ב בית דוד ברפ"ח מחולין ע"ש שישרים בליבותם האריכו למעניתם בביטול פי' זה ויש לתמוה על הכנה"ג שבכללי התלמוד כלל מ"ה הביא דברי הרמב"ם הנ"ל בלחוד ולא הזכיר כלום מהסוגיות דמוכחי הפך זה גם לא דעת רש"י והתוס' והרי"ף דאייתינא והוא פלא:

קפ"ד הלכה כדברי המקיל בעירוב דוקא אבל לא במחיצות. וטעמא דמלתא הוא משום דעירוב אין לו עיקר בדאוריי' אבל במחיצות אפי' דרבנן כיון דאית להו עיקר בדאוריי' לא אמרינן בהו הלכה כדברי המקיל הריב"ש ז"ל ס"ס ת"ה ושכ"כ הרשב"א וכן מצאתי להריטב"א ריש פ"ט דעירובין דף ס"ו ע"א ועיין בסוף ספר פרשת העיבור שנדפס מחדש מ"ש ע"ז:

קפ"ה הלכה כדברי המקיל בעירוב לא אמרי' בבעיא דלא איפשיטא. כ"כ הב"ח בא"ח סי' שצ"ח ס"ב לדעת הרי"ף והרא"ש והוסיף שנית בריש סי' ת"ר ונתן טעם לשבח דדוקא בדאיכא מאן דמקיל ואיכא מאן דמחמיר אית לן למימר כדאי הוא ר' פלוני לסמוך עליו באיסור תחומין דקיל אבל היכא דליכא מאן דשרי ומספקא מילתא לכולהו רבנן אין בידינו להקל ע"כ וכ"כ הר"ב קרבן נתנאל בדף כ"א סע"א וכ"ג ע"ד וכ"ד ע"ד:

קפ"ו הלכה כדברי המקיל בעירוב. לא אמרינן כל היכא דאיכא לפרש הכי ואיכא לפרש הכי ב"ח שם סי' שצ"ח ס"ב: קפ"ז

הלכה כדברי המקיל באבל. אע"ג דבגמ' לא איתמר אלא באבלות דתוך ז' אפ"ה אמרי' כן בדיני האבלות דלאחר ז' כן למדתי מתוך דברי הרמב"ן בס' תורת האדם דף ס"ד ע"ג דעלה דתניא בבריי' מתה אשתו אסור לישא אחרת עד שיעברו עליה שלשה רגלים ר' יהודה אומר רגל ראשון ושני אסור שלישי מותר כ' הוא ז"ל דהלכה כר' יהודה שלישי מותר דקיימא לן הלכה כדברי המקיל באבל ושכ"כ הרי"ץ בן גיאת ז"ל וכוותייהו פסק הרא"ש בפרק ואלו מגלחין מטעמא דר' יהודה מקיל וכן פסק ר' ירוחם תלמידו נתיב נ"ח ח"ב וכ"כ הריטב"א בחידושיו למועד קטן שם ופסקו גדולי הצרפתים וגם הרמב"ן ז"ל הלכה כר' יהודה לפי שהוא מקיל הרי דאף בדיני אבל דלאחר שלשים אית להון להני רבוואתה דאמרינן הלכה כדברי המקיל באבל וכ"ש בדיני אבל דלאחר שבעה עד שלשים וכן נראה עוד מדברי הריטב"א שם גבי כל שלשים יום לגיהוץ שכ' דהלכה כרשב"א שהוא מקיל ורבא סבר לה כוותיה ע"ש והגם שהרב"י והב"ח בההיא דשלשה רגלים פסקו כהרי"ף והרמב"ם דאית להו כת"ק דר' יהודה מ"מ לא פליגי אהך כללא אלא מטעמי אחריני הוא דפסקו כן כמו שיתברר למעיין בדבריהם ותדע עוד שכן הוא דהא הרב"י גופיה ס"ס שמ"ב במילתא דאחר שבעה כ' ולענין הלכה נקטינן כדברי המקיל באבל יע"ש הן אמת שהגהות מימוניות בתשובות דשייכי לספר שופטים סי' ד' כתבו דלא שייך לומר הלכה כדברי המקיל באבל אלא כל שבעה אבל לא משבעה ואילך אך לענ"ד יחיד הוא בדעת זה נגד רבים וגדולים שהבאתי ויש לתמוה מעתה על מוהר"ש אלגאזי ז"ל שבהליכות אלי כלל רנ"ב לא הזכיר אלא דברי הגהות מיימונות כאילו הם הלכה פסוקה ומוסכמת ולא שת לבו גם לזאת דיחיד הוא בסברא זו נגד הנך רבוואתא שהזכרתי וכן מצאתי עוד בשיירי כנה"ג א"ח ס"ס תקמ"ח שבענין גערה ביום שלשים כ' דאף אם הרא"ש פליג הלכה כדברי המקיל באבל וכן נקטו בפשיטות הרב גנת ורדים חי"ד כלל ה' סי' ה' ובשו"ת כרם שלמה סי' כ"ח בדין אבל שחל יום שלשים שלו בשבת דוק ותשכח:

קפ"ח הלכה כדברי המקיל באבל. לא אמרינן בסברא הדחויה מכל הפוסקים כ"כ הרב הגדול בעל בית דוד על הטורים בי"ד ס"ס קצ"ח וכ"כ עוד הר"ב שו"ת זקן אהרן ס"ס צ"ד:

קפ"ט הלכה כדברי המקיל באבל. לא אמרינן אלא בדיני אבלות אבל לא לענין קריעה הכי איתא בפ' ואלו מגלחין כ"ו ב' אמר שמואל הלכה כר"י בן בתירא ומי אמר שמואל הכי והאמר שמואל הלכה כדברי המקיל באבל אבלות לחוד קריעה לחוד ע"כ וכ' מוהריק"א בכלליו בשם תורת האדם להרמב"ן וכ' הב"ח בי"ד סי' ש"מ סי"א דהכונה בזה הוא דאבלות דוקא בכל דוכתא קאמרינן הלכה כדברי המקיל אבל בקריעה כשאר דברי סופרים הוא דאיכא דוכתא דמחמרינן והיכא דלא איפסיקא הלכתא מסתמא אין חילוק ואף בקריעה הלכה כדברי המקיל עכת"ד וע"ש שכ' כן לתרץ קושית התוס' שהקשו שם בדף כ"ב ב' ד"ה אחד האיש על תוספת הרב שפסק כרשב"א מטעם דהלכה כדברי המקיל וע"ז כתבו ולא ידענא מאי קאמר דלקמן אמרינן אבלות לחוד וקריעה לחוד ע"כ הנה מתוך דבריו נראה שהבין דלאו מטעם דהלכה כדברי המקיל באבל פסקו כרשב"א ולהכי פירש דהלכה כדברי המקיל דקאמר היינו בכל דברי סופרים דעלמא דקי"ל כדברי המקיל ולע"ד ליתא דעיקר טעמא הוא מהא דקי"ל הלכה כדברי המקיל באבל וכדכתבו התוס' וכן איתא להדיא במרדכי שם וז"ל ויש פוסקים הלכה כר"ש משום דהלכה כדברי המקיל באבל וקשה דאמרינן לקמן קריעה לחוד אבלות לחוד ע"כ ובלא זה נמי יש לתמוה על מה שסיים דהיכא דלא איפסיקא הלכתא מסתמא אין חילוק ואף בקריעה הלכה כדברי המקיל דמשמע אף כנגד ת"ק דבהכי קמיירי התוס' וזה אינו דע"כ לא אמרי' דבשל סופרים הלך אחר המקיל אלא כשהוא חד לגבי חד וכדמשמע מפשטא דבריי' דפ"ק דע"ז ז' א' דקתני בהדי' היו שנים א' מטמא וא' מטהר א' אוסר וא' מתיר וכו' ור' יהושע בן קרחה אומר בשל תורה הלך אחר המחמיר בשל סופרים הלך אחר המקיל וכוותיה איפסיקא הלכתא שם וכן פסק הרמב"ם ספ"א מה' ממרים וכ"כ רשד"ם בי"ד סי' צ' ע"ש וכ"כ הרשב"א בתשוב' סי' רנ"ג ע"ש ולא ידעתי למה לא הזכירו הירושלמי דלקמן והכי מסקינן תו בפ' מי שהוציאוהו מ"ו דדוקא באבלות הוא דאקילו בה רבנן לפסוק כמקיל אפי' יחיד במקום רבים (וכמו שהאריכו התוס' שם) אבל בעלמא אפי' בדרבנן שאני בין יחיד במקום יחיד בין יחיד במקום רבים והזכירו הרמב"ן גופיה בספר תורת האדם דף ב' ע"ב ומסיק וז"ל וכי מפקינן קריעה מכלל להכי מפקינן לומר דהיא כשאר ד"ס והלכה כרבים וכו' ע"ש וכ"כ עוד שם דף ס"ז סע"ד וכן מצאתי תו בירושלמי פ"ק דגיטין דהא דבשל סופרים הלך אחר המקיל הוא ביחיד אצל יחיד ע"ש וע"ע בס' שונה הלכות דף ל"ח ג' אלא דאיכא למידק בדבר התוס' פ"ה דע"ז ע"ג א' ד"ה רואין דמשם נראה דהלכה כיחיד המקיל אף נגד רבים ויש לישב דהתם לא מקרו רבים כיון דכל חד לחודיה קאי ול"פ בהדיא תרווייהו ארב דימי כמ"ש באות הכף בכלל דאימתי ובמה עש"ב ומאחר שכן אין מקום לפסוק כרשב"א בקריעה נגד ת"ק דרבים הם ואיך כ' דגם בקריעה שהיא כשאר ד"ס אין חילוק והלכה כדברי המקיל אלא ודאי דדברי הב"ח אלו אין להם על מה שיסמוכו וכל אתר לא אשתכח להון ועיין חלוקי דינים אלו בחדושי הריטב"א על ע"ז שם בס' אוריין תליתאי:

ק"צ הלכה כדברי המקיל באבל. לא אמרינן אלא בחומרא וקולא דאבל אבל אי לאו קולא דאבל הוא כגון כפיית דרגש דמר סבר הכי מתחזי טפי בכיפוי לא שייך למימר הלכה כדברי המקיל באבל כ"כ הרמב"ן בס' תורת האדם דף ס' ב':

קצ"א הלכה ואין מורין כן. אף שנקטו לשון זה בגמ' יכול לעשות כן בפני רבים היכא דמצי לאשתמוטי ולומר דמטעם אחר הוא עושה כן כגון סכין שנפגמה יכול לחדדה בשל עץ בי"ט משום דמצי לאשתמוטי ולמימר דלהעביר שמנוניתא הוא דקא עביד וכן כל כיוצא בזה כן כ' הב"ח בחלק א"ח ס"ס תקנ"ו מההיא דפ' אין צדין דרבא מעבר סכינא אפומיה דדקלא ע"כ ולדידי יש ללמוד תו הכי ממאי דאיתא בהקומץ רבה ל"ו ב' אמר רבא הוה יתיבנא קמיה דרב אשי וכו' קסבר הלכה ואין מורין כן ע"ש ודוק ומסתייעא הדין סברא ממ"ש הר"ן בפ' חבית והתוס' בחולין מ"א א' ד"ה ובשוק דלא אמרינן כל מקום שאמרו חכמים מפני מראית העין אפילו בחדרי חדרים אסור רק היכא שהרואה אותה עושה כן בצנעא יחשדהו כמו בפרהסיא אבל היכא שהרואה אותו יתלה היתרו בדבר מה לא שייך למימר הכי ואוף ה"נ דכוותה:

קצ"ב הלכה מצינו דאמורא פסיק הלכתא כדברי עצמו במילתא דאיהו גופיה פליג עלה עם בר פלוגתיה וזה מצאתי בפרק אלו מציאות כ"ג א' דרב זביד פסיק הלכתא משמיה דרבא כריכות ברשות הרבים הרי אלו שלו וכו' והיא מילתא דלעיל מיניה רבא גופיה פליג עם רבה ולכאורה קשיא דאין מן הראוי דליקבע אמורא הלכתא כדברי עצמו ומצאתי שם בשיטת הריטב"א שכ' דאפשר דהאי דפסק רבא הלכתא בהא משום שהודו לדבריו בבית המדרש:

קצ"ג הלכה כרב באיסורי., אי כסברת שמואל קאי ר' יוחנן איכא לאיסתפוקי כמאן פסקינן או כר"י דקי"ל רב ור"י הלכה כר"י או כרב דרב ושמואל הל' כרב באיסורי ספר המאור והרא"ש והר"ן בפ"ק דביצה גבי פלוגתא דרב ושמואל באפרוח שנולד ביום טוב לדעת הרי"ף ז"ל ול"נ דלא נסתפק שם הרי"ף לפי דבריהם אלא משום דלא ברור לן אי ר"י קאי כשמואל דהא ללישנא קמא לא קאי שמואל כר"י אבל היכא דבריר לן דר"י קאי כסברת שמואל בהא ודאי הלכתא כר"י וכו' כ"כ הר"ב כנה"ג בשיירי שלו בכללי התלמוד כלל ל"ז יע"ש ולי אני בעניי אחרי המחילה אין לשונו זה מדוקדק דאין כאן לישנא קמא ובתרא אלא מי שאמר הך שמעתי איהו גופיה נסתפק אי שמעה מרב או מר' יוחנן וספק הרי"ף הוא לדבריהם דאי אמרה שמואל לחודיה אית לן למפסק כרב לגביה ואי אמרה ר' יוחנן לחודיה ולא שמואל אית לן למפסק כר"י לגבי רב ולא שייך הכא למימר דקאי ר"י כשמואל דאי אמרה שמואל סמי מכאן ר"י ואי אמרה ר"י סמי מכאן שמואל ואין זה ענין למאי דמייתי הרב כאן ועיין ראשון לציון דף ס"ב א' וטפי הו"ל לאתויי ראיה למילתיה ממה שפסק הרא"ש דלא כרב משום דר"י ס"ל כשמואל בפ"ג דיבמות סי' ב' ובפרק כ"ב דשבת סימן ד' וכ"כ הרי"ף והרא"ש רפי"ג דיבמות וכ"כ עוד בר"פ השולח גבי ר"ן דהיא היא וע"ע תוס' שבת נ"ג א' ד"ה דשמעיה ודוק בהרי"ף והרא"ש שם ובב"מ פ"ב א' סד"ה לא ובמרדכי דגיטין דף תרי"ב סע"ד ובלחם משנה פ"י מה' שבת ד"ה המסתת: