יערות דבש – חלק ב – קטע 14

וזהו המשך הענין דלר"א קשה למה פדאו ליהונתן דל"ל מטעם מטעמת כנ"ל וע"כ צ"ל דשאלו על שבועתו וקשה איך נשאלין על שבועה והא דאמר ה' נשבעתי והדרינהו משום דהגיע להם עפ"י הדין עוה"ב והוא מדוחק ולזה קאמר אמר ריב"ל עתיד הקב"ה להנחיל ש"י עולמות והיינו כמ"ש הכל במתנת חנם במתנה כי מי יקדמהו ואשלם ואין כאן עוות אם לא יבואו לעה"ב כי ברצונו נתן וברצונו לקח ומ"מ נשאל ש"מ דנשאלין אפילו שלא מדוחק ושפיר אתי דהי' מתירן לשאול לו שבועתו וא"ש אך לפ"ז דקיימינן דאפי' במתנת חנם נתחרט על שבועתו קשה קושית הגמרא כתיב אשר לא ישא פנים וכתיב ישא ה' פניו ול"ל בגז"ד שיש עמו שבועה דהא אף על שבועה מתנח' ומבטל גז"ד אמנם י"ל על קושית הגמ' תי' אחר בשנבין בשעת מ"ת נתקבצו עכו"ם לבלעם שמא ה' למבול ישב א"ל בלעם ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום ויש להבין דדי הי' בתשובת בלעם ה' עוז לעמו יתן אבל ה' יברך וכו' אינו מענין השאלה כלל ואין לו ענין לכאן כלל אבל ודאי יודעין היו עכו"ם דקודשא ב"ה נותן התורה כידוע דה' חזר על כל אומה ולשון לקבלו וגם דיבור ראשון אנכי שמעו כל עולם אבל ידוע דבשעת מ"ת הי' מסכה צרה ביד ישראל פסל מיכה וע"ז נאמר ויפתוהו בפיהם וכו' אך ידוע במדרש בפסוק חבור עצבים אפרי' וכו' אם ישראל בלב אחד אפילו עובדי עכו"ם הונח להם ולכך בשעת מ"ת דכתיב ויחן ישראל נגד ההר ודרשינן כאיש אחד כמ"ש רש"י לא הקפיד ה' על הרהור עכו"ם שבלבם וזהו ענין של אומות שיודעים היו ה' נותן התורה אבל יודעים היו שעדיין שרשי עכו"ם תקוע בלבם ממצרים וא"כ חשבו דיחזיר ה' לעולם לתוהו ובוהו כי הי' תנאי אז אם יקבלו ישראל תורה וכו' וחשבו א"ה שאין זה קבלה כיון שלבם בל נכון עם ה' ולכך פחדו פחד שה' למבול ישב ויחזיר העולם לתוהו ובוהו וע"ז השיב בלעם אל תיראו ה' עוז לעמו יתן ואי דאין לבם שלם ה' יברך את עמו בשלום וכיון שהם שפה אחת ולב א' ה' מוותר וא"ש:

וגם קושיא הנ"ל מיושב כשישראל בשפה א' הקב"ה מוותר להם הכל ולכך ישא ה' פניו והיש לך נשיאו' פנים גדול מזה שהנח להם עצבי אפרים אבל כשנחלקו תומת ישרים אז מדקדק עמהם וזהו ישא ה' פניו אליך וקשה הכתיב אשר לא ישא פנים ולזה קאמר וישם לך שלום וכיון שיתן לכם שלום על הכל מוותר כנ"ל וזהו המשך המשנה הנ"ל דמאחר דהוכחנו אפילו על שבועה ניחם ה' ונושא פנים וא"כ קשיא קראי הנ"ל אהדדי כתיב אשר לא ישא פנים וכתיב ישא ה' פניו וע"ז קאמר אמר רשב"ח אין כלי מחזיק ברכה אלא שלום כי בשלום ה' מוותר ולכך מחזיק כל ברכה משא"כ כשאין שלום ה' מדקדק ואין כאן מחזיק ברכה וא"כ לק"מ ול"ק קראי אהדדי וא"ש:

ואגב בעסקנו בהאי עניינא נתרץ המדרש בשמשון דמצא עדת דבורים וחלת דבש במפלת הארי' אמר מאוכל יצא מאכל וקאמר במדרש מאוכל זה ארי שאוכל כל החיות יצא ממנו מאכל לגבוה דכתיב זה קרבן אהרן וכו' כליל תהיה עכ"ל וד"ז הוא תמוה בעצמותו עד שא"צ דקדוק ובפרטות מה ענין אהרן הכהן בקרבנותיו לכאן וכן התמיה בעל זית רענן ונראה דהש"ך בי"ד סי' ס' הביא בשם המרדכי דהתיר פרה שינקה חלב טמאה אף דינקה כל ימיה מותר והקשה הש"ך מ"ש מפרה שנתפטמ' בכרשיני עכו"ם דקיי"ל אם היה רוב אכילתה ממנו דאסור ותי' לחלק בין אכילת איסור הנאה לאכילה דמותר דאין זה דרך הנאתן ולא אכילה משא"כ באכילת כרשיני עכו"ם דהם אסורין בהנאה וה"ז נהנה מהאיסור ע"ש והק' ע"ז דהמרדכי הוכיח להתיר מהא דכהן מותר להאכיל לפרה של ישראל ששכרה כרשיני תרומה אף דפרה נתפטמ' בו ממש רוב ימים ואח"כ תשוב הפרה לבעלה ישראל ואוכלה אף דנתפטמה מתרומה האסורה לישראל ולפי חילוק הש"ך עדיין קשה הא הנאת של כלי' מתרומה אסורה לישראל בהנאה ולדעת הש"ך באיסור הנאה אסור:

ולכן צ"ל לחלק חילוק אחר בשני אופנים חד' דאמרי' בגמ' דפסחים אין סופגין את הארבעים על היוצא מן הפירות חוץ מזיתים וענבים הטעם משום דהוי שלא כדרך הנאתן הרי דאפי' משקין היוצא מפירות ומוהל מהן אינו בי' איסור של תורה משום דלא כדרך הנאתן ולפ"ז הדבר במכ"ש אם סחט כרשיני' ואכל משקין היוצא אינו אסור ד"ת דהוי שלא כדרך הנאתן ומכ"ש בפרה שנתפטמה ע"י כרשיני' ואכל הפרה אין זה כדרך הנאתן וכי יהיה הפרה יותר חמור מאלו אכל משקה עצמן היוצאים מכרשיני' ואדרבה מגרע גרע ובזה אפי' בדרבנן מותר דליכא כאן איסור דאורייתא כלל למגזר ועיין במשנה למלך הלכות אישות וברשב"א בקדושין פרק קמא דאפי' מדרבנן ס"ל לתוס' מותר שלא כדרך הנאתן ולפ"ז א"ש בכל אסורי הנאה שנתפטמה בהמה היא מותרת דהוי שלא כדרך הנאתן אבל נתפטמה בכרשיני' דעכו"ם אפי' שלא כדרך הנאתן אסור ולכך אסור:

והנה שמשון ודאי דהיה אוכל חולין בטהרה ובפרט לפמ"ש המפרשים אל תאכל בכל טמא היינו דברים הטמאים ויש לתמוה איך אכל דבש בנבלת ארי' שטמאו אותו כי כיון שהרהר שמשון ללוקחו נעשה משקין וא"צ הכשר והרי נטמא בנבלת ארי' ולרבנן משרסקו נעשה משקה והיה טמא בנבלת ארי' דבשלמא מקדם לא מבעי לר"א חשוב מחובר ואינו מטמא אפי' לרבנן בעי הכשר אבל כיון שרסקו לכ"ע הוי משקין ונטמא בנבלת הארי' אמנם למ"ד דאף טומאה חמורה דוקא לגר דכתיב לגר תתננו והנה זה הארי' שהיה פגר ימים הרבה ודאי דנפסל הי' מאכילת אדם ואמרו חז"ל אפשר בשר ששהה ג' ימים בלי מליחה ולא יסריח מכ"ש בפגר הלזה ימים הרבה ודאי דנפסל מאכילת אדם ואינו מטמא ויפה עשה שרסק משם הדבש אבל למ"ד עד שיפסול מכלב קשי':

והנה התוס' הקשה לפי דקיימ"ל נטל"פ מותר משום דנבילה דלא חזיא לגר לא שמיה נבילה דכתיב לגר אשר בשעריך תתננה א"כ אף טומאה חמורה יהיה מידי דחזי לגר והתו' תי' לחלק בדוחק:

אמנם כבר כתבתי כמה פעמים כי הרמב"ם מכח קושי' זו דפוסק בטומאה צריך דוקא חזי' לכלב תי' על הא דנטל"פ לא מטעם דחזי לגר רק מטעם דנטל"פ הוי שלא כדרך הנאתן והנה בפליאה איתא קושיא שם אם ארי' טמא איך הוכשר למרכבה להיות מד' פנים במרכבה ותי' דבאמת ארי' כשר רק התורה פסלו הואיל ומינו אוכל כל חיות טמאות ונפטם באיסור וכ"כ כתב קצת הרמב"ם במורה נבוכים בטעם איסור טמאים דלכך ארי' פסול וא"ש דשמשון כשאכל דבש ולא חש לטומאה הוא משום דנבילה דלא חזי לגר לא שמיה נבילה והראי' דנט"לפ מותר ש"מ דלא חזי לגר ל"ש נבילה רק דלמא הטעם משום שלא כדרך הנאתן כנ"ל ולזה קאמר ארי' אוכל כל החיות הרצון דלכך אסור הואיל דאוכל כל החיות וקשה הא הוי שלא כדרך הנאתן וע"כ צ"ל דשלא כדרך הנאתן אסור וע"כ דנט"לפ מותר משום דלא חזי לגר ל"ש נבילה ואף היא אינה מטמא ושפיר יש לאכול הדבש ולית בי' חשש טומאה ודוק:

והנה עוד יש תי' על הך קושי' מפרה שנתפטמה בכרשיני עכו"ם כנ"ל דהתו' בב"ק פ' מרובה כתבו דפרי שנתחללה אף שאח"כ מוסיף לגדול וכן הבהמה שמוסיפה לגדל בשבת ליכא בי' משום איסור מוקצה דכל מה שמוסיפה נתבטלה בבהמה שמקדם וכן תמיד ועיין בש"ע א"ח סי' שי"ח דבש"ע מבואר ההיפך דפרי בשבת אסור במחובר דמה שמוסיפה בשבת הוי לי' נולד ועיין במ"א שהביא דעת התוס' החולקי' וס"ל דנתבטלה. ולפ"ז בהמה שתחילתה היתר רק אח"כ על פיטום מאכל איסור מוספת בשר ושומן א"כ כל משהו ומשהו שמוסיף תמיד קמא קמא בטל בבשר היתר שמתחילה קודם הפיטום כמ"ש בפרה ובשר הנתגדל בשבת וליכא כאן איסור כלל:

אך זהו דבר שנתבטל אבל דבר שאין לו ביטול אפילו במשהו לא שייך האי טעמא וא"ש דבכל אסורים אף שנתפטמה באיסור מה בכך קמא קמא בטל אבל בשנתפטמה בכרשיני עכו"ם דאפילו במשהו לא בטיל דכתיב לא ידבק בידך מאומה וכו' וא"כ דלא שייך ביטול אסורה דע"י פיטום תוספ' אסורה דלא בטיל ואוסר כל הבהמה וא"ש:

אך זה תלי' במחלוקת הרא"ש ופוסקים אי אמרינן באיסור שנתבטל ונתוסף עליו חוזר וניעור דאם אמרינן חוזר וניעור א"כ בהמה כחושה שע"י פיטום איסור השמינה עד שתוספת מרובה על עיקר אף שקמא קמא בטל מ"מ סופו חוזר וניעור ואין כאן ביטול שתוס' מפיטם איסור מרובה מעיקר המבטל והנה אמרינן במשנה דשקלים ת"ק ס"ל כהנים אין חייבים בשקלי' אמר ריב"ז כהנים דורשים מקרא זה וכל מנחת כהן כליל תהיה אם עומר ושתי לחם ולחם הפנים קרב משלנו איך נאכל והקשה המשנה למלך הא שקלי כהנים בטילים בשל ישראל ומתרצים דאטו לא עסקינן דלפעמים ישקלו כהני' בראשון שקליהם ואח"כ ישקלו ישראלים וא"כ כל שקל שבא ללשכה למקום ששקלי כהנים מונחים מקדם קמא קמא בטיל והרי הכל כשל כהנים ושפיר קשה איך יהיה מנחת עומר וכו' נאכל אך אם אמרינן חוזר וניעור עדיין לא קשה מידי דסוף שיהיה שקלי ישראל מרובים וחוזרים וניעורים מבטלים לשל כהנים וא"ש דהוא החליט טעם ארי' אסור משום דנתפט' באיסור כנ"ל וקשה הא ראשון ראשון בטיל וצ"ל חוזר וניעור רק קשה מנ"ל הך סברא ולזה מביא ראיה אהרן אוכל כל קרבנות דייקא אפי' עומר ושתי לחם ויצא ממנו מאכל דכתיב זה קרבן אהרן וכו' כליל תהיה וקשה הא קיימ"ל להלכה וכמ"ש הרמב"ם דכהנים חייבים בשקלים ואיך מנחתם נאכלת ול"ל דבטלים ברוב הא לפעמים הכהנים שוקלים בראשון וצ"ל חוזר וניעור א"כ שפיר הארי' אסור דאף קמא קמא בטל מ"מ חוזר וניעור וא"ש ודו"ק:

ונשוב לסיומא הנ"ל אשר נעוץ סוף המשנה בתחלתו עם מאימתי קורין שמע בערבית וכ"כ התי"ט ע"ש ונראה דבגמ' אמרינן למה פתח בערבית ברישא ומשני דכתיב בשכבך ובקומך ואב"א דכתיב ויהי ערב ויהי בוקר ותמהו המפרשים דקארי לי' מה קארי איך ס"ד לפתוח בשחרית וכי לא ידע דכתיב ויהי ערב וכו' ולמה בתי' ראשון לא משני תיכף הך דויהי ערב כו' דהא מזו התחיל התורה ועיין ברשב"א בחדושיו ונראה דרבים מפורשים בתורה שנתקשו בהא דכתיב ויהי ערב ויהי בוקר דבממ"נ דודאי לא שייך שם ערב כי אם על זריחת האור והוא מלשון שקיעת ערב שערבה האור וא"כ אם האור נברא תחלה איך יתכן שם ערב קודם לבוקר הא בוקר קודם לאור ואח"כ חושך ואם לא נברא אור עד בבוקר א"כ בלילה ראשונה לא יתכן שם ערב כיון שכבר לא היה אור כלל ובמדרש נראה דרצה ליישב זה ואמר מלמד שהיה סדר זמנים קודם לכן ופירשו הרמב"ם במורה נבוכים דבלא"ה קשה מאמר חז"ל אלפים שנה קודם שנברא העולם היה התורה איך יתכן שנה אם אין גלגל ותנועה אבל פירש הוא גלגל היומי המסבב העולם יום ביומו היה קודם שנברא העולם ב' אלפים שנה והוא שקצב מדת שנה בסובבו העולם שס"ה פעמים ולכך שפיר הקדים ערב לבוקר כי הוא ערב מגלגל היומי שקדם אמנם שאר מפרשים תי' דלכך כתיב יום אחד ולא ראשון כמ"ש רש"י משום דתיכף בתחלה נברא אור וחושך והכל מעורבים ונא הבדיל ה' בינם עד סוף יום א' וביום א' שמשו האור וחושך שהוא יום ולילה כאחד וזהו ויהי ערב ובוקר יום אחד הרצון כי כל יום היה ערב ובוקר כאחד כי לא נעשה ביניהם הבדלה כלל עד שסוף היום הבדיל השם בין אור לחושך ולכך כתיב יום אחד ולא ראשון שהכל היה כאחדים ערב ובוקר ונ"מ בין ב' פירושים הנ"ל לפי' א' הוי ערב קודם בוקר וא"כ מהראוי להקדים ערב לבוקר אבל לפי' שני היו שניהם כאחד ואין לא' קדימה על חבירו בזמן כלל ומהראוי להקדים אור לחושך לחשיבתו ואמרינן ברבה מפני מה לא נאמר כי טוב בשני מפני שנברא בו גיהנם שנאמר כי ערוך מאתמול תפתה איזה יום שיש לו רק אתמול הוי אומר זה יום שני וחד אמר מפני שנברא בו מחלוק' והנה אם אמרינן שסדר זמני' היה קודם לכן ולכך כתיב ויהי ערב וכו' א"כ אף יום שני יש לו תמול שלשום כי סדר זמנים היה קודם ליום הראשון ואתי שפיר דהוא קאמר כך דאין כלי מחזיק ברכה אלא שלום והראיה דלכך לא נאמר כי טוב בשני מפני שנברא מחלוקת דל"ל שנברא בו גיהנם דכתיב ערוך מאתמול וכו' דהא לפני יום שני היה גם תמול גם שלשום דסדר זמני' קודם לכן והראיה דכתיב ויהי ערב ויהי בוקר דהך סברא ששנים שמשו כאחד נ"ל לדוחק ולפ"ז שפיר שאל מאימתי קורין שמע בערבית ברישא כברייתה של עולם דלולי הנ"ל היינו אומרים ששניהם שמשו כאחד וא"כ לאור קדימה כנ"ל ולכך בתי' הראשון בגמרא לא רצה לומר דס"ל כהך פירושא וא"כ שניהם כאחד שמשו מבלי קדימ' זמני' אמנם בתי' שני ס"ל להגמ' דיליף מברייתה של עולם דהיה קדימה זמנים לערב וכדעת המדרש דסדר הזמני' קודם לכן ובאמת גיהנם לא נברא בשני דהא שני יש לו שלשום רק לכך לא נאמר כי טוב מפני מחלוקת וזהו אין כלי מחזיק ברכה אלא שלום דלולי כן אין טוב ואיך יהיה ברכה בדבר בלתי טוב:

והנה ע"ז בש"י עולמות יש פנים אחרת בשנבין במ"ש רש"י בשיר השירים והן דברי המדרש חזית האלף לך שלמה ומאתים לנוטרים פריו עתידים או"ה לשלם כל מה שאכלו מישראל וכתיב קודש ישראל לה' ומה האוכל קודש משלם חומש אף או"ה ישלמו חומש וזהו מאתים לנוטרים פריו עכ"ל ומקשי' הא קימ"ל חומשא מלגאו ולא מלבר וא"כ יש כאן חומש מאלף מאתים וחמשין ולא חמשין גרידא והניחו המפורשים בצ"ע:

אבל הענין במ"ש הש"ך בהלכות חלה דשיעור חלה מ"ג ביצה וחומש וכתב דחלה במנין מ"ג וה' דחלה מורה על חומש דמרמז חומש יש ה' בסוף חלה שהרי א"א ליכתוב ה' במנין מ"ג אלא בתיבת חלה שהרי כשתקח בידך מנין ה' ישאר מנין ל"ח והרי חלה עכ"ל ולדעתי כוונתו הוא כך במ"ש בפסוק ויקרא שמו בית אל ואולם שם העיר לוז לראשונה והפי' דמה ביקש הפסוק להורות לנו שם מקדם וגם למה נקרא לוז:

אבל ידוע מ"ש במדרש דאברהם קראו הר ויצחק שדה ויעקב בית והענין כי המה חשבו כי מקום מקדש לה' לרב קדושתו כי שם נגלו אלהים אינו ראוי לישב אדם רק לשרידים אשר ה' קראו וגם זה בזמן מזמנים כאשר הוא באמת קדושת ק"ק וכן חשבו בכל הבית ולכך קראו הר ושדה מובדל מישוב בני אדם ואיך יעבור בו אדם במקום נורא כזה אמנם יעקב שישן שם השיג ברה"ק שזה יהיה בית לכל באי שם ושם יקבל ה' תפלתו כי זה שער שמים וכן שלמה אמר אפי' נכרי יכול לבוא לשפוך שיחו לפני ה' ולכך קראו יעקב בית מקום מוכן לבני אדם ליוצא ובא שמה שכנו חסידיו פרושי' ביתה. והנה ידוע בשרשי' לרד"ק וקונקרדאנציוס כי לוז שורשו נבדל מגזרת אל יליזו מנגד עיניך ונלוזים וכו' וזהו פירוש הפסוק ויקרא שמו בית אל היינו יעקב שהוא הרגיש בנבואה שיהיה מקום לבני אדם שמה יבואו ולכך קראו בית אל ואולם בראשונה חשבו שהוא מקום לרב קדושתו נבדל מבני אדם ולכך קראוהו לוז לראשונה כי לוז פי' נבדל כי חשבוהו היות נבדל מבני אדם לרב קדושתו ולכך לוז שפירושו נבדל ולכך מקים שאין מלאך המות שולט קרוי לוז להיותו נבדל משארי ערי ישוב ונבדל מסטרא דמסאבא והנה המדקדקים כתבו בחלה ששרשו חילול שהוא מגזרת חילול שבת והיינו שמחליש שבת וכן חלה הנפרשה מעיסה הגדולה מחלשת העיסה השיעור כמות' שהוא מגדר חלול ולכך נקראה חלה ואולם חלה במנין מ"ג ואם כן קשה חלה הוא מורה על הפרשתו מעיסה בגזרה רחוקה יותר נאות לקרותו לוז שהוא פי' נבדל שהוא נבדל מעיסה והעיסה חולין וחלה תרומה והשם זה יתכן בכל אופן יותר מחלה שהוא מלה המורה על הבדלה והפרשה ולוז ג"כ במנין מ"ג כמו חלה ועכצ"ל דלכך נקרא חלה כי צריך בי' ה' להורות על חומש ביצה וכשניתן בו ה' היה צריך ע"כ אותיות הנשארת ל"ח להשלים למנין מ"ג ולא סגי באופן אחר כי אין בשום תיבה שרש יותר מג' אותיות כנודע ולכך נקרא חלה והן דברים מכוונים בש"ך דוק ותשכח כי דברי מכוונים בדבריו ורבים חתרו לפרשו דברי הש"ך באופנים שונים וילאו למצוא פתת התרתו ולמ"ש פשוט ונכון כי הואיל וקרוי חלה ולא לוז על כן דה' מורה על חומש ביצה ודו"ק:

אמנם בגוף הדבר הוא לפי חכמת המבטא ידוע כי כל אותיות אהו"י הם נברות בתנועות גדולות שלפניהם לכן הרבה פעמים כתב בתורה נער וקרינן נערה בה"א כי הקמץ שתחת הרי"ש מורה על ה' ולכך א"צ לכתוב הה"א אמנם הה"א שנכתבה מורה על יותר הברה ודגשת המבטא ולכך חלה אלו כתיב רק חל וקמץ תחת הלמ"ד היה נקרא חלה בה' שהוא במספר מ"ג אמנם הה"א באה להורות על הברת המבטא שהוא מרמז על החומש:

וענין חומש יובן יותר כי ידוע כי האותיות נחלקו לה' מוצאות אהח"ע מהגרון וגו' וכבר כתבו בעלי מבטא כי אעפ"כ צריך עזר מן שאר מקום מוצאות להגות אותן רק אלו מקומות מוצאו' הן העיקרי ולזה באמת לדבר ה"א צריך כל מוצאות אבל להברה ה"א ביותר במבטא עד שהוא במפיק ומורגש יותר לזה א"צ רק מוצא מקומו לבד שהוא הגרון וזה פשוט ולכך חלה שיש בה ה' תוספות למפיק והמפיק הוא רק ממוצא אחד שהוא אחד מחמשה מוצאות הרי מורה על חלק חמישי שהוא מוצא אחד מה' מוצאות ולכך המפיק מורה על חמשת וכן במועל בקודש שהוא פוגם בשם הוי"ה ב"ה כי בשם נקרא על הקדש בכלל ואותיות הוי"ה תחת הוי"ו קמץ מורה על ה' וה' אחרונה נכתב למפיק והוא מורה על תוספת חומש כי ה' אחרונה נוספת למפיק בעלמא כי קמץ הוי"ו מורה על ה' ולכך חמישיתו יוסף עליו וכבר נודע כי מן ג' אותיות ראשונות של השם נסתעף ה' והוא כי אותיות יה"ו מספרם כ"א ורביע מהן הוא ה' כי אחד בלתי מתחלק כנודע והוא אות ד' משם והוא ה' שרביעית מן ג' אותיות הוא ה' ולהיות כי חלק מן אחד שנוסף על עשרים ג"כ מגיע קצת לה' לכך ה' אחרונה בשם בנקודה פסיע לבד להורות על מעט נוסף על החומש ולכך אמרו בפדיון חומש שא"א לצמצם שלא יהיה בו דבר יותר מחומש כמבואר בב"ק פ' הזהב ע"ש והוא הדבר כי יש בו חלק אחד מהאחד הבלתי מתחלק וזהו התוספות כי עיקר השם ג' אותיות כמ"ש וה' נכתב לתוספות בעלמא וזהו וחמשיתו יוסף עליו ולכך ג' אבות ד' אמהות כי ד' נפק מגו תלת הנ"ל וכן ביסודות אע"פ שיחסו היסודות לארבע מכל מקום שרשן רק ג' מים אש עפר ויסוד רביעי רוח נפק מביניהן בהתערבות חלקים יסודות הנ"ל וכן הדבר בה' אחרונה לכך קראו רוח אלקים רוח הקודש והבן והנה ידוע כי עכשיו השם הוא י"ה וחצי' שני' ו"ה אבל לע"ל יהיה השם שוה וחצי אחרונה ג"כ י"ה ויהיה שמו וזהו ביום ההוא יהיה ה' אחד כי לע"ל יהיה תחת וי"ו יו"ד ואם כן ג' אותיות יהיה במספר' כ"ה אם אתה לוקחי תוספות ה' שהוא ה' אחרונה אינו חומשא מלגאו כי הוא יותר מששה רק הוא חומשא מלבר כי מלבר בכ"ה ה' החומש ולע"ל יהיה ה' אחרונה חומשא מלבר ולכך עכשיו החומש מלגאו השכינה שהיא ה' אחרונה נסתרת היותו מלגאו פנימי אבל לע"ל יהיה מלבר וראה כל העם את כבוד ה' ונגלה כבוד ה' לעין כל בשר והבן. ואם כן לע"ל יהיה חומשא מלבר ולכך האומות שישלמו מה שמעלו בקודש לע"ל ואז יהיה חומשא מלבר לכך לא ישלמו לאלף רק מאתים כדין חומשא לבר ולכך כתיב מאתים לנוטרים פריו וא"ש: