יד מלאכי – חלק א – כלל תר"ד, קטע 3

כ' איכא דמותיב מסיפא. מצינו דקאמר בפרקא קמא דב"מ דף ט' א' וכתב ר' בצלאל בשיטתו שם בשם תלמיד הרי"ף שכתב בשם ריב"ן דאין זה תיובתא שהרי סיוע הוא לשמואל אלא לשון עניה פירוש איכא דמשיב מדסיפא: כ"א אי לאו דדלאי לך חספא מי משכחת מרגניתא תותה. פי' ר' בצלאל בשיטתו המקובצת על בבא מציעא דף נ"ט ע"ג בשם תוס' שאנץ דבקרקעות הים יש אבנים רחבות וחדודו' ודקות כעין חרסים והיינו חספא דכתיב בלויתן תחתיו חדודי ארס ירפד חרוץ עלי טיט כלומר עורו קשה ושוכב על אבנים מחודדות בקרקעית הים ואינו ניזוק ירפד לשון רפידתו חרוץ מורג חרוץ וכפל מלה הוא עד כאן:

כ"ב אין למדים מן הכללות אפילו במקום שנאמר בהן חוץ לא אמרינן אלא במילי דלא נקיט ותנו להו באותו פרק באותו מקום אבל היכא שמונה והולך כל הפרטים וכו' והדר כייל לן כללא פשיטא דכל הנהו פרטי דקחשיב ברישא הוו נמי בכלל ועיין שם שו"ת מהר"ר צבי סי' כ"ח ועיין בתוס' דריש פ' במה מדליקין כ' ב' ד"ה בעמרניתא דיש להוכיח כדבריו לפענ"ד ודוק:

כ"ג אין למדין מן הכללות אפי' במקום שנאמר בהן חוץ. לא אמרינן הכי אלא במתניתין או במתניתא אבל לא במימרא דאמוראי דאינהו בדוקא קאמרי. כן מצאתי להרשב"א ז"ל בחידושיו לחולין דף כ"ג ע"ג ולמוהרי"ק בשורש י' הובא בכנסת הגדולה כללי הגמרא כלל צ"ד. וכן נראה עוד מדברי ר' יהונתן ר"פ בכל מערבין שכ' וז"ל אין למדין מן הכללות וכו' כלומר אין לסמוך על לשון המשנה שכולל כלל גדול לדברים רבים יחד שאינו חש התנא לפרט הכל והולך אחר הרוב וכו' ע"כ. הרי דפירש מילתיה דר' יוחנן על דברי התנאים דוקא. אך אמנם מדברי הריטב"א בחדושיו לכתובות דף ה' ע"ב משמע דס"ל דאף במימרא דאמוראי אמרינן כן דהא על מאי דאיתא שם בגמ' דף ו' ב' ואמר ר' אבא בר זבדא אמר רב אבל חייב בכל המצות האמורות בתורה חוץ מן התפילין וכו' כתב הוא ז"ל אין למדין מן הכללות אפי' במקום שנאמר בהן חוץ שהרי הוא פטור מן התורה וכו' ע"כ וכן כתב עוד בחדושי בתרא כ"י פרק המוכר פירות על מימרת רב הרי דאף במימרת אמוראי ס"ל דאין למדין מן הכללות וכו'. איברא דעלה בדעתי לומר דאפשר דגם הריטב"א לא כתב כן אלא משום דההיא דכתובות ודבתרא היא מימרת רב דחשיב כתנא וכדאמרינן בעלמא רב תנא הוא ופליג. אבל בשאר אמוראי אף לדידיה לא אמרינן ליה וזאת חשבתי למשפט כי היכא דלא ליפוש מחלוקת בין הריטב"א להרשב"א דלדעת קצת מהמפרשים רבו של הריטב"א היה כמו שכתבתי בכללי הפוסקים:

אבל לפי האמת זה אינו דעד כאן לא אמרו דרב תנא הוא ופליג אלא לענין דמצי פליג אתנא אבל שדרכו לסתום כדרך התנאים זה לא מצינו דכיון דאמורא הוא יש לו לפרש כדרך כל שאר האמוראים שדרכם לפרש. מיהו מצאתי בספר ברכת אברהם שבח"ד סי' ר"ג כתב על רב דכיון דתנא הוא דרך התנא לסתום דבריו אף שלי אני בעניי קשה בעיני לומר כן. ובר מן דין מצאתי אחר עמל וטורח להריטב"א גופיה בפי"א דכתובות דף ס"א ובפי"ג דף ס"ד ב' ובחי' בתרא כ"י פי"ן ולהנימוקי יוסף ז"ל בפרק איזהו נשך גבי מתניתין דשמין עגל עם אמו וסיח עם אמו שכתבו דאע"ג דכל מקום ששנה רשב"ג במשנתינו הלכה כמותו כבר פירשו המפרשים בהרבה מקומות כיוצא זבה שאין למדין מן הכללות אפי' במקום שנאמר בהן חוץ וכ"כ עוד הריטב"א שם דף ס"ג ב' גבי כ"מ שאמר רשב"ג רואה אני את דברי אדמון והנ"י ר"פ מי שמת יע"ש כ"כ עוד רדב"ז סי' רס"ו ועיין בח"ב סי' תרנ"ב ור' בצלאל בשיטה מקובצת על ב"מ דף רי"ח ע"ב וג' כתב עוד כן בשם הרמב"ן והרשב"א והר"ן וכ"כ עוד בשיטת ביצה דף ל"ה ח"ב ובשיטת כתובות פ"ק דף מ"ט ע"ג ופי"ג דף מ"ד ע"ג וכ"כ הרז"ה בפ' כיסוי הדם גבי כ"מ שאמר ר"י אימתי וכו' שהוא מימרא. הא קמן דאף על מימרא של שאר אמוראים חוץ מרב כתבו הריטב"א והנמוקי יוסף ורדב"ז ור' בצלאל ודעימיה דאין למדין וכו' דהא הך כללא דכל מקום ששנה רשב"ג וכו' ר' יוחנן הא דקאמר ליה בפ' מי שאחזו ע"ה א' ולא אשכחן בכולי תלמודא דלימא על ר' יוחנן דתנא הוא כדאשכחן גבי רב וכמו שהארכתי מאד בזה באות הריש יע"ש. וכן מצאתי עוד להתוס' ז"ל בפ"ג דשבועות כ"א א' ד"ה חוץ דעל מימרא דר' יוחנן דקאמר חוץ מנשבע ומימר וכו' כתבו הם ז"ל דאין למדין מן הכללות וכו' וכ"כ ר' בצלאל בשיטת ב"מ דף קס"ד בשם תוס' שאנץ ובשם גליון תוספות ע"ש. ואע"ג דמשמא דר' יוסי הגלילי קאמר לה ור' יוסי הגלילי תנא הוא מ"מ כבר כתבו התוס' עצמם בפ"ד דכתובות מ"ד א' דאף סברת תנאים דאמורא מייתי לה מימרא מתקריא כל עוד דלא קאמר תניא או ת"ר או תנא ומיהו אפשר לחלק דע"כ לא כתבו כן בכתובות אלא לענין דכד בעי למפשט ממתניתין או מברייתא דזה לא מיקרי אלא מימרא אבל גבי אין למדין מן הכללות דטעמא דאמרי' ליה במתני' או בברייתא הוא משום דאין דרך התנא לפרש כל כך כיון דסוף סוף מפומיה דתנא נפיק לן כללא שייך שפיר לומר אין למדין וכו' אף דאמורא מייתי לה בשמיה כיון דתנא הוא מאריה דשמעתתא ואיהו לאו אורחיה לפרש. ונלע"ד שהוא חילוק אמיתי ונכון. ולפ"ז אפשר דהתוס' ז"ל סברי כהרשב"א ומהרי"ק בזה. אך הריטב"א והנ"י ודאי דחלוקים הם על הרשב"א ומהרי"ק וסבירא ליה דאמרינן אין למדין מן הכללות וכו' אף באמורא אלא דעל הרשב"א גופיה יש לי תימה רבתי שמצאתי אליו בתשובותיו סי' מ' ובחדושיו ליבמות דף קי"ד ע"ד שכתב על הך כללא גופיה דכ"מ ששנ' רשב"ג במשנתינו דאין למדין מן הכללות אפי' במקום שנאמר בו חוץ וכדברי הריטב"א וסיעתיה והנ"י כ"כ עוד בחדושי שבועות דף ל"ח ב' על מימרת שמואל בשם רבינו אפרים ור"י הלוי וזה ודאי סותר למ"ש איהו גופיה בחדושי חולין שהבאתי דלא אמרינן הכי רק במשנה או ברייתא אך לא בדברי האמוראים וכעת לי הדיוט צ"ע:

כ"ד אין למדין מן הכללות אפי' במקום שנא' בהן חוץ לא אמרו אלא היכא דמוכחא מלתא במתניתא או במתני' או בגמ' אבל אנן לית לן לשבושי כלל גדול שמסרו לנו רבותינו שאם כן אין לדבר סוף ולא נסמוך על התלמוד הערוך בידינו שהרי רובו כללות כן מצאתי להרמב"ן חדושי שבועות כ"י פ' שבועת הדיינין וכ"כ שם הר"ן וכ"כ הכנה"ג בשם משפטי שמואל וכן מצאתי להרשב"א בחדושי שבועות דף ל"ח ע"ב ושוב ראיתי שגם הרא"ש שם סי' ה' כ"כ בשם רמב"ן וכ"כ עוד הרדב"ז בח"ב סי' תרנ"ב. ולפ"ז איכא למידק דלכאורה לא משמע כן מדברי התוס' דר"פ במה מדליקין כ' ב' ד"ה בעמרניתא שכתבו וז"ל וא"ת הא מסיפא שמעינן ליה כל היוצא מן העץ אין מדליקין בו אלא פשתן וכן קשה גבי אידן וי"ל דאין למדין מן הכללות אפי' במקום שנאמר בהן חוץ עכ"ד ומסתמות דבריהם משמע דאף בלי שום הוכחה שפיר אמרינן אין למדין מן הכללות דמאי הוכחה איכא התם להוציאם מן הכלל. ואפשר דס"ל ז"ל דהכא נמי טעמא דרבא איכא למעט לכש ואידן מכללא משום דלא מקרי יוצא מן העץ אלא דבר שיוצא מן העץ ע"י כתישה כגון פשתן אבל עמרנית' דבשוכא באפי נפשה קאי ולא ממעיט מדבר היוצא מן העץ וכתירוץ שני שכתב הרשב"א שם. ואף לדברי הרשב"א שכתב תירוץ דאין למדין וכו' ובתר הכי תירוצא דכתיבנא אפשר ששני התירוצים צריכי להדדי וק"ל. ועל עיקר קושייתם נלע"ד עוד לתרץ דלהכי מנו במתניתין לכש ואידן כדי שיהא בקי בהן ובשמותיהן ושיביאו לפניו פתילות מעמרניתא דידהו יכיר וידע שיוצאין מן העץ שאמרו חכמים דכיוצא בזה איתא בריש אלו עוברין מ"ג א' גבי כותח הבבלי ושכר המדי וכו' וזה ל' הברייתא שם תניא אמר רבי יהושע וכי מאחר ששנינו כל שהוא מין דגן הרי זה עובר בפסח למה מנו חכמים את אלו כדי שיהא רגיל בהן ובשמותיהן ופרש"י שידע ממה הן עושין אותו שיהא נזהר בהן כשיביאו לו כותח ידע שיש שם חלב ויש שם חמץ אם פסח הוא ע"כ הרי דשנו חכמים בלשון המשנה מילי דהוו נפקי מכללא מטעמא דכדי שיהא רגיל וכו' ואף הכי נמי דכותה כן נ"ל:

כ"ה אישתיק ר"פ מצינו בכמה דוכתי בגמרא דמקשה חד אמורא לחבריה ושתיק ליה המוקשה ולא מצינן לברורי מתוך הסוגיא אי הא דשתיק ליה הא משום דאודויי אודי ליה או משום דלא אשגח ביה וכלל גדול מסרו לנו רבותינו בעלי התוס' ז"ל בפרק המוכר את הבית ס"ב א' ד"ה ומודה רב דכשתלמיד מקשה לרבו והרב שותק אז אמרינן דלא משום שהודה לדברי התלמיד שתיק ליה אלא אשגוחי הוא דלא אשגח ביה אבל כשהמקשה הוא תלמיד חבר של המוקשה אז לא שייך לומר שלא חש לדבריו דכיון דתלמיד חבר הוא אי לאו דאודויי אודי ליה היה חושש לדבריו וכ"כ רדב"ז ח"ב בלשונותיו על הרמב"ם סי' מ"ט. ומצאתי לר' בצלאל בשיטה מקובצת על ב"מ פרק איזהו נשך דף קנ"ה א' שכתב בשם הריטב"א וז"ל ושתיק רב כלומר שתיק רב מפני שלא מצא תשובה וכו' והכין תתפרש האי לישנא בכל דוכתא מסתמא וכדכתיבנא בפ"ק דסוכה ע"כ ואמת הדבר דבין ההוא דב"מ ובין ההוא דפ"ק דסוכה ז' א' מאי דשתיק רב הוא על קושיא שהקשו לו רב כהנא ורב אסי דהוו כתלמיד חבר לרב וכדברי התוס' דבתרא ואפשר שדעתו בזה כחילוק התוס'. אך ממאי דמסיק דהכי מתפרש האי לישנא בכל דוכתא ולא חילק אפשר נמי שאין דעתו לחלק בכך וכעת אין בידי להכריע וזה חזיתי ואספרה דבפרק בהמה המקשה ע"ו א' מוכח כדברי רבי בצלאל דקא' אישתיק לבתר דנפק אמר מ"ט לא אמרי ליה וכו' הרי מבואר דטעם השתיקה הוא מפני שלא מצא תשובה לדבר וכן נראה עוד שם דף ע"ז א' ע"ש ובדברי רש"י ושם דף צ"ט ב' וק"ג ב' ובכריתות ח"י א' וכ"ה א' ועיין תוס' דפרק המפלת כ"ו ב' ד"ה את אמרת ורש"י פרק במה בהמה נ"ג א' ד"ה ה"ג. וע"ע פ"ק דביצה ו' א' אמר רב יוסף מ"ט שתיק רב וכו' וכמ"ש הרא"ש בפ' המוכר את הבית דלעיל ע"ש וביבין שמועה דף צ"ח א'. וכן מוכח תו בפרק הזהב מ"ו א' ובפ' ד' מיתות ס"ו ב' ובמנחות ק"ג ב':

ומצאתי בחפישה למהר"ר שמואל בן סידלייו ז"ל שכבר קדמני בזה הכלל בר"פ האלף אלא שמתוך דבריו נראה שערבב הענין והחליף לנו כונת התוס' שכתב וז"ל בענין הזה י"ל שאם המוקשה הוא תלמיד של המקשן אמרינן שתיקתו כהודאה דמיא וחזר ממה שאמר מחמת הקושיא שהקשה לו רבו ואם המקשה הוא תלמיד חבר וכו' עיין בפרק המוכר את הבית וכו' וע"ש בתוס' ע"כ דבריו. ואחרי המחילה הראוי' לא דק שהתוס' לא מיירו כלל בתלמיד ששותק מחמת קושית הרב אלא מרב ששותק מחמת קושית התלמיד כדמוכח בהדיא בדברי התוס' שם שכתבו וז"ל פי' בקונטריס קודם ששתק משמע דבשתק מודה להו אע"ג דלקמן שתק רבה לאביי אע"ג דלא הודה לו אלא שלא חש להשיבו הכא ליכא למימר הכי דרב כהנא ורב אסי הוו כמו תלמיד חבר לרב כדאמרי' בסנהדרין ל"ו ב' דלסברי' לא הוו צריכי ע"כ והשתא נחזי אנן שם דף ס"ב ע"ב גבי פלגא דאית לי בארעא וכו' דרבה רביה דאביי הוא דאישתיק מחמת קושיא שהקשה לו אביי תלמידו ועל זה הוא שכתבו התוס' ז"ל דדוקא בההיא איכא למימר שלא חש רבה להשיבו משום דאביי תלמידו גמור היה משא"כ ברב כהנא ורב אסי דכתלמיד חבר הוו ליה לרב אבל כשהרב מקשה לתלמיד והתלמיד שותק לא דברו בזה התוס' כלל וכדכתיבנא. ואע"ג דסוף סוף ממאי דכתבו התוס' דבתלמיד חבר אמרינן דאודויי אודי ליה מצינן שפיר למידק כדבריו דכ"ש בתלמיד גמור לגבי רבו דאמרי' דמשום שהודה לדבריו הוא דשתיק מ"מ לא היה לו להניח העיקר שנזכר בפירוש ולהזכיר את הטפל דמדיוקא בלחוד הוא דשמעינן ליה. וכן משמע בפר"ח מים חיים ברפ"ד מה' ע"ז שכתב דהא דשתק רב יוסף לקושית אביי תלמידו הוא משום דלא חש ליה ודע שמצאתי בזה הענין דבר נכון למהר"ר צבי אשכנזי בתשובותיו ססי' קכ"ד והוא דאף בתלמיד כאביי מסתמא היכא דליכא הכרח אמרינן אודויי אודי ליה מדאמר אביי בההיא דהמוכר את הבית ס"ב ב' אנא סברי מדאשתיק קבולי קבלה ש"מ דמסתמא אמרינן אודויי אודי ליה עד שעל ידי הכרח הוכרח אביי לומר שלא קבלה ועש"ב שהפליא לעשות כמה קושיות על דברי התוס' הנ"ל והכריח מתוך סוגיות אחרות דהחילוק האמיתי בזה הוא דכשאחד אומר בפני הרב דין פסוק בלי שום טעם והרב שותק אז ע"כ אית לן למימר מדשתק ליה ש"מ דהכי ס"ל כי היכי דלא לטעו השומעים אבל כשבא להוכיח איזה דבר מדבר אחר שאינו דומה לו איכא למימר שלא חש להשיבו כיון דלפי דעתו הדבר ברור שאין דומה זה לזה ואינו ענין לו וע"ש ולענ"ד לא נהירא דהא אשכחן בפרק כיצד הרגל כ' ב' דעל דין פסוק דקאמר רבי אבהו קמי רבי יוחנן רביה מסיק איהו סביר מדאשתיק אודי ליה ולא היא וכו' ע"ש. ועיין עוד בדברי הכ"מ רפ"ו מה' שגגות שכתב וז"ל ופסק רבינו כר' עקיבא אע"ג דתלמידי' (דר' יהושע) הוא משום שהשיב על דבריו ושתק ע"כ משמע דלא ס"ל נמי כחילוק התוס' דלעיל וכ"כ עוד מדבריו פרק כ"ה מה' שבת הלכה כ"ד ע"ש גם מדברי הנמוקי יוסף ריש ב"ק מוכח דלהרמ"ה דן בנין אב לכל הגמ' דשתיקה כהודאה דמיא גבי רב כהנא דשתיק רב וכן מצאתי עוד להרז"ה פ"ק דסוכה שכתב גבי רב כהנא ורב אסי דאקשו לרב דלאו משום דקבלה מינייהו אלא משום דלא חש להו והרמב"ן שם השיב עליו דהא מילתא ספקא דגמרא היא אי הדר ביה רב מאחר דאקשי עליה או לא ולבסוף מסיק דלא אמרינן משום דלא חש לה שתיק אלא היכא דמוכחא מילתא יעש"ב:

כ"ו אם אתה אומר כך וכך כדקאמר לשון זה משמע דלא פסיקא ליה מילתא. בדק הבית ממוהריק"א בי"ד סי' שכ"ד:

כ"ז אין רבוי אחר רבוי אלא למעט אפשר דלא אמרינן כן אלא היכא ששני הרבוים באים להדיא מן הפסוק אבל היכא שאחד מן הרבויים בא לנו מכח מיעוט אחר מיעוט לא אמרו בכי האי גונא רבוי אחר רבוי למעט. שער יוסף על הוריות דף כ' ע"ג:

כח אין סדר למשנה בתרי מסכתי היינו דוקא היכא שהאמוראים נסתפקו בזה לומר דדילמא נשנית קודם אבל בדוכתי דלא מצינו להאמוראים שדברו מסתמא אית לן למימר שנשנו על הסדר והו"ל מחלוקת ואח"כ סתם. שו"ת נחפה בכסף בפירושו על הרא"ם לסמ"ג דף קנ"ז ע"ג וע"ש:

כ"ט אין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות. לא אמרינן אלא היכא שאין המיעוטין ממעטין אלא דבר אחד אבל היכא שכל מיעוט ומיעוט ממעט דבר אחר לא ויש כיוצא בזה בב"ק שור שור שור שבעה פעמים להוציא שור האשה ושור היתומין ושור האפוטרופסין וכו' כן כתב הר"ן בחדושי נדה ריש פרק יוצא דופן וכן ראיתי תו להרמב"ן ז"ל בחדושיו לנדה וכן מצאתי עוד בתוס' כמהרר"ר אליה אטינגין ז"ל שחיבר על מס' הוריות שבפ"ק שם כתב כן בשם הרשב"א בחדושי נדה ובאמת שאף שלא ראיתיו עד הנה זה כמה שנים שכתבתי כן מדעת עצמי לתרץ מה שהקשה הרב בעל צדה לדר בפ' ויקרא על רש"י ז"ל גבי להוציא את הרובע ואת הנרבע ואת הנעבד דהיכי ממעטי הכא שלשה מיעוטין בזה אחר זה מאחר דקי"ל בכל התורה דאין מיעוט אחר מיעוט אלו לרבו' ובהאי כללא דכתיבנא ניחא אלא שהוא ז"ל תירץ דהא דאמרי' אין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות היינו היכא דליכא אלא תרי מיעוטי אבל היכא דאיכא ג' מיעוטין בזה אחר זה כלהו אתו למעט והביא סמך לדבריו מהירושלמי ואמת הדבר דהכי אי' שם בריש הוריות בירושלמי אבל יש לתמוה איך שבק גמרא דילן ותפס שיטת הירושלמי דהא בפ"ק דסנהדרין ט"ו א' איתא גבי הקרקעות ט' וכהן מנה"מ אמר שמואל עשרה כהנים נתיבי בפרשה חד לגופיה הנך הוי מיעוט אחר מיעוט ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות דאפילו ט' ישראל ואחד כהן הרי דלפום גמרתינו דרשינן כמה מיעוטי זה אחר זה. גם הלום ראיתי מה שתירץ עוד הצד"ל מדעת עצמו דלא אמרינן אין מיעוט וכו' אלא דוקא היכא דלא אשכחן מה למעט במיעוט אבל אי אשכחן מה למעט אפילו מיעוטים רבים כלהו דרשינן למיעוט וכ"כ עוד בספרו באר שבע דף ד' ע"ג הביא דבריו שיורי כנה"ג בכללים נפרדים כלל כ"ב ולפי הנראה אישתמיטתיה דהגאון ר' שמשון בס' כריתות בלשון לימודים שער א' סי' י"ג תירץ כן וגם ההליכות עולם בש"ד פ"ג כתב כן יע"ש וכן מה שהקשה עוד שם הצד"ל בסתם אעיקרא דדינא דלא לכתוב שום מיעוט וממילא אתרבי ומה שתירץ דשמא הוה ממעטינן מכח שום דרשא או ק"ו הכל הוא מדברי התוס' ז"ל בפ"ה דיומא ס' א' ד"ה תרי מיעוטי בשם רבינו שמואל ולא ידענא אמאי לא הזכירו. וגם לא ידעתי למה התוס' ז"ל הניחו דבר בתימה בפרק החובל פ"ו ב' ד"ה ואין מיעוט וכן בפ"ק דמנחות ט' ב' ואמאי לא תירצו כמו שתירצו ביומא בשם רבינו שמואל וכעת הדבר צריך תלמוד ועיין בס' שער יוסף על הוריות דף י"ב שהעמיק הרחיב בענין זה:

ל' אין גזרה שוה למחצה ואין היקש למחצה כריתות פ' דם שחיטה כ"ב ב' גבי הזיד במעילה ר' אומר במיתה וחכ"א באזהרה וכו' והובא בפרק איזהו מקומן מ"ח א' יע"ש ומוכח שם בבירור דהכונה בזה הוא דדבר הלמד מחבירו ע"י גזרה שוה או היקש צריך שילמוד כל הפרטים הנמצאים במלמד ולא שילמוד ממנו אותו הפרט הצריך לו בלחוד. וכמ"ש רש"י בהדיא בזבחים מ"ח א' וז"ל אין גזרה שוה למחצה וכי היכי דגמרת לה להא מלתא גמור מינה נמי דאינו בא אלא על ספק כרת ע"כ. וכן מתברר עוד בפ"ק דנדרים ז' א' גבי את"ל יש יד לצדקה דאין היקש למחצה פי' כיון דאתקש לקרבנות לכל מילי איתקיש ולא לענין בל תאחר בלבד וע"ש וכן נראה תו בפ"ק דמנחות ד' א' דקאמר אלא כי גמרי ג"ש למותר נדבה הוא דגמרי וכ"ת אין ג"ש למחצה גלי רחמנא וכו' הרי דאי לאו דגלי רחמנא גבי חטאת הוו ילפי כל פרטי מינה ע"ש וזו היא שיטת התוס' ג"כ שהרי בפ"ט דמציעא קי"ד א' ד"ה ואידך הקשו וז"ל וא"ת מכל מקום נילף נמי בהיקשא דמסדרין דאין היקשא למחצה כלומר ונילף ממנו כל פרטי דאית ביה וע"ע בדבריהם דפרק תמיד נשחט ס"ד ב' ד"ה אתיא וכן בסנהדרין נ"ב ב' ד"ה אלא ובסוטה כ"ו א' ד"ה זו וביבמות ט"ו ד"ה אמר ליה ופ"ו א' ד"ה אף מעשר ובקדושין ל"ו א' ד"ה תפילין וביומא ר"פ שני שעירי ס"ב א' ובערכין כ' א' ד"ה ואין ואתה תחזה שפי' אין ג"ש ואין היקש למחצה לדעתם הוא כדקאמינא וכן נראה מדברי הר"ן בפ"ק דנדרים ו' ב' גבי יש יד לפאה ע"ש ומדברי הכ"מ דפח"י מהא"ב וממה שכתב הרשב"א בחדושי שבועות דף ה' ע"א וממ"ש הרא"ם ה' חמץ ומצה וכמו שפירש דבריו בעל נחפה בכסף דף קע"ה ע"ג וכ"כ הרב מגילת ספר על הסמ"ג עשין כ"ו לדעת הרמב"ם ע"ש. ובהכריתות בבתי מדות בית ב' סי' י"א וכ"א ובמהר"ש אלגאזי בהליכות אלי כלל רס"ז. הן אמת שהרב בעל מדות אהרן בדף ח"י סע"ב כתב וז"ל ההיקש והגזירה שוה שניהם שווי החלטי ומתהפך שזה ילמוד מזה וזה מזה ר"ל דכל אחד ילמוד מחבירו מה שיש בו ולזה אמרו דאין היקש וג"ש למחצה והטעם מבואר שאחר שהשווי הוא ע"י קשור בתיבה או בחבור סמיכות כ"א מקושר עם חבירו וילמוד מחבירו עכ"ל וכן מצאתי לבעל ה"ע בש"ד פ"ב שכתב וכן בכוליה גמרא אמרינן אין ג"ש למחצה פי' ילמוד זה מזה וז"מ וכן פי' לקמן בפירוש אין היקש למחצה וכ"כ הכנה"ג בכללי היקש וג"ש בשם הגהות הרי"ף מהלכות ציצית ואחריהם נמשך מהר"ש סידיליו בכלליו באות אלף והמ"ם. ולדידי עני ואביון לא מחוורא כיון דלא מוכח הכי בש"ס גם לא ברש"י והתוס' כמדובר. ולא עוד אלא שרש"י ז"ל בכריתות שלל פירוש זה להדיא דהא כתב וז"ל ור"ע אין היקש למחצה לא גרסינן לה דלאו היינו היקש למחצה ע"כ פי' דמאי דלא יליף ר"ע תחתון מעליון לא מקרי היקש למחצה ע"ש ודוק ואחר זמן שמח לבי שמצאתי להרב המובהק בעל חות יאיר סי' ר"ג דשדא נרגא גם הוא בפירוש בעל מדות אהרן מדברי הש"ס ורש"י ותפס עיקר כדכתיבנא יע"ש כי העמיק הרחיב בכל מיני הקשות שנמצאו בש"ס ושם הראנו ידו הנפלאה ובקיאותו כי רב הוא. וכן יש להוכיח תו מדברי הרמב"ן בחידושיו כתיבת יד לשבועות פרק קמא דעל מאי דאיתא שם דף ט' א' תנא דבי ר' ישמעאל הואיל וזה בא בזמן קבוע וכו' כתב הוא ז"ל משמע דלית ליה לתנא דבי ר' ישמעאל הא דאמרינן לקמן אלה תעשו לה' במועדיכם הוקשו כל המועדות זה לזה דאי אית ליה ממילא ידעינן דלא מכפר אלא אטומאת מקדש וקדשיו והטעם משום דאנן השתא כר"י קאמרינן ור"י לית ליה הוקשו דאי הוקשו אין היקש למחצה ולכל דבריהם הוקשו עכ"ד מוכח שפיר דלדידיה נמי כי אמרינן אין היקש למחצה ר"ל דלית לן למילף מקצת פרטי המלמד ומקצת לא אלא לכל דבריהם הוקשו וכדעת רש"י והתו' ודעמייהו וכפשט הסוגיות שהבאתי והיינו טעמא דאשכחן בכוליה תלמודא דזמנין כד עביד הקש' או ג"ש פרכינן אי מה להלן כך וכך אף כאן כך וכך כלומר דכיון דהוקשו לפרט אחד אית לן למימר דלכל הפרטים הוקשו אלא דאשכח איזה מיעוט כי היכי דלא נקיש אותו לכל הפרטים כמו שתמצא בפרק אין דורשין ח"י א' מה שביעי עצור אף ששת ימים עצורים אי מה שביעי עצור בכל מלאכה אף ששה ימים עצורים בכל מלאכה ת"ל וכו' וכן בפרק קמא דקידושין כ"ב ב' אי מה שדה אחוזה וכו' וכן סנהדרין ל"ד ב' אי מה ריבים בשלשה וכו' ובחולין ע"ד ב' ובבכורות י"ב א' וב' ובר"ה ל"ד א' וכאלה רבות בגמרא אין צורך להאריך בזה *). וזה חזיתי ואספרה שמצאתי להרשב"א ז"ל בחידושי קידושין דף ל"ב ע"א שכ' וז"ל ואע"ג דרבנן נמי לה לה מאשה גמרי סבירא להו דלאו לכולהו מילי דעבד גמרינן ליה אלא לגופו של גט שיהא גיטו של זה כגיטה של אשה וטובא איכא בפ' השולח כה"ג דמר משוה להו ומר לא משוה להו וכו' ע"כ. ולכאורה קשה דמאחר דקי"ל **(*)**הג"ה מאת הגאון האמיתי מו"ה צבי ז"ל שהי' אב"ד בק"ק בערלין יע"א וז"ל. מה שהשיג בכלל זה על הרב קרבן אהרן בענין גזירה שוה למחצה עיין שם שכתב קרבן אהרן דהיינו שלמדין זה מזה והוא ז"ל ס"ל דלא נאמר זה אלא שילמד כל הפרטים הנמצאים במלמד אבל לא שילמד זה מזה וזה מזה וכן הביא בתשובה חו"י. ואני תמה על גדולת חכמתו שנראה שהי' בקי בכל חדרי תורה שנעלמה ממנו בב"ב ק"כ ב' דמוכח בהדיא כדברי בעל קרבן אהרן דאל"ה לא הוי ליה לאקשוי' ולב"ש דלית להו ג"ש וכו' דדלמא אית להו. וכן כתב הרשב"ם ז"ל שם בד"ה האי זה וזה מאי עבדי להו וז"ל ואפילו למילף נדרים משחוטי חוץ לאהרן ולבניו ולכל בני ישראל דאין ג"ש למחצה. וכן פי' הרא"ש ז"ל בההוא עניינא בנדרים ע"ח ומה שיש לי לעיין בזה אין כאן מקומו. וכן בנזיר מ"ח בתוס' ד"ה הכי גרסינן משמע כן עכ"ל. (מצאתי מכ"י הגאון בבית הגביר הנכבד התורני והשלם כהר"ר משה שלמה זלמן נ"י במהור"א קעזיר ז"ל בק"ק לונדן יע"א): אין גזירה שוה למחצה אמאי לא גמרי' לה לה מאשה לכלהו מילי אמנם אחר קצת התבוננות יש לתרץ דאנן לאו עבד מאשה גמרי' אלא לה לה הוא דגמרי' וס"ל לרבנן דכי נתקבלה ג"ש זו לכתיבה דסמיכא אמילת לה הוא דנתקבלה ומינה גמרינן לגופו של גט שיהא גיטו של זה כגיטה של זה ולא גמרינן כולהו מילי דאשה מפני ג"ש דלה לה ואם יקשה בעיניך תירוץ זה בא ואראך דוגמתו בחידושי הרשב"א גופיה שם בריש קידושין דף ד' ע"ב וז"ל הקשה הראב"ד כיון דגמרינן משדה עפרון ושדה עפרון מקני בחליפין אע"ג דאיתנהו בפחות משוה פרוטה הוה לן למימר גבי אשה דליקנו דומיא דשטר וכו' ותירץ דאנן לא גמרינן אשה משדה אלא מקיחה דכתיבא ביה וקיחה שבשדה עפרון בכסף היא ולא אשכחן ביה חליפין וכו' ע"כ לענינינו וע"ש באורך. וכיוצא בזה כתב עוד בחידושי ב"מ ר"פ איזהו נשך הביא לשונו רבי בצלאל שם בשיטה מקובצת שלו ובשיטת כתובות פרק אלו נערות דף נ"א ע"ד לאסתיועי מיניה ע"ש ודון מינה ואוקי באתרין שהוא דומה בדומה לנדון שלפנינו וכיוצא בזה כתבו התוספות שם דף ג' א' ד"ה ואשה ע"ש ודוק. אלא דכל זה איננו שוה לי דהא אמרינן בריש חגיגה ד' א' דמלה לה גמרינן דכל מצוה שהאשה חייבת בה עבד חייב בה ולא מצינו חולק בזה וכיון שכן הדרא קושיא לדוכתי' דאיך כתב הרשב"א דלרבנן לאו לכלהו מילי מדמינן להו מאחר דקי"ל דאין ג"ש למחצה. ואף גם זאת נלע"ד לתרץ דס"ל לרבנן דדוקא לענין מצות הוא דילפינן נמי עבד מאשה משום דאיכא סברא דכיון דמל וטבל לשם עבדו' דין הוא דנחמיר עליה בהא דליחייב מיהא במצות שהאשה חייבת בהן מה שאין כן בשאר מילי דכיון דליכא סברא לית לן לאקושינהו אהדדי מטעם דאין ג"ש למחצה. ומצאתי הון לי בדברי התוס' דפרק טבול יום ק"ג א' ד"ה אין לי אלא שכתבו וז"ל וי"ל דגבי מצות הוא דילפי' מהדדי בג"ש דלה לה אבל גבי עדות לא שייך למילף וכו' הילכך היכא דגלי גלי ע"כ ועיין עוד בדבריהם דהחובל ע"ח א' ד"ה והא עבד שכתבו דכי גמרינן לה לה מאשה היינו להחמיר על העבד לעשותו כישראל ולכל הפחות במצות שהאשה חייבת בהן אבל לגורעו מאיש ולפוסלו מעדות כאשה לא נלמד וכו' ע"ש ובסוף דבור דקדושין דלעיל והכי נמי מצינו בהיקשא דעבדים לקרקעות דהיכא דאיכא טעם סברא דלא לאקושינהו לא מקשינן להו כמ"ש התוס' בפי"א דיבמות צ"ט א' ד"ה מני וז"ל שם אע"ג דבכל דוכתא אמרינן הוקשו עבדים לקרקעות הכא יש לחושבים כמטלטלי דלא סמכ' דעתיה עילוייהו וכו' יע"ש וע"ע שם דף פ"ו א' ד"ה אף מעשר ומצאתי עוד להתוס' בפ"ג דמעילה י"ג א' ד"ה אתיא דגבי ג"ש דאמו אמו כתבו דלא דריש לה אלא לענין דבר התלוי באם כגון הנקה ולענין לידה אבל לענין דבר אחר לא ניתנה לידרש וכו' ע"ש וע"ע בדבריהם דריש יוצא דופן מ' א' ד"ה גמר ומ"ג ב' ד"ה מנין ובקדושין ל"ו א' ד"ה תפילין ובהליכות אלי כלל י"ד וקצ"ה ורס"ז ובתוס' פרק כלל גדול דף ס"ט א' ד"ה מה ע"א ובסנהדרין ע"ה ב' ד"ה אמר ובריש פרק הערל ע' א' ד"ה מה ובמנחות נ"ו א' ד"ה לרבות ובחולין ל"ו ב' ד"ה חד וי"ג ב' ד"ה תקרובת הא קמן מבואר דמצינו ג"ש והיקשות דלאו לכל מילי הוקשו ונדרשו כי אם לחדא מלתא בלחוד וכדברי הרשב"א שהבאתי ועיין מג"ד סי' תרל"ח ס"ק ג' ולשון לימודים שם שוב מצאתי כן בש"ס בהדיא דאיתא בפ"ב דתענית י"ז ב' וכי איתקו' למיתה הוא דאיתקיש אבל לאחולי עבודה לא איתקוש וכן במעילה פ"ד דף י"ז א' אמר ליה כי קא מקיש רחמנא לבל תשקצו אבל לשיעורין לא הרי דאע"ג דהיקשא דבהמה לשרצים סתמא איתמר קאמר הש"ס דלאו לכל מילי איתקיש אלא לבל תשקצו ועיין עוד פי"ן קט"ו א' לעולם דריש וכו' וברשב"ם שם ובריש נדה ג' א' דלדעת רבנן דר"ש לאו לכל דבר אקשינן ספק טמאה לסוטה ולרבי שמעון מקשינן להו לגמרי ע"ש ודוק. והכי נמי איתא בב"ק בפרק הפרה נ"ד ב' להנחה הקשתיו ולא לדבר אחר וכיוצא בזה איתא תו בזבחים דף כ"ב א' לנחשת הקשתיו ולא לדבר אחר וכן בפ"ו דמנחות ע"ד א' לאכילה הקשתיו ולא לדבר אחר וכן בפ"ק דבכורות דף י"ב ב' לפדיה הקשתיו ולא לדבר אחר ועיין גופי הלכות כלל קע"ו וכן בספ"ק דהוריות ו' ב' לנחלה הוקשו ולא לדבר אחר ומכל זה תשובה לבעל נתיבות משפט שבריש ספרו ב' ג' תמה בזה על הכ"מ דפ"ג דסנהדרין ואחרי המחילה לא דק ועיין ס' לשון לימודים ריש ח"מ ותו לא מידי בזה אך אמנם כפי מה שכתבתי בפי' אין היקש למחצה ואין ג"ש למחצה דר"ל שהלמד ילמוד כל פרטי המלמד ולא מקצתן מעתה הוי עניינו ממש כמ"ד דון מינה ומינה וא"כ הוא הדבר צ"ע דהא מסקינן בזבחים ובכריתות דלכולי עלמא אין ג"ש למחצה. ואף על זה פקח עיני עיונו הרב הגדול הנ"ל בעל חות יאיר בס"ס ר"ג וכתב ז"ל ומ"מ לא קשה על מה דמצינו פלוגתא בדון מינה ומינה די"ל דמ"ש הש"ס דכ"ע אין ג"ש למחצה הוא רק לדחות מה דבעי למימר דבהא פליגי והכי דרך הש"ס ע"כ ועיין עוד שם שכתב דצ"ע מאד לישב פסקי הרמב"ם בספרו הגדול דסתרי אהדדי דפעם פסק כמ"ד דון מינה ומינה ופעם פסק כמ"ד דון מינה ואוקי באתרה. ועיין תי"ט פ"ט דנזיר מ"ה ופי"ג דמנחות מ"ה ושם בקול הרמ"ז ובלחם משנה פירוש משניות וברכת הזבח שם ובלקט הקמח על המשניות דף ל"ה ע"ד ובלח"מ ס"פ ט"ז מה' מעשה הקרבנות ובשמות בארץ בכפות תמרים דף ל"א ובספ' יבין שמועה להרשב"ץ שנדפס מחדש דף נ"א ע"ב וג' ובצאן קדשים דף ע' ע"ד. ומצאתי להריטב"א ז"ל בשיטת יבמות כ"י בפרק הערל שפסק כמ"ד דון מינה ואוקי באתרה משום דסתם מתניתין דהתם דף ע"ח ב' אתיא כוותייהו וכן פסק בכריתות וכך כתב הר"ב גו"ר חא"ה כלל ב' סי' ג':