יד מלאכי – חלק א – כלל תר"ד, קטע 7

ע"ה אמר ר' פלוני משום ר"פ כגון אמר ר' יוחנן משום רשב"י לא שמעה ממנו אבל שמעה מאחר שקבלה ממנו. כ"כ הר"ב ה"ע בש"ב פ"א בשם רש"י דחולין י"ז ב' וכתב שם מוהריק"א שכ"כ עוד רש"י בפרק כל הבשר ע"ש דף קי"ג ע"ב וכ"כ ר' בצלאל בכלליו בשם רבינו ברוך הובא בס' גופי הלכות כלל ת"ה. ולדידי המך בעניותי נראה דאף גם זאת לאו כללא הוא למסמך עליה בכל מקום שהרי מצינו בספ"ג דכלאים דקתני ר"מ אומר משום ר' ישמעאל וכו' ר' יוסף בן החוטף אפרתי אמר משום ר' ישמעאל וכו' ואיתא עלה בירושלמי אמר ר' יוסי בר' בון בא וראה מה בין תחלת ר' ישמעאל לסופו שתחלתו לבית סאה וסופו לבית כור ופירש הר"ש שם והכריתות בלשון לימודים ש"ב סי' נ"ט דמה ששנה לר"מ בתחילת ימיו ולר' יוסי בן החוטף אפרתי בסוף ימיו הרי מבואר דהגם דר"מ ור' יוסי בן החוטף תרוייהו קבלוה ושמעוה מפי ר' ישמעאל רבם עכ"ז שנאה ר' בלשון משום וכן יש להוכיח עוד מהא דאיתא בפ"ק דעירובין י"ג א' אמר ריב"ל כל מקום שאתה מוצא משום ר' ישמעאל אמר תלמיד אחד לפני ר"ע אינו אלא ר"מ ששימש את ר' ישמעאל ואת ר"ע ע"כ והנה מדבעא ריב"ל לאכרוחי שהוא ר"מ מדשימש את שניהם בישיבה ש"מ שהיה ר"מ שומע ההלכות משום ר' ישמעאל וחוזר ומסדרן לפני ר"ע ואפ"ה בלשון משום נקט לה והבאתי את השלישית בפ' ד' מיתות ס"ח א' דעלה תנינן שם ר"ע אומר משום ר' יהושע שנים לוקטים קישואין וכו' מסיק תלמודא דגמרה מר' אליעזר ולא סברה הדר גמרה מר' יהושע ואסברא ניהליה הא למדת דאף היכא דהוו מקבלי השמועה מפי האומרה עצמו הוי נקטי לה בלישנא דמשום. הן אמת דלכאורה עדיין יש פתחון פה לחלוק ולומר דהני תלתא שאני דכיון דתנא נינהו ולא יצדק בהם כלל לישנא דאמר רבי פלוני אמר ר' פלוני על כרחיה דתנא למנקט לישנא דמשום אף היכא ששמעה וקבלה ממנו. וכדנקט הרמב"ם ז"ל בהקדמתו לסדר זרעים בפרק החמישי וז"ל וכל מה מ שתמצא במשנה ר"פ בשם ר"פ דע שהוא תלמידו ולפיכך קבל ממנו ע"כ דמשמע דוקא במשנה אך לא בתלמוד גבי האמוראים וכמ"ש הר"ב ס' יוחסין בדף מ"ט ע"ב סמוך ונראה לאלפא ביתא של התנאים אבל לפק"ד זה אינו דהא איתא בפרק יש נוחלין קי"ד ב' אמר ר' יוחנן משום ר' יהודה בן שמעון דבר תורה האב יורש את בנו ואשה יורשת את בנה וכו' איתיביה ר' יוחנן לר' יהודה בן שמעון וכו' א"ל וכו' ע"כ הא קמן מבואר דגם בשמועה ששמע וקבל ר' יוחנן מר' יהודה בן שמעון ונתווכחו זה עם זה בהלכה נקט לה תלמודא בלשון משום וכן מצאתי בירושלמי רפ"ו דשבת דף ז' ע"ד דקאמר ר' אבהו בשם ר' יוחנן מותר אדם ללמד את בתו יונית מפני שהוא תכשיט לה שמע שמעון ברבא ואמר בגין דר' אבהו בעי מלפא בנתיה יונית הוא תלי לה בר' יוחנן שמע ר' אבהו ומר יבא עלי אם לא שמעתיה מר' יוחנן ע"כ הנך רואה בעיניך דגם באמוראים רגילי למנקט לישנא דמשום אף היכא דידעינן בודאי שאותן ההלכות והשמועות קבלום ושמעום מפי רבם ועל הסתם נמי כל היכא דקאמר לשון משום רביה הוא וכדמוכח מדברי התוספות פ"ד דע"ז נ"ט א' ופ"ק דנדה י' ב' שכתבו גבי א"ר יוחנן משום ר"ש בן יהוצדק הכא משמע שהיה רבו וכו' ע"ש וע"ע בפ' טרף בקלפי מ"ג ב' דהש"ס גופיה קרי ליה לר"ש בן יהוצדק רביה דר' יוחנן ותדע עוד דלא הוו דייקי כל כך בלישנא דמשום דהא אמרינן בפרק אע"פ ס' א' ור' יצחק א"ר יוחנן חמשים יום ומסיים אמר רב שימי בר אביי הלכה כר' יצחק שאמר משום ר' יוחנן וכן בכריתות ח פריך תלמודא ולא והא אמר ר' יוחנן אמר רשב"י וכו' ובתר הכי דקאמר גופא נקט לה בלשון משום ע"ש וגם במנחות ט"ז א' מצינו דקאמר משמיה דרב ואמר רב חסדא אמר רב בחדא מלתא גופא וכה"ג מצינו עוד בפ"ק דע"ז ט"ז ב' ע"ש ודוק ברש"י שם דהגם דהוא מאריה דהאי כללא עכ"ז פירש פעם ושתים משמיה דרב הנאמר שם שר"ל קבלה מרב ועוד שם נ"ג א' על מה דאיתא שם זעירי א"ר יוחנן ור' ירמיה בר אבא אמר רב חד אמר וכו' נקט רש"י ז"ל זעירי משמיה דר' יוחנן ור' ירמיה בר אבא משמיה דרב וכן בפ' הדר ס"ז א' דאיתא שם אמר רב נחמן בר אמי משמיה דאולפנא פי' רש"י דאולפנא משמע מרבו ורבו מרבו מבואר שפיר דאף דנקט לישנא דמשמיה כל חד וחד מינייהו שמעה וקבלה מרבו וכן נראה עוד בפ' האשה שנפלו פ' ב' דאית' שם יהודה מר בר מרימר משמיה דרבא אמר מה שעשה עשוי רב פפא אמר משמיה דרבא לא עשה ולא כלום אמר רב פפא הא דיהודה מר בר מרימר לאו בפירוש איתמר אלא מכללא איתמר דההיא איתתא וכו' פרש"י לאו בפירוש איתמר לא שמעה מרבא בהדיא הרי דאף דנקט תלמודא לשון דמשמיה דרבא אמר עכ"ז היה מקום לומר דקבלה מרבא אי לאו רב פפא דאשמעי' דלאו בפירוש איתמר אלא מכללא איברא שראיתי להגאון ר"ש בס' הכריתות שלו לשון למודים ש"ג סי' ע"ט שכתב וז"ל כל היכא דאיכא אמר משום פלוני חלוק היה בדבר ואמרי' משום אותו חכם סוגיא בעלמא היא משום שלא ראה אותו חכם רק שמע משמו ע"כ. וכפי הנראה נמשך אחריו הר"ב מעדני מלך שבברכות פ"ו סי' ל"ה בעא לאוכוחי דר' זירא לא היה בזמנו דר' ירמיה משום שמצא בירושלמי דקאמר ר' זירא בשם ר' ירמיה ומדאמר משמו משמע שלא היה בזמנו ע"ש. ולפק"ד איכא למידק טובא ע"ז דהא איתא בפ' במה מדליקין ל"א ב' אמר ר' יוחנן משום ר' אלעזר אע"ג דר' יוחנן רביה מובהק דר' אלעזר הוה כמו שהוכחתי בראיות נכונות באות התיו גבי כלל התלמיד חבר ע"ש והכי נמי מצינו בפ' מרובה ע"ה סע"ב אמר ר' אלעזר משמיה דרב אע"ג דבזמנו היה כדאיתא שם בהחובל פ"ז א' ובפ"ב דמנחות ט"ו א' בעא מיניה ר"א מרב וכן בפ' שלשה שאכלו מ"ח ב' דקאמר ר' חייא בר נחמני תלמידו של ר' ישמעאל אומר משום ר' ישמעאל וכו' והיינו ר' ישמעאל האמורא כמ"ש הר"ב ס' יוחסין באות חית מהאמוראים ע"ש והכי נמי מצינו בשלהי ב"מ קי"ט אי אמר אפרים ספרא תלמידו של ר"ל משום ר"ל וכן תמצא עוד בפ' החובל פ"ד א' ובפסחים י"ג א' ובכתובות פ' ב' רב פפא משמיה דרבא אמר הגם דתלמיד גמור דרבא הוה כידוע. ומצינו עוד בפ"ק דמציעא י' ב' ובחולין קל"ז ב' ר' יוחנן משום ר' ינאי אמר וידוע דר' ינאי רביה דר' יוחנן הוה וכן פרק המצניע צ"ב א' וצ"ח א' וצ"ט א' איתא אמר רב משום ר' חייא אע"ג דר' חייא רביה דרב הוה כמו שהוכחתי באות הרי"ש גבי רב ור' יוחנן ע"ש וע"ע פ"ק דעירובין ג' ב' רבא משמיה דרב נחמן אמר וכו' ובפ"ק דביצה י"ג ב' אביי משמיה דרב יוסף אמר וכו' ובפ' המפקיד ל"ו ב' אביי משמיה דרבה אמר וכו' דאע"ג דכל חד וחד מינייהו משמיה דרביה הוא דקאמר נקט לה בלשון משמיה. ויתר על זה לך נא ראה בפרק כל כתבי קי"ט ב' דקאמר אמר ר"ל משום ר' יהודה נשיאה וכו' ובתר הכי דבר עמו פנים אל פנים דקאמר אמר ר"ל לר' יהודה נשיאה כך מקובלני מאבותי וכו' וכן בפרק לולב וערבה מ"ד ב' איתא אמר אייבו משום ר' אלעזר בר צדוק אף דלעיל מיניה קאמר אייבו הוה קאמינא קמיה דר' אלעזר בר צדוק וכו'. מכל האמור נתברר לנו שפיר דאף היכא דקאמר משמיה דר' פלוני או משום ר"פ אף ברואין זה את זה עסקינן. ומעתה אני בעניותי לא ירדתי לעומק דברי רבינו שמשון שכתב דכל היכא דקאמר משום לא ראה אותו חכם רק שמע משמו גם לא למ"ש הר"ב מעדני מלך דמדקאמר משמו משמע שלא היה בזמנו דזה אינו כמו שהוכחתי בראיות נכונות והדבר צריך תלמוד אצלי. ומיהו לפק"ד נראה דאפשר להליץ בעד הגאון ר"ש דהא דקאמר שלא ראה אותו הכוונה היא שלא ראהו בשעה שאמר המימרא אף שהיה בזמנו אך להר"ב מעדני מלך שרצה להוכיח שר' זירא לא היה בזמנו דר' ירמיה משום דקאמר משמיה קשיא טובא וצ"ע:

ע"ו אינו אלא מן המתמיהין. פי' תמהים עליו בני אדם אותם שאין יודעים שמותר תמיהא איכא איסורא ליכא כ"כ הערוך בערך תמה:

ע"ז אי אפשר מצינו שהוא לשון ספק אלא שהוא נוטה אל הודאי כדאמרינן בפ"ק דנדה ה' ב' היה מתעטף בטליתו וטהרות וטמאות בצדו טמאות וטהרות למעלה מראשו אם הוא א"א לו אא"כ נגע טמא רשב"ג אומר אומרים לו שנה ושונה אמרו לו אין שונים בטהרות ואי הא אי אפשר לשון ודאי הוא מאי אומרים לו שנה דקאמר רשב"ג וא"ל חכמים אין שונים בטהרות ותיפוק לי דודאי נגע אלא ודאי ספק קרוב לודאי הוא וכן פי' שם ר"י ז"ל ואף זה כיוצא כו'. כ"כ הריטב"א ז"ל בחידושיו למכות דף ט"ל ע"ד:

ע"ח אנן לא שמיעא לן הא מילתא דרב הונא אלמא דלא חיישינן ליה ואע"ג דשלח להו רבינא אתון דשמיעא לכו חושו לה משום כבוד רבם קאמר להו דאי משום דהוה חייש בעיקר דינא איהו נמי הו"ל למיחש. ה"ה פרק ה' מה' אישות הל' כ"ה ושכ"כ הרשב"א דטעמא מסתבר הוא:

ע"ט אי לאו דקאמרת לה משמיה דגברא רבא הוה אמינא לך וכו' דאמר רב חסדא לרבין בר חנינא על ר' אלעזר (בכתובות נ"ג א') סבור רבינו דהלכה כר' אלעזר דהא רב חסדא לא אמרה בדוקא אלא באי לאו ובדרך דחיה ועוד דאפילו פליג בהדיא דילמא דהלכה כר' אלעזר לגבי רב חסדא. ה"ה פי"ז מה' אישות הלכה י"ט וע"ש בכ"מ:

פ' אלמא קסבר וכו'. לא שייך אלא כשרוצה להקשות עליה כי הך דסוגיין דלקמן בסמוך אלמא קסבר רב נחמן יש חבט פחות מעשרה איתביה רבא לרב נחמן וכו' וכן בריש כתובות ובכולי תלמודא אבל הכא לא הול"ל אלא קסבר רב חבטו קרקע עולם וכו' ולא הול"ל אלמא וכו'. רבינו בצלאל בשיטת ב"ק דף צ"ט רע"ב:

סליקו כללי האלף

בס"ד כללי הבית

פ"א בעיא באת"ל. סוגיית התלמוד היא דהיכא דמבעיא לן תרי בעיי באת"ל אי איפשיטא בעיא בתריתא איפשיטא נמי קמייתא כיון דמתאמרא באת"ל אמנם זו דוקא היכא דלא אמרו תיקו בקמייתא ובעיא בתרייתא אזלא באת"ל מכח סברא דקמייתא אבל היכא דהשני בעיות לא אזיל באת"ל מכח סברא דבקמייתא איכא חד טעמא דליכא בבתרייתא ובבתרייתא איכא טעמא אחרינא דליתא בקמייתא אז אפשר דתתפשי' בתרייתא וקמייתא תיקום בתיקו מוהרש"א ז"ל בפ"ג דשבועות עלה דבעי רבא שם דף כ"ב ב' שבועה שלא אוכל עפר בכמה וכו' ע"ש:

פ"ב בשל סופרים הלך אחר המקיל היינו דוקא היכא דחזינן פלוגתא דתנאי בהדיא אבל היכא דמספקא לן אי אמור בה קמאי אי לא אז אזלינן לחומרא אף בשל סופרים הגהות מרדכי פ' החולץ וכ"כ בסדר אליהו רבה וזוטא דף מ"ו א' ובפרי האדמה דף מ' ע"ג ועיין מקוה ישראל דף ס"א ב' ושו"ת זקן אהרן סי' קפ"ג:

פ"ג בשל תורה הלך אחר המחמיר ובשל סופרים הלך אחר המקיל הא מילתא לא מתאמרא אלא לגבי תנאים וחכמי התלמוד שמהם יוצאה תורה לכל ישראל והם חקרו ודרשו על כל מלה ומלה תלי חלים של הלכות אבל לגבי אחרונים לא נאמר. שו"ת זקן אהרן ססי' כ"ד:

פ"ד בהדיא קתני לה לא פרכינן הכי אלא היכא שאותו דין שנוי כבר במשנה אחרת וסתם לן ר' הכי תרי זמני או בחדא מסכתא או בתרי מסכתי אבל במלתא שהיא שנוייה בת"כ לא שייך לאקשויי בהדיא קתני לה שהרי רוב ברייתות שבת"כ ושבתוספתא שנאום חכמים במשנתינו כן כתב רש"י ז"ל בחולין כ' א':

פ"ה בעיא אשכחן דבעי דבר שהוא פשוט ולא בעי לה אלא מפני שהוא רוצה למבעי בתרא בעיא אחריתי. וזה בפרק כל הצלמים מ"ז א' דבעי רב פפא המשתחוה לבהמה צימרה מהו לתכלת ופרכינן עליה תכלת דמאי אי תכלת לכהנים היינו בעיא דרמי בר חמא אי תכלת לציצית היינו בעיא דר"ל ומשנינן אין הכי נמי דלא הוה למבעי ליה והאי דקא בעי ליה הא משום דאיכא מילי אחרניתא צימרה מהו לתכלת קרנים מהו לחצצרות וכו' עד כאן ובחנם טרח מהר"י ן' וירגא בס' שארית יוסף נתיב הבעיא כלל ה' לכתוב כן בשם תוס' דחולין מאחר דתלמוד ערוך הוא בידינו:

פ"ו בעיא דרך התלמוד בהרבה מקומות להציע ולפתוח בדבר פשוט כדי למבעי אחריו מה שצריך לשאול אמנם היינו דוקא כשאותו האמורא עצמו שהקדי' והציע הדבר פשוט איהו גופיה הוא דקא בעי בתר הכי הבעיא אבל אי מרה דשמעתא קמייתא הפשוטה הוא אמורא והבעיין איהו אמורא אחרינא אז אקשינן שפיר מאי קמ"ל פשיטא כ"כ הרשב"א ז"ל בחדושיו לשבת דף ס"ח ע"א ע"ש ומצאת כי תדרשנו דגם כשהאמורא דבעי הבעיא הוא הוא בעצמו הקדי' הדין הפשוט אי לא קאמר ליה מסברא דנפשיה רק משמיה דאמורא אחרינא פרכינן גם כן פשיטא וכלומר דההוא אמורא אחרינא למה ליה לאשמועינן מילתא דפשיטא אלא דלכאורה איכא למידק ע"ז מהא דאיתא בסנהדרין פ' סורר ומורה ע"ד ב' פשיטא ישראלים בעינן וכו' בעי ר' ירמיה ט' ישראל וכותי אחד מהו וכו' ע"כ הרי דסתמא דתלמודא קאמר הפשיטות ור' ירמיה הוא דבעיא הבעיא ולא אקשינן מאי קמ"ל פשיטא וי"ל דאע"ג דהש"ס קאמר הפשיטות בסתמא הם דברי ר' ירמיה דבעי הבעיא כדמצינו בדוכתי טובא בגמ' וכמ"ש ה"ע ש"ב פ"ב יע"ש וביבין שמועה שם ועוד עיין פרי חדש א"ח סי' תצ"ז ס"ז והריטב"א חידושי מועד קטן דף י"ז ריש ע"ג ובחדושי כתובות פ"ב דף י"ג ע"ב:

פ"ז בעיא לפעמים נמצא בש"ס דהבעיין סותר התירוץ שנתנה לו ממשנה או ברייתא ונמצאת בעייתו מתורצת כפי אותה הסתירה או הדחייה שדחה הוא לתרצן (ועיין כתובות מ"ב א' בעא מיניה אביי מרבה וכו') ושואלים העולם א"כ למה שאל שאלתו כיון שהיה ידוע אצלו התירוץ והנה מלבד הטעם הידוע משום יגדיל תורה ויאדיר י"ל דהשואל היה רוצה לעשות מעשה ולא רצה לעשות עפ"י עצמו כי חשש אולי יש קושיא במשנה או בברייתא זו שהביא מ"ש בשם הרב מהר"ש אבוהב זצוק"ל וכן מצאתי בתשובותיו סי' קט"ו יע"ש ועיין כיוצא בזה בחדושי הריטב"א לעירובין דף ט"ו ע"ג ובחדושיו לכתובות פ"ד דף כ"ז ע"ב אך ר' בצלאל בשיטה מקובצת על ב"מ דף קפ"ב ב' תירץ דכי בעי הבעיא לא הוה ידע מתניתא וכי אייתוה ניהליה ידע לה ופשיט בגויה. ולפי זה שפיר יש לתרץ מה שהניחו בתימה התוספות ז"ל בפרק בהמה המקשה ע"ה רע"ב תימה כיון דשמיע ליה ברייתא לימא ברייתא ע"ש אמנם בההוא דכתובות שרמזתי למעלה כתב הרב שיטה מקובצת שם בשם י"א דאורחיה דתלמודא שהתלמיד שואל מרבו שאלה א' לדעת קבלתו ובתר הכי מותיב לי' ממתני' כדי לברורינהו ע"כ. ודע דכעין זה יש לדקדק בפ' האורג ק"ה ב' דאיתא התם א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן וכו' איתיביה ר' חייא בר אבא לר' יוחנן וכו' ולכאורה קשה דכיון דאית ליה תיובתא על דברי ר"י אמאי מייתי למימריה בסתמא ואף על זאת פקח עיניו הרשב"ם ז"ל בפרק חזקת הבתים ט"ל א' דאיתא שם כה"ג וכתב דכי שמע רבא למימריה דר"ן איתיביה הך תיובתא ורב אשי שסידר התלמוד הוא דקאמר אמר רבא אמר ר"ן זה הוא תורף דבריו וע"ש:

פ"ח בשבת ובאבל ובע"ז הלכה כר' שמעון בן אלעזר. הכי קאמר לה ר"ש בר כרסנא בשם ר' אחא בירושלמי פ"ק דע"ז סוף הלכה א' והוזכר עוד שם בפ"ק דשבת ואמת הדבר דבהשקפה ראשונה מפשטן של דברים הייתי סבור למימר דבכל דיני שבת וכן בכל דיני אבל וע"ז היכא דאיירי רשב"א הלכתא כוותיה אך אחר התבוננות ואחר החקירה ראיתי שזה אינו דהא אשכחנא בשלשתן כמה מהדינין דלא קי"ל כרשב"א וכן מצאתי אחר עמל וטורח לבעל הלכות גדולות בהלכות אבל דף מ"ג ע"א שכתב וז"ל ובכלל גדול ובאבל ובלפני אידיהן הלכה כרשב"א ע"כ הרי דסבר דעל דינים פרטיים דוקא איתמר הך כללא אלא דעדיין צריכין אנו למודעי מה הן אלו הג' דינין. ונתחיל בההיא דשבת כפי הסדר דנקט בירושלמי ונאמר דאי הכוונה על פרק כלל גדול כדכתב בה"ג חזרתי על כל המקרא דכלל גדול ולא מצאתי אלא בדף ע"ו א' דאמתניתין דוכל שאינו כשר להצניע איתא שם בגמרא א"ר אלעזר הא דלא כרשב"א דתניא רשב"א אומר כל שאינו כשר להצניע ואין מצניעין כמוהו והוכשר לזה והצניעו ובא אחר והוציאו נתחייב זה במחשבה של זה ע"כ וכן מצאתי בגליון הרי"ף שלי בפ' אלו מגלחין הגהה כ"י לקדמון אחד שלזה נתכוון בה"ג ואם אמת היה הדבר הזה אני בעניי שמעתי ולא אבין דאיך שייך למימר דבהא הלכה כרשב"א מאחר דסתם לן רבי דלא כוותיה פעם ושתים חדא הך דאמרן ואידך בריש פרק המצניע צ"א א' דעלה דתנינן שם במתניתין וכל אדם אין חייב עליו אלא כשיעורו קאמר נמי עלה תלמודא מתני' דלא כרשב"א דתניא אמר רשב"א כל שאינו כשר להצניעו וכו' וכזה ראה וחדש בהתוספות ספ"ק דע"ז כ"א ב' ד"ה אריסא דכתבו על האי כללא גופיה דאע"פ שהלכה כרשב"א בקבולת מ"מ באריסות שדה אין הלכה כמותו אלא כרשב"ג דהא סתם לן תנא דמתניתין כוותיה וכן כתבו עוד בפ"ק דשבת י"ז ב' ד"ה אין נותנין ע"ש ותו דבר מן דין הא מוקמינן להא דרשב"א בשיטה בספ"ד דזבחים מ"ז א' דהכי איתא התם אמר אביי ר' אלעזר ברבי יוסי ור' אליעזר ורשב"א כולהו סבירא להו זה מחשב וזה עובד הויא מחשבה וכו' ע"ש ואיך אפשר לומר דהלכה כרשב"א במילתא דאית תרי סתמי דלא כוותיה וגם מוקמינן לה בשיטה ותו דהרי"ף והרא"ש לא הזכירו כלל להא דרשב"א וגם הרמב"ם בפח"י מה' שבת הלכה כ"ב פסק כסתם מתניתין דלא כרשב"א ועיין תוס' ר"פ המוציא יין ע"ח א' ד"ה אטו שכתבו דשום תנא לא מחייב אלא א"כ הוציאו המצניע זולת רשב"א לבדו ומתניתין דהמצניע דלא כוותיה ע"ש אשר על כן עלה בדעתי לומר דאולי ט"ס נפל בספרי הבה"ג ובמקום ובכלל גדול צריך להיות ובהמוציא יין דשם בדף ע"ח א' מייתי למסקנא דברי רשב"א והכי איתא התם מאי הוה עלה ת"ש דתניא רשב"א אומר שמן כדי לסוך אבר קטן של קטן בן יומו ע"כ והביאוהו הרי"ף והרא"ש שם וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפח"י מה' שבת הלכה ב' יע"ש אבל מה אדבר ומה אצטדק שהרי ראיתי להר"ן ז"ל בפ' אלו מגלחין דף שפ"ו א' ולהרמב"ן ז"ל שם במלחמותיו שהביאו דברי בה"ג הנ"ל כדמותם בצלמם וגם המגיה הקדמון הנז' פרושי קא מפרש להו ושום חד מינייהו לא נתעורר בכל זה כלום לא ידעתי למה ולהדיוט כמוני הדבר צריך תלמוד גדול. ושני לקדש הוא דין אבל והכוונה כפי הנראה היא על ברייתא דמתנייא בפ' אלו מגלחין כ"ו ב' ת"ר רשאי להופכו למטה ולאחותו ר"ש בן אלעזר אוסר לאחותו וכתבו הרי"ף והרא"ש שם דקי"ל כותיה דרשב"א והנה מאחר דבש"ס שם לא שקיל וטרי עלה דהך ברייתא כלל וליכא שום הוכחה בה דהלכה כרשב"א ואפ"ה נקטו לה בפשיטות דקי"ל כוותיה על כרחנו לומר דחילייהו מכח הך כללא דירושלמי וכדנראה מדברי הר"ן שם שכתב וכן כתב בה"ג וכו' והכי איתא בירושלמי וכו' ע"ש ומה גם שמצאתי להרא"ש ז"ל סוף פ"ק דע"ז שהזכיר זה הכלל וכתב עליו בזה הלשון וכיון שפוסק בתלמוד ירושלמי כר"ש בן אלעזר ולא מצינו בתלמוד שלנו שחולק עליו מנין לנו להתיר ע"כ וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ"ט מה' אבל הלכה ג' והסמ"ג עשין ב' ומוהריק"א בשלחנו הערוך בי"ד סי' ש"מ סעיף ב' יע"ש. איברא שראיתי להרז"ה בס' המאור שכתב שם על דברי הרי"ף דפסק כרשב"א ז"ל ואנן לא ידעינן מאי טעמא פסיק כוותיה דהא רבים פליגי עליה ובאיחוי של בגד הפוך למטה פליגי עכ"ד וכ"כ התוס' שם ד"ה כך דבמאי דפליגי ת"ק ורשב"א נראה דהלכה כתנא קמא וכן פירש הר"א ע"כ ומתוך דבריהם למדנו דהרז"ה והתוספות ז"ל לא סמכו עצמן אהך כללא דירושלמי כיון דלא הוזכר בגמרא דילן וגם שהוא נגד אידך כללא דיחיד ורבים הלכה כרבים ואיך שיהיה יש לתמוה איך לא הזכירו הירושלמי הזה גם לא דברי בה"ג שדבריו דברי קבלה כדרכם בכל מקום ותגדל יותר התימה על התוס' ז"ל שהרי בספ"ק דע"ז כ"א ב' ד"ה אריסא אינהו גופייהו מייתו ליה להך כללא דירושלמי ומסמך נמי קא סמכי עליה יע"ש ובפ"ק דשבת י"ז ב' ד"ה אין נותנין וזה לשון הרמב"ן ז"ל שם במלחמותיו גם לבעל הלכות ראיתי שכתב בכלל גדול ובאבל ובלפני אידיהן הלכה כרשב"א ודבר זה מפורש בירוש' אלא שאנו תמהין שלא סמכו גדולי הגאונים על הירו' בפסק הלכה וכן ראיתי לבעלי המתיבות שכתבו לזה בהלכותינו ושמא קבלה היא בידם של ראשונים ע"כ וחזר ושנאו בת"ה שלו דף ס"ו ע"א ע"ש וכיון דקבלה היא נקבל אותה בשמחה ואבתרייהו דבה"ג והרי"ף והרא"ש והרמב"ם והסמ"ג ובעלי המתיבות עגררינן למסמך על הירו' וכוותייהו פסקינן, והבאתי את השלישי הוא דין ע"ז שרמז בה"ג שהוא בלפני אידיהן והנה גם בזה מצאתי הגהה כ"י בהרי"ף שלי וכדין כתיב בגוה דהכוונה בזה על ברייתא דתניא בס"פ לפני אידיהן כ"א ב' תניא רשב"א אומר לא ישכיר אדם שדה לכותי מפני שנקראת על שמו וכותי זה עושה בו מלאכה בחש"מ ואתמר עלה בגמרא אבל נכרי מאי שרי דאמרי אריסא אריסותיה עביד אי הכי כותי נמי אמרי אריסותיה עביד אריסותא לרשב"א לית ליה אלא נכרי מ"ט מותר דאמרי' ליה וציית כותי נמי אמרי' לי' וציית כותי לא ציית וכו' ע"ש ולדידי עני ואביון הא נמי לא מחוורא דהא הך ברייתא דרשב"א דחויה היא מהלכה ולא זו דהרי"ף והרא"ש ז"ל השמיטוה אלא אף גם זאת מייתו ברייתא דרשב"ג דמתנייא התם לעיל מינה דפליג ארשב"א ומתי' להשכיר שדה לעכו"ם מטעמא דאריסא אריסותיה קא עביד וכן פסקו התוס' שם ד"ה אריסא והרמב"ם ז"ל בפ"ו מה' שבת הלכה ט"ו ומוהריק"א ז"ל בא"ח רסי' רמ"ג ומעתה יש לתמוה הפלא ופלא על הרב המגיה הזה איך עלה בדעתו לומר שכוונת הירושלמי והבה"ג היא על ברייתא זו דלאו הלכתא היא ואיך לא שת לבו גם לזאת דהרי"ף והרא"ש והרמב"ם ודעמייהו דסמכו אהך כללא דירושלמי גבי אבל וכדלעיל אם איתא כדבריו גם בזו היה להם לפסוק כרשב"א אלא ודאי דהרב המגיה הזה לא חש לקמחיה ואישתמיטו מיניה דברי הירושלמי דפרק לפני אידיהן סוף הלכה א' דהכי איתא התם אומנים ישראל שהיו עושין עם העכו"ם באידן בתוך ביתו אסור בתוך בתיהן מותר רשב"א אומר בד"א בתלוש מן המקרקע אבל במחובר לקרקע אסור בעיר אחרת בין כך ובין כך מותר מהו בין כך ובין כך מותר בין בתלוש בין במחובר בין בשכיר בין בקבולת אמר ר' אילא בין בתלוש בין במחובר ובלבד בקבולת ר' שמעון בר כרסנא בשם ר' אחא בשבת ובאבל ובע"ז הלכה כרשב"א ע"כ הא קמן מבואר בהדיא דעל אותו דין דאומנין הנזכר שם בירושלמי הוא דאמרו הלכה כרשב"א בלפני אידיהן לא זולת ותו לא מידי: