יד מלאכי – חלק א – כלל תר"ד, קטע 14

קס"ט הלכה כבתראי אמרינן אפי' ביחיד נגד רבים כן מוכח בהדיא בהרי"ף פ"ב דקי' דף תרמ"א א' דפסק כרבינא נגד רב ושמואל ואביי ורבא מטעמא דהוא בתרא ושכן פסקו רב אחא משבחא ובה"ג ורבינו הביא דבריו באריכות מוהרש"א בגופי הלכות שלו שכבר קדמני בכלל זה ע"ש בכלל קפ"ו. ואני מוסיף על השמועה שכן מצאתי עוד להרי"ף ז"ל בריש פרק המגרש דפסק כרבא נגד רב ספרא ור' זירא משום דבתראה הוא וכן בפרק הגוזל ומאכיל פסק מזה הטעם כרב אשי נגד רב חיננא בר כהנא ודבי ר' ינאי ובפרק הזהב פסק כרב נחמן מטעם דבתרא הוא נגד ר' אסי ור' יוחנן ובפרק שבועת העדות שי"ח א' פסק עוד כר"פ נגד אביי ורבא לך נא ראה וכן נראה דעת הרא"ש שם ובריש פ"ב דברכות ובההיא דקדושין ובפרק הגוזל ומאכיל ע"ש וע"ע הרא"ש פ' בתרא דנדרים שיבא לקמן ודוק ודעת הרמב"ם ג"כ כך היא שהרי כתב מרן בכ"מ רפ"ב מה' ק"ש ואע"ג דאיכא התם אמוראי אחריני דפסקי כתנאי אחריני רבא הוי בתרא מכלהו והלכתא כוותיה וכן פסק הרי"ף ז"ל ע"כ וכן כתבו התוס' בר"פ היה קורא י"ג ב' ד"ה אמר רבא והכי הלכתא דקי"ל כרבא דהוא בתראה וכ"כ ה"ה פכ"ד מה' מלוה ולוה הלכה ט' מחלוקת אמוראים שם פסק כרבא דהוא בתראה דלנפילה לא חיישינן אע"ג דרב הונא ואביי פליג עליה עיין פרק גט פשוט קע"ב ב' וכן למדנו עוד ממה שפסק הרמב"ם ז"ל בפ' ג' מה' אישות הלכה י"ג דלא כרב ושמואל משום דרבינא פליג עלייהו וכדעת הרי"ף ז"ל כמ"ש שם הכ"מ וכן בפי"ג מה' מכירה הל' א' פסק כדעת הרי"ף דפרק הזהב הנ"ל וכמ"ש שם ה"ה גם בפ' ט"ו מה' מלוה ולוה הלכה ג' פסק כרב פפא נגד אביי ורבא דהוו תרי לגביה וכדעת הרי"ף דאייתינא לעיל ומצינו עוד להרמב"ם ז"ל בפי"ד מה' פסולי המוקדשין הל' ג' דפסק כרבא נגד רב ור"ל ואמוראי אחריני דשקלו וטרו אליבייהו מטעמא דבתרא הוא וכמ"ש שם מרן בכ"מ יע"ש. ואחרי הדברים והאמת האלה איכא למידק טובא במ"ש הכ"מ בפי"ב מה' נדרים הלכה א' וז"ל ואיתפליגו אמוראי דרב' אמר דבעל בכלל בריות ועולא ורב נחמן אמרי דאינו בכלל בריות ופסק רבינו כוותייהו דרבים נינהו ע"כ וכן בפ"ה מה' תרומות הל' ט' כתב דאע"ג דאביי פליג ואמר דהאי נמי הוי דבר שלא בא לעולם הוה ליה יחידאה ודברים תמוהים הם דכבר הוכחתי בראיות נכונות מכמה פסקי הרמב"ם דאית ליה כשיטת הרי"ף והגאונים ז"ל דפסקינן כבתראי אף כנגד רבים וכמו שהעיד איהו גופיה על זה כמדובר והשתא לפי דבריו נמצאו פסקי הר"ם דסתרי אהדדי דזמנין פסק כבתרא נגד רבים וזמנין פסק כרבים נגד בתרא ודבר זה קשה לשמוע אך בלא דבריו ז"ל פסקי הרמב"ם לא קשיין אהדדי לפק"ד דשפיר מצינן למימר דמאי דפסק בפי"ב דנדרים דלא כרבא דבתרא הוא לאו היינו טעמא כדכתב הוא ז"ל משום דעולא ורב נחמן רבים נינהו אלא טעמא הוי משום שרבא חולק עם רב נחמן רביה פנים בפנים כדמוכח בפרק בתרא דנדרים פ"ד א' דקאמר איתיביה רבא לרב נחמן וכו' וקא שני ליה רב נחמן לעולם אימא לך וכו' וכל כי האי ודאי דאין הלכה כתלמיד במקום הרב כמ"ש הרי"ף בהדיא בפרק חזקת הבתים וקי"ל כרב נחמן בתרווייהו וכו' דרבא בהאי עניינא תלמיד הוה דיתיב קמיה דרב נחמן ואין הלכה כתלמיד במקום הרב וכתב שם הנ"י מדלא אמרינן רבא אמר אלא אמר ליה וכ"כ הרא"ש שם והר"ן ס"פ תולין קנ"ט ב' בשם הרשב"א ואוף ה"נ דכוותה דמאי שנא כן כתבתי מדעת עצמי ואל דעות ה' שאחר זה מצאתי להרא"ש ז"ל בפסקיו ס"פ בתרא דנדרים שכתב וז"ל והלכה כעולא וכר' נחמן דבעל לאו בכלל בריות הוא ואע"ג דרבא בתראה הוא מ"מ הלכה כרב נחמן רבו וכ"כ הרמב"ם ז"ל עכ"ד הרי תנא דמסייע לי דטעמא דלא פסקו כרבא בהא הוא משום דתלמיד היושב לפני רבו הוה ואין הלכה כתלמיד במקום הרב וכפי הנראה מדבריו היינו טעמיה דהרמב"ם וכדאמרן האמנם מצאתי להר"ב שושנים לדוד דבנדרים פי"א מ"ג הביא דברי הרא"ש אלה וכתב עליו וז"ל ועל מ"ש הרא"ש איכא למידק טובא חדא דהיכן מצינו דרב נחמן רביה דרבא והלא רבה בר נחמני הוה רביה ור"ן נחשב בדור אחר דקשיש מיניה ומאי קאמר דהלכה כר"ן רבו וכו' וע"ק טובא להרא"ש ז"ל מדידיה אדידיה דגבי ציצית פסק כהל"ק כרבא משום דהוה בתרא לגבי רב נחמן והיינו שלא כדבריו דהכא עכ"ד ועליו אני תמיה טובא איך שגג במושכל הראשון כי האי דהא בפירושא איתמר בדברי הרי"ף דאייתינא דרבא תלמידיה דר"ן הוה וכ"כ הרמב"ם בפתיחת חבורו ומכלל החכמים שקבלו מרבה ורב יוסף אביי ורבא ושניהם קבלו גם מרב נחמן וכ"כ הר"ן בפ' תולין דף קנ"ט רע"ב בשם הרשב"א ז"ל יע"ש וכ"כ התוס' בפרק האיש מקדש מ"ב ב' ד"ה ה"ג ובע"ז נ"ח א' ד"ה איקלע ופ"ה דמנחות ז' ב' ד"ה הדר והשארית יוסף בנתיב השמועה ולא ביש לי דלא ראה ולא ידע דעת הנך רבוואתא אלא דאשתמיט מיניה נמי תלמוד ערוך דפ' מי שהוציאוהו מ"ג ב' דאיתא התם ויתיב רבא קמיה דרב נחמן וכן בפ' השולח ל"ג ב' ובפרק המפקיד ל"ח ב' אמרינן ורבא אמר רב נחמן ולשון זה נמצא בכמה וכמה דוכתי בש"ס וכמ"ש התוס' בפ' חזקת הבתים מ"ו ב' ד"ה שלח וזה פשוט וברור אין צורך להאריך בו ומה שהקשה עוד על הרא"ש מדידיה אדידיה לדידי לא קשיא ולא מידי דהא חיליה דהראש הוא משום דרבים ס"ל כרבא וכדמסיים שם בלשונו באלה הדברים ותימא הוא למה פסק הרב אלפאסי ז"ל כר"ן כיון דרבים פליגי עליה רב יהודה ורחבא ורבא ע"כ הרי דמטעמא דהוי בתראי לחוד אין מספיק לפסוק כוותיה נגד רב נחמן אי לא דרבים ס"ל כוותיה גם בההיא דפ"ה מה' תרומות אין אנו אחראין לטעמיה דהכ"מ דהא דלא פסקו כאביי משום דהוי יחידאה הוא דהא איכא טעמי אחרינא שהזכיר הוא עצמו שם בזה יע"ש באופן שלהרמב"ם ז"ל לא קשיא כלל ופסקי דידיה עולים כהוגן כל חד וחד לפום טעמיה אך להכ"מ ששינה את טעמו ממקום למקום ודאי קשיא וצ"ע. וראיתי במפתח השו"ת של הרב הגדול בעל כנה"ג על י"ד המודפס בסוף ספר קול בן לוי שבסי' מ"ב כתוב לאמר דלא אמרינן הלכה כבתראי ביחיד נגד רבים ואשתומם על המראה איך יצאת זאת מלפניו הבקי בחדרי תורה ונעלם ממנו שיטת הגאונים והרי"ף והרמב"ם והרא"ש והתוס' ז"ל המבוררת והמלובנת שדעתם דע"ת ת עליונים מסכמת לפסוק כבתרא אף נגד רבים והוא פלא ואולי הזוכה לראות הדברים במקודם ידע וישכיל ממוצא דבר על מה אדניו הטבעו ואנחנו לא נדע. עוד מצאתי להרב לחם משנה ברפ"ג מהלכות סנהדרין שכ' דהרמב"ם ז"ל פסק כירו' ותוספת' ולא כגמ' דילן משום דהוו תרי לגבי גמ' דילן וגם עליו יש לתמוה דהא טעמא דפסקינן כגמ' דילן נגד הירושלמי הוא משום דבתראה היא כמ"ש הרי"ף בסוף עירובין ע"ש ובשו"ת חוט השני דף י"ג א' ומוהרי"ק שורש פ"ד ובכללי הפוסקים שלו וכיון דשיטת הרמב"ם הוא לפסוק כאמורא חד בתראה אפי' כנגד רבים ואף דמן קמאי אינון כאשר הוכחתי בראיות נכונות מכ"ש שיש לו לפסוק כתלמודא דידן שהוא בתרא נגד רבים החולקים עליה מאחר שחתימתה היה בב"ד הגדול של רבינא ורב אשי כידוע וחייבין כל ישראל ללכת אחריה כמו שכתב הרמב"ם ז"ל בפתיחת חבורו ע"ש וע"ע שדה יהושע על הירוש' שכ' בכתובות דף מ"ח ע"ד שהרא"ש והר"ן והטור תמהו על הרמב"ם בכיוצא בזה וצא ולמד עוד ממ"ש הרא"ש בפ' מי שאחזו סי' ד' ותמהני על ר' חננאל דשבק גמ' דידן ופירש על פי התוספתא והירושלמי דלכאורה פליגי אהדדי ע"כ ועיין הרמב"ן במלחמותיו פרק החובל דף ל"ב ע"א שכ' הא אין עליך לדון אלא בלשון רבינו הגדול ז"ל ויש בירושלמי ובתוס' שיבוש בענין זה ודברים אשר לא כן ואל תשים לבך להם עכ"ד ומכ"ש שאין לנו לשום לב נגד החולקים על הש"ס שעליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע:

ק"ע הלכה כסתם משנה. לא סתר לכללים מוסכמים אצל הש"ס ולא חש לפרושינהו ר' יוחנן כשאמר לכללא דיליה ולא מקשינן עליה כל דאמר הלכתא או כרשב"ג או כראב"י הגם דהוי דלא כסתם משנה דכללא דהלכה כרשב"ג עדיף מכללא דהלכה כסתם משנה וה"ה הלכה למעשה ע"ש ראשון לציון דף ל"ב ע"ד ועיין ל"ה ע"ג וד' ענין כיוצא בזה:

קע"א הלכה כתנא קמא. אין דרך הש"ס למימר הלכה כתנא קמא כיון שאינו מוזכר לא בשם תנא פלוני ולא בלשון חכמים כ"כ התוספות בהקומץ רבה ל"ו ב' ד"ה והא והנה מלבד שאין זה מכוון למ"ש התוספות גופייהו בפ"ב דביצה י"ז א' ד"ה אין הלכה שהקשו אמאי לא קאמר אין הלכה כתנא קמא על תנא המוזכר בסתם בלי שם פלוני וכמו שנתעורר בזה ההליכות אלי בכלל ע"ט איכא למידק עוד על דבריהם דמנחות הנ"ל דהא אשכחן בשבת נ"ד א' וקל"ה א' וכן בעירוכין ו' ב' ובביצה ט"ז ב' ובב"ק מ"ח ב' דקאמר הלכה כתנא קמא אף בסתם ת"ק שלא הוזכר שמו לא בלשון חכמים ולא בשם יחיד יע"ש וכמו זר נחשב לומר דאשתמיט מינייהו כל הנך דוכתי דבגמ':

קע"ב הלכה כר"ע מחבירו ולא מחביריו. היינו היכא דהחולקים עליו הם רבים לפי האמת אבל היכא דמפרש בגמ' דסתם מתניתין דפליג עליה דר"ע יחידאה היא אז קי"ל כר"ע דמחבירו קרינן ביה כ"כ הר"ן בפירושו לנדרים ר"פ הנודר מן הירק דף נ"ד ב' והוא חידוש גדול לא ידעתי למה השמיטוהו המחברים ומדי דברי בהך כללא לא ידעתי מה היה לו להרב מג"ד שנכשל בו פעם ושתים שבסי' קס"ז ס"ק ד' וכן בסי' תצ"ח ס"ק ד' כ' בפשיטות דקי"ל הלכה כר"ע אפי' מחביריו ושארי ליה מאריה שטעה בפשיטות בגלוי וידוע לפני כל יודעי דת ודין שוב נדפס ס' אליה רבה על א"ח וראיתי שבסי' תצ"ח ס"ק י"ג תפס עליו בזה ומיהו היכא דמסתבר טעמיה דר"ע כ' הרדב"ז בס' יקר תפארת על הרמב"ם ספ"א מה' נדרים דהלכה כר"ע אפי' מחביריו וכ"כ מרן בכ"מ פ"ח מה' תמידין הלכה י"א גבי הלכה כר' מחבירו:

קע"ג הלכה כר"מ בגזירותיו היינו היכא דר"מ גזר ור' יהודה לא גזר אבל היכא דתרוייהו אית להו דגזרי' אלא דפליגי בפרט אי הוי בכלל הגזירה או לא במילתא דסברא כה"ג הגם דהוי בדין הגזירה לא אשכחן דהלכה כר"מ ונשאר הדבר בכללין דקי"ל ר"י ור"מ הלכה כר"י הר"ב ראשון לציון דף נ"ד ע"א:

קע"ד הלכה כר"מ בגזרותיו דוקא אבל לא בקנסותיו כ"כ התוס' ז"ל בפ' אין צדין כ"ז א' ד"ה אלא ובפ' איזהו נשך ע"ב א' ד"ה קונסין וכ"כ עוד בפ' המניח ל' ב' ד"ה וחכ"א ובפ' טבול יום ק"ד א' ד"ה אר"ע בשם בה"ג ובפרק עד כמה כ"ח סע"א כתבו עוד כן בשם שאלתות דרב אחאי וכן מצאתי להרא"ש ז"ל שם בפרק המניח ס"ס א' ובפ' עד כמה סי' ג' וכן נראה דעת הרמב"ם ספ"ד מה' מלוה ולוה גבי שטר שכלל בו קרן ורבית ומשאר פסקי דידיה כידוע ומעתה יש לתמוה על הרדב"ז ז"ל שבספרו יקר תפארת על הרמב"ם ספ"ב מה' מתנות עניים כתב בפשיטות וקי"ל כר"מ בקנסותיו ולי המך צ"ע אם לא שנאמר דליתיה להך כללא אלא היכא דאיכא מאן דפליג עליה והך דרדב"ז מתניא בשם ר"מ בלי חולק וכמ"ש מרן בכ"מ שם בשם הר"ן אלא דמ"מ לא הו"ל למנקט לישנא דקי"ל וכו':

קע"ה הלכה כר' מחבירו ואפילו אצל ר' אלעזר בר ר' שמעון. הכי איתא בהדיא בירו' דדמאי "ב דף כ"ב ע"ד ובתרומות פ"ג דף מ"ב א' וכ"כ בה"ג בה' קצובות דבני מערבא שהביא בדף ק"ך ע"א ע"ש וכי ישאלך בנך מאי עדיפותיה דר"א בר"ש טפי מאחריני דהוצרך להזכירו בלשון ואפילו אף אתה אמור לו דהוה ס"ד למימר דדוקא לגבי אינך תנאי הוא שאמרו הלכה כרבי מחבירו אבל לא לגבי ר"א בר"ש שהיה גדול מר' בתורה כמו שהעיד על זה ר' גופיה בפ' הפועלים פ"ך ב' דאמר נהי דבתורה גדול ממני וכו' יע"ש קמ"ל דאף לגביה הלכה כרבי ומסתמא ש"ס דילן נמי הכי סברא מדלא אפיק ליה לר"א בר"ש מכללא דהלכה כר' מחבירו וכן נקט בפשיטות מרן בכ"מ פ"ג מה' בית הבחירה הלכה י"ב וברפ"ח מה' כלי המקדש וברפ"ה מה' ביאת המקדש ובכמה דוכתי אחריני ומדלא הזכיר דברי הירושלמי נראה דאשתמיט מיניה וכן נראה מדברי הרי"ף פ"ק דתענית על בריי' עד אימתי אוכל ושותה וכו' ובפ"ק דבתר' קס"א ב' ובהר"ן ריש קדושין תרכ"א ב' ועיין תוס' פ' יוצא דופן מ"ה ב' ד"ה אלו:

קע"ו הלכה כר' שמעון שזורי במסוכן ובתרומת מעשר של דמאי כן פסקו הרי"ף והרא"ש בפרק התקבל על מתני' דר"ש שזורי אומר אף המסוכן וכר' יוחנן דאית ליה הכי בפ' בהמה המקשה ע"ה ב' והובא עוד בהקומץ רבה ל' ב' וכן פסקו התוס' בההיא דחולין שם ד"ה אנא יע"ש ובמנחות שם ד"ה הא. ולעד"ן דיש להוכיח עוד כן מהירוש' דהא בפ"ד דדמאי על מתניתין דתרומת מעשר של דמאי ר"ש שזורי אומר וכו' איתא שם אמר ר' זעירא קמיה דר' חנינא והלכה כר"ש וכן בפ' התקבל על מתני' דמסוכן איתא ר"י בר אידי בשם ר' יונתן הלכה כר"ש שזורי במסוכן ע"כ ומדלא הזכירו שם שום כללא בהא מוכח דדוקא בהני תרי הלכה כר' שמעון שזורי וכדברי הרי"ף והרא"ש וכן מצאתי תו להסמ"ג לאוין קל"ז ע"ש וכן נראה דעת הרמב"ם ז"ל כפי מ"ש מרן בכ"מ רפ"ט מה' טומאת אוכלין וז"ל שם ופסק כחכמים ואע"ג דבפ' הקומץ אמרי' דהלכה כר"ש שזורי לא סמך רבינו על זה משום דבפ' בהמה המקשה סבר רב אשי שאין הלכה כמותו אלא במסוכן ובתרומת מעשר של דמאי עכ"ד ומעתה יש כאן מקום לתמוה על מוהר"ש אלגאזי שביבין שמועה כלל תקט"ו כ' וז"ל ועוד אמרו שם בגמ' כל מקום ששנה ר"ש שזורי הלכה כמותו בין במשנה בין בבריית' ע"כ והוא פלא דאזל בתר איפכא ומכאן אתה דן דאישתמיטו מיניה דברי הרי"ף והרא"ש והתוס' והכ"מ דלאפוקי דעת זו היא שכתבו דדוקא במסוכן ובתרומת מעשר של דמאי הוא דקי"ל כוותיה ואשוב אתפלא עוד על מרן בכ"מ שמצאתי אליו ז"ל בפ"א מה' תפילין הלכ' ט"ז שכ' וז"ל שכח לכתוב השם וכו' בהקומץ פלוגתא דתנאי וקאמר ר"ש שזורי כל השם תולין מקצתו אין תולין אמר רבין בר חנינא אמר עולא אמר ר' חנינא הלכה כר"ש שזורי ע"כ ודברים תמוהים הם חדא דבפ' הקומץ ל' ב' אמרי' על הך מימרא דרבין בר חנינא דקאמר הלכה כר"ש שזורי אהייא אילימא אהא ר"ש שזורי אומר כל השם תולין מקצתו אין תולין והא אתמר עלה אמר רב חננאל אמר רב הלכה תולין את השם ורבה בר בר חנה אמר רב יצחק בר שמואל הלכה מוחק וכותב ואם איתא הוא נמי לימא אלא וכו' עד דאסיקנא רב פפא אמר אשידה רב נחמן בר יצחק אמר איין ופרש"י שם ואם איתא דאהא אמר ר' חנינא לימא הוא נמי למילתיה בהדי הנך אמוראי ע"כ הא קמן מבואר להדיא דמימרת רבין בר חנינא לא איתמרא על הך דינא דשכח לכתוב את השם וכיון שכן לא היה ליה לאתויי מימרא דלא קאי הכי במסקנא ותו תמיה לי דנראה דזה סותר למ"ש איהו גופיה ברפ"ט מה' טומאת אוכלין דאייתינא לעיל דהגם דמסיק שם רב נחמן בר יצחק דרבין בר חנינא קאי אההוא דינא דיין לא סמך עליו רבינו משום דאית ליה דאין הלכה כמותו אלא במסוכן ובתרומת מעשר של דמאי ואיך א"כ סמך עצמו בהך דתולין את השם על מימרת רבין בר חנינא אף דלא אתאמרא אהך דינא ולא אשגח בההיא דפרק בהמה המקשה דסבר רב אשי שאין הלכה כמותו אלא במסוכן ובתרומת מעשר של דמאי כל זה צ"ע. גם לא מייתבא דעתי בהך פסקא דהרי"ף והרא"ש דפ' התקבל משום דאשכחנא להו ז"ל בהלכות קטנות שלהם בהלכות ס"ת דבהך דינא דשכח לכתוב את השם אייתו גם אינהו למימרת רבין בר חנינא דאמר הלכה כר"ש שזורי וסיימו ג"כ למילתיה ולא עוד אלא כל מקום ששנה ר"ש שזורי הל' כמותו ואני בעניי לא ירדתי לסוף דעתם הרמה דכיון דמסקי' בהקומץ רבה דהלכה כר"ש שזורי דקאמר רבין בר חנינא לא קאי אהך דינא דטעה בשם אלא אשידה לרב פפא ואיין לרב נחמן בר יצחק אמאי מייהו מילתא דלא קיימא הכי לפום מסקנא דתלמודא ותו תימה דמאחר שפסקו בהדיא בפ' התקבל דהלכה כר"ש שזורי במסוכן ובתרומת מעשר של דמאי דוקא איך א"כ הביאו הה' ס"ת מימרת רבין בר חנינא דכל מקום ששנה ר"ש שזורי הלכה כמותו שהוא הפך פסקא דידהו והפך מסקנת רב אשי מאריה דתלמוד' בפ' בהמה המקשה ע"ה ב' ולעת כזאת לא זכיתי להלום דבריהם ולדידי עני ואביון צריך תלמוד גדול ואל דעות ה' שאחרי כתבי כל זה מצאתי בחפיש"ה להש"ך בי"ד סי' רע"ו ס"ק ו' ולהר"ב בית חדש בתשובותיו סי' קט"ז שנתעוררו בזה ומדבריהם למדנו שנתעלם מעיניהם פסק הרי"ף והרא"ש דפ' התקבל דאדכרנא בראשית מאמר מדלא הזכירוהו והגם שהרב"ח שם טרח להעלות ארוכה לזה מאן דשפיר חזי בלבבו יבין דמילי דחקי נינהו ואינם מתיישבים על הלב ע"ש ודרשת וחקרת וע"ע שו"ת פני יהושע ח"ד סי' ה':

קע"ז הלכה כרבי פלוני הואיל דתנן בבחירתא כוותיה (פי' מס' עדיות) ברכות כ"ז א' וקדושין נ"ד ב' ולפי זה איכא למידק בדברי התוס' ז"ל בשבת קמ"ג א' ד"ה אבל אנו שכתבו וז"ל במס' עדיות לא מתניי' בהדי קולי ב"ש וחומרי ב"ה והיינו כרב נחמן והא דלא מייתי סייעת' מהתם משום דמאי אולמיה דהא מהא עכ"ד וקשה דודאי ההיא דעדיות אלימא משום דבחירת' היא ומינה נסתייע הר"ן ז"ל שם דמוחלפת השיטה מדלא נשנה בעדיות בהדי קולי ב"ש ומחומרי ב"ה ותימה על תימה שבריש ביצה ב' ב' ד"ה מוקים לב"ה נקטו התוס' לעיקר הך טעמא דלא מתנייתא בעדיות גבי הך מתני' גופה דשבת דב"ש אומרים מגביהין מעל השלחן עצמות וקליפין וכו' שכתבו שם וז"ל וקשה דמאי אולמיה דהאי סתמא (פי' דמחתכין את הדלועין) מהאי סתמא (פי' דמגביהין מעל השלחן וקארי לה סתמא משום דהלכה כב"ה) וי"ל דבעדיות לא תני לה מקולי ב"ש ומחומרי ב"ה עכ"ד וא"כ איך כתבו דאין שום כח ועדיפות כלל במאי דלא מתניא בהדי קולי ב"ש וחומרי ב"ה ושלהכי לא מייתי מינה סייעת' והאמת אתי שזה כמה שנים נתקשיתי בזה ועתה הרחיב ה' לנו בפי' הרמ"ז על המשניות ומצאתי אליו ז"ל בסוף פרק נוטל שהקשה קושיין קמיית' על התוס' וכן מצאתי עוד למהר"ש יונה בשו"ת שי למורא סי' ס"ו ושניהם המלכים לא מצאו מנוח לקושיא זו הן אמת דעל הקושיא בתרייתא נוכל לומר דמאי דתירצו בריש ביצא דסתמא דמגביהין עדיפא משום דלא מתנייא בהדי קולי ב"ש וחומרי ב"ה בעדיות היינו בהצטרפות אידך טעמא דאיתא שם בגמ' אמר לך רב נחמן גבי שבת דסתם לן תנא כר"ש דתנן מחתכין את הדלועין לפני הבהמה ואת הנבלה לפני הכלבים מוקים לה לב"ה כר"ש דהשתא הוי תרתי מילי דמורו באצבע דההיא דמגביהין מוחלפת שיטתה חדא הך סתמא דמחתכין את הדלועין ועוד דלא מתנייא בהדי קולי ב"ש וחומרי ב"ה אמנם בפרק נוטל דלא מייתי כלל הך סתמא דמחתכין את הדלועין לא חשיבא להו הך טעמא דלא מתנייא בעדיות בלחוד לשבש מתני' ולהחליף שטתה דמאי אולמי' דהאי מהאי ותדע שהתוס' ז"ל סמכו עצמן אאידך טעמא דקאמר בגמ' דרב נחמן סתמא אחרינא אשכח דאל"כ תקשי להו שפיר דכיון דהך טעמא דלא מתנייא בעדיות הוא לבדו מספיק למיפך ההיא דמגביהין למה לא בחר בזה הטעם מסדר התלמוד עד שהוצרך לטרוח ולמצוא סתמא אחריתי אלא ודאי דזו היא כוונת דברי התוס' דתרווייהו הטעמים צריכי והא בלא הא לא קיימא ואיך שיהי' מ"מ קשיא קושיא קמייתא על דברי התוס' דשבת דאף אם לא יהיה לנו שום טעם אחר רק דלא מתנייא בעדיות אמאי לא נימא דההיא דבחירתא עדיף ולי הדיוט ג"כ צ"ע אם לא שנאמר דכוונת התוס' במ"ש מאי אולמיה דהאי מהאי דרצו בזה דכיון דמאי דמשבש רב נחמן מתני' ומחלף שיטתה אין לו שום הכרח לזה רק שתולה הדבר שהמשנה משובשת להכי לא מצי מייתי ראיה ממאי דלא מתניא בעדיות דכיון דבשיבוש הספרים תליא מילתא מאי אולמיה דההיא דעדיות מהך דשבת הלא גם בההיא דעדיות מצינא למימר שהיא משובשת במאי דלא הביא הך דמגביהין בהדי קולי ב"ש וחומרי ב"ה והשתא תו לא תקשי דלעולם בחירתא עדיפא דדוקא בהנהו דמתנייא בעדיות וידעינן בבירור דמתורצ' נינהו הוא דאמרי' עלייהו דאלימי משא"כ בהך דמגביהין דלא מתנייא שם ואית לן פתח פתוח דמצינן למתלי השבוש בספרים מאחר דחזינן לרב נחמן דמשבש לה ומחליף שיטתה וכל זה הוא בשאין לנו הכרח אחר זולת זה אבל כשנצרף לו טעם אחר הגון ומספיק כההיא דריש ביצה דמלבד טעם זה דלא מתנייא בעדיות איכא סתמא אחריתי דהכי מוכחא אז הוי טעם לשבח מאי דלא מתניי בהדי קולי ב"ש וחומרי ב"ה כנלע"ד אף כי לכאורה נראה קצת דוחק ועיין ס' בית דוד על המשניות ס"פ נוטל ובהליכות אלי כלל תרכ"ג ושם בלשונותיו דף ע"ה א':