יד מלאכי – חלק א – כלל ל"ח

כלל ל"ח נמצא להרמב"ם במקצת מקומות שבגמ' תפסו לשון אחד לכונה אחת והוא תפס אותו לכונה אחרת כו' ע"פ כלל זה יתישב לנו לשון הרמב"ם פי"ב מהלכות שחיטה הלכה י' שכתב מותר לשחוט את המעוברת עובר ירך אמו שלפי פשוטו אם נאמר שהרמב"ם תפס הלשון ע"ד הכונה שבש"ס ונוציא מדבריו דלמ"ד עובר לאו ירך אמו אסור לשחוט את המעוברת וכאשר הבין הרב מחנה ראובן בחי' לתמורה י"א א' וביצה ו' ב' מלבד כי יש מבוכה גדולה בדברי הרמב"ם ז"ל וכמה מקומות מספרו מוכיחין דס"ל עובר לאו ירך אמו (ע' מחנה ראובן תמורה שם ושעה"מ פ"ב מגנבה) הנה מה נעשה ביום שידובר בנו סוגיא מפורשת ב"ק ע"ח ב' בעי ר"י מכרה חוץ משלשים יום חוץ ממלאכתה חוץ מעוברה כו' כי תיבעי לך אליבא דמאן דאמר דעובר לאו ירך אמו כו' א"ד כיון דצריך לאשתרוי בהדה בשחיטה כמאן דשייר בגופה דמי מבואר מזה דאף למ"ד עובר לאו י"א מותר לשחוט המעוברת דאלת"ה מאי שיור בגופה איכא כיון שאסור לשוחטה בעודה מעוברת (ואף אם תדחוק ותאמר דשפיר מיקרי שיור בכה"ג נמי דבדיעבד מותר היפך ממה שנראה לכאורה מתוס' חולין ד' ב' ד"ה מותר מיד במ"ש שם מ"מ כיון דלכתחלה אסור למכור לאו בר דמים הוא יעו"ש עדיין יקשה לנו לפי הכלל שמסרו לנו חז"ל ביבמות ע"ח א' דאי להיתרא לא כתב קרא וע"כ כשגלתה לנו התורה מקרא דבבהמה תאכלו דב"פ ניתר בשחיטת אמו דמותר לשוחטה לכתחלה מיהו הא ל"ק דקרא איצטרך להיכא דלא הוכר עוברה) אלא שראי' זו יש לדחות לפי מה שכתב במחנה ראובן בחי' תמורה ח"י ב' לפי שיטתו דבלא כלו לו חדשיו אף למ"ד עובר לאו ירך אמו מותר לשחוט מעוברת יעו"ש שהכריח הדבר מש"ס תמורה י"א א' וה"נ בלא כלו לו חדשיו איירינן או בבן ט' מת ע' ברשב"א שם אבל הדבר מוכרע ממקומו דאף בכלו לו חדשיו וחי ל"ש שום איסור או"ב אף למ"ד עובר לאו י"א שהרי כתב הכ"מ שם על דין זה שכ' הרמב"ם מותר לשחוט את המעוברת נלמד ממה שיבוא בסמוך ור"ל דבתוספתא שהביא שם ממעט בן ט' חי מאיסור או"ב ודריש את שטעון שחיטה אסור משום או"ב ואת שאינו טעון שחיטה מותר משום או"ב אלמא דעיקר ההיתר הוא משום שהוא דבר שאינו טעון שחיטה בפני עצמו וניתר בשחיטת אמו וא"כ מה סברא יש לחלק בין מ"ד עובר י"א ובין מ"ד לאו ירך אמו כיון דגם לדידי' א"צ שחיטה בפני עצמו ועכצ"ל דמה דנקט הרמב"ם ז"ל כאן עובר י"א הוא לא תפס הלשון ע"ד הכונה שבש"ס רק ע"ד צחות והעברה וע"ד שכתבו התוס' ב"מ ע"ט ב' ד"ה השתא מניקה דאפי' למ"ד עובר לאו י"א הוא לענין לשון ב"א במו"מ חשובים הם גוף א' יעו"ש. (אחרי כתבי דברים אלו ראיתי בס' באר יעקב כללי הסוגיות סי' מ"ד שהבין ג"כ מלשון הרמב"ם בה' שחיטה כהרב מחנה ראובן והרגיש בהערה הנ"ל מיבמות דע"ח והמגי' שם תי' כמו שכתבתי דבלא כלו לו חדשיו לכ"ע שרי ולע"ד העיקר כמ"ש):

כללי הדינים כלל קנה דברים שבכתב כו' מלתא דפשיטא הוא דאין שייך לאומרו בתרגום כו' מה שהביא הרהמ"ח ראי' מהריטב"א ע' תוס' ב"ק ג' ב' ד"ה כדמתרגם, אמנם הדבר ברור לפי המבואר בריש מגלה ג' א' שהתרגום אף שמסיני נמסר להם הי' מקובל בע"פ ולא נכתב עד אונקלס הגר א"כ אדרבא מה שמותר לקרותו מתוך הכתב יותר חידוש הוא מלהתירו בע"פ וע' מגלה כ"ד א' סומא פורס את שמע ומתרגם ושם כ"ג ע"ב ולא יקרא למתורגמן יותר מפסוק אחד ופירש"י שלא יטעה המתורגמן המתרגם בע"פ מבואר שגם אחרי שנכתב התרגם דרכם הי' לתרגם בע"פ:

כלל תי"ג מתוך שא"י לשבע משלם כו' ולי צ"ע כו' יש לתמוה על הרהמ"ח שלא זכר שהיא קושית התוס' יו"ט ריש פ' הבית והעלי' אשר עלי' נתיסדה תשובת ח"ץ סי' ב"ן אשר העתיקה הרהמ"ח בכללי הרמב"ן וכו' כלל י"ב: