יד מלאכי – חלק א – כלל תר"ד, קטע 4

לא אישתמיטתיה לרבי פלוני הא דאמר ר"פ דאמרי' בכולי תלמודא הוא לשון נקיה ודרך כבוד לומר דבאותה שעה נשמט ממנו הדבר ההוא כי השכחה הוא טבע אנושית כוללת כל האישים ואם יש חילוק ביניהם בין רב למעט. חוט השני סימן כ' דף כ"ג ע"א בתשובתו אשר השיב לגדול א' כי אשום אשם לו על ההשגות שמשיג לקדמונים ובפרט באמרו שאישתמיט מינייהו דברי השיתא סדרי ע"ש שהפליא לעשות וזה מורה באצבע כמה וכמה דברים דאישתמיטו מהקדמונים גאוני עולם לך נא ראה רוב בקיאותו כי עצום הוא. ולי אני הדיוט נלע"ד ראיה לדבריו דלשון אישתמיטתיה על דבר השכוח נאמר מהא דאיתא בפרק ו' דזבחים נ"ט א' דאמר רב מקרא הוא בידינו ושכחנוהו ולבתר דמייתי קרא קאמר רב כהנא היינו קרא דאשתמיט ליה לרב הרי דקאמר תלמודא אישתמיט על פסוק ששכח רב. ודע שכתב ר' בצלאל בשיטת כתובות פרק א' דף ע"ז ע"א דלא אמרינן כי האי לישנא אלא על משנה או על מימרת אמורא הקדמון ממנו ע"ש ויש לתמוה דהא בפ' עשרה יוחסין ע"א ב' מצינו דקאמר על רבי יוחנן אישתמיטיה הא דאמר רבי אלעזר וכו' אע"ג דר' יוחנן רביה מובהק דר"א הוה כמו שהוכחתי באות התי"ו גבי תלמיד חבר בראיות נכונות ע"ש:

ל"ב אסמכתות דעבדי רבנן. ברור לכל מבין מדע דצריך שיהו הסוגים דומין זה לזה ומילתא דשויא לתרוייהו דשייך לומר לשון אסמכתא שו"ת זרע אברהם ח"א סי' ח' דף י' ע"ג:

ל"ג אין משיבין לאחר מעשה אמרינן בריש פרק ד' דראש השנה דף כ"ט ע"ב ופירשו שם הטעם דגנאי היא שנוציא לעז טועים על עצמנו וקשה דהא אמרינן בעירובין בפרק הדר דף ס"ז ע"ב דבדרבנן עבדינן עובדא והדר מותבינן תיובתא ומצאתי להר"ב שמות בארץ שביום תרועה תירץ דההיא דעירובין היינו דיש תיובתא ודאית ומותבינן לדעת התירוץ של התיובתא אבל בההיא דראש השנה לא היה האיסור ברור מכח גזרת הראשונים שלא יתקעו בפני בית דין הגדול שביבנה אלא הספק שלהם היה אם יש לגזור אף במקום ב"ד הגדול שמא יטלנו ואהא הוא דקאמר ריב"ז דכיון דכבר נשמעה קרן ביבנה אין משיבין לאחר מעשה לישב ולדון אם ראוי לגזור שלא יתקעו אף בפני ב"ד דאם תצא הסכמת רוב הסנהדרין דראוי לגזור הוא גנאי להם שנמצא שעשו שלא כראוי לכן בכי האי גוונא אין משיבין לאחר מעשה עד כאן דבריו וע' ס' אש דת דף ע' ע"ב וג':

ל"ד אין אדם דן גזירה שוה מעצמו אלא א"כ קבלה מרבו היינו לדון לגמרי דבר שלא נתברר לו שכן הוא האמת אבל דבר שיודעין בו שכן הוא האמת אך לא נתברר לנו סמך מן הכתוב רשות ביד כל אדם לדונו ולהביאו בגזירה שוה והכי אמרינן בירושלמי (דרשתיהו פגשתיהו בפ' ב' דברכות ובריש פ"י דעירובין) כל מילתא דלא מיחוורא מייתינן מאתרין סגיאין ופירשו המפרשים ז"ל דהכי פירושו כל דבר שיודעין בו שכן הוא האמת אבל לא נתברר לו סמך מן הכתוב רשות ביד כל אדם לדונה ולהביאה. נמוקי יוסף ריש פרק החובל בשם הרא"ה וכן מצאתי להרשב"ץ ז"ל בפירושו לי"ג מדות שבספר יבין שמועה שלו דף כ"א ע"ג ע"ש ועיין מ"ש באות הדלת בענין דרשות מעצמנו:

ל"ה אמר לך רבי פלוני כדמתרץ הכי תלמודא שנויא דחיקא הוא דאם שנויא רויחא הוא הוה ליה לשנויי בסתמא מבלי שיאמר אמר לך ומדאמר לישנא יתירא אמר לך וכו' משמע דההוא אמורא הוא דמתרץ לנפשיה הכי אבל השיתא סדרי לא סבירא ליה כוותיה. שמות בארץ בכפות תמרים דף כ"ו ע"ד. וכן נראה בס' ראשון לציון דף נ"ד ע"א ובשער יוסף דף מ' סוף ע"ג ובמלכי בקדש דף ע"א ע"ב וכן מצאתי למרן בכ"מ פט"ו מהלכות מעשה הקרבנות הלכה ז' אך בפרק ג' מהלכות שבועות הלכה א' מצאתי למרן גופיה שכתב דמדהדר תלמודא לתרוצי מילתיה דרב יוסף וקאמר ורב יוסף אמר לך משמע דסבירא ליה לגמרא כותיה וצ"ע:

ל"ו אלא אין דרך השית' סדרי לומר היכא שלא הוזכר שום אמורא ברישא אע"ג דהדר ביה מאוקמתה קמייתא. תוס' בשבת פרק הזורק דף צ"ח א' ד"ה אטבי ושם בפרק האורג ק"ה ב' ד"ה הא ר"י ובפרק ארבעה אחין דף ז"ך א' ד"ה שמואל ובכמה דוכתי ומצאתי לרבי בצלאל בשיטה מקובצת על ב"מ שבפ"א דף ו' ע"ד כתב וז"ל פירוש לפירושה אין התלמיד מדקדק בדבר ולפעמים אומר אלא ולפעמים אינו אומר אלא אבל כשהוזכר שום אמורא לעיל לעולם אומר אלא וטעמו של דבר דכיון דלא נזכר שם אמורא תלמודא הוא דשקיל וטרי בה ולאו דעביד לה אוקמתא לגמרי עד כאן לשון הזהב:

ל"ו אם איתא לדרבי פלוני קאמר בגמרא לפעמים ואפילו הכי הלכתא הכי. כן כתבו התוספות בריש ב"מ דף ה' ע"א ד"ה אם איתא וכן כתב שם הרא"ש וכתב עוד שגם ר"ח כתב כן וכן כתב עוד שם הריטב"א בחידושיו והנ"י. וכן מצאתי להגר"ש בספר כריתות לשון לימודים ש"ג סימן קמ"ו ובחנם טרח מוהר"ש אלגאזי בהליכות אלי כלל פ"ז לכתוב כן בשם הגהות מיימון כיון שדבריו הם לקוחים מהתו' והרא"ש. ובעל זקן אהרן שכתב בסוף סי' י"א דמדקאמר אם איתא משמע דמספקא ליה ואחרי המחילה לא דק. ומצאתי לרבי בצלאל בשיטתו המקובצת על ב"מ שכתב גם הוא כן בשם רבו והוסיף עוד וז"ל אלא דאכתי קשה לי אמאי נקט בהאי לישנא כיון דהילכתא היא ואפשר לומר דרבי זירא גופיה מספקא ליה אי הלכתא היא או לא אבל אנן קי"ל דהלכתא היא וזה נכון לכל כיוצא בזה מורי הרב נר"ו ע"כ ולא ידענא אמאי לא הזכיר להרא"ש שגם הוא כתב כן שם בהדיא וז"ל אע"ג דרבי זירא מספקא ליה אם איתא לדרבי חייא נראה דהלכתא כותיה וכו' ע"ש וכתב עוד שם רבי בצלאל בשם הריטב"א דלאו משום דמספקא ליה אם הלכה כר' חייא קאמר אם איתא אלא משום דאיכא אידך תנא דפליג עליה בעי למנקט האי לישנא ע"כ. ואיך שיהיה על מ"ש רבי בצלאל בשם רבו לכאורה איכא למידק דבשלמא בההיא דב"מ כיון דרבי זירא הוא דקאמר לה מצינן שפיר למימר דמשום דמספקא ליה נקט לישנא דאם איתא אך בההיא דריש המדיר דף ע' ע"ב דסתמא דתלמודא הוא דקאמר אם איתא להא דרב הונא אמר רב דאמר יכולה אשה שתאמר לבעלה איני ניזונת ואיני עושה אמאי נקט לישנא דספיקא כיון דבפרק שני דייני גזירות דף ק"ז ב' קא פסיק השיתא סדרי גופא הלכתא כרב הונא אמר רב. ואפשר לתרץ דבפרק המדיר לא אסיקו אדעתייהו מסדרי התלמוד דהלכתא כותיה דרב הונא ולהכי נקטו לישנא דאם איתא שכן מצינו כמה בעיות בשיתא סדרי דאסקינן להו בתיקו והדר פשיט להו וכמ"ש התוס' בע"ז דף ס"ח א' ד"ה תיקו והיינו טעמא כדכתיבנא. וגדולה מזו מצאתי לרשב"ם ז"ל בפרק יש נוחלין דף קל"ג ע"ב דכתב ולאיכא דאמרי לא מסיק השתא אדעתיה וכו' אע"ג דתרי הלישני בהדי הדדי איתמרו שם ע"ש ודוק. ועוד עיין שיטת רבי בצלאל על ב"מ דף נ"ו ע"ד ולא אסיק אדעתיה מתניתין דקדושין ובריש פרק לולב הגוזל כ"ט ב' תוספות ד"ה קפסיק וביומא כ"ו ב' סד"ה ההיא:

ל"ח אין הלכה כתלמיד במקום הרב. מושכל ראשון הוא דלא אמרינן כן אלא ברבו מובהק אבל ברבו שאינו מובהק לא דא"כ לא שבקת חיי לכל צורבא מרבנן שאלות ותשובות זקן אהרן סי' ג' דף ח' ע"ב ושכן כתב ריצב"א ואני בעניי אף שהוא מושכל ראשון לבי מהסס בזה דהא סתם רבו שאינו מובהק וכמו שהוכיחו בראיות נכונות הר"ב פרי חדש בא"ח סי' תע"ב ס' ה' ובעל קול בן לוי דף ט' ע"ג ע"ש ותו שהרי כתב הכנסת הגדולה בכללי הגמרא כלל ז' שלמד מכללי מוהריק"א שכל מקום שאין הלכה כפלוני לגבי רבו לאו דוקא רבו אלא כל שהחולקים עלוי קדמונים מרבו הוה ליה כרבו וכן נראה עוד ממה שכתב הב"י בי"ד סי' ל"ב ס"ו דבמחלוקת רבי ינאי ור"ל כתב לדעת הרי"ף והרא"ש דכיון דרבי ינאי רבי' דרבי יוחנן דהוא רביה דר"ל קי"ל אין הלכה כתלמיד במקום הרב וכן מצאתי עוד להרז"ה בפרק רבי אליעזר דמילה שכתב דרב במקום רבי יוחנן ליתא וכל שכן רבב"ח דכתלמיד הוא לגבי דרבי יוחנן ע"כ מכל זה אתה למד דזה הכלל נוהג אף ברבו שאינו מובהק דהא דבר פשוט הוא דהקדמון מרבו לאו רבו מובהק הוא שהרי לא למד ממנו רוב חכמתו ואפשר גם כן שלא ראה אותו ולא הכירו ואפילו הכי לית הלכתא כאחרון לגביה וכ"כ התוס' גבי רב הונא ורבי יוחנן בפרק ב"מ ט"ל ב' ומ' ב' נ"ט ב'. ואשכחנא תו למרן בכ"מ פ"ד מהלכות תפילין הלכה ט"ו שכתב דר' יוחנן ורמי בר יחזקאל כרבי יוחנן נקטינן דלא עדיף רמי מרב ושמואל רבותיו דהלכתא כרבי יוחנן לגבייהו ועיין כיוצא בו עוד בפרק ז' וח' מהלכות ברכות ובפ"ט מהל' שחיטה פעם ושתים ובפ"ו מה' בכורים כתב עוד לפי גרסתו בשית' סדרי דודאי כרבי חייא קי"ל לגבי רב אסי דהא רבית דרבית הוא דאין הלכה כתלמיד במקום הרב הרי דאף דלא למד מרבית דרבית כלום קרי ליה תלמיד במקום הרב להיותו קדמון ממנו וכ"ש ברבו שאינו מובהק שלמד ממנו קצת שהדין נותן שלא לפסוק כתלמיד כן נלפק"ד. ואחרי מופלג יצא לאור עולם ספר שונה הלכות מהרב הגדול חביבי ומיודעי מוהרש"ש נר"ו וראיתי שבהלכות מגילה דף ס"ד ע"ג עלה ונסתפק בהדין כללא אין ולאו ורפיא בידיה. ואני הנלע"ד כתבתי:

ל"ט אין הלכה כתלמיד במקום הרב אמרינן אף כשהתלמידים הם רבים נגד רבם. כן למדתי מדברי הרמב"ן במלחמותיו ס"פ גיד הנשה לדעת הרי"ף ז"ל הילך לשונו ואע"ג דרב ורבי יוחנן תרוייהו אית להו רואין כיון דחזקיהו רבייהו הוה כוותיה קי"ל ע"כ וכן מצאתי עוד להרב המגיד פח"י מהל' שבת הל' כ"ג שכתב ופסק כרבה להחמיר משום דאביי ורבא תלמידייהו הוו הרי דאף שהתלמידים הם שנים דעת הרי"ף והרמב"ם לפסוק כרבם רכ"כ בפשיטות הרב"ח בי"ד סי' רי"ו ס"ס ל"א ע"ש וכן יש ללמוד עוד כן ממ"ש הרי"ף והרא"ש ס"פ מי שמת דהלכתא כבר קפרא נגד ר"א ור' יוחנן משום דרביה דר' יוחנן הוה אלא דיש לדחות דההיא שאני דכיון דר"א פליג אר"י אף דתרוייהו בכולל פליגי אבר קפרא לא מקרי תרי לגבי חד וכמו שהוכחתי באות הכף גבי אימתי ובמה מדברי הרי"ף גופיה ושאר רבואתא קחנו משם. ולכאורה איכא למידק על זה דאשכחנא להרי"ף בפרק הזורק גבי ספינה שכתב דהלכה כרב חסדא ורבה בר רב הונא נגד רב הונא משום דהוה ליה רב הונא חד לגבי תרי ואין דבריו של אחד במקום שנים הרי שפסק כרב חסדא תלמידו וכרבה בנו נגד ר' הונא ומסתמא רבה בנו קבל מאביו ותלמידו נמי היה וכמ"ש התוס' והרא"ש ס"פ ע"פ ק"ח א' דסתם אב מלמד לבנו תורה יע"ש. וסעד לזה נמי איכא מהא דאיתא בפ"ק דסנהדרין ה' א' רבה בר רב הונא כי הוה מנצי בהדי דבי ריש גלותא אמר לאו מינייהו נקיטנ' רשותא נקיטנא רשותא מאבא מארי ואבא מארי מרב ורב מרבי חייא ור' חייא מרבי עד כאן. והנה כי היכא דבכולהו אינך הם תלמידים דנקטו רשותא מרבייהו הכי נמי אית לן למימר מסתמא ברבה בר רב הונא דנקטיה מאבוה דרביה הוה וכן מצאתי בהדיא להראב"ד ז"ל בהשגותיו לפתיחת החיבור שעל מ"ש הרמב"ם שם ומכלל החכמים שקבלו מרב הונא ומרב יהודה רבה ורב יוסף כתב הוא ז"ל א"א רב חסדא ורבה בר רב הונא וגם מרן הודה לו בזה אלא שהשיב שלא מנה אלא קצתם וכן היא בקבלת הראב"ד הא קמן שדעת הרי"ף ז"ל לפסוק כרבים אף בשני תלמידים נגד רבם הפך דברי הרמב"ן והכי נמי תקשי להרב המגיד ז"ל דבפי"ד מהלכות שבת הלכה ה' פסק הר"ם בההיא דספינה כרב חסדא ורבה בר רב הונא וכתב שם הרב המגיד גופיה שטעמו כטעם בעל ההלכות דאין דבריו של אחד במקום שנים וכ"כ הרא"ש שם בפ' הזורק ואולי אפשר לומר דס"ל להרי"ף והרמב"ם והרא"ש דרב הונא לא הוה רבו של רבה בנו אלא גם הוא תלמיד רב הוה מדקאמר בפ' א"ט נ"ג א' אמר רבה בר רב הונא אמר רב וכן ביבמות כ"ו ב' וביצה כ"ה א' ובעירובין פ"ה ב' ובפסחים ט"ל א' ואף שרב חסדא תלמיד גמור דרב הונא היה מ"מ כיון דאיכא אחר שאינו תלמיד דפליג גם הוא ארב הונא לית הלכתא כרב הונא דאין דבריו של אחד במקום שנים וכדמוכח בהדיא בפ"ק דנדה י' ב' גבי חזקיה ור' יוחנן וכן בפ"ב דחולין ל"ו א' גבי ר' ורבי חייא יע"ש וכן כתב הכ"מ בפ"א מה' מילה הל' ז' ועיין עוד בפ"ז מהלכות מעשר שני הלכה י"ט וברפ"ד מהלכות מלוה ולוה ומצאת כי תדרשנו. גם מדברי הרשב"א בתשובותיו ס"ס חס"ד מוכח בבירור שדעתו ז"ל כדעת הרמב"ן וה"ה דאף כשהתלמידים הם רבים כנגד הרב אמרינן אין הלכה כתלמיד במקום הרב מדכתב בזה הלשון ועוד דר' יונה ורבי יוסי תלמידי ר' יוחנן הוו ולית הלכתא כוותייהו לגבי ר' יוחנן. אך מדברי הרא"ש המובאים שם ובתשובותיו כלל ב' סי' י"ד משמע דאית ליה דהלכה כרבים לגבי יחיד אע"ג דהיחיד הוא רבם של הרבים וכמ"ש בשיירי כנה"ג בכללי התלמוד כלל מ"ח ולפי זה על כרחנו לומר דמ"ש הרא"ש בפ' ר"א דמילה סי' ה' ואילו נחלקו רבה ורב יוסף על רב יהודה היה הלכה כרב יהודה שהיה רבן של רבה ורב יוסף ר"ל או רבה או רב יוסף דאי תרוייהו פליגי על רבן הא כתבינן בשמיה דרבים הוו והלכה כמותן וכן כתב מוהר"ש אלגאזי בס' יבין שמועה סוף כלל רע"ג כי היכי דלא לפלוג אראבי"ה דסבר דכשהתלמידים הם שנים נגד רבן דהלכה כמותן והכרח דילן עדיף ומכאן אתה למד דאישתמיט מינה ומן הכנה"ג דעת הרמב"ן והמ"מ הנ"ל מדלא הזכירום והוא פלא:

מ אמורא יש לו כח לעשות פשרה בין התנאים ולא הוי דאתי דלא כמר ודלא כמר והכי אשכחן בכמה דוכתי ומהם בפ' ראוהו ב"ד וריש פ' חרש מים חיים להפר"ח דף ל"ב ע"א וכ"כ ג"כ בהלכות פסח סי' תמ"ב ס"ק א':

מ"א אין עושין אלא כך וכך. כגון אין קורין אלא בעשרה משמע עיכובא ובדלא קאמר מלת אלא רק קורין אותה בעשרה היכא דאפשר משמע. כן כתב הרב המגיד בפ"א מה' מגילה הלכה ז' וכ"כ הרז"ה בענין זה בפ"ק דמגילה וכן נראה מדברי התוס' בפ' תינוקת ס"ח א' ד"ה כך אמרו שכתב וז"ל בזה הלשון וכן משמע מדקאמר אשה חופפת ביום ולא קאמר אשה לא תחוף אלא ביום כדקאמר אשה לא תחוף אלא בלילה ע"כ וכן מצאתי למרן בכ"מ פ"ב מה' כלי המקדש הל' ו' שכתב וז"ל ולפי זה היה ראוי להכשיר כריב"ל ור"י מ"מ מאחר דגמר' דידן סתם וכתב כל מעשיה לא יהיו אלא בקדש דמשמע דעיכובא הוא פסק כן ע"כ. אך בפ"א מה' קרבן פסח הלכה י"א ראיתי שהכ"מ שינה את טעמו וכתב הפך זה דעל מימרת ר' יצחק דקאמר בגמ' אין הפסח נשחט אלא בשלש כיתות כתב הוא ז"ל בזה הלשון ומ"ש אם שחטו כולן בבת אחת כשר הכי משמע דרבי יצחק לאו לאפסולי אמר דא"כ הו"ל למימר הכי פסח שנשחט בפחות משלש כיתות אסור עכ"ד והסתירה מבוארת ולא ראיתי מי שנתעורר בזה וכעת צ"ע. וכדברי המ"מ והכ"מ דכלי המקדש מצאתי להר"ב יד אהרן על א"ח בסי' קכ"ח ריש הגהות הטור שכתב מדנקט בלשון שלילה ואין מברכין אלא בלשון הקדש ובעמידה משמע דהוי עיכובא וכן כתב עוד בסי' קמ"א ריש הגהות הב"י ובריש סי' תל"ג ובמרכבת המשנה שלו דף צ"א ע"ב ע"ש ועיין רדב"ז ח"ב ס' ש"ל דיש ללמוד כן מדבריו וכ"כ הר"ב גנת ורדים בי"ד כלל ה' סי' ח' ע"ש אבל הב"ח בא"ח סי' תט"ו והרמ"ז ספ"ו דעירובין כתבו דלישנא דאין מערבין אלא לדבר מצוה משמע דלכתחילה הוא דלא הא דיעבד שפיר דמי יע"ש ואני המך לא ידענא מאין להם לומר כן ואפשר שיצא להם זה ממ"ש הרא"ש ז"ל ס"פ כ"ש דלא תלוש אלא במים שלנו משמע דלכתחילה הוא דאין לשין הא דיעבד מותר אך האמת הוא דלא כתב כן אלא לדעת רש"י אך לדעתו ולדעת הרי"ף והרמב"ם שפסקו דבדיעבד הפת אסורה וכרב אסי לא שייך למימר הכי ולכאורה היה נלע"ד להביא ראיה לדברי ה"ה ודעמיה ממאי דאיתא פרק שלשה שאכלו מ"ח ב' דעלה דתניא וחכ"א אינו אומרה אלא בנחמה בלבד פריך תלמודא חכמים היינו ת"ק ומשני איכא בינייהו דיעבד ופרש"י לרבנן בתראי ומהדרינן ליה ע"כ משמע מדנקטו חכמים בלשון שלילה אינו אומרה אלא בנחמה דייק מזה תלמודא דעיכובא הוא מהדרינן ליה ומיהו אפשר לדחות דלאו מלשון שלילה קאמר הש"ס דבדיעבד מהדרינן ליה לרבנן אלא ממילת בלבד דנקטו חכמים במילתיהו משמע דדוקא הוא וכדאשכחן בפרק אלו נערות ט"ל א' ובריש פרק תנוקת ס"ה א' גבי אין בין נערות לבגרות אלא ששה חדשים בלבד דקאמר וכי תימא בציר הוא דליכא הא טפי איכא והא בלבד קאמר (כפי גירסת התוס' שם) הרי דמלת בלבד מורה דדוקא קאמר. אלא דלפי זה איכא למידק על דברי התוס' דבפרק במה אשה ס"ג א' דעל מימרת שמואל דאין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות בלבד כתבו שם ז"ל דצ"ל דהאי אין בין לאו דוקא מדהשתא אין ירושלי' ואין בית המקדש ואלו לימות המשיח יהיה הכל בנוי וזה קשה לשמוע דכיון דנקט שמואל במילתיה מילת אלא וגם מילת בלבד איך שייך לומר דלאו דוקא קאמר אם לא שנאמר בדוחק דהתוס' ז"ל לא הוו גרסי' במילתי' דשמואל מילת בלבד אי נמי ועיקר דכיון דשמואל נקט ליה בלשון אין בין וכו' לשיטתייהו אזלי דכתבו בפ' קמא דמגילה ח' א' ד"ה אין בין דהיכי דמשייר תרתי אמרי' דאין בין לאו דוקא והכי נמי הרי שייר ירושלים ובית המקדש. ואל תשיבני ממ"ש הרדב"ז בתשובותיו סי' רפ"ה ולא אמרי' תנא ושייר אלא במשנה או ברייתא אבל הפוסק לא משייר מידי ומדלא הזכיר רק משנה וברייתא משמע דאמורא דינו כפוסק דליתא אדרבה דוק מסיפא דמדלא סיים אבל האמורא והפוסק לא משיירי מידי משמע דהאמורא הוי כמשנה וברייתא שדרכן לשייר. ולפי האמת כן הוא שהרי אין כונת הרדב"ז אלא לאפוקי הפוסק דביה קמיירי והזכיר רק משנה וברייתא אבל אה"נ דגם באמורא מצינן למימר נמי תנא ושייר. כן כתבתי מדעת עצמי ואחרי מופלג מצאתי הדבר מבואר בדברי התוס' גופייהו דבפ' הגוזל עצים צ"ה ב' על מימרת שמואל דשלשה שמין להן השבח וכו' כתבו שם וז"ל אע"ג דקתני שלשה תנא ושייר גזלן ושייר נמי אריס שאם בא לסלקו מאריסותו מסלקו מן השבח בדמים עכ"ד הא קמן מבואר דגם באמורא שייך לומר תנא ושייר וכדכתיבנא ומאחר שכן שפיר כתבו התוס' בפ' במה אשה דאין בין לשמואל לאו דוקא כיון דשייר תרתי כאמור. ואחרי שובי נחמתי מכל האריכות הזה דבהדיא אשכחנא בס"פ איזהו מקומן נ"ז ב' דדייק תלמודא דמדקאמר אינו נאכל אלא עד חצות שמע מינה שהוא מדאורייתא ולעיכובא וכ"כ שם הר"ב חזון נחום רפ"ו דלשון זה בכ"מ לעיכובא הוי ע"ש: