יד מלאכי – חלק א – כלל תר"ד, קטע 9

צ"ח ברייתא דרך בעלי הגמרא לקצר בלשון הברייתות בהרבה מקומות ולשנות בלשון ובלבד שתהא הברייתא קיימת.. הרשב"א ז"ל בחידושיו לשבת דף ל"ב ע"ד יע"ש ואף במשניות מצינו כן עיין תוס' דעירובין ע"ח ב' ד"ה והתנן ובזבחים פ"ב כ"ד ב' ד"ה והרי זריקה *) ובבכורות כ"ז ב' וכ"כ הרמב"ן בחידושי שבועות כ"י בפ' שבועת הפקדון ועיין בשיטה מקובצת על ב"מ דף ק"ס ע"ג שכתב דגם הש"ס דרכו לשנות הלשון במימרות האמוראים ולהוסיף פירוש כדי לבאר ענינו וע"ע שם דף ר"ט ע"א ובראשון לציון דף פ"ה רע"ד:

צ"ט ברייתא דמייתי לה הש"ס למפרך או לפרוקי מינה ולדידן חזי לן דאיכא לפלוגי ולמימר דלא מיירי בנדון דאתי עלה תלמודא ולא דחי לה ש"מ דתלמודא קים ליה מאיזו הוכחה ברורה דלא מחלקינן בהכי הר"ב ראשון לציון דף נ"ו ב':

ק' בית דין מתנין לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה. היינו לעשות שום גדר או שום סייג לתורה דאלו בכדי לא עקרי ליה רבי בצלאל בשיטת ב"מ דף כ"ז ע"א בשם הריטב"א:

ק"א ב"ד מתנין לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה ה"מ היכא דאיתמר אבל היכא דלא איתמר לא. פר"ח א"ח ריש סי' תנ"ה:

ק"ב ב"ד מתנין לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה לא אמרינן אלא היכא דליכא הכשר מצוה וכגון דבעידנא דמיעקר שבות דדבריהם לא מקיים **(*)**הג"ה וכ"כ עוד בסוכה ד' א' ד"ה בית רי"ף: העשה אבל היכא דבעידנא דקא עקר שבות דדבריהם מקיים עשה של תורה אין להם כח לדחות ואף בשב ואל תעשה כן כתב הרא"ם בתוספותיו על הסמ"ג בה' ר"ה והביאו מוהרש"א ביבין שמועה כלל תנ"ג אך הפר"ח בא"ח סי' תקפ"ח ס"ה הקשה עליו וכתב דלא נהיר' דהא מוכח בפ' האשה רבה בשמעתתא דב"ד מתנין לעקור דבר מן התורה דאפי' העשה והשבות באין בבת אחת ב"ד מתנין לעקור דבר מן התורה וע"ש שכתב דלא מצינו שב"ד יעקרו מצוה אחת לגמרי מן התורה ושיאמרו שלא יקיימו אותה לעולם ע"ש ובס' יד אליהו תיקון כ"ה:

ק"ג ב"ד מתנין לעקור דבר מן התורה ואפי' בקום עשה במקום שיש פנים וטעם בדבר תוס' פרק האשה רבה דף פ"ח ע"א ד"ה מתוך חומר ובנזיר דף מ"ג ב' ד"ה והאי ובע"ז דף י"ג א' ד"ה אמר וכ"כ הב"י בא"ח ססי' תי"א ובפ"ג בהל' נדרים ד"ה ולענין וכן מצאתי עוד בשו"ת תמים דעים סי' ר"ג ובשו"ת בית יעקב סי' קנ"ט וברדב"ז ח"ב בלשונות הרמב"ם ססי' פ"ח וע"ש שכתב דבדבר קל כגון נדר דאיתיה בשאלה יש כח בידם לעקרו ועיין מגילת ספר דף קכ"ב ע"ד וקכ"ג ע"א מהלאוין כמה חילוקים נידונים בזה ולא ידעתי למה לא הזכיר דעת התוס' ודע מה דאייתינא שוב ראיתי ז"ל שהזכירה בעשין דף ע"ד ע"ד:

ק"ד ב"ד מתנין לעקור דבר מן התורה ואפילו בקום עשה במידי דממונא ודוקא חדא איסורי עקרי אבל תרתי לא עקרי. רבי בצלאל בשיטה מקובצת על ב"מ פ"ו דף קפ"ה ע"א בשם הריטב"א:

ק"ה ב"ד שלאחריהם אמרו. קי"ל כוותייהו משום דבתראי נינהו. מרן בכסף משנה פ"ז מהל' ביאת המקדש הלכה ז':

ק"ו בחירתא היא מס' עדיות י"א שאינו מלשון עדות אלא מלשון עידית שהוא המובחר שבכל מיני הקרקעות ומש"ה קרי ליה בחירתא מהר"ם די לונזאנו בס' שתי ידות אצבע המעריך ערך בחר:

ק"ז בל תוסיף לא שייך אלא במה שמוסיף האדם מדעת עצמו כגון כהן שמוסיף ברכה משלו וכיוצא אבל במה שעמדו חכמים ותקנו לצורך אין כאן בל תוסיף דכבר נאמר על פי התורה אשר יורוך ותדע לך דהא שמיני של סוכה בזמן הזה דבקיאינן בקבועא דירחא מצוה של דבריהם הוא ואוכלים וישנים בה למצוה. וה"ה לבל תגרע לצורך כגון י"ט של ר"ה שחל להיות בשבת דאע"ג דמצוה מן התורה לתקוע הם גזרו שלא לתקוע והיינו טעמא דמצוה לשמוע דברי חכמים מלא תסור הרשב"א בחדושי ר"ה דף צ"ג א':

ק"ח בדרבנן עבדינן עובדא והדר מותבינן תיובתא. לא אמרינן הכי אלא כשהרב יודע הדין וברור לו ועושה מעשה ואחד מן התלמידים יש לו ספק או קושיות על המעשה אבל אם הרב בעל המעשה מסתפק באיזה דין והספרים מצוים בידינו לא נאמר כיון שיש לנו ספק והוא מדרבנן נעביד עובדא ברישא ואח"כ נבקש הדין אלא בתחלה צריך לברר הדין ואח"כ נעשה מעשה שו"ת רדב"ז ח"א סימן י"ט:

ק"ט בדרבנן עבדינן עובדא והדר מותבינן תיובתא. היינו דוקא כשהחכם הורה בהלכה אבל היכי דחזינן דאיכא איסורא דרבנן מותבינן ברישא והדר עבדינן עובדא בנימין זאב סי' ע"א והביאו הכנה"ג א"ח סי' ק"ס ע"ש:

ק"י בשני דר' יהודה כולהו תנויי בנזיקין הוה. זה לי ימים ושנים שנכספה גם כלתה נפשי לדעת טעם נכון למה זה בימי דר' יהודה כל עיקר לימודם היה בענין דנזיקין עד שמצאתי את שאהבה נפשי ה"ה הר"ב בעל באר שבע שכתב בדף ע"ג ג' שני טעמים חדא משום דתנן בסוף בתרא דהרוצה שיחכים יעסוק בדיני ממונות שאין לך מקצוע בתורה יותר מהן והן כמעין הנובע ועוד דמצינו לר' יהודה דס"ל בפרק המניח האי מאן דבעי למהוי חסידא ליקיים מילי דנזיקין ורבא אמר מילי דאבות ואבות מנזיקין הוא והלימוד מביא לידי מעשה הילכך לא הוה עיקר כל הלימוד שלהם אלא בסדר נזיקין ע"כ:

קי"א בשלמא לר"פ או הניחא לר"פ. כל מקום דקאמר תלמודא הכי דרך המעיינים לבקש איזה דוחק לאותו אמורא דאתמר עליה הניחא בשלמא. שמות בארץ בתוס' יום הכפורים דף א' סע"ג:

קי"ב בורכא היא. לא שייך למימר הכי אלא באמורא דקאמר דבר חידוש מטעמא דנפשיה וכן כתב ר' בצלאל בשיטת כתובות פ' אע"פ דף ל"ג ע"ג ומכח זה תמה שם על רבא דאמר האי לישנא דבורכא על מאי דדרש רב נחמן בר רב חסדא הלכה כרבותינו ולי הדיוט לא קשיא כ"כ משום דכך היה רגיל רבא לומר בורכא על מאי דהוה דריש רב נחמן בר רב חסדא ור' נחמן בר רב יצחק נמי הוה רגיל להשיב לרבא מאי בורכתיה אנא אמריתה ניהליה וכו' כמו שתמצא עוד בפ"ק דשבועות דף י"ב ב' ובפ' כסוי הדם דף פ"ח ב' ע"ש וכיון שזו היא דרך רבא לא דקדק הכא כ"כ וא"ל כן אף במאי דפסק כרבותינו ומ"ש עוד שם דרש"י תירץ עיקר קושיא במ"ש הא בורכא דבר שאינו הגון נלע"ד דטעמו משום דרש"י ז"ל שינה את טעמו בכאן ממה שפירש בשאר דוכתי דבשבועות פירש דבר הבדוי מן הלב דמנא לך הא ובחולין פי' אינו עיקר לשון בור ואי משום הא לדידי הפעוט לא איריא דהא אין חלוק בין אמרו דבר שאינו לאמרו אינו עיקר ובההיא דחולין דמימר' וחידוש מטעמא דנפשיה הוא אפ"ה פירש דאינו עיקר ובר מן דין בעניי לא יכולתי להלום אמאי לא שייך בורכא במאי דפסיק כרבותינו וכלומר דהאי פסקא פסקא דדינא הוא בדוי מלבו שלא קבל כן מרבותיו:

קי"ג ברותא היא טעות שגור בפי הכל גם לחכמים לגרוס בדותא היא בדלית מלשון בדאי כלומר שקר הוא ואינו כן אלא ברותא בריש כלומר דעת חיצונית היא כמ"ש הערוך בערך בר. כנה"ג ח"מ סי' רס"ט הגהות הב"י אות ב' וכן נראה מדברי הלק"ט ח"ב סי' ע"ז שפירש חוץ מן ההלכות ואני מצאתי לר' בצלאל בשיטה מקובצת על ב"מ דף קנ"ח ע"ג שכתב בשם הריטב"א וז"ל הא דרב אשי בדותא היא פירש לא אמרה רב אשי מעולם אלא אחד מתלמידיו אמרה מעצמו או דשמעה מכללא וטעה וקראוה על שמו וכן הלשון מתפרש בכ"מ ע"כ הרי לנו שר וגדול דגריס בדותא בדלית ומפרש לה מלשון בדאי עוד מצאתי לרש"ל ז"ל שם שכתב בדותא היא כ"ב או ברותא וכ"כ שם בעל עין יהוסף יש גורסין בדלית ויש גורסין בריש הרי דלא הכריעו בזה ומאן דגריס בדלית לא משתבש וכן ראיתי עוד בשו"ת הרשב"ש דף כ"ו סע"ג שכתב בדותא היא כלומר שאין דבריו אמת ע"ש:

קי"ד במחלוקת היא שנויה. לא שייך למימר אלא במחלוקת שקול דמאן דעבד כמר עבד ומאן דעבד כמר עבד אך לא בסברא הדחויה בשתי ידים ועל פוסקים אחרונים יש לתמוה שתפסו דרך זה לעשותו סניף בדבר שיש בו מחלוקת הגם שתהיה הסברא ההיא מופרכת הרבה ואין לה רגלים כלל שאפילו בשעת הדחק לא סמכינן עלה כלל ורגיל אני בכיוצא בזה לומר דברי בית שמאי במקום בית הלל אינה משנה. שו"ת גנת ורדים כלל א' סימן י"ד: קט"ו

בתר דבעיא הדר פשטה. אנן לא מתרצין הכי דכל כי הא לא שביק תלמודא לאקשויי ולברורי. שיטה מקובצת על ב"מ דף נ"א א' בשם הרמב"ן:

קט"ז בוביום. היכא דקאמר הכי דהיינו ביום שהושיבו ר' אלעזר בן עזריה כדאיתא בפרק תפלת השחר כ"ח א' נשאלתי אם הכלל הוא אפילו בברייתא או דוקא במשנה והשבתי דלפק"ד איתיה אפילו בברייתא ולמדתי כן ממאי דאמרינן בפרק שני דייני ק"ט א' גבי אדמון א"ל רבא לרב נחמן אפילו בברייתא א"ל מי קאמרינן במשנה בכ"מ שאמר ר"ג קאמרינן והכי נמי איתא בפ' הקומץ רבא ל"א ב' מי קאמר במשנתינו כ"מ ששנה קאמר ע"כ הרי בהדיא דהיכא דנקטו לישנא דכ"מ או כל היכא דאמרינן דהיא היא בין במשנה בין בברייתא במשמע וכן כתבתי עוד בכללי הכף גבי אימתי ובעה ע"ש ישמע החכם ויוסף לקח. ומעתה ע"כ לומר דמ"ש הרמב"ם בפ"ה דסוטה וברפ"ד דידים כי בכל מקום שיאמר בו ביום במשנה וכו' לאו דוקא משנה ה"ה ברייתא וכפי הנראה כך היא דעת הר"ב הערוך שתרי בערך מחק הזכיר ההיא ברייתא דריש פ' מי שהחשיך קנ"ג ב' דקתני בו ביום גדשו סאה וכו' ופירשה הוא ז"ל ביום שהושיבו את ראב"ע בראש ע"ש הגם שאני בעניותי לא יכולתי להלום פי' זה כיון דבתוספתא ובירושלמי מתנייא גבי יום שעלו לעליית חנניה בן חזקיה שגזרו ח"י דברים כדאיתא בפ"ק דשבת י"ג ב' והכי פירשוה רש"י והתוספות בפרק בתרא דשבת קנ"ג ב' ע"ש:

קי"ז בני נח אזהרה שלהם זו היא מיתתן. ה"מ באותן אזהרות שהוזהרו לבני נח בלבד אי נמי לאותן אזהרות שהושוו בהם בני נח ובני ישראל במיתה אבל שנחלק האזהרה ונאמר דלישראל אתי למעוטי ממיתה ולבן נח לרבות למיתה הא לא אפשר כן כתב הר"ן בחידושיו לסנהדרין דף כ"ג ע"ג:

קי"ח ב"ד מכין ועונשין שלא מן הדין. ליתא אלא לצורך שעה למראית הב"ד אבל לעשות תקנה קבועה אין לנו שאין נביא רשאי לחדש דבר ומצוה עולמית וכ"ש לחדש מיתה למי שאינו מחויב לה תקנה עולמית הר"ן שם דף ל' ע"ד:

קי"ט בהא זכינהו ר"א לרבנן דקאמר רבא בקידושין ח"י א' לא אמר שיהיה הלכה כן הה"מ ספ"ג מה' גניבה אך מדברי רש"י בחולין ל"א ב' לא משמע הכי שכתב זכנהו נצחן כלומר בזאת נראין דבריו מדבריהם ע"כ:

ק"כ בית הלל אומרים. כתבו התוספות פרק האשה שלום קי"ז א' וז"ל ותימא וכי נחלקו בית הלל על הלל רבן דבית הלל הם תלמידיו כן כתב מהר"ש אלגאזי בס' גופי הלכות כלל ע"ט וכפי הנראה רצה בזה לאשמועינן דאין זה מדרך המוסר שהתלמידים יחלקו על רבם ואם זו היא כוונתו לפק"ד אישתמיטו מיניה דברי התוס' דפרק כל היד י"ד ב' שכתבו בד"ה מאי דמצינו הרבה תלמידים שחולקים על רבם בילדותם ונעלם ממנו שהתוספות גופייהו בפ"ד דכתובות נ"ג ב' על זה הענין בעצמו תירצו דשמא אע"ג דבית הלל הם תלמידי הלל הזקן פליגי עליה ע"ש ועיין בפרק כיצד מברכין מ"ב ב' רב הונא ורב יהודה וכל תלמידי דרב אמרי אינו פוטר וכמ"ש התוס' שם וע"ע ס' כריתות לשון לימודים ש"ב סי' ע"ג:

קכ"א בפריע כשאומר בירושלמי הוא מלשון מהירות כמו שתרגמו אונקלוס ויונתן בן עוזיאל בפרשת כי תשא סרו מהר שטו בפריע וכן בפרשת קרח והולך מהרה תרגומו ואוביל בפריע ומאחר שכן הנה מקום אתי לתמוה על מוהר"ב שבספרו שדה יהושע על הירושלמי בקידושין דף ו' סע"ב כתב בפריע לא ידעתי פתרונו ושמא הוא לשון למפרע וכו' דליתא אלא תרגום של מהרה הוא:

סליקו כללי הבית

בס"ד כללי הגימל

קכ"ב גדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה שבתורה. לא אמרו אלא בדבר שעיקרו מדברי סופרים כגון כרמלית אבל לרשות הרבים לא ואפילו אמירה לעכו"ם שהוא שבות שאין בו מעשה לא התירו. הרשב"א בחדושיו לפ' המצניע שם בשם הר"ח ע"ש וע"ע שער אפרים סי' צ"ג שנקט גם הוא בפשיטות דדוקא איסור דרבנן נדחה משום כבוד הבריות נפשטה דשמעתא דפ' מי שמתו י"ט ב' וכמעט כן הוא הסכמת כל גדולי הפוסקים בלי שום חולק. אך מצאתי בשו"ת זרע אברהם ח"א בי"ד סי' י"ז שכתב דלאו מילתא פסיקתא היא דיש ויש אתנו כמה גדולי ישראל מורים מתוך שיחתן דאף היכא דאיכא איסורא דאורייתא דיינינן להקל מפני כבוד הבריות יע"ש בארוכה. ולדידי המך נראה דלפום מסקנא דפ' מי שמתו מוכח דכל שהוא בשב ואל תעשה נדחה מפני כבוד הבריות אף בדאורייתא ובדרבנן אף בדעביד מעשה וכן הסכים הר"ב ראשון לציון דף ל"א ע"ב דלא כמוהרש"א שם ע"ש:

קכ"ג גדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה שבתורה נראה מדברי החות יאיר ססי' צ"ה שאין ההיתר ברור בכל מידי דרבנן שכתב וז"ל ואני קוהה מאד אפילו במידי דרבנן לומר דנדחה מפני כבוד הבריות בדברים שלא נזכרו בש"ס כיון דחזינן שאסור להוציא המת לרה"ר אע"פ דקיל"ן כר"ש במלאכה שאינה צריכה לגופה:

קכ"ד גזר הא אטו הא. אשכחן דקאמר וכתבו התוס' דלאו גזירה אלא היינו קנסא נקט לשון גזר כ"כ מהרש"א בהליכות אלי כלל קצ"ח ולא הזכיר איה מקום כבודו דהאי כללא ולדידי חזי לי שלמד לומר כן מהתוס' דפ' עד כמה כ"ח א' ד"ה ר"מ וז"ל ואומר רבי דאע"ג דאמרינן בריש אעפ"י דהלכה כר"מ בגזירותיו הך דהכא קרי ליה בסמוך קנס דקא קניס ר"מ:

קכ"ה גזירה שוה. עביד מתיבות אף שאין כתוב התיבה במקרא אלא אנו מוצאין שצריך להיות תיבה פלונית במקרא מכח דקדוק לשון המקרא ואח"כ דורש ממנו הגזירה שוה תוס' ערכין ח"י ב' ד"ה ופדוייו מבן חדש ומעלה כתבו חפשנו בכל המקרא ולא מצינו ושמא דורש הכי דמדכתיב מבן במ"ם ולא כתיב בן חדש בלא מ"ם הוי כאילו כתיב ומעלה בפירו' ואח"כ דורש ג"ש כ"כ מהרש"א בהליכות אלי כלל קצ"ו ונ"ל המך דלפי גרסת רש"י דלא גריס ופדוייו אלא בן חדש ומעלה ליתיה להך כללא ומה גם שכבר כתב הר"ב ברכת הזבח שם דגירסא מוטעית היה לפני התוספות:

קכ"ו גזירה שוה מופנה. אורחיה דקרא לכתוב אע"ג דאין להשיב דאע"ג דאמרי' אם אינה מופנה למידין ומשיבין לא יתחייב מזה שאם אין להשיב שלא יכתוב ג"ש מופנה דדילמא קרא הוה ידע שיש להשיב ואנן לא ידעינן להשיב. ר' בצלאל בשיטה מקובצת על בבא מציעא פרק איזהו נשך דף קל"ט סע"ג בשם רבו הוא הרדב"ז ז"ל ומצאת כי תדרשנו בחלק ב' סימן תשצ"ז:

קכ"ז גזירה שוה שהיא מופנה מב' צדדין למידין ואין משיבין לא אמרינן אלא כדי לקיים הדרשא לעיקר הג"ש אבל אחר שיצא ממנה דין אחד אין לרבות בכח ג"ש דין אחר כל היכא דאיכא למפרך כ"כ הר"ן בחדושיו לסנהדרין דף פ"ט ע"ג:

סליקו כללי הגימל בס"ד

כללי הדלת

קכ"ח דחקינן ומוקמינן מתניתין בתרי טעמי ואליבא דחד תנא ולא מוקמי' בתרי תנאי ובחד טעמא הכי איתא בפרק האומר ס"ג ב' דעל מאי דאקשי שם תלמודא רישא בחד טעמא ומציעתא וסיפא בחד טעמא קמשני אמר ר' ינאי אין אמר ר"ל ש"מ מדר' ינאי דחקינן ומוקמינן וכו' ואע"ג דרב יוסף בר אמי שם בעא לאוקומי למתניתין בחד טעמא כבר כתב הרא"ש שם וי"א הלכה כרב יוסף דמוקי מתניתין בחד טעמא אבל הרמב"ם ז"ל כתב כאוקמתא דר' ינאי וכן מסתבר דמתני' סתמא בלא קביעות זמן ע"כ ולשיטתיה זאת אזיל הרמב"ם ז"ל בפ"ז מה' שמיטה ויובל הלכה כ"א גבי הכובש ורד שביעית בשמן של שישית וכו' דאפליגו בירו' דר' אבהו בשם רבי יוחנן אמר תרין תניין אינון ור' זעירא אמר יכול אנא פתר בתרי פתרי וכתב שם מרן בכ"מ וכמאן דמוקי לה בתרי פתרי נקטינן דהוא עדיף מדמוקים לה בתרי תנאי וכדאמרי' בפרק אע"פ (צ"ל בפרק האומר) דמוקמי' מתני' בתרי טעמי ולא מוקמינן לה בתרי תנאי ע"כ הרי לנו הרא"ש והרמב"ם דנקטו עיקר הך כללא דר' ינאי ור' זעירא דבירו' ולא חשו לסברת ר' יוחנן דתריץ התם תרין תניין אינון גם לא למאי דבגמרין בפרק המפקיד מ"א א' מוקי רישא ר' ישמעאל וסיפא ר"ע ואמר מאן דמתרגם לי חבית אליבא דחד תנא מובלנא מאניה בתריה לבי מסותא וכן מצאתי להרז"ה ז"ל בפ"ד דקמא בשם רבינו אפרים ולהרמב"ן ז"ל במלחמותיו פ"ק דקדושין שכתבו בפשיטות גמור דקיל"ן דחקינן מתני' בתרי ותלתא טעמי ולא מוקמינן לה בתרי תנאי ע"כ וכפי הנלע"ד נראה דטעמא דידהו הוי משום דר' ינאי רביה דר' יוחנן הוה כידוע וכוותיה אית לן למנקט עיקר ומה גם דר"ל נמי כוותיה ס"ל ועוד דהתם בהמפקיד הא איכא רב יעקב בר אבא ורב נתן בר אבא ורב ששת דמהדרו לאוקומי אליבא דחד תנא ובתרי טעמי וכן מצינו לרבא שהוא בתרא ביבמות י"ג א' ובקמא מ"ח ב' דמהדר לאוקומי בחד תנא דקאמר לעולם חד תנא הוא ע"ש וכן תמצא שם בפ"ק י"ד א' ובחולין ט"ז א' גבי רב פפא תלמידו וזו גדולה על כלם דמסקנא דסתם תלמודא בפ' כל המנחות באות נ"ה א' הכי הויא דהא התם פריך הש"ס רישא דליכא כהן סיפא דאיכא כהן ומשני אין רישא דליכא כהן סיפא דאיכא כהן אמר ר"פ ש"מ דחקי' ומוקמינן מתני' בתרי טעמי ולא מוקמי' בתרי תנאי ע"כ ועיין שארית יוסף בנתיב המתרץ כלל ג' דתפס גם הוא עיקר ההיא דפרק האומר אלא שראיתי אליו שם שכתב דממאי דאמר ר' יוחנן מאן דמתרגם לי חבית וכו' משמע דהוה ניחא ליה אם אפשר להעמידם בחד תנא ובתרי טעמי ע"כ ודבריו תמוהים הם דהא מדקמתמה שם תלמודא וקאמר רישא ר' ישמעאל וסיפא ר"ע ומשני אין דאמר ר' יוחנן מאן דמתרגם וכו' מוכח בבירור דדעת ר' יוחנן פשוטה לפניה היא דלא ניחא ליה לאוקומי בחד תנא ובתרי טעמי דגם דלכאור' הוה מצי למימר דשפיר קאמר הרב דהתם לשון המשנה דחקתו דלא לאוקומי בחד תנא ובתרי טעמי כדאיתא התם ומשמע מיהא דאי לאו הכי הוה מוקי לה בתרי טעמי וכחד תנא דבאמת דוחק הוא לאוקומי בתרי תנאי דלסתום רבינו הקדוש כתרי תנאי דפליגי והכי מוכח לישנה מדקאמר מאן דמתרגם לי חבית אליבא דחד תנא כלומר דהוה ניחא אלא דאי אפשר דהחזירה לדוכתי' משמע כדמסיק מיהו הכי מוכח תו בפרק ר' עקיבא פ"ו א' דקאמר ומאן דמוקים כתנאי ריש' רבנן וסיפ' ראב"ע והרצון בזה על ר' יוחנן דאמר בהמפקיד מאן דמתרגם וכו' וכפי פירוש רש"י שם וע"ש שסיים ואי הוה בעי הוה מצי לאוקומי בתרי טעמי ובחד תנא וזה ברור ובר מן דין ומן דין אשתמיט מיניה תלמוד ערוך דפרק ארבע מיתות ס"ב ב' דקאמר תלמודא בהדיא רבי יוחנן לטעמיה דלא מוקים מתניתא רישא בחד טעמ' וסיפ' בחד טעמ' דאמר ר' יוחנן מאן דמתרגם וכו' וגם שם כתב רש"י דלא הוי בעי לאוקומי ריש' בחד טעמ' וסיפ' בחד טעמ' ע"ש הא קמן מבואר דלא עלה על דעת ר' יוחנן מעולם לאוקומי בחד תנא ובתרי טעמי כמדובר ויש לתרץ בדוחק דגם ההיא דסנהדרין טעמיה דר' יוחנן דלא הוה בעי לאוקומי בתרי טעמי משום דבין ריש' ובין סיפ' שאר מצות קתני ע"ש ורש"י ז"ל סמך עצמו על טעמו דהמפקיד והכא נמי דכוותה והכי נמי דייק לישנ' דס' הכריתות בלשון לימודים ריש שער ג' שפתח באלה הדברים דמקשה מריש' לסיפ' ניחא ליה לאוקומי בתרי תנאי וריש' וסיפ' בחד טעמ' מלאוקומי בחד תנא ובתרי טעמי גבי מאן דמוקי חבית אליבא דחד תנא מובלנא מאניה בתריה לבי מסותא אע"ג דאיכא לאוקמה בחד תנא ובתרי טעמי עכ"ד. ואמת אגיד דבהשקפה ראשונה הוה קשי' לי טובא על הכריתות ז"ל למה זה בנה יסוד כללו על דברי ר' יוחנן ולא זכר שר סוגיין דפ' האומר ומסקנא דמנחות דאייתינא לעיל דמוכחי איפכא וניח' לי במה שהאיר ה' את עיני ומצאתי אליו ז"ל ששם לקמן בסי' קע"ג כתב בזה הלשון פרק כל המנחות נ"ה אי דאיכ' כהן במקום שאינו רגיל אמאי לא וכו' עד ריש' דליכ' כהן סיפ' דאיכ' כהן וכו' חזינא דאוקי מתניתין בתרי טעמי ולא מוקמינן בתרי תנאי ע"כ הרי דהדר ביה מההיא ותפס עיקר כמסקנא דמנחות דלעולם אית לן למיזל בתר בתרא באופן שיצא לנו זה הכלל מבורר ומלובן כדכתיבנ' והכי נקטינן בדם כד מעיינינן שפיר קא חזינה דקאי קמן דעת הרי"ף פ' המפקיד דדחי לאוקומת' דרב ששת ופסק כר' יוחנן אלמא ס"ל דמוקמינן בב' תנאי ובחד טעמא ולא מוקמינן בחד תנא ובתרי טעמי וכן נראה ג"כ דעת הר"מ והרע"ב בפי' המשנה שם דמפרשי לה דאתיי כתנאי כאוקומתא דר' יוחנן ונראה דע"כ צ"ל דס"ל דהגם דבעלמא הכי ס"ל דדחקינן לאוקומה בחד תנא ובתרי טעמי הכא שאני דלישנ' דמתני' דחקתו כדאמר רבי יוחנן גופיה מאן דמפרש וכו' ולפי זה צ"ל דההיא דפרק אר"ע לאו בר' יוחנן ורב ששת דהתם תליא פלוגתייהו וכדפרש"י דהא ר' יוחנן נמי מודה כי לא דחיקא לישנא דמתני' טובא א"נ התם נמי כיון דבעינן לשבושי מתני' ולמימר טהורה הו"ל כי ההיא דדחיקא לשון מתני' מיהו ההיא דסנהדרין קשה קצת ויש ליישב עפ"ז ודוק במ"ש לעיל והואיל ואתא לידן הך כללא נימא ביה מילתא שראיתי להר"ב שושנים לדוד בפ"ט דב"מ מי"א דעל מאי דאפליגו רב ושמואל שם בגמר' קי"א א' גבי שכיר שעות דלילה דלרב גובה כל הלילה ולשמואל כל הלילה וכל היום ראה והתקין מחלוקת חדש ממש בין רב ושמואל ואמר דתליא פלוגתייהו בהך כללא דדחקינן ומוקמינן וכו' דלרב מוקמי' מתני' בתרי תנאי טפי מלידחק כדי לאוקמה בחד תנא ולשמואל דחקינן ומוקמינן בתרי טעמי וחד תנא ולא מוקמי' בתרי תנאי יע"ש והנה על הראשונים אנו מצטערים והוא בא להוסיף ולאפושי פלוגת' מדעת עצמו בדברים שאין להם שחר דלא זו דלא נגע ולא פגע הדין כללא עם מחלוקת רב ושמואל כמו שיתברר למעיין שם אלא אף גם זאת הנה מקום אתי להוכיח דדבר זה אין סופו להתקיים מהא דאשכחנא בפ"ק דב"ק י"ד א' וט"ו ב' דפריך תלמודא ריש' רבנן וסיפ' ר"ט ומשני אין דהאמר ליה שמואל לרב יהודה שיננא שביק מתני' ותא אבתראי ריש' רבנן וסיפ' ר"ט ר"א משמיה דרב אמר כולה ר"ט היא וריש' וכו' ע"ש הרי דנהפוך הוא ממחשבתו אשר חשב לייחס לרב דמוקמי' בתרי תנאי ולשמואל בחד תנא וצא למד עוד כן לדעת רב מהא דאית' בהמפקיד גבי מתני' דחבית תרגמה ר' יעקב בר אבא קמיה דרב שנטלה על מנת לגוזלה תרגמה ר' נתן בר אבא קמיה דרב שנטלה ע"מ לשלוח בה יד שניהם המליכם לבבם לאוקמה דתיקו כולה בחד תנא ובתרי טעמי ככתוב ברברי קדשו של רש"י שם והשת' מדאוקמי' הכי קמי דרב ושתיק ש"מ דדעתיה הכי הוה דעדיף לאוקומי בחד תנא ובתרי טעמי מלאוקומי בתרי רנאי וחד טעמא ודי בזה להוכיח ביטול דעתו כיון דאיהו גופיה הכיר באנסו ואמר ואמנם צריך להתיישב בדבר אי מצי קאים הך מילתא לקושט' דמילת' דהכי ס"ל לרב וכן לשמואל בכל מקו' ע"כ. ואני המך שלי"ת באתי לכלל יישו"ב וחזינא דמילתיה לא מצי קאים כאמור: