יד מלאכי – חלק א – כלל תר"ד, קטע 10

קכ"ט דחקינן ומוקמינן מתניתין בתרי טעמי ולא מוקמינן בתרי תנאי הני מילי כגון מתניתין דחבית דסתמ' היא אבל היכ' דתנינן לה בתרי תנאי על כרחך מפלג פליגי כן כתב הרמב"ן בס' המלחמות פ' שור שנגח ד' וה' דף י"ח ע"א וז"ב:

ק"ל דברי הכל. מצינו דקאמר ולא קאי לא אתנאי ולא אאמוראי אלא ר"ל דברי כל באי עולם הריטב"א ז"ל פרק עשרה יוחסין בשם הירושלמי שם גבי דברי הכל אין ערעור פחות משנים וכן פירש עוד בפ"ז דכתובות דף מ"ה ע"א ע"ש וכ"כ רבינו בצלצל בשיטה מקובצת על כתובות פ"ב דף ל"ח ע"א בשם הרמב"ן ועיין בכללי הגמ' למוהריק"א דף ק' ע"א:

קל"א דיעבד נסתפק הרב בעל מוצל מאש בסי' כ"ד היכא דאמרו דבדיעבד מותר אם הב"ד מוזהרים להתרות בו שלא יעשה אותו דבר אי לא ובריש' הניח הדבר בצ"ע ואחר כך הכריע דמורין למי שאינו יודע מכח תשובת הרמב"ן ססי' קכ"א שהבי' ראי' דנותן טעם לפגם אסור לכתחילה מההיא פינכא דר' אמי דפרק כל הבשר קי"א ב' דתבריה וכו' ע"ש והכי נמי אם איתא דאין מורין למי שאינו יודע אמאי חברה לשהיה ואם יכשלו בה בדיעבד מה בכך ועיין בתשובת הרשב"א סי' תקע"ה ע"כ:

קל"ב דיעבד חשיב כל דבר שיש טורח לתקן. כ"כ הכנה"ג בכללים נפרדים כלל ס"ב בשם תוספות ופסקים וכתבים ולי נראה שכן משמע במוהרי"ק שורש נ"ו ועיין ספר מנחת כהן דף ל' ע"ב ופרח מטה אהרן ח"ב סי' ק"א ובספר בני דוד דף ס"ה ע"ג וד' ובשו"ת נחלת שבעה סי' י"ב:

קל"ג דיעבד חשיב כל דבר שאין לו תקנה. כ"כ הכנה"ג שם כלל ס' בשם התוס' ופסקי' וכתבים ולדידי יש להוכיח כן מדברי הר"ן ספ"ק דכתובות דף תע"ב רע"ב ומ"מ פי"ח מה' איסורי ביאה הלכה י"ג ע"ש:

קל"ד דחיה אורחיה דגמ' לדחויי אפי' היכי דקיל"ן דהוא הכי. כ"כ מוהריק"א בכללי הגמ' דף צ"ט ע"א ולא כתב דבר בשם אומרו ולי המך נראה שלמד לומר כן מתוך דברי הרא"ש דפרק השואל סי' י"ב שכתב וז"ל ומה שדחה רב אשי לסייעתא דבריית' כך הוא דרך הגמ' כל מי שיכול לדחות אע"ג דהלכתא הכי וכן האמורא בעצמו אומר אי משום הא לא תסייען עכ"ל:

קל"ה דחיה לא מקרי כד מהדר לאקשויי על האמורא המתרץ דמדהדר ומקשי עליה משמע דקושטא דמילתא הכי הוי. כן כתב הכסף משנה פ"א מה' פסולי המוקדשים והוא על דרך מ"ש התוס' בסוטה ל"ב ב' ד"ה ורבי דאין שיטת הגמ' לדייק כ"כ על אסמכתא ולומר ואידך ואידך אי לאו דדרשה גמורה היא ע"ש:

קל"ו דחיה למדתי עוד כלל מחודש בזה מדברי הלחם משנה ספ"א מה' עבודת יום הכפורים דכשהדוחה דחי לה ע"י הכרח כגון דקאמר דאי לא תימא הכי וכיוצא אז משמע דקושטא הוי כמו הדחיה שמרם על לבך תמיד כי חיים הם למוצאיהם לפסק הלכה:

קל"ז דחיה למדתי כלל מחודש בזה מדברי הכ"מ רפ"ד מה' שבת דלדעת הרמב"ם אפשר לומר דכל דלא דחו לה בדרך דילמא אלא בלעולם אימא לך משמע דקושטא דמילתא הכי איתיה ע"ש. אמנם מצאתי בתשובה להרשב"א סימן שי"א שכתב לדעת הרמב"ם דלעולם אימא לך דחיה בעלמא היא ויש לתמוה על הכ"מ שהרי הוא בעצמו רמז לתשוב' הרשב"א הלזו בסוף פ"ב מה' בכורות ע"ש וכן מצאתי להר"ב לחם משנה רפ"ד מה' שבת דלעולם אימא לך מקרי דחיה ומצאתי עוד להכנה"ג בי"ד סי' ע"ב הגהות הב"י אות ו' שכתב בשם רש"ל והר מקרעמניץ ז"ל דלדעת ר"ת כל היכא דקאמר תלמודא שאני הכא ולא אמר דילמא פסיק הוא כלישנא דתלמודא אף ע"פ שאינו עומד והביאו בשיירי כנה"ג בכללים נפרדים כלל ל' וכן ראיתי להריטב"א בחי' יומא ר"פ בא לו כ"ג שוב מצאתי להר"ן בפ"ב דגיטין דף תקס"ג ע"א שכתב דאע"ג דבלשון דילמא קאמר קושטא דמלתא הכי הוי ומשום כבודו הוא דקאמר ליה הכי יע"ש:

קל"ח דקארי לה אמאי קארי לה דאמרינן בכוליה ש"ס הוא לשון קושיא כמ"ש רש"י פרק אלו נערו' ל"ו א' וביומא ל' ב' הביאו דבריו בעל ה"ע בשער ב' פ"א ומוהריק"א שם בכלליו והוסיף שם וז"ל ולא פירש משמעו' תיבות הללו ובערוך מצאתי ודארי לה לשון עירוב והאלף מתחלפת בעין עכ"ל והשתא הוי פירושא הכי מי שעירב זה עם זה מה ראה לערבם וכו' עכ"ד מוהריק"א והנה מסתמות דבריו משמע שזו היא דעת הערוך בעצמו ואינו כן שהרי יגעתי ומצאתי בערך ער שפי' כן בשם גאון יע"ש אך ליה לא ס"ל הכי אלא שהלשון בעצמו הוא לשון קושיא כמ"ש בערך אר וז"ל אר מדקא ארינן גלל בב"ק בפרק המניח את הכד ל' ב' בגמ' דכל הקודם זכה מדי איריא הא כדאיתא והא כדאיתא ודקארי לה מאי קארי לה ענין קושיא עכ"ל הרי בהדיא שלפי דעתו ז"ל הלשון של ארי הוא לשון קושיא דומיא דההיא דפרק המניח שהוא מלשון קושיא ורומיא כדמוכח שם בגמ' בהדיא דקאמר כי איירינן גלל מקמי דלישני רב נחמן לבתר דשני רב נחמן מי איכא למרמי גלל כלל ע"ש ובפרש"י ויתכן דכפי פי' הערוך גרסינן ודקא ארי לה מאי קא ארי לה אחר זמן נדפס ש"מ על כתובות מר' בצלאל ז"ל וראיתי שם ברפ"ב דף ג' ע"א שפירש גם הוא כפי' הערוך וגריס כמ"ש וכתב עוד שם דאפשר שהוא מלשון ארירה וחסרון וקשיא ע"ש ודון מינה דאשתמיט ממוהריק"א וממוהר"ש אלגאזי בי"ש דעת הערוך וגם נ"ל שמוהרש"א לא עיין בערך ער ששם מבואר דעת הגאון היטב ואין צורך לכל מ"ש שם ביבין שמועה ואיך שיהיה לא ידענא אמאי לא גילה דעתו בעל הערוך בערך ער כשהביא דעת הגאון שהוא אינו סובר כן:

קל"ט דיעבד לא מקרי אלא כשעושה הדבר באקראי אבל אם רגילין לעשות כן לא מקרי תו דיעבד אלא לכתחלה כיון שרגילין בכך. כן כתב הרא"ש בתשובה כלל כ"ג סימן ז' והביאה הרב"י בא"ח סימן תקי"ו ובעל מגיד מראשית מסי' א' כתב דיש ללמוד ממנה דה"ה בענין אין מבטלין איסור לכתחלה אבל בדיעבד מבטל דהיכא שהוא דבר רגיל לא אמרינן וכן בנותן טעם לפגם והוא שורש גדול ע"כ:

ק"מ דיעבד לא מקרי אלא היכא שלא ידע שיש איסור בדבר אבל אם יודע שיש איסור בדבר ואפ"ה רצה לעשותו אין זה דיעבד. כן יש ללמוד מדברי הרא"ש בתשובותיו כלל נ"ב סי' ג' שכתב דכל היכא שהתרו בו וכנס לא מקרי דיעבד ומפקינן לה מיניה והביאה הטור בא"ח ס"ס קס"א ומוהריק"א בב"י ובש"ע סי' י"א וכן מצאתי בשו"ת מהר"י ווייל סי' נ"ב דכל דידע דאסור לכל הפחות לכתחלה לא הוי דיעבד כה"ג יע"ש וכן ראיתי להכנה"ג בי"ד סי' רכ"ח הגהות הב"י אות ע' שכתב בשם כמה מגדולי הפוסקים דאפי' למ"ד דבדיעבד מותר היינו כשחשב המתיר והשואל שמותר להתיר לכתחלה אבל אם ידעו שיש מי שאוסר להתיר ואפילו הכי התירו לאו דיעבד מקרי ואינו מותר ע"ש. איברא דאיכא למידק על זה ממה שפסקו הרמב"ם בפ' ה' מה' חמץ ומצה הל' י"ב וכן הש"ע ס"ס תנ"ט דאם עברה ולשה תחת השמש הפת מותרת דלכאורה נראה תמוה דכיון דידעה שאסור ללוש תחת השמש לא מקרי תו דיעבד ואמאי הפת מותרת כיון שעברה על דברי חכמים אמנם מצאתי לר' מנוח בפירושו על הרמב"ם שכתב דהאי עברה ולשה בשוגג מיירי והראה לנו דוגמתו בפרק כירה דקאמר עבר ובישל חייב חטאת ומדקא מייתי חטאת אלמא בשוגג מיירי והכי נמי דכוותה ע"ש והכי דייק לה הרא"ש מדברי רש"י סוף פרק כל שעה:

קמ"א דברי קבלה דקרי לדברי נביאים הפי' המורגל הוא דקרו ליה הכי ע"ש שהנביאים קבלו דברי נביאותם ממרע"ה או מרוח הקדש ומצאתי פירוש מחודש בזה בריש שיטת ב"ק לתלמידי ר' פרץ כ"י דקרי להו קבלה על שם שהנביאים קובלים וצועקים על צרות הנראות להם בחוזק (נ"ל שצ"ל בחזון) כדמתרגמינן אם צעוק יצעק אלי אם מקבל יקבל ע"כ:

קמ"ב דיוקא דילך הוא אשכחן דקאמר במעילה ט"ז ב' ופירשו רש"י והתוס' שלך יהא אותו דקדוק ואין לי עסק בו ולא סבירא לי:

קמ"ג דייני גולה הוא קרנא. דייני ארץ ישראל ר' אמי ור' אסי הכי איתא סוף פרקא קמא דסנהדרין וזו היא גירסת בה"ג סוף הלכות נחלות וכן הוא ברש"י שבהרי"ף פרק המקבל ובפרק המוכר את הבית קצ"ב ב' ובערוך ערך דן והכי מייתי לה הכריתות והליכות עולם וספר יוחסין והר"ש סידליו בכלליו דוק ותשכח. אך מצאתי לרשב"ם בפ' ח"ה נ"א א' ובפ' המוכר את הבית ע' ב' ובפרק המוכר פירות ק' א' ובפ' בית כור ק"ז ב' דכתב בפשיטות דייני גולה שמואל וקרנא ע"ש וכ"כ רש"י שבהרי"ף והנ"י בפרק חזקת הבתים ובהמוכר את הבית ואני בעניי לא ידענא מאין יצא להם זה אם לא שנאמר דכך היתה גרסתם בסנהדרין אלא שיגעתי ולא מצאתי מאן דגריס הכי מלבד שקשה בעיני לומר כן דהא אתריה דשמואל נהרדעא הוה כדאשכחן בפ' הרואה נ"ח ב' דקאמר שמואל נהירין לי שבילי דשמיא כשבילי דנהרדעא ובפירוש איתמר בגיטין פ"א א' והא נהרדעא אתריה דשמואל היא וכו' ע"ש ובשבת קט"ו ב' ואיתא תו בפ' השולח ל"ו ב' אמר שמואל לא כתבינן פרוזבול אלא אי בבי דינא דסורא אי בבי דינא דנהרדעא ופירש"י שם בי דינא דסורא רב בי דינא דנהרדעא שמואל וכן בר"פ המניח ז"ך ב' הוה עובדא בנהרדעא וחייב שמואל וכן בריש פ"ב דביצה דשמואל מערב אכולא נהרדעא וע"ע תוס' פ"ק דב"ב ז' ב' ד"ה נהרדעי ושם בגמ' קנ"ג א' ובספר כריתות ימות עולם ריש ש"ב ובס' יוחסין ואיך שיהיה הדבר ידוע שהם אמוראים גמורים ולא הוזכרו מעולם בבריי' וכמ"ש רשב"ם בפרק המוכר פירות שם לא גרסינן תניא דאמוראי נינהו א"נ הכי גרסינן תנו דייני גולה שונים בריי' ובפרק בית כור גרסינן נמי הכי ע"כ וכן הגיה רש"ל שם ולכאורה יש לתמוה דהא אשכחן בפרק המוכר את הבית שם דקרי להו תלמודא תנאי דהכי איתא התם לימא בפלוגתא דהני תנאי דתניא שטר כיס היוצא על היתומים דייני גולה אמרי וכו' ודייני א"י אמר וכו' אמנם לפי האמת נלע"ד דמדלא הגיהו כאן לא רשב"ם ולא רש"ל כמו שהגיהו בהמוכר פירות על כרחנו לומר דהגירסא שלפנינו מוטעית היא וכך היתה גרסתם לימא בפלוגתא שטר כיס וכו' ומימרא היא ולא בריי' וכן נראה בדברי רשב"ם שם שכתב לימא בפלוגתא הא דרב חסדא שטר כיס וכו' וכן מצאתי שוב להרשב"א בס' תולדות אדם סי' צ"ב דגרס הכי ע"ש ויש לנו כיוצא בו ביבמות ל"ב ב' בריש גיטין ה' ב' ובבתרא קכ"ט א' וקנ"ד א' ע"ש ובהוריות ב' א' ומצאתי סעד לדברי בדברי הרי"ף ז"ל שבפרק המקבל כתב גרסינן בפרק המוכר את הבית שטר כיס וכו' וידוע דלישנא דגרסינן נאמר על הרוב על מימרא וכדנקיט הכי על בריי' רגיל למימר גרסי' בפרק פלוני תניא וכו' ע"ש וספ"ק דקדושין ובפרק כל הבשר ובפרק ב' דברכות ובסוף תענית ובכמה דוכתי ימצא כן הבקי בהלכותיו עיין סוף פ"ק דביצה ופרק במה מדליקין ופרק ד' דמגילה ופרק אלו מגלחין כמה זמני ואל תטעה בסיומא דסוגי' שם דקאמר אנן דדייני גולה איפכא מתנינן לה דמשמע דבריי' היא דליתא שהרי לשון זה על הרוב מורגל בגמ' על מימרא דאמוראי כמו שתמצא בריש גיטין ד' א' וכי תימא אנן מדאו' הא מתנינן לה על מימרא דרב נחמן וכן בריש בכורות ה' א' על מימרת ר"י ור"ל קאמר אתון הכי מתניתו לה אנן איפכא מתנינן לה ועיין סנהדרין כ"ד ב' וס"ט ב' ופסחים פ"ח ב' וצ"ו ב' ביצה כ' א' ור"ה כ"ו א' ועוד הרבה בתלמוד וגולה הואיל ואתא לידן נימא בה מלתא דמהך דפ"ק דסנהדרין משמע דגולה ופומבדיתא תרתי נינהו מדקאמר דייני גולה קרנא ודייני דפומבדיתא רב פפא בר שמואל ואילו בפ"ק דר"ה כ"ג ב' איתא מאי גולה אמר רב יוסף זו פומבדיתא ותו תניא בפרק ד' דסנהדרין ל"ב ב' צדק צדק תרדוף וכו' אחר ר' יהושע לגולה ופירש"י לגולה לפומבדיתא כדתנן בר"ה עד שרואה כל הגולה לפניו כמדורת האש ואמרינן מאי גולה אמר אביי פומבדיתא שעיקר ישיבת בבל שם היתה ע"כ והכי מוכח תו בפרק עשרה יוחסין ע"א ב' דקאמר מושכני הרי היא כגולה ליוחסין ופירש"י פומבדיתא קרי גולה בר"ה ועוד ע"ש דף ע"ב א' הרי מבואר דהיינו גולה היינו פומבדיתא ואפשר לומר בדוחק דקושטא דמלתא הכי הוא דגולה ופומבדיתא חדא היא ולפי שעיקר ישיבת בבל בפומבדיתא היתה כמ"ש רש"י היו קבועים שם שני בתי דינין א' לדון לכל בני הגולה דהיינו קרנא וא' לדון לבני פומבדיתא גופה והוא רב פפא בר שמואל ודבר תימה הוא ששום אחד מהמחברים לא נתעורר בכל זה:

קמ"ד דרשות אין לנו לעשות מעצמנו. כן כתב מוהרי"ק שורש קל"ט וכן ראיתי להרא"ה בחדושי כתובות פ"ה דף ל"ח ע"ב שתמה על האומרי' דטעמיה דהרמב"ם דבשר מהלכי שתים אסור בעשה הוא מדכתיב זאת הבהמה אשר תאכל ולא אדם ולאו הבא מכלל עשה עשה וכתב וז"ל ודברי תימא הם דאנו לית לן למדרש קראי דלא דרשי רבנן ע"כ ועוד מצאתי להב"ח ח"מ ר"ס שפ"ט שכתב על הטור דדבר תמוה הוא שידרוש מדעתו מה שלא נזכר במשנה ובתלמוד וטרח למצוא סמך לדבריו יע"ש וכ"כ עוד ראש יוסף על או"ח סי' תק"ן לדעת מרן דאין לעשות שום דרשה אם לא ראה או מצא שעשו לה חכמי התלמוד או לפחות ירושלמי או מדרש או הגדה ע"כ וכן תמצא בס' זקן שמואל דף קס"ט סע"ב ע"ש וכן יש ללמוד ממ"ש התוס' בפרק כסוי הדם פ"ח א' ד"ה ורבי יהודה שאין לדמות הדרשות אלא מה שהש"ס מדמה ואם בדרשות הכתובות בתלמוד אין לנו רשות לדמותם אהדדי מכ"ש שאין לנו רשות לדרוש מדעתנו דרשות שלא הוזכרו בש"ס וכ"כ הרא"ם בפרשת מטות וז"ל ולא ידעתי היכן מצא רש"י ז"ל לדרוש אם אינו ענין והרי אין כל אדם רשאי לעשות כן חוץ מחכמי המשנה וכל דבריהם דברי קבלה אבל לא לשום אחר זולתם אפי' לגאונים הראשונים וכ"ש לבאים אחריהם ע"כ ולפי זה לכאורה יש לתמוה על בעל דרך תמים שבהגהותיו על הרי"ף בפרק אלו מגלחין עלה דמייתי שם הרי"ף הא דקאמר ר' יוחנן משום רשב"י בפרק נגמר הדין מ"ו ב' מנין למלין את מתו שעובר בלא תעשה ת"ל כי קבור תקברנו מכאן למלין את מתו שעובר בלא תעשה כתב הוא ז"ל וז"ל נ"ב פי' דמרבויא דתקברנו דרשינן ליה ואפילו לשאר מתים שאינם הרוגי בית דין שמצוה לקוברם ביום המיתה ומדכתיב לא תלין וסמיך ליה כי קבור תקברנו דרשינן כל שאינו (נ"ל שישנו) בקום קבור ביומו ישנו בלא תלין וכו' ע"כ לענינינו וקשה דדרשה זו דכל שישנו בקום קבור וכו' לא הוזכרה בשום דוכתא בגמ' ומנא ליה לדרוש כן מעצמו וי"ל דשאני הכא דכיון דבמתניתין קתני ולא זו בלבד אמרו אלא כל המלין את מתו עובר בלא תעשה ור' יוחנן משום רשב"י יליף לה בגמ' מתקברנו דעשה הוא ולא אשכחן ביה לא תעשה א"כ מוכרחים אנו לדרוש אליבייהו דלאו דלא תלין קאי נמי אייתורא דתקברנו דמיניה מרבינן שאר מתים וכיון דהדין מקובל ומוסכם ולפרש המשנה והמימרא הוא דדריש כן אין זה נקרא דורש מעצמו דהוי כאילו פורש כן בש"ס שוב מצאתי דכעין זה תירץ בהליכות אלי כלל נ"ו גבי אא"ע ע"ש ודלא כחות יאיר סי' קל"ט שהקשה דמתקברנו לא מוכח אלא עשה ומנ"ל ל"ת וכתב דדוחק לומר כל שהוא בקבור ישנו בלא תלין דדרך הש"ס לפרש זה ולא לסתום דליתא ואין כאן דוחק כלל כיון דעל כרחינו לומר כן ואין ספק דאילו ראה דברי הדרך תמים דאייתינא לא הוה אמר הכי גם לא היה נכנס בכמה דוחקים שנכנס ע"ש. ובהכי ניחא ומתורץ שפיר מ"ש הכ"מ בסוף ה' כלאים שצדד לדרוש גבי לא תלבש שעטנז קרי ביה לא תלביש אף שלא הוזכרה דרשה זו בש"ס והיינו טעמא כדכתיבנא משום דההוא דינא מפיק ליה הרמב"ם מהתוספת' ולדעת התוספת' כ"כ הכ"מ ואף שכתב שם בראש דבריו שאין התוספת' מכוונת כדברי הרמב"ם ושהיא כתובה בטעות מ"מ גירסת הרמב"ם כך היתה וניחא נמי בזה מאי דקשיא בדברי התוס' דחגיגה י"ד ב' ד"ה בתולה שכתבו שהבעולה מוזהרת מלינשא לכ"ג מיקח קרי ביה יקיח אע"ג דבפרק יש מותרות פ"ד ב' יליף לה מלא יקח לא יקחו ע"ש דכיון דעקר הדין הוא מהבריי' אין קפידא להסמיכו לא' מהפסוקים כאמור ומזה הטעם מצינו להרמב"ם בכמה דוכתי שמביא דרשה דאתדחיא בש"ס לפי שבעיניו היא פשוטה יותר ואף לפעמים מביא פסוק שלא הוזכר כלל בגמ' מפני שהוא מבואר יותר וכמ"ש בכללי הפוסקים. וסרה בזה תלונת חזון נחום על קדשים דף ב' א' שהקשה על מרן דאטו הרמב"ם תנא הוא לדרוש דרשה הנז' דבמ"ש הכל ניחא ועיין מ"ש באות האלף גבי אין אדם דן ג"ש מעצמו ועיין רדב"ז סי' א' וגנת ורדים י"ד כלל ה' סי' ג' ואי קשיא הא קשיא וצריכה רבה דעל מה שפסק הרמב"ם בפ"ב מה' אבל הלכה ו' דכהנות הואיל ואינן מוזהרות על הטומאה כך אינן מצוות להטמא לקרובים אלא אם רצו מתטמאות ואם לאו לא מתטמאות כתב הכ"מ בשם הרמב"ן (עיין תורת האדם להרמב"ן דף מ"ג ע"ב) דשמא הוא דורש בזה כל שישנו בלא יטמא ישנו ביטמא והני נשי הואיל וליתנהו בלא יטמא ליתנהו במצות יטמא וזה קשה ודאי לשמו' דדבר שלא נמצא לו שורש בשני התלמודים ולא בשום תוספתא ומדרש ואדרבה פשטא דבריי' אתיא דלא כוותיה כמו שהשיג עליו הראב"ד ז"ל יע"ש דנידרוש אליביה מדעת עצמנו כל שישנו וכו' וצ"ע וכבר מצאנו להרא"ש ז"ל בהלכות קטנות שלו הלכות טומאה שכ' שלא נתיישבו לו דברי הרמב"ן כי הרבה צריך ראיה לפטור נשים ממצוה זו וגם הטור ומוהריק"א סי' שע"ג פסקו דלא כהרמב"ם ע"ש. ודרשות הואיל ואתו לידן ראיתי להעיר אוזן המעיינים איך היו מתנהגים קדמונינו בי"ג מדות ושאר דרשות ואסמכתות ואציגה נא לפניהם עשרה כללים חמורים שהמציא ולמד מתוך דברי המאור הגדול הרמב"ם ז"ל הרב הגדול כמוהר"ר חנניה קאזיז ז"ל בס' קנאת סופרים בשורש השני אשר העתקתי' זה כמה שנים בעודו בידי בכתיבת יד ואף שלעת עתה נתגלה ויצא לאור הדפוס כיון שעלו לא ירדו ואלו הן: א'

כולהו י"ג מדות ושאר לימודים שדרשו בהן חכמים הן ושימושיהן ותנאיהן מקובלות מסיני בכללות כדי שידונו בהן מעצמן לפרש ולבאר התורה שבכתב ומצוותיה ודיניה ולא היה מחלוקת בהן בדורות ראשונים שהיו מתבררים ע"פ רובה של סנהדרין ובמשך הדורות וקלקול הזמנים מתוך שלא שמשו כל צרכן נתעלמו ממנו ההלכות שהיו מוסכמות ונתפשטה השכחה בעיקרים ההקשיים והראיות להכריע ולהורות בהן ורבתה מחלוקת בישראל: