יד מלאכי – חלק א – כלל תר"ד, קטע 11

ב' באותן י"ג מדות ושאר לימודים היו דנים מעצמם חכמי הדורות זולתי בג"ש עשו סייג וסדר הגון שלא לדון בה כל אדם מעצמו אא"כ קבלה מרבו ורבו מרבו עד הב"ד הגדול שבדור:

ג'פירוש המצות ודיניהם קבלן מרע"ה מסיני והוא למדן לבני ישראל והם היו חוקרין ודורשים להוציאן מן הכתוב כפי העיקרים והראיות שקבלו לדון ולדרוש בהם וזהו תורה שבע"פ דהיינו פי' של התורה שבכתב והנם כענפים היוצאים מן העיקרים ובמה שנתברר אצלם שהם גופי תורה או שהם חשובים כתורה שבכתב וכן במה שדרשו בהן לפרושי קרא חשיבי כקרא ואפשר שיתמנו מהן במנין המצות:

ד' וההלכות המקובלות שלא נמצא בהן שום רמז ודרשא מן הכתוב הן הנקראות הל"מ ואף שלפעמים הסמיכום אל הכתובים כבר פירשו בהן דאינן דרשא גמורה אלא אסמכתא בעלמא משום שהיה ידוע אצלם דעקר הדרשא למלתא אחריתי אצטריכי ומאלו אין למנות במנין המצות כלל אלא בכלל תורה שבע"פ נינהו:

ה' ועוד במדות ושאר לימודים שהתורה נדרשת נתחדשו דינים לפי צורך הזמנים במשך הדורות וכוונו בהם לדרשא גמורה מן הכתובים לפי העיקרים והכללים שבידם וע"פ רוב הסנהדרין היו נדונים אמנם משנדלדלו הדורות וגברה השכחה מחמת התלמידים שלא שמשו כל צרכם רפתה הסברא וקצר כח העיון ונתפרדה החבילה לכמה דעות ומחלוקתם של חכמים הולך ורבה:

ו' ועל הדינים המחודשים כשפסקו הב"ד מה שנראה בעיניהם ואחר כך ב"ד שלאחריהם נשאו ונתנו בדבר ומצאו טעם הגון ומספיק לסתור פסק הב"ד הקודם שלא שערו אותו הטעם ולא עמדו עליו עד הנה היה ספק בידם לסותר:

ז'ועוד בתקנות וסיגים שאמרו חז"ל נפל ג"כ חילוק דעות בין החכמים לפי השתנות מה שהרגילו ותקנו כל א' מהם במקומו ולפעמים כל א' הסמיכום אל הכתוב דרך אסמכתא בעלמא אבל עיקר הדבר מדרבנן הוא ונפל ג"כ מחלוקת בהרבה מהן אי הוו דאוריית' או דרבנן:

ח' לפעמים יאמרו על אחד מהענינים שהוא מן התורה וירצו בו מן התורה שבכתב דוקא ולפעמים יובן בהם שיאמרו בתורה שבע"פ לאפוקי מה שהוא מדרבנן לגמרי:

ט' מה שיאמרו עליו שהוא מד"ס יובן בשני פנים הא' מה שהוא במסורת בע"פ אצלם ז"ל בפי' המצות ודיניהם מפי הקבלה בסיני או מד"ס דקאמרי יובן על מה שעיקרו מדרבנן לגמרי והוא מה שתקנו וגזרו לתיקון הדת:

י' וגם במילי דאגדתא הנהיגו לדרוש בהן באותן מדות ולימודין להסמיכן אל הכתובים כל אחד כפי כחו וע"ד הפוך בה והפוך בה דכולא בה וגם יועיל מאד לחנך ולהרגיל התלמידים לדון באותן מדות ולחדודי להו עכ"ל:

קמ"ה דורשין תחלות. פלוגתא דתנאי היא בריש סנהדרין ע"ש וראיתי להר"ן בחידושיו שם שכתב וזה לשונו פירש"י ז"ל דלגופיה אצטריך דלבעי מומחין דאלהים לשון גדולה ורבנות הוא ואם תאמר ואי איכא מ"ד דקרא קמא לא איצטריך לגופיה ומאי טעמא דמאן דדריש תחלות י"ל ה"מ היכי דליכא אלא חד קרא אבל היכא דאיכא תרי ותלתא קראי דמדהני לדרשא הני נמי לדרשא ע"כ:

קמ"ו דולג וקופץ יש חילוק ביניהם. והוא כי דולג הוא רגלו בארץ ודולג באחרת וקופץ עוקר ב' רגליו וקופץ הרמב"ם והרא"ש פרק ח' דאהלות מ"ה וכן מצאתי בירושלמי פרק משילין דקיפוץ שתי רגליו כאחד. אך הר"ש כתב שם דדולג שייך בחיה ובאדם שייך לשון קופץ ולי הדיוט לא נהירא דמצינו שניהם גבי אדם מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות וכן ובאלהי אדלג שור ובצפניה א' כל הדולג על המפתן ובלשון חכמים מדלגין היינו על גבי ארונות ברכות י"ט ב' וגם מצינו לשון קפיצה בחיה דתרגום לנתר בהם על הארץ לקפצא בהון על ארעא ועיין בערוך ערך ספק. סליקו כללי הדלת:

בס"ד כללי ההא

קמ"ז הלכתא כותיה דשמואל בדיני לגבי רב. בכורות מ"ט ע"ב וכפי הנראה שם היא כלל מוסכם מכולהו אמוראי מדקאמר ואע"ג דקי"ל כרב באיסורי וכשמואל בדיני הכא הלכתא כוותיה דשמואל וכן משמע מסתמות כל בעלי הכללים אשר הזכירוהו בסתם אמנם לפי האמת איכא אמורא דלא סבירא ליה הך כללא כדמוכח בפרק הניזקין ס' ב' גבי פלוגתא דרב ושמואל בבני נהרא הי מינייהו שתו מיא ברישא דקאמר שם בגמ' אמר רב הונא בר תחליפא השתא דלא איתמר הלכתא לא כמר ולא כמר כל דאלים גבר וכתב רש"י ז"ל כל דאלים גבר ולית ליה דהלכתא כשמואל בדיני וכן כתבו התוס' שם לתירוצא קמא אמנם לתירוצא בתרא כתבו דהכא שאני דמסתבר טעמיה דרב ודרך ג' מצאתי להרא"ש ז"ל שם בשם ר"ח דמשום דשמואל תרגמא להא דרב נפק מכללא דהלכתא כשמואל בדיני ואחרי הודיע אלהים אותנו את כל זאת לא ידענו מה היה לו למהר"ש אלגאזי ז"ל בספר גופי הלכות כלל קנ"א שנתקשה בזה וכתב וז"ל הלכה כשמואל בדיני לגבי רב וצ"ע בגיטין פרק התקבל (צ"ל הניזקין) גבי פלוגתא דבני נהרא כתב הרי"ף ז"ל והשתא דלא איתמר הלכתא כמאן מאן דאלים גבר ואמאי צריך למפסק הלכה כיון דרב ושמואל הלכה כשמואל בדיני אלה דבריו ז"ל ואני בעניי תמיה עליו דאדקשיא ליה על הרי"ף תקשי ליה על הש"ס כיון דדברים אלו לא מפי עצמו אמרן רק העתיקן מן הש"ס ואין לומר דמה שלא הקשה כן מן הש"ס הוא מפני שזו היא דרך הש"ס להביא כל הדעות אע"ג דלא קיימי לפום קושטא דמלתא מה שאין כן הרי"ף דשונה הלכות פסוקות דהו"ל לפסוק כשמואל נגד רב הונא בר תחליפא דהא אם איתא דלא סבירא ליה לתלמודא להך פסקא דרב הונא בר תחליפא דכל דאלים גבר הוה ליה לפסוק בהדיא הלכה ולימא הלכה כשמואל כדרכו בכל התלמוד הן אמת דתקשי נמי הכי לרש"י ז"ל ולתוס' לתירוצא קמא דסברי דלית ליה לרב הונא בר תחליפא דהלכתא כשמואל בדיני אמאי לא מסקינן שם בגמ' והלכתא כוותיה דשמואל כיון דסוגיא דעלמא הכי אזלא דפסקינן כוותיה בדיני ותו דאם איתא דסמיך תלמודא אמאי דקי"ל כוותיה דשמואל בדיני איך פסקו כל הפוסקים להא דרב הונא בר תחליפא דכל דאלים גבר אלא ודאי מוכרחים אנו לומר דקים ליה לתלמוד דבהא לית הלכתא כשמואל משום אינך טעמי שכתבו התוס' והרא"ש אי משום דמסתב' טעמיה דרב או משום דשמואל תרגמה להא דרב ומעתה אזדא לה תמיהתו של הר"ש אלגאזי שתמה על הרי"ף ז"ל כיון שכבר קדמוהו בקושי' זו על הש"ס ומה שתירצו על התלמוד יתכן ג"כ על הרי"ף ז"ל ודוגמתו תמצא בפרק תפלת השחר גבי מחלוקת ר' יהודה ורבנן עד אימת הוי זמן המנחה דמסקינן בגמ' השתא דלא איתמר הלכתא לא כמר ולא כמר מאן דעבד כמר עבד ומאן דעבד כמר עבד העתיק הרי"ף הלשון כצורתו וכן פסקו הפוסקים לענין דינא וכ"כ שם הר"ן בחדו' על הש"ס דאע"ג דבעלמא נקטינן כשמואל בדיני בהא נסתפקו בעלי הגמ' וקי"ל כספקייהו וכן פסקו הגאונים ז"ל וכ"כ הריטב"א שם בשם הגאונים ועיין פרי האדמה ח"ב דף ע"ח ע"ב שהאריך בפירושא דהאי סוגיא:

קמ"ח הלכה כרב באיסורי וכשמואל בדיני. אמרינן אף היכא דפליגי בפסק הלכה אליבא דתנאי כן למדתי מדברי הרי"ף והרא"ש ס"פ במה בהמה ופרק קמא דעירובין ושם פ"ד גבי דיר וסהר דבמאי דאיפליגו רב ושמואל בפסק הלכה דתנאי כתבו דקי"ל הלכה כרב באיסורי וכן בפרק שור שנגח את הפרה דפסק שמואל כרבי כתבו דהלכה כשמואל בדיני יע"ש וכן בפרק נערה שנתפתתה גבי ושמואל אמר הלכה כאנשי גליל כתבו דקי"ל הלכה כשמואל בדיני וכן נראה דעת הרמב"ם מדפסק בכולהו כדעת הרי"ף רבו דוק ותשכח וכן יש להוכיח עוד מדברי בעל הלכות גדולות בפ"ד דברכות דף ד' ע"א גבי תפלת ערבית רשות דלפום גירסתיה דגריס התם ורב אמר הלכה כדברי האומר רשות כתב הוא ז"ל והלכה כרב באיסורי והכא תפלה איסורא היא ע"כ וזו היא ג"כ גירסת הסמ"ג בעשין י"ט והרשב"א נמי כתב ופסקו הגאונים ז"ל דהלכה כמ"ד רשות דתפלה כאיסורי נינהו והלכה כרב באיסורי וכו' ע"ש. וגרסת התוס' נמי כך היא עיין דף כ"ו ע"א ד"ה טעה וכ"ז ב' ד"ה הלכה וע"ע הרא"ש בראש הפרק שכתב הא קי"ל דתפלת ערבית רשות והלכתא כרב באיסורי וכו' עיין שם וכמעט יש הכרח לגירסא זו מהא דאיתא בשלהי יומא פ"ז סע"ב ומי אמר רב הכי והאמר רב הלכה כדברי האומר תפלת ערבית רשות ע"ש וכן מוכח עוד בס' יראים להר"א ממיץ ז"ל דף ס"ב לך נא ראה והכי איכא למילף תו מדברי התוס' פ"ב דמגילה ח"י ב' ובמרדכי שם ועיין עוד תוס' פ"ק דכתובות י"ד א' ד"ה כמאן ובקמא מ"ח ב' ובפרק הזהב מ"ט א' ד"ה כל הא ואתה תחזה שהזכירו זה הכלל בפסק הלכה אליבא דתנאי ודע דאף היכא דפליגי רב ושמואל בפירושא דמתניתין או בטעמא דידה אית לן למיזל נמי בתר כללא דידהו וגם זה למדתי מדברי הרי"ף והרא"ש בפרק כל כתבי דעל מה דפליגי רב ושמואל שם קט"ו ב' בפירושא דמתניתין דמפני ביטול בהמ"ד פסקו הם ז"ל דהלכה כרב וכן פסק הרמב"ם בפרק כ"ג מה' שבת הלכה י"ט מטעמא דקי"ל הלכה כרב באיסורי וכמבואר בה"ה שם ותו אשכחנא להרי"ף והרא"ש ז"ל בפ' האומנין דאמאי דאפליגי רב ושמואל שם ע"ח ב' בפירוש המשנה או שנעשית אנגריא וכו' כתבו הם ז"ל דקי"ל הלכתא כשמואל בדיני וכן פסק הרמב"ם בריש פרק ד' מה' שכירות ע"ש וע"ע הרמב"ם פרק י"ט מה' מעשה הקרבנות הלכה ה' דעל מה שנחלקו רב ושמואל בפ' השוחט והמעלה ק"י א' בטעמא דמתני' דהמקריב קדשים ואמוריהן בחוץ חייב פסק כרב מכח כללין וכמ"ש שם מרן בכ"מ יע"ש וכן יש להוכיח עוד מדברי התוס' דפ"ק דמ"ק ח' ב' ד"ה דקא עביד דעל מה דפליגי רב ושמואל שם בטעמא דמתני' דלא יעורר אדם על מתו ולא יספידנו קודם לרגל שלשים יום כתבו הם ז"ל ונראה דהלכה כרב באיסורי וכ"כ שם הרא"ש בשם הרמב"ן ז"ל יע"ש מבואר שפיר דלדעת שלשה עמודי ההוראה ושאר כמותהין הך כללא דרב ושמואל נוהג בכל מקום ובכל זמן. ואחרי הדברים והאמת האלה אני תמוה טובא על מהרש"ל ז"ל בים של שלמה על יבמות פרק ג' סימן ב' ועל מוהר"ש אלגאזי בהליכות אלי כלל ער"ב שכתבו בפשיטות דאין כלל זה נוהג אלא היכי דפליגי אליבא דנפשייהו והוא פלא שלא ירדו מחוקקים לעמקה של הלכה זו וכן יש לתמוה על הר"ב ראשון לציון שבשלהי ביצה דף צ"ד ב' כתב לדעת הרי"ף דכיון דפלוגתייהו דרב ושמואל תליא במשמעותא דמתני' הגם דקי"ל כרב באיסורי כיון דפשטא דמתני' משתמעא שפיר כשמואל פסקינן כוותיה ואחרי המחילה רבה הא נמי ליתא דהא מבואר מדברי הרי"ף דאייתינא דאף בדפליגי במשמעותא דמתניתין אית ליה דאזלינן בתר כללין כמדובר:

קמ"ט הלכה כרב באיסורי אינו אלא היכא דפליגי רב ושמואל ולא מצינו מחלוקת תנאים בזה אבל היכא דפליגי תנאי באותו ענין עצמו דקי"ל בהו יחיד ורבים הלכה כרבים אז קי"ל כתנא ולא כרב באיסורי וכיוצא בזה ראיתי להר"ב כנה"ג בכללי הגמ' אשר לו אות נ"ג לגבי ר' יוחנן ור"ל יע"ש כ"כ בעל חזון נחום בפ"ה דזבחים סוף משנה ד' לדעת הרמב"ם ולדידי המך בערכי לא ברירא הך מלתא כל כך דהא אשכחנא להרמב"ם ז"ל בפ"ו מה' ע"ז הלכה י' שפסק ספק ע"ז אסור ספק ספיקא מותר כברייתא דפ' כל הזבחים ע"ד א' דאוקימנא לה כר' שמעון משום דרב ס"ל כוותיה והלכה כרב באיסורי וכדנראה מדברי מרן שם וכן בפ"ב מה' חמץ ומצה סוף הלכה ו' פסק כרב באיסורי אף דכולהו תנאי חוץ מר' חייא ובכללם רב אושעיא תנו כוותיה דשמואל הרי דלא אשגח לכללא דיחיד ורבים דתנאי משום כללין דהלכה כרב באיסורי וגם בכלל דהלכתא כשמואל בדיני אשכחנא ליה בפ"ז מה' נזקי ממון הלכה ה' דאזיל בתר פסקא דשמואל דפסק כרבי נגד ת"ק מכח כללין דהלכה כשמואל בדיני אף שהוא נגד רבים דתנאי ומיהו צריך להתיישב הרבה בענין זה שהרי כתב הכנה"ג בסוף ספרו דהיכא דאיכא כלל אחר דמנגד לזה לא אהני לן הך כללא עיין שם ובשיירי כנה"ג אות ל"ג מכללי התלמוד:

ק"ן הלכה כשמואל באיסורי פסקינן לפעמים היכא דאשכחן ברייתא דפליגי תנאי בההיא פלוגתא גופא דאיפליגו בה רב ושמואל ואתי שמואל כת"ק די"ל דברייתא לא הוה שמיע ליה לרב דאי הוה שמיע ליה לא הוה פליג את"ק כ"כ מרן בכ"מ פרק ה' מה' מעשה הקרבנות הלכה ו' וכיוצא בזה תמצא אליו עוד בפ' ב' מה' שגגות הלכה ו' ובפ' ד' מה' מטמאי משכב ומושב הלכה ה' בשם מוהר"י קורקוס ז"ל ובפרק ג' מה' ביאת המקדש הלכה א' בשם הסמ"ג וכתב עליו בעל חזון נחום בזבחים פרק ה' משנה ד' דאין זה כדאי לדחות הכלל דקי"ל כרב באיסורי דשמא אי הוה שמיע ליה אפילו הכי הוי פליג כדאמרינן בכמה דוכתי בעלמא אנא דאמרי כר"פ ואף שהוא יחיד לגבי רבים וכל שכן לגבי רב דאמרינן בש"ס עלה רב תנא הוא ופליג ע"כ. ולי אני המך נראה דאין זה כדאי לדחות דברי הכ"מ דמה ענין אנא דאמרי כר"פ דההוא לא לענין פסק הלכה אתמר ולא פסקינן כיחיד במקום רבים משום זה אלא דקאמר הכי להראות שסמך דבריו אאיזה תנא אף שהוא יחיד כי היכי דלא לימרו דאתי דלא כמאן או כי היכי דלא ליתותב מברייתא כמ"ש הכ"מ בפרק ב' מהלכות שגגות הלכה ו' ע"ש ותו דאי נמי נימא כדבריו דהוה פליג רב הוה עבדינן עיקר כבריית' ולא כרב וכמו שתמצא להרמב"ם ז"ל בפרק ו' מה' תרומות הלכה ו' דפסק כבריית' ולא כרב דפליג עליה ע"ש ומה גם דלא אמרינן רב תנא הוא ופליג אלא מתוך דוחק גדול כמ"ש ה"ע בש"ב פ"ב וכן מצאתי להריטב"א בשיטת עירובין דף ג' רע"ג ודף ט"ו ע"א ולר' בצלאל בשיטה מקובצת על ב"מ דף י"ט ע"ד וכ"כ הכריתות בלשון לימודים ש"ג סי' קמ"א יע"ש ואף גם זאת מצינו דאיתותב רב מבריית' ולא משני תלמודא רב תנא הוא ופליג כמ"ש שם מוהריק"א בכלליו מפ"ג דמכות ואני מצאתי עוד כן בפ"ק דסוכה י"א ב' ובפ"ק דמנחות ה' א' ע"ש וצא ולמד ממ"ש הרי"ף ז"ל בפרק א"ט גבי גלודה הילך לשונו ואילו איתא להא מתנית' לא הוה מפליג עלה רב ור' יוחנן ואי אפילו איפליגו עלה ואיתה הוה מותבינן להו תיובתא וכו' ע"כ לענינינו מוכח שפיר דדברי הכ"מ נכונין בטעמן דאי הוה שמיע ליה לרב ההיא ברייתא לא הוה פליג אתנא קמא ויש להן על מה שיסמוכו בדברי הגאונים ז"ל שכל דבריהם דברי קבלה דרשתים פגשתים בנמוקי יוסף פ"ק דבתרא דף קס"א ע"ב וז"ל ופסקו הגאונים כרבי משום דקי"ל הלכה כר' מחבירו ודלא כרב הונא דאף על גב דמלתיה דרב הונא אזלא כרשב"א היינו משום דברייתא לא שמיעא ליה דאי הוה שמיעא ליה הוה ליה למימר הלכה כרשב"א ולא הוה ליה למעבד המימרא באנפי נפשה אלא ודאי לא שמיעא ליה הלכך סברא לומר דאי שמעה הוה אמר כר' ולמיזל בתר כללא דאית לן הלכה כר' מחבירו הילכך כר' קיימא לן ע"כ אוף הכי נמי אית לן למימר דאי ברייתא הוה שמיעא ליה לרב מסתמ' הוה אזיל בתר כללא דיחיד ורבים הלכה כרבים ולא הוה פליג את"ק וכדעת מרן ז"ל וע"ע במים חיים להפר"ח דף ט"ו ע"א ובס' חזון נחום גופיה בפ"י דמנחות דף ע' ב' שגם הוא נתנבא בזה הדבר בשעת דוחקו וע"ע הרמב"ן במלחמותיו ר"פ המביא כדי יין וס' ראשון לציון דף ע' ע"ג ובש"ס פרק במה אשה ס"א א' ואמת הדבר דאמורא יש לו כח לפסוק דלא כמתניתין כמ"ש הרא"ש בפרק לולב הגזול סי' ז' והכי מוכח בס"פ שואל ע"ש אמנם זהו דוקא היכא דקים לן דידע למתניתין או מתניתא ופוסק דלא כוותיה אבל היכא דאמורא אמר מלתא מסברא דנפשיה ונמצא בריית' דלא כוותיה כבר כתב הרא"ש גופיה בפרק מי שמתו סי' ל"ה דאז סמכינן אבריית' דאילו הוה יודע האמורא הבריית' לא הוה פליג עלה ע"כ וכן כתב עוד בפ"ק דבתרא סי' מ"ב ע"ש וע"ע בפרק ר"א דמילה ססי' ו' וכפי הנלע"ד גם הרמב"ם ז"ל אזיל בשיטת הרא"ש זו דהא בפ"ז מה' ס"ת הלכה ט"ז פסק ומותר לכתוב שלש תיבות בלא שירטוט יותר על זה אסור והיינו כבריית' דמייתי תלמודא בפ"ק דגיטין ו' ב' עלה דקאמר ר' יצחק שם שתים כותבין שלש אין כותבין והיינו טעמא דאילו ידע ר' יצחק הבריית' לא הוה פליג עליה וכמ"ש הרא"ש ז"ל. ואי קשי' על הכ"מ ודאי קשי' וצריכה רבה דאשכחנא למרן גופיה בפ"ה מה' שחיטה הלכה ו' שכתב וז"ל ונראה שהטעם דכיון שרב חסדא אמר וכו' הכי קי"ל ודחינן בריית' מקמי דברי רב חסדא דהוה קים ליה כבריתא וידע דלאו דסמכא הוא מיהו בנץ שלא נחלק בו רב חסדא בהדי' נקטינן כבריית' עכ"ד והכי נמי אשכחנא ליה תו בפ' י"ג מה' מעשה הקרבנות הלכה י"ג שעל מה שהקשה שם מוהר"י קורקוס איך יחלוק רב פפא על הבריית' ואיך נפסוק כרב פפא הפך הבריית' כתב הוא בזה הלשון ואני אומר שאפשר לומר דכיון דחזינן דרב פפא דבתראה אמר פשיטא לי כדקמצי אינשי ממיל' משמע דאיהו ידע דהאי מתניתא משבשתא היא ולא מתנייא בי ר' חייא ור' הושעיא ע"כ והנה מלבד שהדבר בעצמו קשה לשמוע דמה לנו בזה שיסברו רב חסדא ורב פפא דבריית' לאו בר סמכא היא הלא כיון דרב אשי מסדר התלמוד שהוא בתרא טפי מייתי להו בתלמוד לאותובי מינייהו תיובתא אין לך סימן גדול מזה דלדידיה מתניא בי ר' חייא ור' הושעיא כמ"ש רשב"ם בפרק ג"פ קע"א א' וכוותיה אית לן למפסק הלכה וכדמוכח מדברי הרי"ף הנ"ל אף גם זאת נמצאו פסקי הרמב"ם ודברי הכ"מ דסתרי אהדדי וכעת לי הדיוט צ"ע:

קנ"א הלכה כרב באיסורי. לא אמרינן אלא היכא דודאי אמרה רב אבל היכא דאית פלוגתא במילתא אי אמרה רב לא פסקינן כספיקא דרב קמיה דשמואל כן כתב הר"ב ראשון לציון בדף ל"ז ע"ב וכיוצא בזה כתב בדף ס"ח ע"ד גבי ב"ה עיין שם ומצאתי סעד לדבריו בפרק ב' דיבמות ח"י ב' דאיתא שם כיון דאיתמר משמיה דשמואל בהדיא ומשמיה דרב כאמוראי לא שבקינן משמיה דשמואל בהדיא ומוקמינן כאמוראי ואליבא דרב ועיין כללי הריש גבי רב ור' יוחנן וכ"נ מדברי הרא"ש פ"ק דמועד קטן סי' י"ג ע"ש שוב זכיתי שהגיע לידי ס' המכריע לר' ישעיה הזקן כ"י וראיתי שבסי' ח' כתב כן בפשיטות:

קנ"ב הלכה כר' יוחנן מחבירו. כן כתב רשב"ם בפרק יש נוחלין קל"ה א' ד"ה זאת אומרת ואני המך לא ידעתי מאין למד לומר כן כיון דלא איתמר הכי בשום דוכתא בגמ' ולא ראיתיו עד הנה לא בדברי הראשונים ולא בדברי האחרונים ותדע דכלל זה קשה לשמוע דהא אשכחן להתוס' ז"ל בפרק חבית קמ"ה א' ד"ה ורבי יוחנן שכתבו בשם ר"ח דאף היכא דפליג' רב ושמואל תרווייהו על ר' יוחנן קי"ל כר"י לגבייהו וכן כתבו עוד בשלהי ר"ה ל"ד ב' ד"ה לדידי וכן כתב עוד ר"ת בפרק גיד הנשה צ"ז א' ד"ה אמר רבא וכ"כ עוד בשם בה"ג בפרק ג' דבכורות כ"א ב' ד"ה ור' יוחנן לך נא ראה וע"ע תוס' מ"ק כ"ד א' ד"ה הכי וכ"כ הרא"ש בפרק כירה ססי' א' ובדוכתי אחרינא והר"ן בקדושין פרק האומר דף תרע"ז ע"ד בשם הרשב"א וכן מצאתי עוד לרבי בצלאל בשיטה מקובצת על כתובות פרק ט' דף קט"ז ע"ג וכ"כ הדרישה בי"ד סי' נ"ט סס"א לדעת הרא"ש וכן ראיתי להרא"ם בפירושו לסמ"ג הלכות חמץ ומצה וע"ע שו"ת גנת ורדים חי"ד כלל ה' סי' י' וראש יוסף א"ח סי' תע"א וסי' תע"ח ס"ס א' וכן תמצא למהרש"ל ביש"ש על ביצה פרק קמא סי' ט"ו ואע"ג דהרי"ף ז"ל פרק חבית לא ס"ל הכי וגם הרא"ש שם שינה את טעמו ממ"ש בפרק כירה שהזכרתי מ"מ נקוט מיהא דלדעת כל אינך רבואתא דאייתינא אין מקום לכלל זה דאי הלכה כרבי יוחנן נגד רב ושמואל כ"ש היכא דפליג עם אחרים אף על פי שהם רבים כמ"ש הכנה"ג בכללי הגמ' אות נ"א אלא שיש לתמוה עליו דבכללי הגמ' כלל מ"ג לא הזכיר רובא דהנך אשלי רברבי דכתיבנא: