יד מלאכי – חלק א – כלל תר"ד

כלל תר"ד תקנתא לתקנתא כו' אבל בממון שהוא גופי' מכח תקנה כו' מבואר לכאורה מדברי הרב גן המלך שהעתיק כאן המחבר דש"ד פשיטא לי' דמשבעינן אלא דס"ד דשבועת היסת לא משבעינן היכא שהממון גופי' מכח תקנה וכן פירש בקצה"ח ס"ס פ"ז דברי תשו' מיי' להלכות אישות סי' ל"ה וע' בקצה"ח שהכריח בראיות ברורות דחייב ש"ד על ממון שהוא רק מדבריהם ומצאתי מבואר כדבריו בחי' הריטב"א לשבועות פ"ד ויש מקשין למ"ד כתובה דרבנן למה העד חייב קרבן על כפירתו כו' ולאו קושיא היא דרחמנא בכל כפירת ממון חייבה קרבן והכא כיון דתקון רבנן והבעל מחויב לה מדרבנן כפירת ממון גמור הוא ע"כ וגבי שבועת העדות דבעינן כפירת ממון משבועת הפקדון נפקא. ויש אתי עוד הערות ופלפולים הנוגעים לדברי הרהמ"ח אכן נמנעתי להציגם קצתם מפני האריכות וקצתם יען מצאתי באחרונים (ובפרט בס' עין זוכר להג' חיד"א אשר דברי הרהמ"ח היו לו לעינים וישתעשע בהם ע"פ כל ספרו) שנגעו בהם ולא כתבתי דברי אלה אך למען היות לי לזכרון בעבור עמלי הרב להגות כמה סיגי טעיות ולהסיר שבושי מראה מקומות לא כנים ולתקן דברי הרב כפי יכולתי וה' יגיה חשכי ויאר עיני וישמרני ממוקשי הטעיות ומכשולי השבושים הפרושים לפני אנוש קצר ראי ועיני בשר לו.

מתתי' שוועבר המגיה יד

מלאכי כללי האלף

א אי תניא תניא. מדברי רש"י ז"ל ז"ל בפ"ב דנדרים י"ט ב' משמע דלאו לדחויי ליה קא מכוין אלא כלומר אי משכחת ברייתא דקאמרא הכי תניא ומיתרצא מילתא בהכי. וכן כתב עוד פ' אין דורשין י"ט ב' אי תניא בהדי' דחולקין תני' ונלך אחרי' וחוזר אני בי. וכן נראה תו מדבריו בפ"ג דיומא ל"א ב' ע"ש ובשלהי פ"ק דזבחים ט"ו ב' יע"ש. אך בפרק המפלת כ"ג ב' פירש אי תניא תניא שמעתי אני מרב מה שאמרתי אבל אתם הואיל ויש משנה בידכם לכו אחריה דנראה דשינה את טעמו ממה שפירש בכל אינך דוכתי שהבאתי. ויש ליישב דדוקא בההיא דנדה פרש"י כן משום דמימרת רב ירמיה בר אבא דעליה אקשינן מהברייתא משמיה דרב קאמר לה וכיון דרב תנא הוא ופליג להכי לא בעי הדר ביה מפני הברייתא וכדמתבאר מדברי רש"י לקמן ד"ה עד שיהיו כולם כאחת שכתב וז"ל דרב תנא הוא ופליג ולא הדר ביה ממאי דאמר לרבנן דבעו כל צורת האדם וכו' ע"כ הא למדת דדוקא רב משום דכחו כח תנא מצי למדחייה לברייתא מקמיה מה דלא שייך בשאר האמוראים זו היא דעת רש"י ואחריו נמשך מהר"ר סידלייו ז"ל בכלליו. אמנם הרא"ש ז"ל רוח אחרת אתו בהבנת לשון זה כי בההיא דנדרים י"ט שהבאתי פי' ז"ל אי תניא תניא ולההוא תנא לית ליה הך סברא דאמרינן אליבא דר"י וכו' ע"כ. וכן פירש הלחם משנה בפ"ד מהלכות נזירות ועיין הליכות אלי כלל תקמ"ו דנראה מתוך דבריו דאישתמיט מיניה פירוש הרא"ש הנ"ל מדקאמר אליביה דלישנא דאי תניא תניא מוכח שהודה לדבריו וליתא. והר"ן בפירושו שם לנדרים כתב שני פירושים אי תניא תניא ולא ידענא לפרוקי א"נ אי תניא תניא ותרי תנאי אליבא דר' יהודה. וגם הרשב"א ז"ל בחידושיו שם דף קמ"ד ע"ג הזכירם לתרוויהו ואף על גב שהוא ז"ל לא הכריע כחד מנייהו מ"מ הנה מקום אתי ללמוד שמסכים הולך לשיטת רש"י ז"ל ממה שמצאתי להרב בכנה"ג ז"ל בי"ד סי' פ"א בהגהות הטור אות י"ג גבי עור הבא כנגד פניו של חמור הילך לשונו. נ"ב הרשב"א בתשובה ח"א סי' י"ז ובמכונות סי' ק"ס נשאל על זה והשיב דמותר כמבואר בגמרא ויש לתמוה על השואל במה נסתפק בדבר הפסוק בגמרא ובפוסקים בלתי שום חולק וכו' עד ונסתפק השואל אולי הא דקאמרינן אי תניא תניא דחיה היא אי תניא תניא אבל אינה עיקרי' והרשב"א השיבו דלאו הכי הוא אלא הכי קאמר אי תניא תניא וכיון דהכי תניא ודאי דמותר וכו' ע"כ לענינינו הרי דהרב המאסף ז"ל הי' לנו לעינים שדעת הרשב"א ז"ל כדעת רש"י וכן נראה עוד בחידושי נדה להרשב"א ע"ש. ובדף ב' ע"ג ובחידושיו לשבת ר"פ כל כתבי דף ל"ז ריש ע"ב ודו"ק ולעד"ן דמההיא דכל כתבי מוכח טפי כדעת רש"י והרשב"א דקאמר אי תניא תניא מאי תניא וכו' ומדקמהד' לידע היכא תניא משמע דלאו דחיה היא ומיהו ראיתי להגר"ש בס' כריתות לשון לימודי' שער ג' סי' קי"ב שפירש אי תניא תניא כלומר לא סברא לי וקרוב לזה כתבו התוס' במנחות ק"ז א' אי תניא תני' ולעולם כאן בדון מינה פליגי ע"ש ועיין עוד גן המלך סי' קכ"ד ובשו"ת תורת חיים ח"ג סי' כ"ב וס"ס ל"ב:

ב' אם אינו ענין לזה תנהו ענין לזה. ידוע הוא שהיא אחת מל"ב מדות שהתורה נדרשת בהן לרבי יוסי הגלילי ככתוב בדברי קדשם של הכריתות וה"ע. ורש"י כתב בפסחים כ"ד רע"א בזה הלשון זו מדה בתור' דבר שלא הוצרך לגופו תנהו ענין לענין אחר ותלמוד דבר לדבר אחר וכל המדות הל"מ ע"כ. וגדולה מזו כתב הכריתות בנתיבות עולם סימן ב' דאם אינו ענין לא חשיב דרשה אלא מקר' מלא כמו יתור ומלה מיותרת דרשי' מינה והוי יותר מהקיש דלא חשיב ר' ישמעאל משום דחשיב כאילו נכתב בהדי' ע"כ. והגם שדברי גאון אינם צריכים חיזוק ומה גם שמלת אא"ע גופה מורה באצבע שהוא מכח יתור ומ"מ אמינא שבהדיא איתא הכי בפ"ב דשבועות ט"ז ב' גבי טומאה בעזרה מנ"ל דבתר דמפיק לה ר"א מאא"ע קפריך הש"ס וקראי מייתרי הא מצר' צריכי וכו' ע"ש וע"ע רש"י ס"פ שבועת העדות ל"ו א' ד"ה בנקבו ובפרק ארבע מיתות ס' ב' ד"ה אבל ושם בש"ס ס"א א' ומעתה לאו למימר' בעי ומלתא ברירא הי' דדברים הנלמדים במדה זו מכין ועונשין עליהם מלקות ומיתה אי לרש"י ז"ל דחשיב הל"מ דרוב התורה בביאור' תלויה בהל"מ כמו שהאריך בזה הרמב"ן בהשגותיו לס' המצות בשרש השני דף כ"א א'. ואי לדעת הכריתות ביתר שאת דחשיב לה טפי מהיקש וכאילו נכתב בתורה בהדיא וכמו שהוכיח במישור הרב הנז' שם דף י"ז ב' מכמה סוגיות וסיים מאלו ומכיוצא בהן נלמוד שההיקש אצלם כדבר מפורש ועונשים בו מלקות ומיתה מבלתי קבלה אחרת ע"כ. ואף באא"ע גופיה כתב הרב ז"ל שם דף י"ח א' וכן בטבול יום שעבד בלאו ומיתה ואין לו מקרא ובא מיתור הכתוב באא"ע ואח"כ בג"ש והרב מנה אותו ע"כ והוא מן הש"ס בס"פ הנשרפין פ"ג ב' ע"ש והריני מוסיף על דבריו דמצינו בשבועות כ"א א' דנשבע על שקר לוקה באכלתי ולא אכלתי דלא קעביד מעשה מדכתיב לשוא לשוא שני פעמים אא"ע לשוא תנהו לענין לשקר ופסקו הרמב"ם ריש הלכות שבועות ועיין מוהר"י קולון שורש קל"ד ואף סקילה אשכחן בפ"ד מיתות ד"נ ב' דענשינן לנשכב מן הבהמה מכל שוכב עם בהמה אא"ע לשוכב תנהו ענין לנשכב ופסקו הרמב"ם בפ"ח מהלכות א"ב ושם ע"א א' מחייבינן נמי לזובח למרקוליס באא"ע וכן פסק הרמב"ם בפרק ג' מה' עבודה זרה הלכה ג' ע"ש וע"ע בפ"ב דשבועות ט"ז ב' דילפינן טומאה בעזרה מאא"ע:

ואחרי הודיע אלהים אותנו את כל זאת תמהני טובא על הרל"ם רפ"ט מה' מ"א כתב דלא לקי על מלתא דנפיק באא"ע כנראה מדברי התוס' בר"פ איזהו נשך דף ס"א. דמלבד דזה הכלל אין סופו להתקיים כמו שהוכחתי אף גם זאת הפך דבריו ממש כתבו שם בד"ה לעבור עליו בשני לאוין וז"ל וא"ת ולוקמיה בגזל גופיה ולעבור עליו בשני לאוין וי"ל משום דלא לקי אלאו דגזל משום דניתק לעשה אבל כי מוקמינן אכובש שכר שכיר באא"ע לקי שפיר עכ"ד ולי המך צ"ע. אחר זמן הגיע לידי ס' מוצל מאש וראיתי בסי' כ' שגם הוא תמה על הרל"ם בזה ופירש דברי התוס' בתלתא אנפי יע"ש וע"ע מל"מ דף ג' ב' בדברי הכותב שכתב שמדברי התוס' לא מוכח מידי ולדידי לא זאת דלא מוכח מידי אלא אף גם זאת מוכח בהדיא דלקי כאמור וראיתי תו בס' נחפה בכסף דף קנ"ט ע"ב שכתב דט"ס נפל בדברי הרל"ם וכו' ע"ש. וגם הר"ב מנחת בכורים דף מ"ב נדחק בזה ומכל אלו התשובות שראיתי אחת מהנה לא נסברה לפק"ד ומצאתי עוד בשו"ת זרע אברהם ח"א סימן י"ז דף מ"ט ג' שכתב וז"ל וא"כ שאר הטומאות אע"ג דמפקינן להו ביתורא או באא"ע וכיוצא אינן דין תורה וד"ס מקרו ואין הכהן מוזהר עליה דהיינו דלא לקי. ולי אני בעניי קשה כחומץ לשינים למימר הכי וכדכתיבנא. שוב האיר אל עבר פנינו נר המערבי אחינו ושרינו כמהור"ר יהודה עייאש זצוק"ל וראיתי חזות קשה בספרו בני יהודה שבדף ג"ן א' צדד לומר דלדעת ה"ה והכ"מ דרשת אא"ע אינה דרשה גמורה אלא מדבריהם ממש אפי' לענין הדין פה אל פה דברתי עמו את הרשום בכתב אמת ושפתי צדיק לא מצאו מענה ועיין בכללי הפוסקים כללי הרמב"ם מ"ש בפי' ד"ס:

ג' אין למדין למד מלמד בקדשים היינו דוקא בדבר הנלמד בהיקש אבל לימוד דוי"ו מוסיף על ענין ראשון לא מקרי לימוד שיכול לומר עליו אין למדין למד מלמד אלא הרי הוא כאלו כתיב בתורה בהדיא. כן כתב הגאון הרא"ם ז"ל בפי' רש"י על החומש בס' ויקרא סד"ה מן העוף ולא כל העוף ויש לתמוה על בקיאתו של הרא"ם ז"ל כי רב הוא דהא בפרק קמא דשבועות י' א' עלה דקאמר ר"מ במתניתין כל השעירין כפרתן שוה מוכח להדיא דוי"ו מוסיף על ענין ראשון הוי לימוד לענין דאינו חוזר ומלמד דהכי איתא התם א"ר חמא בר חנינא מ"ט דר"מ אמר קרא שעיר ושעיר הוקשו כל השעירין זה לזה וי"ו מוסיף על ענין ראשון קס"ד כל חד וחד מחבריה גמר והאמ"ר יוחנן כל התורה כולה למדין למד מלמד חוץ מקדשים שאין למדין למד מלמד הא לא קשיא כלהו מקמא גמרי ע"כ הא לקמן להדיא דאי הוה אמרינן דכל חד וחד מחבריה גמר אף שהוא לימוד דוי"ו מוסיף על ענין ראשון הוה קשיא לן מילתא דר' יוחנן דאין למדין למד מלמד בקדשים ולי הדיוט צ"ע. וראיתי בס' אליהו רבא וזוטא לכמוה"ר אליהו אלפאנדארי ז"ל שנדפס מחדש שרצה להליץ בעד הרא"ם ואמר דאולי יש לחלק דשאני וי"ו דושעיר שהיא באמצע ענין הקרבן של יום שדרך הווי"ן להמצא בדרך זה לחבור הענין וכיון שכן לא מוכחא מילתא כ"כ דלהיקש' אתא משא"כ בוי"ו דואם מן הצאן ואם מן העוף שכיון שבאות בתחלת הפרשה מורה בהדיא שלא נכתבו אלא להיקש שילמוד תחתון מעליון ועליון מתחתון. ואני המך לא יכולתי להלום חילוק זה דכיון דבגמרא קרי ליה לוי"ו דושעיר וי"ו מוסיף על ענין ראשון מאין לנו לחלק בין וי"ו לוי"ו והרי מצינו בפרק קמא דפסחים ח' א' דאי לאו הי' דהראשון הו"א דוי"ו וביום השמיני מוסיף על ענין ראשון ואפילו בחולו של מועד עיין שם הרי דאף דבאמצע ענינא הוא דכתיב אצטריך הי' דהראשון כי היכי דלא נילף מוי"ו מוסיף על ראשון דאף חה"מ שבתון הוא. ועוד דהרא"ם ז"ל אף דבענין דואם מן הצאן קמיירי מ"מ סתמא קאמר דכל וי"ו מוסיף על ענין ראשון לא מקרי לימוד ובלאו הכי הרב הנ"ל תבריה לגזיזיה על מ"ש דהוי כאילו כתוב בפסוק בהדיא דהא בפ"ה דזבחים חשיב למד מלמד לענין שאינו חוזר ומלמד בקדשים אף במלתא דחשבינן לה כאילו כתובה בתורה בהדיא דגבי חטאת כתיב בה במקום אשר תשחט העולה תשחט החטאת דהוי כאילו כתוב בפסוק להדיא ואפ"ה חשיב ליה שם בזבחים למד מלמד והניח הדבר בתימה וגדולה היא אלי וצ"ע:

ד' אין הלכה כרשב"ג בטריפות כ"כ הליכות עולם בשער ח' פרק ב' וכן העתיק משמו בעל חוות יאיר סי' צ"ד בכלליו ובעל אסיפת הכללים כלל ע"ג. ואני המך בעניותי יגעתי ולא מצאתי מקור מקומו טהור בש"ס ואחשבה לדעת זאת דאולי למד כן מההיא דפרק אלו טריפות נ' א' דמסקינן דאין הלכה כרשב"ג בטרפה אמנם עמל הוא בעיני שהרי לא אמרו כן רק על דין פרטי שאמר רשב"ג שם בבריתא דבני מעים שניקבו ולחה סותמתן כשרה כמבואר למעיין שם בגמרא וגם הרי"ף ושאר פוסקים שכתבו דין זה לא הזכירו שום כללא בהא רק כתבו דאסיקנא בגמרא דלא כוותיה ואי משום דבמ"ק כ"ב א' נקטו בלישנייהו אין הלכה כרשב"ג בטרפות בלשון רבים לא איריא כלל דהתם נמי לא קאמר הכי רק על אותו דין פרטי דבני מעיים שניקבו וכו' הנז' בחולין ומאחר שכן מה יושיענו זה שנאמר בלשון רבים כיון דממקומו הוא מוכרע דלאו לכל דיני טרפות נאמרה דהא קודם המסקנ' דהוו סברין מימר הלכה כרשב"ג בטרפות קאמר שם בגמ' כרשב"ג בטרפות דתנן בני מעים וכו' ואם איתא שהוא כלל כולל לכל דיני טרפות מאי זו דוגמא דנקט כרבי שב"ג בטרפות דתנן וכו' הלא בכל דיני טרפות כן הוא ועוד דיגיד עליו רעו דכי היכי דהל' כר"ש באבל הנאמר שם הוא על אותו דין פרטי הנז' שם מדיהיב טעמא ואמר שהוא מקיל והלכה כדברי המקיל באבל דכותה נמי הך דרשב"ג על אותו הדין בדוקא נאמר וזה ברור ואל תתמה על החפץ איך על דין פרטי נקטו אין הלכה כרשב"ג בטרפות בלשון רבים שהרי מצינו כיוצא בו בגיטין פ"ו ב' דקאמר הלכה כר"א בגיטין על דין פרטי דעדי מסירה כרתי כמבואר שם ברש"י ובדף ד' ע"א ע"ש ותו קשיא לי בזה דאם איתא דלר' יוחנן דהוא מריה דההיא שמעתתא כלל גמור הוא דאין הלכה כרשב"ג בכל מקום שדבר בדיני טרפות איהו גופיה דכייל לן כללא דכ"מ ששנה רשב"ג וכו' הוה ליה למתני הך נמי בהדי ערב וצידן וראיה אחרונה דכיון דאמורא הוא הני תלתא דאפיק מכללא בדוק' אינון כידוע ותו דהא אשכחן באלו טריפות נ"ד א' דקתני במתני' עד כמה תחסר רשב"ג אומר עד כאיסר האיטלקי וכותי' פסקו הפוסקים ואע"ג דאין שם חולק עליו מ"מ אם איתיה להך כללא היו מוקמי לה כיחידאה ולא הוו פסקו כותיה. ותו קשיא דלא מצינו שדבר רשב"ג עוד בדיני טרפו' רק שם בדף נ"ז ב' דקאמר רשב"ג משבחת והולכת בידוע שהיא כשרה מתנוונה והולכת בידוע שהיא טרפה ובהדיא איפסיקא שם הלכתא דלא כותיה. וכבר שמעתי מי שרצה להליץ בעד ה"ע ואמר דאולי גם איהו לא אמרה למלתיה אלא על אותו דין פרטי דבש"ס וזה לא ניתן ליאמר דאם כן הוא הוה ליה לפרש ולא לסתום דכלל שהוא צריך לפרט הוי. ועוד דמאי זה כללא אחרי אשר לא יועיל ולא יציל לדוכתי אחריני אלא ודאי האמת יורה דרכו דאין מקום להדין כללא ותימה על המחברים שלא נתעוררו בזה:

ה' איתמר דכל היכא דמצינו לשון זה בכל הש"ס הוא על מחלוקת אמוראים ומצאתי מחודש ביומא פרק הוציאו לו נ"ז ב' דקאמר איתמר על מחלוקת רבי יאשיה ורבי יונתן שהיו תנאים כדמוכח בפרק הזהב נ"ד א' ע"ש והטעם מצאתי שם עמוד ראשון בתוספות ישנים לפי שהיו תנאים אחרונים כמו רבי חייא ור' שמעון ברבי ולי הדיוט קשה דא"כ כל היכי דפליגי ר' יאשיה ורבי יונתן הו"ל למנקט לשון זה ושם ביומא כמלא שיטה ובג' ב' ובשבת קל"ג א' ובפ"ק דקדושין י' א' ובפ"ד דסוטה כ"ד א' ובפרק יש נוחלין קי"ז א' ובפ"ה דמנחות נ"ז ב' מצינו דקאמר תניא כדי להביא מחלוקתם ואף בלשון תנו רבנן מייתי פלוגתייהו בפרק שלשה מינין ל"ט ב' ובפרק עגלה ערופה מ"ז ב' ובפרק קמא דסנהדרין ג' ב' ושם נ"ב ב' ומצאתי טעם אחר בסוף כללי מוהריק"א בשם הריטב"א בפרק הוציאו לו שמפני שלא נשנית מחלוקתם במשנה אלא בברייתא קאמר איתמר וגם זה איננו שוה לי אני המך דאם כונתו לומר שמפני שלא נישנית מחלוקתם זו במשנה מש"ה קאמר איתמר הלא כמה וכמה ברייתו' מצינו בגמ' שאותו המחלוקת לא הוזכר כלל במשנה ואפ"ה קאמר תניא ואם כוונתו שר' יאשיה ור' יונתן לא הוזכרו בשום משנה ולפיכך קאמר איתמר על פלוגתייהו גם לדידיה תקשי דבכל מקום דאיפליגו ר' יונתן ור' יאשיה לעולם הו"ל למימר איתמר ותו דאיך תלוי זה בזה שמפני שלא הוזכרו במשנה להכי לא קאמר בהו תניא הרי מצינו בפרק המוכר פירות צ"ט א' דקאמר תניא אונקלס הגר אומר וכו' אע"פ שלא הוזכר שמו בשום משנה וכן בפרק חלק צ' ב' קא' תניא ר' סימאי אומר ושם צ"ד א' תנא משום פפוס אף על גב שלא ניקבו בשמותם בשום משנה וכן מצאתי עוד בב"ב ל"ו ב' גבי ר' אחא ובכתובות ס' א' גבי ר' מרינוס ונחום איש גליא. ולולי שאיני כדאי לחלוק על דבריהם הייתי אומר דהטעם דקאמר איתמר על אותו מחלוקת דר' יונתן ור' יאשיה הוא לפי שבאותו דין דאיפליגו ביה לא מסיימי לידע איזו היא סברת רבי יונתן ואיזו היא סברת ר' יאשיה משום דקאמר חד אמר וחד אמר וגלוי וידוע לפני כל יודעי דת ודין שזה הלשון לא יראה ולא ימצא בשום ברייתא כי בכולם קתני ר"פ אומר ור"פ אומר ולפיכך כיון שמשונה מחלוקת זו מכל שאר מחלוקתם עד דדמיא למחלוקת אמוראים שעליהם רגיל תלמודא למימר חד אמר וחד אמר להכי שייך שפיר למימר בה איתמר. שוב מצאתי כיוצא בזה בפ"ב דע"ז ע"ה ב' דקאמר איתמר במחלוקת דר' ור' חייא בל' חד אמר וחד אמר וטעמא נ"ל כדכתיבנא ובזה ניחא ומתיישב אצלי מה שמצאתי בפ"ב דשבת ל"ב ובפרקא קמא ט"ז ב' וכן בפרק ב' דמכות י"א א' ובסוטה י' א' וי"ב ב' דמייתי פלוגתא דתנאי בל' חד אמר וחד אמר ובשום חד מינייהו לא קאמר תניא או ת"ר לפי שלא ימצא לשון זה בשום ברייתא מה שאין כן לדעת התוספות וריטב"א דלדידהו תקשי שפיר אמאי לא קאמר תניא כיון שהן מן התנאים הראשונים והוזכרו בכמה משניות אי נמי ועיקר דמשום דאתמרא הך פלוגתא בבי מדרשא בלשון מימרא להכי קאמר איתמר ואחרי מופלג נדפסו חדושי הריטב"א על יומא ושם ראיתי שנפל טעות בדברי מוהריק"א הנז"ל וז"ל שם ואף על גב דרבי יאשיה ורבי יונתן תנאי נינהו אמרו בגמרא דאיתמר מפני שלא כשנה מחלוקתם זאת במשנה ולא בברייתא אלא שהאמוראין היו מקובלין שחלקו בזה ואיתמר כן בבי מדרשא מפי האמוראין עכ"ל:

ו' אדם חשוב שאני אמרינן בכל האיסורין כי בכל מילתא דאית בה צד איסור יש לו לתלמיד חכם להתרחק מן המותר לאחרים פן ילמדו ממנו להקל באיסורין כי בני אדם קרובים ללמוד מן הדברים המקולקלין יותר מן הדברים המתוקנים כדאמרינן בירושלמי דמ"ק ילפין מקלקלתא ולא ילפין מתקנתא וכמו שפירש שם הריטב"א בחדושיו דף ב' ע"א כן למדתי מההיא דאמרינן אדם חשוב שאני במציעא ע"ג א' גבי איסור ריבית וה"נ קאמר בשבת קמ"ב ב' באיסור שבת וכן לענין ע"ז אמרינן הכי בע"ז ח' ב' וכן במ"ק י"א ב' וי"ב ב' קאמר אדם חשוב שאני באיסור עשיית מלאכה בח"ה. ומעתה יש לתמוה על הבאר שבע שבדף ק"י ע"ד כתב דאפשר דלא אמרינן אדם חשוב שאני רק בבישולי עכו"ם לפי שמצינו שעשו הרחקה יתירה בבישוליהם מה שלא עשו בשאר איסורין דליתא לפק"ד ולא אפשר כלל למימר הכי כדמוכח בהדיא מהני דוכתי דבש"ס דאייתינא ולא עליו בלבד תלונתי כי גם על הכנה"ג שבשיורי שלו בכללים נפרדים אות כ' כתב כן בשמו ולא שת לבו לחקור אחריו. ואמת הדבר ששוב נדפסו שו"ת דברי יוסף מרב רחומי מוהרר"י אירגאס זצוק"ל ומצאתי שם בסי' מ"ה שכבר קדמני בהשגה זו על הבאר שבע ושמח לבי גם אני שכוונתי לדעתו הרמה*): **(*)הג"ה יש בו כדי להוסיף טובא כמו שנרשמים אתו בחבורי אומר השכחה פלפולא ארינא ו'**