יערות דבש – חלק ב – קטע 27

ובאמת להיות כי בעו"ה עדיין מחשבת המן קיים עלינו להתעורר שנה בשנה לבטל מחשבתו והעיקר בתשובה ומע"ט כי העיקר תורה לשמה וכל המצות צריכים להיות לשמה ובשמחה של מצוה כי שמחה של מצוה מביא טובות רבות כמ"ש תחת אשר לא עבדת ה' אלהיך בשמחה ובעו"ה שמחתנו נהפכה והיינו כי כשאנו שמחים שמחתנו של שטות והוללות והתחברות אנשים בנשים ויי ויי האי דאחריב הכל הלא אחשורוש וושתי ששניהם לדבר עבירה נתכוונו לא שמו מתחלה בית משתה לאנשים ונשים ביחד רק אחשורוש בבית מלכותו והיא בבית מלכותה והטעם כי נתכוונו להכשיל לישראל בדבר עבירה ואלו שמעו ישראל שיושבים תערובות נשים ואנשים לא היו הולכים כלל למשתה והיה נכזבה תוחלתם ולכך גדרו עצמן למען הסית ישראל לבוא:

ובאמת כל ענין ושתי שמיאנה לבוא הוא כי אמרה מה לה לבוא לבית אנשים ערומה זהו פריצות ביותר כל כך רק יבאו אנשים לחדרה בית נשים ושם תסיר בגדיה ויראו אותה ואין זה פריצות כל כך וא"כ נזהרה ברגלה מבלי לחטוא והכתוב צווח יען גבהו בנות ציון וכו' ברגלים תעכסנה שהלכו לאנשי' לגרות בם יצה"ר אבל ושתי שמרה רגלה רק כוונתה היה שאנשים יבאו אצלה:

ובזו תבין מה שברב' אמר אשר כדת לחזירתא כדת ופי' לושתי קורא המדרש חזירתא ולהבין למה קורא אותה חזירתא אבל ידוע סימן טהרה ברגל יש לחזיר מפריס פרסה והיא ברגלים הי' לה סימן טהרה שלא רצתה לילך לכך קרא' חזירתא ובעו"ה כעת רבו פריצות שנשים מתכוונים דוקא לילך במקום קיבוץ בחורים ואנשים לגרות בהם יצה"ר אוי לנו שאז גבר עלינו חזיר היער כי חזיר כשר ברגליו כמ"ש:

נא ונא אחיי ובניי שמעו בקול זקן שטי' בחדא מילתא סריך ודמעתו על לחיו לזרז אתכם להשמר מתערובות נשים ובעו"ה הראי' פוגם ותיכף מוליד רעה וצרעת בנפשו לא כן היו ראשונים אמרו בגמ' מגילת אסתר ברה"ק נאמרה שנא' ותהי אסתר נושאת חן בעיני כל רואיה מנא ידעו וכו' ודחק הגמ' דלמא שלכל אחד נדמה לו כאומתו ופירש"י שמעו שבפיהם אמרו כן. והדבר קשה בממ"נ אם אפשר לשמוע מכולם ה"ל לשנוי' בקיצור ששמעו מכולם כי היא יעלת חן למאוד ואם אי אפשר לשמוע מכולם דלמא אחד בעלמא ראה אותה ולא מצאה חן בעיניו עדיין אינו מיושב שנדמה לכל א' כאומתו דלמא הי' א' שלא נדמה לו כאומתו וכבר דרשתי בזה בכמה פנים:

אבל כעת אמרתי בדרך אמת כך כמ"ש רואיה מיותר הל"ל סתם נושאת חן בעיני כל אלא ודאי לשלול ישראל דבלא"ה קשה איך ילפינן דנשאה חן הואיל ואמרו מאומה שלו היא עדיין קשה מנלן דנשאה חן בעיני ישראל דהם בלא"ה ידעו שהיא יהודית כדאמרינן שאמרו אחות לנו בבית המלך אלא באמת התורה הורה לנו לא בישראל נעשה נס למשוך עליה חוט של חסד כי מה נ"מ בישראל רק היה בגוים וישראל ח"ו שהיו מסתכלין בה איוב צעק ברית כרתי לעיני ומה אתבונן על בתולה ומכ"ש אסתר שהיא בחזקת א"א למרדכי מי יסתכל בה ח"ו ולכך נאמר רואי' הגוים שראו אותה ולא ישראל ומזה דייק הגמ' דברה"ק נאמר דאלת"ה דלמא א' או שנים מישראל ראה אותה במקרה ומצאה חן אלא ש"מ דברה"ק נאמר ולכך דחה הגמ' שנדמה לאומתו וזהו דוקא בגוים רואיה אבל בישראל באמת היא מבני אומתן ומה צורך לחן ודו"ק אוי לנו בראית נשים ובתולות ובפרט בימי חדוה ושמחה ויבא גם השטן להתיצב בתוכם:

ולכן נא חזקו בתורה כי העיקר הוא התורה המשמר אותנו מכל רע אבל צריך מעשי' ג"כ כי הוא המחזיק תורה ולכך תפילין יד מורה על מעשים ותפילין של ראש על מחשבה ותורה ולכך התפארו עצמן חלוצי צבא שלא הקדימו תפילין של ראש לשל יד דהיינו מעשיהם קודם לתורה להחזיק התורה וכן אמרו נעשה ונשמע מעשים קודם תורה כי הלימוד בלי מעשה אינו כלום וכן להיפוך ולכך בפורים ליהודים היתה אורה זו תורה ויקר זו תפילין:

והנה כבר אמרנו במקום אחר באריכות כי עינים יש להם מכסה ברצותו סוגר ברצותו פותח וכן פה אבל אזנים אין להם סוגר בעצמותו רק ע"י אצבע כאמרם אצבעות של אדם משופעים וכו' להורות כי אוזן מורה על התורה ושמיעה ואצבע על מעשה שצריך להיות תכופי' שמועה ועשי' ולכך מצורף לבריאת אוזן האצבע וחד בחברתה מישך שייכי כי זה תלי' בזה עשי' בשמיעה ושמיע' בעשי':

וזה מאמר בני קרח במזמור הנ"ל אשה למשל אזני כי לכאורה קשה אם רצונו לומר שהם ישמעו המשל הל"ל הטו למשל אזניכם ומה זה שהוא יטה אבל הכונה כי לכאורה קשה לא מצינו בכל המזמור משל אבל הכונה שיטה למשל אזנו כי אזנו הוא יהי' למשל כמו אוזן שאינו נשלם רק בצירוף אצבע ותלי' זה בזה כן יהי' כל ענייני עובדי ה' כאוזן ואצבע עשי' ושמיעה וזהו אטה למשל אזני כי אזני יהיה להם למשל והבן: והנה

אז היה הסרת טבעת ואמרו חז"ל גדול הסרת טבעת וכו' וכבר דרשנו בזה כמה ענינים אבל כבר דרשנו כמה פעמי' כי ישראל הדר קבלוהו לתורה בימי אחשורוש והיינו כי אז טענו מה שהשתחוו לצלם נ"נ היה לבם בל עמם כאמרם שלא נעשה אלא לפני' וא"כ גם מ"ת יש לפקפק כדכתיב ויפתוהו בפיהם ולבם בל נכון עמם ולכך הוצרך לקבל בלב תמים בימי אחשורוש אבל אמרו בגמ' כ"י אמרה שימני כחותם על לבך אמר קב"ה בתי אתה מבקש דבר פעם נראה ופעם אינו נראה אני אעשה לך דבר הנראה לעולם שנא' על כפים חקותיך וכו' ולהבין מה ענין כ"י עם הקב"ה ואין שייך בהקב"ה נראה ובלתי נראה וכי שכחה ודבר נעלם לפניו ח"ו:

אבל הענין כל מצות שאדם עושה בפועל ומחשבה וכונה שלימה הוא חותם ללב ומתואר ללב אבל המעשים שאדם עושה בפועל אבל בלי כוונת הלב הוא מתואר רק לזרוע מיד כלי מעשה אבל לא ללב כי לבו בל עמו וכ"י חשבה כל מצות ומ"ט שאנו עושים הם הכל ברעותא דליבא וכונה שלימה לכך ביקשה שימני כחותם על לב אבל הקב"ה יודע כי בעו"ה רוב מצות הם בלי כונה שלימה וכמצות אנשים מלומד' וכדומה פני' גסות רוח או לקורדם לאכול הימנו וכהנה ולכך אמר את מבקש דבר פעם נראה ופעם אין נראה אם אין בו כונה רק על כפים חקותיך שזה נראה לעולם כי תמיד ישראל עוסקים במ"ט ומצות ופושעי ישראל מלאים מצות כרמון ולכך אחקוק על כפים:

כללו של דבר מצות בלי כוונה הם חותם וטבעת על יד המלך מלכו של עולם ברוך הוא והנה תמיד הקב"ה היה טוען בעד ישראל מה בכך שהם בלי כוונה מ"מ הם נעשי' בפועל והמעשה עיקר ולכך שם אותו לחותם וטבעת על ידו ולא השגיח בקטרוג וס"א שהם בלי כוונה אבל שהשתחוו לצלם נ"נ והמן ואין להם התנצלו' כי לבם בל עמם אף שבפועל השתחוו וא"כ מוכח דלאו במעשה תלי' רק במחשבת לבב ולכך אין במצות שהם רק חותם על יד תועלת ולכך ויסר המלך את טבעתו בטענת המן ס"א וזהו היה פתוי לשטן כי לולי זאת היה מקטרג על השתחוות הצלמים ומה בכך שלבם בל עמם מ"מ בפועל נעשה ומה עשה הקב"ה הניח לס"א לקטרג על מצות ישראל שהם בלי לב ושמע ה' בקולו ויסר טבעתו מידו ואח"כ כשבא לקטרוג על השתחוות צלם לא מצא פ"פ לקטרג כי בעצמו הודה כי אין במעשה בלי לב ממש ולכך היה לו לרעה ולכך גדול הסרת טבעת כי עי"כ נסתמה טענת שטן והיה אז קבלת התורה:

ולכך אמרו מגלת אסתר ברה"ק נאמר שנא' קימו וקבלו קיימו למעלה מה שקבלו למטה והקש' תוס' הא דרשינן מהך דהדר קיבלו לתורה בימי אחשורוש שנאמר קימו וקבלו קיימו מה שקבלו כבר ותי' תרתי שמעינן מיני' ולהבין איך יבנו תרתי ונראה דיש להבין מה צורך לפסוק דקיימו למעלה מה שקבלו למטה פשיטא כל מה שב"ד למטה גוזרין ה' עמהם עד שאמרו חמורה ד"ס יותר מד"ת וכל מה שב"ד של מטה גוזרין לש"ש הקב"ה מסכים ולכן בעו"ה אשר פורצים לפעמים תקנת ז' טובי עיר בהסכמת חבר עיר ועושים עול כי קב"ה מסכים וח"ו לערער עליהם בנכרים כי חרם ר"ת ורשב"ם וראב"ן וק"ן רבני' הסכימו על זה בחרם גמור כמבואר בתשובת מהר"ם ב"ב דפוס פראג ואלהים נצב בעדת אל להסכים כל מה שב"ד של ישראל עושי' וכשהחרימו לר"א אמר הקב"ה נצחוני בני:

אבל באמת אלו קבעו למגילה ופורים למצות דרבנן פשיטא דהוא נכון רק הם קבעו למצוה קבלה כאלו היא מצוה דאורייתא ונאמרה מפי נביאים ולא מגזרת חכמים וזהו בגדר בל תוסיף ואלה המצוה שאין נביא רשאי לחדש וכו' דא צריך ישוב ולכך צריך הסכמה משמים ולכך לא קשיא מעירובין ונט"י דתיקן שלמה כי בתורת גזירה רשאים והוא בכלל בל תסיר כמבואר בגמ' אבל הם עשו בתורת מצוה חדשה וצריך להבין באמת איך רשאי להוסיף אבל הוא הדבר כי אז להנצל מעונש אמרו מודעה רבה לאורייתא רק הדר קבלוהו ואם כן בטענה מודעה וכו' פסקו לאו דלא תוסיף דטענו על כולם בכלל אונסי' רק אז קבלוה ברצון וכשקבלו הלאו דלא תוסיף ברצון מחדש הי' זה בתנאי לבל יהי' מקרא מגילה בכלל בל תוסיף וכל התנאי קיים ולכך הרשהו למקרא מגילה להוסיף כי היה בכלל תנאי קבלת התורה וזה קיימו למעלה מה שקבלו למטה להיות בכלל מצוה רק קשה הא אלה מצות וכו' ולא בשמים היא וע"ז אמרינן קיימו מה שקבלו כבר וא"כ היה זה בכלל התנאי קבלת התורה:

ולכן ליהודים היתה אורה זו תורה כי זהו עיקר ובאמת אלו עשו ישראל אז תשובה מרצון הי' עונות לעשי' כזכיות והיה טובה רבה לישראל וכן חשב מרדכי ולכך ביקש לעשות י"ט אבל באמת לא שבו רק מיראה ונעשים רק כשגגות ולכך לא קבלו לי"ט דעכ"פ מידי שוגג לא יצאו ובאמת מרדכי ידע רק לכבוד ישראל ביקש לעשותם אבל ידע:

ולכך צוה לאסתר לומר אם החרש תחרישי לעת כזאת וכו' תאבדו דיש להבין למה וכי בשביל שיהיה רוח והצלה ממקום אחר יקרה נזק לה ולבית אביה אבל באמת כל הצער ונזק הזה היה גורם שאול שהחי' אגג ויצא משרשו המן הרע אבל באמת היה לטובה כדי לשוב בתשובה וקודם גאולה תמיד ה' מעמיד מלך כהמן שעי"כ ישובו בתשובה ולכך צוה מרדכי לאסתר מבלי להגיד מולדתה כי ידע מרדכי כי א"א לישראל להשיג שיבנה בית שני אם לא בעמידת המן וכיוצא בו להצר לישראל ואם ידע המלך מולדת אסתר מישראל קשה לעמוד עליהם צורר ולכך צוה מבלי להגיד וא"כ ענין שאול היה לטובה כי על ידי המן זכו לתשובה ואם כי היה רק מיראה ונעשה רק כשגגות מ"מ יותר טוב מבלי תשובה וא"כ היטב שאול אשר עשה:

אך לעומת זה יצא שכרו בהפסדו כי כיון שנעשה נס מנכין לו מזכיותיו וא"כ מה שהועיל התשובה הפסידו שזכיות שלהם יצאו בנס והנה כפי גודל הנס חוץ לטבע כן ירבה גודל ניכוי הזכיות והנה הנס המן בעיני המוני עם היה כדרך טבע כי אסתר היה אהובה לאחשורוש ופעלה הכל ואמרו חכמים אין חזק בכל ארץ כאשה וא"כ לא היה כ"כ הניכוי גדול וא"ש. אם החרש תחרישי לעת כזאת א"כ יהיה ריוח ממ"א ויהיה הנס שלא כדרך הטבע ויהיה ניכוי זכיות למאוד וא"כ את ובית אביך שאול תאבדו שהרע לעשות שהחי' אגג ואי שע"י נעשה תשובה יצא בהפסידו בניכוי זכיות רב אבל אם נעשה ע"י אין כ"כ ניכוי זכיות וא"כ מרובה התועלת מתשובה מהניכוי ויש לשאול תי' וזהו העיקר על ידי המן זכו לשלימות:

ולכך אמרו בני קרח אפתח בכנור חדתי כי החיד' הוא הכנור כי ידוע בכנור יותר שדוחק אצבעו על הנימין יותר משמיע קול ערב ונעים וכן הם ערכי מוזיקי' יותר שהנימין הם נדחקים יותר יתגבר האויר בקול להשמיע קול ערב וחזק וכן הוא באדם יותר שמקבל דוחק וצער יותר זוכה לתורה וקול דודו דופק בו ויערב לו ויבושם ולכך שם הכנור לחידה שממנו למדו ולא ירע להם בצער להם כי אדרבה יותר שדחוק' עליו שעתא יותר יזכה לתורה ולחכמה ומדע ושלימות:

ובאמת עיקר הענין לתת לב לעסוק במצוה לשמ' וביחוד שמירת שבת כהלכתה אוי לנו שאנו פורצים בשבת בכמה איסורים דאורייתא ודרבנן וכמה פעמים הזהרתי המקילי' ומבשלים הטע כל דהוא בע"ש ולמחר שופכים עליו מים חיים בטענה אין בישול אחר בישול כי זהו מורה רעה ואין כאן מקום להאריך בבטולו ומי שעושה זאת מחלל שבת ועונשו חמור:

אמרו בימים ההם התחילו מ"ה לשדד פתקן בהמ"ק חרב ורשע זה עוסק במרזוחין אמר הקב"ה הביאו ימים כנגד ימים בימים ההם ראיתי והנה דורכי' גתות בשבת להבין מה ענין זה לתשובת מ"ה:

אבל כבר אמרתי במ"ש התו' למה אמרינן בש"ק זכר לי"מ מה ענין שבת לי"מ אבל הענין כי כתיב ומושב בני ישראל בארץ מצרים ת"ל שנה וכבר עמדו בזה דאף דגירות משנולד יצחק אין כאן רק ת' שנים למ"ד שנים מה עבידת' ועיין מ"ש שהתחיל ל' שנים מקודם:

אבל הענין על ישראל נגזר שעבוד ועבודה בימי החול אבל לא בימי שבת למען ינפש עבדך כתיב ומצרים קלקלו השורה והיו משתעבדים בישראל שבת ג"כ לשמור פירות וכדומה מלאכות בשבת ושעבודם היו רד"ו שנים וא"כ יום שביעי הי' מותרת צא חלק שביעית מרד"ו הוא שלשים וזהו השלשים שנה שנחשב לשעבוד יותר מת' שנים ולכן לולי שבת היו צריכים להיות במצרים שלשים שנה ביותר ר"ו והיו נשקעים ח"ו כנודע רק שבת מיהרה הגאולה ולכך אמרינן בשבת זכר לי"מ והבן:

והנה גלות בבל נגזר בשביל ביטול שמטות כדכתיב בקרא ועברו שבעים שמטות שעבדו בהן ולכך נגזר להיות בגלות ע' שנים והנה אלו שמרו ישראל שבת א"כ אף שהיו מחללים שמיטה ועשו עבודה בשנה שביעית מ"מ בשבת לא עשו וא"כ לא עשו כל שנה שמיטה רק ש' ימים לערך וא"כ איך יהיה תמורתם בגולה כל השנה אפי' שבת כל שס"ה ימים וזהו לא כדת וא"כ צא וחשוב חלק שביעית משבעים הרי לערך עשרה והנה ודאי אלו לא היה אז זמן קץ לא היו מ"ה מתרעמי' רק חשבו כי הגיע זמן כי הסעודה של אחשורוש היה נמשך משנת ג' למלכו עד שנת ד' ובסוף שנת י"ד למלכו התחיל הקץ וזמן בנין כמבואר בגמ' והרי הוא עשר שנים ומ"ה חשבו שימי שבתות ימלא עשר שנים והרי זמן קץ אבל הקב"ה השיב תינח אם שמרו שבתות אבל תנה ימים כנגד ימים שדרכו גתות בשבת וכן כל מלאכה וא"כ א"א לנכות מחמת שבת וא"ש:

ובאמת רבים תמהו וכן חז"ל בושתי שנתכוונה לדבר עבירה למה סירבה לבוא אבל הענין כי אמרו בגמ' ביום השביעי כטוב לב המלך ביין אטו עד האידנא לאו טוב וכו' אלא שבת היה ועדיין הקושיא אינו מיושב אלא דיש לדקדק במשמעות הפסוק דלכך צוה להביא ושתי ערומה היותו נפתה ביינו והרב' קלות ראש וזנות יין ותירוש גורם טוב לב ביין. אבל זהו באמת אינו דאף דלא היה נפת' ביין צוה כן דהא לדבר עבירה נתכוונו כמ"ש חז"ל וע"ז היה כל קוטר כוונת המשתה אבל כל כוונתו היה בזה להכשיל לישראל כי אלהינו שונא זימה וכתב בס' מנות הלוי בשם סודי רזיא דבשבת לא היו ישראל הולכים לסעודה היותו בגינ' פן יתלשו עשבי' או יחללו שבת בכיוצא בזה וא"כ אז נכזבה תוחלתו לישראל ולכך לולי דנשתכר לא היה מצוה:

וזהו תי' הגמ' דפסוק אומר שנעשה כטוב לבו ביין שיין גרמו היינו אותו יום שביעי שבת ולא היו ישראל שם אבל לולי שביעי הי' מצוה אף בלי שכרות ולכך מאנה ושתי לבוא היותה תוחלתה נכזבה אין שם איש ישראלי אשריכם ישראל אפי' בשעת קלקלכם אתם משמרים שבת וזהו שעמדה שנהרגה ושתי כי אלו הלכו גם ושתי באה ולא הי' גאולה ח"ו ולכן חזקו בני אל חי לשמירת שבת והעיקר כמו שדרשתי והזהרתי כמה פעמים ללמוד מתוך ספר הלכות שבת כי רבו הדיני' לא יכולין המאמר בע"פ וביחוד בימים אלו חובה עלינו לזכור שבת קודש ומועדי ה' ימי חפץ כי המן הלשין למלך ודתי המלך אינם עושים כמה רבה הנס הזה:

ואמרו בגמ' ממוכן זה המן מכאן שהדיוט קופץ בראש וכתבו התוס' במדרש יש שהיה דניאל וכו' ויש להבין מה כוונת התוס' בזה להעתיק מדרש הסותר הגמ' וגם מה ענין לממוכן הדיוט עיין בסנהדרין דעמשא נחלק עם יואב אם מחויב לשמו' למלך באמרו לעבור על מצוה ע"ש והנה כל שרי פרס ומדי חשבו כי דת המלך לבטל דת תורה חייבים לשמוע בקול מלך ולכך השליכו לדניאל לגוב אריות הואיל והתפלל לה' נגד דת המלך אף שדת המלך היה נגד דת ה' אמנם דניאל חשב כי אין רשות לדת המלך לבטל דת ה' ולכך התפלל והנה לדעתם ושתי חייבת מיתה שעברה ציוי המלך ואם הוא לדבר עבירה לילך ערום וכבר גדרו א"ה בעריות מימי מבול מ"מ דת המלך קודם אבל על דניאל איך שפט הוא למיתה דהוא בעצמו ס"ל כי אין דת המלך יכול לבטל דת הבורא וצ"ל דלכך אמר לא על המלך לבדו כו' והוא מגדר מילת' לבל יבואו כל השרים לבזיון ורשאים לעשות חוץ לדין:

ובזה יש להבין שתיקן להיות מדבר בלשון עמו ועיין תוס' הנ"ל שכוונתו שהיא תדבר כלשון בעלה מה שייך להך דושתי אבל באמת מה זו טענה דיבזו הנשים בעליהן כל כי האי דבעל מבקש מאשתו דבר פריצות וחוצפה כזה יהיה דנשים ימרדו בם ויבוזו אותן ותבוא עליהן ברכה אבל היא ושתי לא דברה רק לשון עמה כשדית והנשים אשר שם מפרסי ומדי' לא הבינו הלשון רק הרגישו מתנועת הדברים וענין האמירה ותשובה כי היא מסרבת לשמוע בקול הסריסי' בדבר המלך והם לא יחשבו כי דבר המלך היה לדבר מגונה כזה רק יחשבו שמרד' בדבר המלך בשאר דברים וממנה ילמדו שאר נשים למרוד ולבזות בעליהן וזהו הואיל ודיברו לשון כשדי אבל אלו היתה מדברת כלשון עם בעלה המלך לשון פרסי ומדי היו יודעים הנשי' טיב השאלה ותשובה ולא בא לבוז לכן היה תקנה שמכאן והלאה תדבר האשה כלשון בעלה וליכא חשש הנ"ל עכ"פ מכל הנ"ל נשמע דדניאל ששפט היה למגדר מילתא: והנה

במדרש מגילה פלפל אי גם בבן נח בד"נ מתחילין מהצד או לא כאשר דרשתי בזה כבר ונראה דלפמ"ש התוספ' בריש פ' כה"ג דבד"מ לא שייך לא תענה על רב ומתחיל מגדול וכבר אמרתי הטעם דבד"מ מד"ת חד דיין כשר כמ"ש הרמב"ם בהל' סנהדרין וא"כ איך שייך לא תענה על ריב וע"כ דיינים אחרים לא ימרו פי הגדול דל דיינים אחרים מפי גדול לבד נחתך הדין דחד נמי כשר משא"כ בד"נ דבעי מנין וא"כ אף בזה בן נח קיימ"ל נהרג בדיין אחד א"כ לא שייך לא תענה על רב רק ה"מ אם נתחייב במשפט הדין אבל למגדר מילתא ודאי צריך רוב מנין להסכים וא"ש דקשיא לתוס' קושיא הנ"ל מה אריא דדייק הדיוט קופץ בראש דהוא המן יהיה מי שיהיה עכ"פ הוא השר השביעי ולזה כתבו תוס' די"ל כמדרש דהוא דניאל וא"כ ע"כ דלא דנה ע"פ הדין רק למגדר וא"כ מתחילין מן הצד אבל השתא דקאמר זה המן ולדעת שרי פרס דת המלך מכריע נגד דת התורה והיא חייבת מיתה מהדין ואין להתחיל מצד ומ"מ פתח ממוכן ש"מ דהדיוט קופץ בראש וכן הענין כי כל ענינו של אחשורוש היה הכל לפי דת ולבל יקלקל הדין: