יערות דבש – חלק ב – קטע 22

אך לפ"ז יש להבין דהא הגמרא הוקשה כי תחשוב ארבעים יום לא מלאו ט' באב ומשני תמוז דהאי שתא מלוי מלי' דכתיב קרא עלי מועד לשבור בחורי וקשה הלא דרכי חסד ורחמיו מרובי' ולא תמו חסדיו עם ישראל וקורא הדורות מראש לחשוב מחשבות לבל ידח ממנו נדח ולדבר טוב על עמו למה המציא ועיבר תמוז כדי שיקרה ביאת מרגלים בט' באב ויהיה יום קלקלה לגרום גלות וחורבן בהמ"ק ולא הניח סדרן וקביעת חדשים כסדרן בכל שנה ושנה תמוז היה חסר וא"כ יהיה מקלע ביאת מרגלים ביו"ד אב ולא יהיה יום קללה ולא כ"כ עונש לישראל ולא יחריב הבית וכי ח"ו חדי קב"ה בפורענות של ישראל:

אבל הענין כך כי נאמר במקרא וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ וכ"ה ג"כ במדרש כי יותר שהיו משעבדים בישראל יותר היו פרים ורבים וידוע כי קרוב לגאולה היו משעבדים בישראל ביותר כדכתיב למה הרעות לעם הזה וכו' א"כ היו ישראל פרים ורבים יותר אז א"כ עשרים וי"ט שנים קודם גאולת מצרים היו ישראל יותר פרים ורבים והיו נולדים בישראל יותר מן ס' או נ"ט שנים קודם גאולת מצרים כי אז לא היה השעבוד כ"כ לא היו פרים ג"כ כ"כ וידוע כי לא נגזרה למות יותר מבן ס' ובפחות מבן ך' שנים אלו מונין מיום ליום כשנות ערכין דקי"ל מונין מע"ל ואם כן הנולד בח' אב כשיגיע ח' אב לאחר עשרים מלאים לו עשרים וכן בכל יום ויום וא"כ חסדי ה' כי לא תמנו כי אלו לא נתעבר תמוז והיו מרגלים באים ביו"ד אב וא"כ הנולדים בט"ב עשרים שנים מקודם כבר נמלא שנתם שיהיו בן עשרים והיה חל עליהם הגזירה שימותו במדבר כי כבר הגיעו לבן עשרים ואף הם בכלל הגזירה משא"כ שנתעבר תמוז ובבואם עדיין לא הגיע י' אב:

א"כ אותן שנולדו בט"ב ולא נשלמו כ' שנים ולא חל עליהם גזירת המקום וחיה יחיה וחס המקום על רבים מישראל ולכך עיבר לתמוז כדי שיהיה ביאת מרגלים מקודם ואם יהיה נגזר שימותו בן עשרים יהיו אותן שתמו שנותיהם בט"ב חיי' ורחמי ה' עליהם ולא קשה א"כ להיפוך אם אותן בני עשרים לא הגיעו בכלל א"כ לעומת זה אותן בני ס' בכלל כי עדיין לא נשלמו ששים להנולדים בט"ב זה ששים שנה משא"כ אלו באו יו"ד אב כבר נשלמו ולא יחול עליהם הגזירה זה לא קשה מידי דהא כבר כתבנו לעיל כי רבים הנולדים עשרים וי"ט שנים קודם גאולת מצרים מהנולדים ס' שנים קודם גאולה כדכתיב וכאשר יענו כו' וא"כ רבים היו בני ך' מבני ס' והקב"ה חס על כל נפש מישראל ולכך עיבר תמוז כדי להציל בני עשרים דנפישי מבני ס' וזהו מחמלת ה' על ישראל כדי להחיות איזה בחורי ישראל וזה ברור ונכון:

וא"כ הרי אמרנו כי בשביל שלא ימותו בחורי ישראל פחות מבן עשרים עיבר ה' תמוז כדי שיקלע ט' באב ביאת מרגלים ואף שעי"כ נתגלגל שקרה יום המקולקל וגרם שנגזרה גזירה על חרבן בהמ"ק כנ"ל צריך לומר שיותר נח היה להקב"ה שיהיה עי"כ גרם לחרבן בהמ"ק יותר משיהיה בחורי ישראל בכלל הגזירה וימותו קודם זמנם ואם כן מוכח להדיא שקשה סילוק' של בחורים יותר מחרבן בהמ"ק.

וזהו שאמר במדרש קשה סילוקן של בחורים יותר מחרבן בהמ"ק דכתיב קרא עלי מועד לשבור בחורי והיינו כהנ"ל שמתוך שקרא מועד הא עי"כ נתגלגל חרבן בהמ"ק ומ"מ קרא מועד והיינו כי היה לשבור בחורי וחס על בחורי ישראל והדבר מבואר וברור ונכון:

ולכן ראו נא אחיי ובניי כמה גדול העדר נבחרי ישראל לפני קב"ה יותר מחורבן בהמ"ק ואם כן ביותר יש לנו לספוד ולעורר אבל מעל חרבן בהמ"ק ויש ליתן על לב כי בעו"ה בהעדר צדיק יש כאן סילוק שכינה כמ"ש כבר ולכן יש לסמוך אבל אל

והנה עיקר הספד לא די במה שירימו קול בכי ויורידו כנחל דמעה רק העיקר במה שיתנו אל לב לשוב בתשובה כי באמת במות הצדיק גובר ס"א למאד ויש לו כח ביותר להסית לאנשים כי בעודו צדיק חי נחלש כחו אבל במות הצדיק נתגבר בו יצה"ר ולכך אמר משה הן בעודני חי ממרים הייתם אף כי אחרי מותי כי אז נתגבר יצה"ר ביותר ויותר כח יש לו לפתות אנשים ולכך במות צדיק צריך תשובה ותפלה לה' שיחזק כחו לעמוד נגד צר פנימי הלוחם אתו. ובאמת העדר צדיקים גרם לחרבן בהמ"ק כי לולי זה היו מגינים ולכך נאמר ביעקב בלחמו עם שרו של ס"ם וירא כי לא יכול לו ויגע בכף ירך יעקב ודרש במדרש וזוהר זהו צדיקים יוצאי ירך יעקב שבכל דור ודור שנגע בהם בזה תקע כף ירך יעקב וזרעו גרם לחרבן בהמ"ק לכך דרש הזוהר כי שס"ה ימים נגד אברים וגיד הנשה נגד תשעה באב והוא חלק הס"ם וזה שנאמר את גיד הנשה היינו א"ת תשעה באב כי זהו היה ע"י שנגע בכף ירך יעקב והי' הריגת ומיתת צדיקים ועי"כ הגיע חרבן ויום תשעה באב ולכך קשה סילוקן. וידוע תדע כי ארבעה גידים הם בכלל גיד הנשה כי אמרו נוהג בירך ימין ושמאל הרי כאן שני גידין ואמרו בכל ירך שני גידין הן פנימי לעצם אסור וחייבים עליו חיצוני אסור ואין חייב עליו הרי כאן ד' גידים ב' גידים החיצונים יש בהן אסורא בעלמא ושני גידים פנימי' אסורי' מתורה והם תכלית גיד הנשה וכנגדן הם ארבע צומות כי שנים יו"ד טבת וטו"ב תמוז הם כנגד הגידים שיש בהן אסורא בעלמא ולכך הקילו בהם ואמרו רצו מתענים וכו' ושני צומות ט"ב וצום גדליה הם כנגד שני פנימים החמורים ולכך אמרו חז"ל יום שנהרג בו גדליה ב"א שקשה כשריפת בית אלהינו כי גם זה מגיד הפנימי שחיובו ד"ת וכן הגידין שיש להם לס"א אחיזה ונקבע לעולם תענית וזהו אשר נרמז בפסוק ג"ת דרך ה' וכו' ג"ת נוטרוקין ג' תשרי כמו א"ת תשעה באב והיינו יום שנהרג גדליה וכבר נודע במדרש כי דעת גדליה היה לברוח מפחד ישמעאל וכו' רק בי"ט לא רצה לברוח ובין כך נהרג וזהו שאז בחרבן הבית כבר קבע שני י"ט של ר"ה כמ"ש הב"י בא"ח:

וזהו קרא עלי מועד שקבע אלול מעובר ובזה נעשה שני י"ט ר"ה כנודע נוהגים היום קודש ומחר קודש וזהו לשבור בחורי והיינו גדליה ב"א וזהו גת דרך ה' וכו' כמ"ש ג"ת גימ"ל תשרי והבן ולכן כל התגברות הס"א הכל בעו"ה במית' צדיקים ולכן יש להתאבל ולספוד ולבכות למעט כח יצה"ר וס"א:

והנה יש לכאורה קושי' א"כ הוא כמ"ש הזהר כי שס"ה גידים יש לס"א גיד הנשה לחלקו וכנגד תשעה באב יום משס"ה יום מיוחד לט"ב ולכך האוכל בו נותן כח וחלק לס"א א"כ בזמן הבית איך הותר דכתיב יהיה לששון ולשמחה ואיך יהיה מורשה ליתן חלק לס"א ויהיה אפילו חוב שלא להתענות בו כדאמרינן בגמרא ודוחק לומר כמ"ש קצת פוסקים כי גיד הנשה של אדם מותר ואינו אסור כשל בהמה ובזמן הבית היה אנו ישראל במדרגת אדם ובחרבנו במדרגת בהמה ולכך בזה"ז אסור דהוי כגיד הנשה ולא בזמן הבית כי זהו הכל דוחק:

אבל תכלית הענין כי נודע כי אסור ליתן חלק וכח לס"א אבל להעבירו מעולם א"א עד שיגיע עולם התיקון אי"ה אבל עכשיו צריכים אנו ליתן קצת חולקא לס"א לקיימו מבלי לבערו מעולם ולכך ביה"כ שהיה ממש נבער מעולם צריכין אנו לשלח שעיר המדברה ליתן להם כח לחזקם לשעה והנה כל כחו ואונו הוא בט"ב כנ"ל וזהו בימים כסדרן ותקונם אבל בעו"ה בחרבן הבית אין לך יום שאין בו קללה ויש לו כח בשאר ימים ג"כ וכל כחו ע"י אכילה כי בזה נתחזק כחו כי אכילה לא ימלט מתאוה ומותרות וכדומה ובזו לא ימלט שיש בו כח לס"א ולכך ביה"כ שאסור אכילה ושתיה אין כח לס"א וליתן לו כח הוא מצוה לאכול בעיה"כ ליתן לו כח במקצת והנה בזמן הבית כח ס"א חלוש למאוד ואין לו כח רק ביום ט"ב שאז יש לו אחיזה שהוא יומו ואלו היו מתענים ביום ההוא לא היה לו כח כלל והיה כחו נחלש לגמרי עד שהיה נבער מעולם וזהו א"א ולכך המצוה לשמוח בו ובזו יש קצת לס"א כי לא ימלט באכילה ושתיה קצת כח לס"א ובפרט ביומו שאז חיילי' יגבר אבל לאחר חורבן בעו"ה שבלא"ה כחו אמיץ למאוד בעו"ה ואלו אכלו בט"ב היה מתגבר ביותר עד שהיה חס ושלום מחריב עולם ולכך חובה להתענות ולסגף בכל ה' עינויים בי"ה למעט כח וח"ו האוכל בו נותן כח לס"א:

והנה ידוע כי לכך יה"כ מחילה וסליחה כי לולי שאנו נותנים כח לס"א היה בטל מעולם ונחנו המקיימי' אותו בשעיר המשתל' ואף הוא א"א להיות כ"כ כפוי טובה ללמד חובה על ישראל מקיימי נפשו ומלאך רע בע"כ יודה ויאמר מי כעמך ישראל ועי"כ אנו זוכים למחילה ולסליחה ולפ"ז בזמן הבית שאין לס"א כח רק בט"ב ואלו מתענים בו היה נבער מעולם ולכך חוב לששון ולשמחה לקיימו כנ"ל וא"כ הרי זה כמו שעיר המשתלח ואף ס"א יודה בע"כ כי הרי הם מקיימים אותו:

וזהו כוונת המדרש איכה אלו זכיתם הייתם קוראים כי ביום ביום הזה יכפר ועכשיו שלא זכיתם קוראים טומאתה בשולי' והיינו כמ"ש כי בבנין הבית אז יש לו תואר כמו יה"כ כי ס"א מלאך רע בע"כ יענה תהלות ישראל ויש כאן מחילה וסליחה כי ה' טוב וסלח אם אין כאן מקטרג אבל עכשיו בחרבן שלא זכיתם היצה"ר גובר מאוד כגיד הנשה בירך וזהו טומאתה בשוליה היינו בירך יעקב ואין כאן יום מחילה וסליחה יום גבר אויב בעו"ה וזהו שדייק טומאתה בשוליה כי יש להבין בגמרא דדרש מפסוק מי נצחו למי הוי אומר יעקב נצח לס"א וכן מי שר עם מי הרי אומר יעקב נעשה שר לס"א ואיך יתכן השררה ונצוח במה שהחוש מכחישו כי תקע כף ירך יעקב והוא צולע ועבדא בישא דלא נח וצלע למריה:

אבל הענין כי שני יצה"ר יש חד יצרא דעכו"ם וזהו עיקרו ושרשו של עשו עכו"ם גופיה אבי אבות הטומאה וחד יצרא דעריות זה נחלש כחו במקצת אבל בעו"ה עדיין כאיש גבורתו ורבים חללים הפיל ועצומים הרוגיו ומי נתן למשיסה יעקב וישראל לבוזזים הלא הוא סילון ממאיר וזהו ביעקב שמתחיל לחם בשרו ויצה"ר דעכו"ם כי הוא עיקר הס"ם ובזה נצחו לגמרי ונעשה לו שר וכף אותו לגמרי אבל אח"כ וירא כי יצה"ר דעכו"ם לא יכול ויגע בכף ירכו היינו יצרא דעריות כי ירכו כינוי לאבר התשמיש כדכתיב יוצאי ירך יעקב ובזו נגע ובזו עדיין יש אחיזה ולא היה אז אפשר להכניע ולכך נקר' גיד הנשה מל' נשים ותשמיש כמ"ש הראב"ע וכן רמז הגמרא נשתה גבורתם והיו לנשים כי זהו ענין יצה"ר של עריות ולכך אמרו טומאת' בשוליה היינו אבר התשמיש ירך יעקב וזהו בשוליה סוף אדם וזהו חלק אדם רע יצה"ר כי עדיין גובר בעולם:

ובזה תבין מ"ש ויגע בכף ירך יעקב בצדיקים כי אמרו ד' מתו בעטיו של נחש ומקשים והלא מקרא מלא אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא אבל יובן כי יש ליתן טעם למה א"א שלא יחטא אבל כבר פירשהו דוד הן בעון חוללתי ובחטא יחמתני אמי כי תחלת יצירה היה ע"י זיווג ותאות איש לאשה וזהו ע"י יצה"ר ותאות חומרי וא"כ הושרש בנפש הולד חלק מסטרא דיצה"ר ומסאבא כי בא משורש חימוד ויצה"ר וא"כ תיכף נחש כרוך בעקבו ומושרש בטבעו וא"כ א"א שלא יחטא כי הלא שרשו הוא ע"י חלק רע וחטא:

אך זהו בחטא נחש שהזווג היה ע"י חימוד לתאו' יצה"ר אבל קודם חטא אדה"ר לא היה ערוה כלל והיה הזווג בלי יצה"ר כלל כי אם כמו קיום שארי מצות וכמו שיהיה לע"ל אי"ה כאשר יבער רוח טומא' מהארץ לא יהיה זווג בחלק יצה"ר כלל כי אם כאשר ירצו לקיים מצות עונה יתפללו לה' ויתן להם כח זווג להקים תולדות וכן היה ביצחק כי בעקידה כבר היה בגדר תחית המתים וכלה ממנו יצה"ר ולכך כשהיה רוצה לזווג ברבקה היה צריך תפלה ולכך כתיב ויעתר יצחק לה' לנוכח וכו' כאשר האריך בזה במדרש הנעלם והבן כי מפאת יצחק באמת לא היה ראוי יעקב שהיה צדיק לעשות שום נדנוד חטא כי לא היה מחולל בחטא רק מפאת רבקה כי ממנה לא כלה חמדת יצה"ר ולא הגיעה עדיין לגדר תחיית המתים וא"כ מה שחטא יעקב היה הכל מפאת רבקה וזהו מאמרה עלי קללתך בני שאם יהיה נתייחס לך חטא ופשע עלי תבוא כי מצידי קרה לך זה בן כסיל תוגת אמו וא"ש א"כ מה שאמרו שמתו בעטיו של נחש כי באמת מתו כמ"ש בקרא אין אדם וכו' ולא יחטא רק למה היה זה בעטיו של נחש שגרמה כל הזווגות ותולדות הן מפאת חמדת יצה"ר ובזה נתעולל שצדיק בארץ חוטא וסוף אדם למות וא"כ עטיו של נחש ואין אדם צדיק וכו' הכל חד וזהו גורם זה ולכך ע"י יצה"ר דעריות דגורם חימוד הוא הגורם לאין אדם צדיק וכו' וגורם מיתה ולכך אמרו ויגע בכף ירכו והיינו כמ"ש כי יש לו חלק בזווג ואבר התשמיש הוא הגורם מיתה לצדיקים ולכך דרשו שגרם מיתה לצדיקים והנה במיתת צדיקים יש לנו לעורר בתשוב' כי זהו תכלית ועיקרו של הספד ומה יועיל בכי ודמעה בלי תשובה וחרטת חטא ועזיבת פשע:

וזהו שהחי יתן אל לבו מ"ש בגמ' דהאי ספדנא אמר אם בארזים נפלה שלהבת מה יעשו אזובי קיר אם לויתן הועלה בחכה מה יעשו דגי הים א"ל ח"ו שלהבת וחכה בצדיקים ליכא:

והדבר תמוה דהא אין זה גנאי ובם כתי' ממרום שלח אש בעצמותי ודרשי' הם צדיקים דכתיב עצם השמים לטוהר ואיך אמר שלהבת בצדיקי' ליכ' וגם מ"ש חכה בצדיקים ליכא ומשנה שלימה באבות ומצודה פרוסה על כל החיים אבל במ"ש במדרש איכה ממרום שלח אש בעצמותי וירדנה זה שאמר הכתוב וצדקתך אלהים עד מרום וגו' ויש להבין מה שייכים פסוקים אלו להדדי:

אבל יש להבין ג"כ במה שאמרו כי לא שלט יד בבהמ"ק רק נטבע בארץ והלא נאמר בקרא כי שרפו אותו כמבואר במלכים וירמיה אבל הענין ידוע מ"ש בגמ' דחגיגה פושעי ישראל אין אור של גיהנם מכלה אותן ק"ו ממזבח הזהב שאין עליו אלא כעובי דינר זהב אין אש מכלה אותו פושעי ישראל שמלאים מצות כרמון עאכ"ו וכתבו בתוס' בתנחומא יש שהיה משה מתמיה ע"ז א"א שלא ישרוף העץ ואמר הקב"ה כך דרכי באש של מעלה אש אוכלה אש ואינו מכלה דכתיב והסנה איננו אוכל עכ"ל ותמהו רבי' מה רצון התוס' בזה שהעתיקו דברי תנחומא ועל מה היה סובב כוונתם:

אבל יובן כי ידוע מ"ש ועשית מזבח נחשת שהיה ג"כ של עצי שיטים מחופה נחושת כעובי דינר וכן ועשית מזבח זהב היה ג"כ של עצי שיטים מצופה זהב כעובי דינר וידוע כי מזבח נחושת היה מזבח עולה אשר נאמר עליו אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה ועל מזבח הזהב נקרא מזבח קטורת לא היה עליו אש כי אם מחתה גחלים לקטורת בבקר ובערב וא"כ הקושי' מבואר למה יליף ק"ו ממזבח הזהב שלא היה עלי' אש רק מעט ורק בבקר ובערב ולא יליף ממזבח נחושת שהיה רק כעובי דינר והיה עליה חמש מערכות יום ולילה ולא נכלה:

ולתרץ קושיא זו כתבו התוס' דבאמת משה מתמי' ע"ז ואמר לו השם כך דרכי באש של מעלה וכו' וא"כ במזבח העולה היה אש של מעלה כנודע וכדכתיב וירד האש וכו' וא"כ אש אוכלה אש מן מזבח חותמו של עצי מערכה והוא אינו מכלה ואין כאן ק"ו לאש של גיהנם שהוא אינו אש של מעלה ומכלה אבל מן מזבח זהב שלא היה עליו אש של מעלה רק גחלת מעצי מערכה יליף שפיר ק"ו וא"ש וזהו כוונת התוס':

ועיין תנחומא ותמצא בפירוש שתמיהת משה לא היה במזבח הזהב רק במזבח נחשת וע"ש ותמצא באר היטב בכל הדברים כמ"ש ובענין זה תבין ג"כ מ"ש עושה שלום במרומיו כי אש ומים שונאים זא"ז ולמעלה הם באחוה ושלום והדבר תמוה לכאורה דהא העידו כל המחקרים שמן גלגל הירח ולמטה כל העצמיים מורכבים מד' יסודות ואין לך דבר שאין בו אש ומים רוח עפר בכרך א' וצור חלמיש יוכיח אשר יצא ממנו נוזלים ואם תקיש בו בברזל יצא אש והיה ללהב ואמצע כדור ארץ מלא אש ומים ומזה דעת רבים אשר נולדו מי חמין כחמי טבריא וא"כ למה תלה שלום הזה במרומים:

אבל להבין נראה דשני מיני שלומים הם שלום אחד הוא הנהוג בעו"ה אצלינו כי יש אחד מדבר עם חבירו ויתנהג עמו כמשפט אחים ורעים שבתם כאחד לא ימושו זה מזה אבל הלבבות חלוקות כרחוק מזרח ממערב זה לאהוב וזה לשנוא זה לנטוע וזה לעקור נטוע וכל הדברים בהיפוך וזה באמת שלום של רמיה וקטוע ואין זה שלום של אמת וצדק אבל שלום השני הוא כך שיהיה באהבה כ"כ שמה שיעשה אחד יחמוד השני לעשותו ג"כ אף שמתחלה לא היה טבעו כך רק לשלימות הענין עם חבירו גם הוא יעשה כך ואם טבעו להתעצב וחבירו לשמוח ישנה טבעו ג"כ לשמוח אפס יהיה בשלימות עם חבירו ואין דבר מפריד וכל כיוצא בזה זהו שלום הנרצה והנה אש ומים הם בכרך אחד ואגודה אחת אבל מ"מ אף שהם כאחדים מ"מ טבעם משתנה זה לחמם וזה לקרר אש לכלות ומים לרפאות אש לעלות מעלה ומים לירד מטה מטה ולכך אין זה שלום גמור ואמיתי אבל למעלה אף כי הנה טבע אש לעלו' והנה הכתוב מעיד ונהר דינור נגיד ונפיק וכו' הרי נהר מאש יוצא מלמעלה ויורד על ראש רשעים וזה אין טבע אש שירד כמו נהר מים למטה וזהו טבעו של מים ולא של אש וכן מים עליונים עומדים למעלה מבלי לירד וזהו טבעו של אש ולא של מים שדרכם לירד ולא לעמוד במקום גבוה ולהניח מקום מדרון וכן אש של מעלה אינו מכלה וטבע האש לכלות רק למעלה תופס האש טבע של מים וזהו עושה שלום במרומיו כי הוא שלום הנרצ' האמת וצדק שתופס זה טבע של חבירו והיו לאחדי' וכמ"ש וא"ש דלכך נקט שלום במרומים:

והנה זהו שתפס אש טבע של מים מבלי לכלות הוא מצדקות של הקב"ה כי לולי זאת לא היה קיום מאש של חיות הקודש שבוערת כאש וע"ז נתייסד הפייט בר"ה וחיות בוערת כאש וכו' וגם נהר דינור דנגיד מקדמוהי ויורד על ראש רשעים היה האש מכלה אותן וקב"ה חושב לבל ידח ממנו נדח ועיין בזוהר כי כל נשמה העולה מעלה מעלה למקדש של מעלה צריך טבילה בנהר דינור ומי יכול לקום אם היה מכלה ולכך צדקה עשה הקב"ה שתפס טבע של מים מבלי לכלות וזהו צדק ושלום נשקו כי השלום הוא הצדקה וזהו צדקתך אלהים עד מרום כי במרום הצדקה כמ"ש ומשפטיך תהום רבה כי אש אשר בתהום ושאול הם עושים משפטים כי אש עד שאול תוקד לכלות ולעשות משפט חרוץ כדכתיב וזהו היה כוונת ה' וחסדו כאשר בא צר ואויב לשרוף בית ה' והוא חשב מחשבות לבל יכלה אש כי אם יהיה נטבע ונגנז בארץ מה עשה קב"ה שלח אש ממרום ואש אוכלה אש ואינו מכלה וא"כ אכלה חום אש ארצי והוא אינו מכלה ולא שליט אש בבהמ"ק ונטבע בתחתיות ארץ: