יערות דבש – חלק ב – קטע 13

אך זהו למאמר הגמרא דהזכיר הי"ט בשביל חזרת הדיבור אבל במדרש דלא נזכר מן חזרת הדיבור כלל רק מן ביטול גזרה ק' שפיר מה עשה שמחה זו כיון דיש בו רעה לזקנים בני ס' וזהו כוונת התוס' דהקשו דבירושלמי לא היה שמחה מפני הדיבור שחזר רק שידעו כי פסקו הגזרה ואם כן ל"ל כי בשביל זה היה השמחה דלא חשבו שימנה מן שעת מנין אייר דהא זה רעה לאותן זקנים שהיו אז בפחות מס' וקושית התוס' שפיר וא"כ א"ש דלר"ת ל"ק הך קושיא דהא ר"ת לא מפרש כפי' הריטב"א והך דירושלמי חולק אבבלי ל"ק לי' לר"ת כנ"ל ודוק ובזו הייתי אומר לתרץ מה שהקשה התוס' לפי' רשב"ם דלא מתו בשנת מ' ובשנה שנייה ג"כ לא מתו בט"ב דהא לא נגזר גזירה רק בי"ז באלול א"כ לא מתו רק בל"ז שנים ול"ז פעמים ט"ו אלף ופרוטרוט אינו עולה לת"ר אלף איש פקודי משה דלפמ"ש ניחא דודאי יפה הקשינו לשמחה מה זו עשה דלא קחשיב רק אותן שהיו במנין באייר אם כן לעומת זה אף בני ס' היה במנין אבל היות שהקב"ה חפץ חסד ומדה טובה מרובה על וכו' כי רבים רחמיו ולענין זקנים אף שהיו בני ס' במנין אייר מ"מ כיון דבשעת גזירה היו יותר מס' לא חל עליהם הגזירה ובני כ' אף דהיו בני כ' בשעת גזירה הואיל ובשעת מנין היו פחות לא חל הגזירה וזהו מרחמי ה' ולכך קבעו לשמחה כי היה חסד ה' מכל צד ולפ"ז בלי ספק שחסרו מן המנין ת"ר אלף שהיה במנין אייר כי לא ימלט שבין כך במשך ד' או ה' חדשים היו אנשים שזקנים יותר מבני ס' ולא חל עליהם ואם כי לעומת זה אנשים שהיו אז פחות מבני כ' במנין ובשעת חטא וגזירה היה בן כ' ואם כן לעולם המנין בשלימות לגבי אלו הלך הקב"ה אחר המנין ולגבי זקנים אחרי חטא וא"כ חסר המנין מן ת"ר אלף ולכך לא מתו רק בל"ז שנה ט"ו אלפים ופרוטרוט וזהו ברור ומכוון:

והנה נשוב להנ"ל כי דעת התוס' דמתו בט"ב שנת מ' ולא היה הדיבור עד ט"ו מפני ימות אבילות והקשינו לעיל הא עדיין לא תמו ימי בכיי' ואבל אהרן שהיה משך ל' יום ונראה כי ודאי כמו שיש אבילות למטה כביכול יש אבילות למעלה כדמצינו במבול שהתאבל הקב"ה למעלה ובזמן שאדם בצער כביכול השכינה אומרת קלני מראשי קלני וכו' ולכך כשיש כביכול אבילות למעלה לא חל רה"ק ודיבור אבל זהו במות בתוך חטא אבל במות צדיקים גמורי' למעלה חדוה כי נקדש למעלה במקדש של מעלה ואמרינן הלולא דרשב"י במותו ואין כאן עצב כי יקר בעיני ה' המותה לחסידיו וא"כ לא פסקה רוח קדשו ושכינת עוזו לכך על מיתות דור המדבר שמתו בחטא' היה עצב ואבילות ולא שרה הרה"ק כראוי אבל במיתת אהרן קדוש ה' היה חדוה למעלה ולא פסקה רה"ק אף כי למטה בכי למעלה שמחה וחדוה והראיה ע"ז:

ונראה כי אמרינן ביום חתונתו זה מ"ת וביום שמחת לבו זהו בנין בה"מק ורש"י בשיר השירים פי' בנין בה"מק היינו יום הקמת המשכן שהוא ח' למלואים וק' איך נאמר ביום שמחת לבו הלא בו ביום מתו נדב ואביהוא קדושי עליון אשר ממש נשגב מעלתם ממשה ואהרן ועכצ"ל דהיא נותנת הואיל והם צדיקים וה' נקדש יש שמח' למעלה ולכן קרוי שמחת לבו וזהו דברי הגמ' לא היה י"ט לישראל כט"ו באב וק' ט"ו באב למה אי דחזר הדיבור בממ"נ ל"ל חזר תיכף לאחר ט"ב ואי דטרודים באבילות א"כ אף בס"ו נמי הא היה עדיין אבל אהרן וצ"ל לחלק בין העדר איש בחטא למית' צדיק גמור כנ"ל וע"ז קאמר וכן הוא אומר צאינה וראינה וכו' ביום שמחת לבו זהו בנין בהמ"ק והיינו חנוכת המשכן כמ"ש רש"י וק' הא מתו נד"ו ואיך קריה ליה שמחת לבו וע"כ במות צדיקים גמורי' אין עצבות לפני המקום ושפיר חל רה"ק והיה הדיבור למשה ודו"ק:

ונשוב למה שהתחלנו בסיום ש"ס כי לאחר דתנא להך משנה מחלוקת ר"א ורבנן בחלות דבש וכן מחלוקת דב"ש וב"ה בחלות דבש מאימתי נעשה משקה תנא להך דריב"ל שעתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק ש"י עולמות הך דריב"ל מה שייכות לכאן ומה פתרון הדבר מש"י עולמות וכבר כתב הרמב"ם שהוא דרך גוזמא וכוונה שיהיה לצדיקים תענוג רב ע"ש גם י"ל כוונת חז"ל מה שייכא הך דרשב"ח לכאן דאין כלי וכו' ואם יסיים בדבר טוב כי סיים להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא וגם הקשה התי"ט הא רשב"א קשיש מריב"ל ה"ל לאקדומי דבריו ותירץ בדוחק וגם יש להבין בשבת וב"ב מ"ט דר"א דחלות דבש הוי כמחובר דכתיב ויטבול ביערות דבש מה ענין יערות לדבש אלא מה יער מחובר אף דבש מחובר וכו' ויש להבין חדא מה קשי' הא יערות פירושו חלות דבש כדכתיב בשיר השירים באתי לגני וכו' אכלתי יערי עם דבשי ועוד למה לא רמז לנו התורה דין זה דחלות דבש בכוורת קרוי מחובר בשום מקום רק גבי יהונתן מה שייכות לדין זה עם הך דטבל יהונתן בדבש לטעו':

ונראה ליישב הכל דהרמ"א הביא בא"ח סימן ר"י בשם הכלבו דיליף ממדרש שמואל דלכך פדאו ליהונתן דלא אכל רק טעם מכאן אמרו מטעמת א"צ ברכה וכתב דמכאן משמע אפילו בלע דהא יונתן בלע וקשה דלעיל פירש הש"ע אפילו בכל שהוא חייב לברך ותירץ המג"א דוקא באין רצונו לאכול יותר מן משהו בזו צריך ברכה אבל כשרוצה לאכול יותר רק איסורי' דרביע עלה מנע עצמו משום איסור מבלי לאכול יותר הרי זה בכלל טעמו ואין צריך ברכה עכ"ל:

ויש לתמוה הא יונתן לא ידע דאביו השביע ואם כן כשלא אכל כשיעור לא היה מחמת איסור כי הוא לא ידע שהשביע אביו כלל ודוח' לומר דרצונו היה להטביל עוד פעם מטהו בדבש רק איש ישראל נגש ואמר אביך השביעך וכו' ומחמת זה נסוג אחור דמנ"ל זה ומי ידע שכך היה בלב יהונתן להטביל עוד פעם ולטעום עד שדנהו בכלל מטעמת אולי לא חפץ יותר כדכתיב ראו כי מעט טעמתי ואורו עיני ואם כן אין זה בגדר מטעמ' לשיט' המג"א ואם כן פדיי' במועיל בחרמו של אביו ולא משמע בקרא שביקש עוד לטעום:

ונראה ליישב דהמג"א בסי' ר"פ הביא קו' בשם בה"ז על חסידים הראשונים שקיימו מצוה עונה בשבת איך אכלו חולין עטה"ק והמג"א הוסיף להקשות בקושיא כשהיו טמאי' למת מצוה איך אכלו פת בשבת וקושיא זו יותר חזקה דעל חולין בטהרה אזהרה לכל ישראל כמ"ש התוס' בריש חולין והתקדשתם וכו' אזהרה לישראל לאכול חולין בטהרה ותירץ דכל הטעם לאכול משום סרך תרומה וקדשים ובימי טומאתו לא שייך כן ועוד תירץ דהיו אוכלים פת הנילוש במי פירות ושתה משקין מנהר ולא נגע בו כלל עכ"ל ויש להבין הא כל קושייתו דבשבת בעינן פת ואם כן מה תירץ דאכלו פת הנילוש במי פירות אם כן ה"ל פת הבאה בכסנין ולדעת הרבה פוסקים בסי' קס"ח בפת כה"ג אין מברכין המוציא ואין יוצאין בה ידי סעודת שבת:

ונראה ליישב דהתוס' בפסחים חלקו ארש"י דס"ל דפחות מכביצה אוכל מטמא דלא כן הוא וכתב דרש"י חזר בו מעצמו וס"ל דאינו מטמא בפחות מכביצה והרמב"ם בהל' טומאת אוכלין פוסק דאפילו משהו אוכלין מקבל טומאה ונלאו המפרשים להביא ראיה לדבריו ואני מצאתי ראייה ברורה לדבריו דאמרינן בזבחים ובחולין פרק ג"ה ריהג"א טמא שאכל טהור בכרת ולא טמא שאכל טמא וחכ"א אף טמא שאכל טמא אמרו לו לריה"ג אף טמא שאכל טהור כיון שנגע בו טמאוהו ופרכינן בגמרא שפי' קאמרי רבנן לריה"ג ומשני בנטמא הגוף תחלה וכו' וק' מה קושיא הלא שיעור אוכלין אסורים בכזית א"כ שפיר מצינו טמא שאכל טהור דהיינו שאכל פחות מכביצה קדש רק בכזית ולא טמאוהו ונענש בכרת כטמא שאכל הקדש בשיעור כזית ואפילו לשיטת הרוקח דס"ל דבכזית מקבל טומא' ולכך מצריך נ"י לכזית מ"מ ל"ק דאטו מוכרחת לאוכלן בבת אחת הלא יכול לאכול חצי זית ותיכף חצי זית שני וכיון שאכלן בכא"פ מצרפין לכרת כמבואר במשנה בכריתות וטומאה ליתא בהו דכל חתיכה הוא פחות מכזית ואין כאן קבלת טומאה כלל ועכצ"ל כרמב"ם דמשהו מקבל טומאה וא"ש: ובאמת

הייתי אומר לשיטות התוס' דקושית חכמים הוא מדאמרינן בזבחים פ' ב"ש דתלתא פעמים לכפר כתיב בדם חד למעוטי מעילה וחד למעוטי נותר וחד למעט טמא דאם טמא אכל דם קודש דאינו בכרת בשביל טומאה וא"כ כך שאלו חכמים לריה"ג לדבריך דאין בו כרת רק כשאוכל קודש טהור ולא טמא אם כן ל"ל קרא למעט דם מכרת הא כשנגע בו טמאה ול"ל כנ"ל דאוכל בפחות מכביצה דדם משקה היא ומשקה מטמאית בכל שהו לכ"ע וא"ש:

אך לפ"ז אין מקום לקושית התוס' בחולין דהא בתרומה דרשינן באמת טמא שאכל תרומה טמאה אינו במיתה דכתיב כי יחללוהו פרט לזו שמחוללת וקשה להבין היכי משכחת לי' הא כיון שנגע בו טמאוהו ולפמ"ש ניחא דמשכחת ליה דאוכל בפחות מכביצה וצ"ע ועכ"פ יש להרמב"ם ראיה חזקה וברורה כראי מוצק ממתני' הנ"ל ונשוב להנ"ל לשיטות התוס' וסייעתו דאינו מטמא בפחות מכביצה א"צ להרב ממ"א לחרד כל החרדה איך עושין באכילתו פת לשבת אף דבשבת בעינן פת מכביצה מ"מ יכול לאוכלה זא"ז ג' או ד' חתיכות כל א' רביעית ביצה ואוכלן בכא"פ ויוצא ידי אכילה כנודע וטומאה לית בהו דליכא בהו שעורא אמנם קושייתו למ"ד דאפילו משהו טמא וע"ז תירץ שפיר דאכלו פת הנילוש במי פירות ול"ק הא לדעת הרבה פוסקים הנ"ל ה"ל פת הבאה בכסנין ואין יוצא בשבת דהפוסקים אלו סוברים כהתוס' דפחות מביצה אינו מטמא ובלא"ה לק"מ וא"ש:

והנה עדיין דבריו צריך ביאור במ"ש במשקה דשתה מי נהר כמ"ש השל"ה ואולם המג"א גופא לקמן ביו"ד ימי תשובה הקשה על של"ה דהא קיי"ל פה ולשון אינם בית סתרים א"כ בפה מטמא וסותר דברי עצמו וצ"ל דודאי כבר תי' המג"א בתירץ ראשון דבימי טומאתו לא שייך חולין בטהרה דכל טעמא משום סרך תרומה וקדשי' וזה לא שייך בימי טומאתו וא"כ צ"ל כתי' השני ולא חשש לסברא זו היינו משום דאם מורגל לאכול חולין טמאים אף ימי טהרתו יאכלן כי ישכח כי יאכלם אז שהיה טמא רק יהיה מורגל לאכול חולין שנגע בם טמא ואף בימי טהרתו יאכלן:

אך זהו אם נטמא במגע יד וכדומה אבל אם הם טהורי' באמת עד הגיע לפיו ופיו טמאו א"כ זה אינו במציאות ואפשרות שיטמאו פה אותו כי אם שהוא טמא דאל"כ מאין יגיע להם טומא' כשהן בפיו ולפ"ז ליכא כאן סרך דיאכלם כן בימי טהרתו דכיון דנזהר לבל יטמאו עד הגיע לפיו א"כ כשיעשה כן בימי טהרתו הרי אכלן בטהרה דפיו א"א לאשכוחי להו טומאה רק כשהוא טמא אבל בימי טהרתו א"א א"כ שפיר יכול לעשות כן בימי טומאתו דלא שייך על טומאת פיו סרך לימי טהרה ודברי מג"א נכונים וברורי' להוגה בם:

ואחר עמדנו על כל זה נשוב לקרא דיהונתן הנ"ל כי יש לדקדק בקרא דבקרא כתיב כי הדבש הולך ע"פ כל השדה ופי' שהי' זב מן החלות הקרואים יערות על כל פני השדה ולמה טבל יהונתן דוקא מטהו בחלות דבש ולא בדבש הזב שהוא משקה מפסול' שעוה ויותר טוב מלטבול בחלות דבש וגם למה סבל במטהו וישימהו על פיו ולמה לא לקח ביד ואכל ומטהו זו מה טיבו:

אבל טעם הדבר כך הוא דהא בגמרא דב"ב פרק הספינה אמרינן דדבש בחלה הוא אוכל אבל דבש הזב ממנו ונפרד משעוה הוא משקה מז' משקין המכשירין כנודע וא"כ אם זב דבש מהחלה לחוץ לא סגי דבעת זיבה לא יכשירו להחלות אשר זב ממנו והם החלות אוכלי' המקבלי' טומאה ואם כל אבותינו אוכלין חולין בטהרה וכבר כתבתי לעיל דדרשינן מן והתקדשתם דיש אזהרה לאכול חולין בטהרה ביותר מצינו להדיא בשאול וביתו שאכלו חולין בטהרה כדכתיב בדוד שלא בא אל הלחם ואמר שאול ליהונתן מקרה בלתי טהור ופי' רש"י ורד"ק שאכלו חולין בטהרה ע"ש ויהונתן היה אז טמא למת כי הכה מצב פלשתים ועשה ישועה גדולה בישראל כדכתיב וחלל חרב חרב ה"ה כחלל ועכו"ם מטמאים במגע כדקיימ"ל ולא אמעטו אלא מאהל וא"כ חרד לאכול בטהרה ומה עשה אכל בפחות מכביצה ואינו מקבל טומאה רק אלו לקח מן הדבש הזב מהחלות והלך ע"פ השדה זהו קרוי משקה כמ"ש התוס' ורשב"ם ובמשקין אינו שיעור וא"כ כשיגיע לפיו יטמאוהו ולכך לקח מהחלות שהם קרוים אוכל ובאוכל בעי שיעור ביצה והוא לקח בפחות ונתנו לתוך פיו ולא נטמאו בפיו ולא אכל בטומאה רק כשיקח מהחלות חתיכה דבש והחלות הם יותר מכביצה א"כ בשעת לקיחה יגע בחלות ויטמא אותו ולכך התחכם לבל יגע בו יד כי אם לקח במטהו אשר בכפו ומטה פשוטי כלי עץ ואינו מטמא ומשם לקחו לפיו ופיו לא נטמא היות' בפחות מכביצה וא"כ אכלן בטהרה כראוי וא"ש כל ענין הפסוק:

ובזו צדקו דברי המגן אברהם דלכך קרוי גבי יהונתן מטעמת ולא אכילה דיהונתן נכסף היה לאכול יותר מכביצה להשיב נפש רק לבל יטמא בפיו לא אכל רק פחות מכביצה כנ"ל וא"כ כיון דדעתו לאכול יותר רק מכח איסור אבל בפחות הוי מטעמת ולא קרוי אכילה ואין בו ברכה כלל וא"ש אך זהו אם אמרינן דחלות דבש קרוי אוכל אבל לפי מה דפליגי ב"ש וב"ה בחלות דבש מאימתי קרוי משקה וקאמר ב"ש לפי גי' הר"ש משיהרהר דהיינו שיהרהר ליקח הדבש ולרסק מכוורת תיכף קרוי משקה וא"כ לפ"ז יהונתן שהרהר ליקח דבש מיערות הרי קרוי משקה ואם כן בכ"ש מטמא וע"כ צ"ל דסמך אחד תי' של המג"א הואיל ולא נגע בו כי לקחן במטה דהל"ל פשוטי כלי עץ ומה שיטמאו בפיו לית לן בה דלא שייך ביה סרך תרומה וקדשים וא"כ לפ"ז היה יכול ליקח אף מדבש שהלך דמ"ש גם בזה קרוי' משקה והדרא קושיא הנ"ל לדוכתיה למה לקח מיערות אבל י"ל דידוע בטהרות אוכלין שהיו מונחי' וטמאי' עוברים ושבים שם ביש להם רשות ליגע דטמא כמבואר בכמה דוכתי' בטהרות:

ולפ"ז יהונתן שלא ידע ששאול החרים מבלי לאכול וישראל היו תאבים להשיב נפש כדכתיב ויאמר יהונתן עכר אבי את הארץ וכו' וכל ישראל היו בחזקת ט"מ כי הרגו ועשו חללים בפלשתים ואם כן כל הדבש בחזקת טומאה כי אין ספק שנגע בו אחד מהעם כי יש להם רשות ליגע כדכתיב בקרא ואם כן טמאו ולא כ"ע נזהרים ליקח בפשוטי כלי עץ ולא יהא אלא ספק ספק נגע ביד ודבר המטמא וקיימ"ל ספק טומאה ברה"י טמא ומה שהוא ר"ה או כרמלית לשבת רה"י לטומאה כנודע וכמ"ש הרמב"ם בהלכות אבות הטומאה ורש"י פי' בשבת דיער ה"ה כרמלית וזהו היה ביער כדכתיב וא"כ מידי ספק מגע לא נפק וספק טמא ולא היה יהונתן יכול לאכול אמנם ר"א דס"ל דחלות דבש חשוב מחובר דהקישן הכתוב ליער מה יער מחובר אף דבש מחובר ולכן בשבת חייב ולכך אין מקבל טומאה במקומו דחשיב מחובר ולא מקבל טומאה א"כ יהונתן דלקח מיערות דבש בעוד הדבש בחלות הכוורת קרויה מחובר כדדרש ר' אליעזר דלכך נקרא יערות דבש ואינו מקבל טומאה ול"ל למגע דאם יגעו בו כל הטמאים אינו מקבל טומאה אבל מדבש שהלך לא לקח כי זה תלוש ומקבל טומאה ויש כאן ספק מגע שנגעו בו טמאים וטמא ולכך רמז לנו הקרא בזה דדבש בכוורתו נמשל ליער להיות דין מחובר עליו להתנצל בעד יהונתן דנפשו מטומאה לא אכל ולכך אכל מיערות דבש שאין בו חשש טומאה ואתי שפיר:

וא"כ אזלי לשיטתו דרבנן סבירא ליה כבית הלל דאף שיהרהר קרוי אוכל אם כן י"ל דלא חשש יהונתן למגע אחרי' ואפשר דסבירא ליה כרמב"ם דס"ל יער ר"ה לשבת וה"ה לטומאה והוא דנטל מיער ולא מדבש ההולך דזה קרוי משקה ומטמא במשהו ויטמא בפיו ולכך נטל מיערות דבש דהוא אוכל ולקח פחות מכביצה כנ"ל אמנם ר"א ידוע היא דשמותי הוא דהיינו מתלמידי בית שמאי וב"ש סבירא ליה משיהרהר אם כן אין זה מספיק בנטילתו מיער דמ"ש דגם זה קרוי משקה וע"כ צ"ל דיער כרמלית וחשש משום מגע ודבש בכוורת דומה ליער דחשוב מחובר ואינו מקבל טומאה במקומו ולכך לקח מיער ולא מדבש שהלך כי זהו בכלל הספק מגע מה שא"כ זה דאינו מקבל טומאה וא"ש וכל אחד אזיל לשיטתו והדברים ברורים ברוך שבחר בהם ובמשנתם:

ולפ"ז לר"א דצ"ל דלא היה חשש לטומאה שבפיו כתי' המג"א עדיין הי' סיפוק ביד יהונתן לאכול איזה שירצה דמ"ש דבמשקין אין הבדל א"כ חזר הדבר במ"א הנ"ל במקומו דאין זה בכלל מטעמת דל"ל דהיה כוסף לאכול יותר וארי' דאיסורא רביע עליו והיינו כמש"ל משום טומאה דהא לית ביה הבדל משום טומאה ומוכח לשיטת ר"א לא הוי טעימת יהונתן בכלל מטעמת וצ"ל דס"ל לר"א כאידך דעה במדרש דלכך פדאו ליהונתן לא מטעם מטעמת רק מטעם שהתירו לשאול על שבועתו והנה דעת הגאונים דעל שבועה אין נשאלין אלא מדוחק והקשו הפוסקים הא היתר ילפינן מהך באפי נשבעתי ואהדרינהו ביה וכו' וכי שייך לגבי קב"ה דוחק מיהו לפמ"ש על הא דאמרינן בר"ה כתיב אשר לא ישא פנים וכתיב ישא ה' פניו אליך ומשני בגז"ד שיש עמו שבועה לא ישא פנים שאינו חוזר וגז"ד שאין עמו שבועה חוזר ונושא פנים והקשו איך אמרינן גז"ד בשבוע' אינו חוזר הא אמרינן באפי נשבעתי והדרינהו ביה הרי שהיה על דור המדבר לבל יבואו למנוחתם בשבועה גז"ד ומ"מ חוזר ותירצו כי התם בדור המדבר מהדין זכו לעה"ב כדאיתא בפרק חלק הכתוב קוראן חסידי כורתי בריתי והיו צדיקים רק בשביל חטא מרגלים אינו מהראוי היה לשלם להם עוה"ב ואין קב"ה מחליף זכות בחובה ולכך אף דנשבע באפו אחר כך הדר ביה אבל כאן בר"ה מיירי דע"פ הדין נגמר הדין רק לפנים משורת הדין על ידי נשיאות פנים יחזור הקב"ה ובזו אינו חוזר רק קודם שבועה ולא אח"כ וא"כ אף הא דלעיל מיושב בדעת הגאונים דשם אצל דור המדבר הכל קרוי מדוחק כי ח"ו ה' לא יעות משפט ומהדין מגיע להם עה"ב ולכך נשבע ה' וינחם אך זהו אם מגיעים לצדיקים עה"ב ע"פ הדין אבל לפי המדרש טובתי בל עליך כל מה שהקב"ה נותן לצדיקים לעה"ב אינו נותן להם בדין רק במתנת חנם כדכתיב וחנותי את אשר אחון א"כ עדיין קושיא הנ"ל במקומו:

ובזה יובן ואתחנן אל ה' ופירש"י במתנת חנם ויאמר ה' אלי אל תעבור ודרשינן במדרש כבר נשבעתי והיינו כמ"ש כי היותו מבקש במתנת חנם א"ל הקב"ה כבר נשבעתי כי בנשיאות פנים אין הקב"ה חוזר בשבועה משא"כ אלו הי' מגיע לו בדין היה הקב"ה חוזר בשבועה וא"ש ונראה כי זה שאמר ריב"ל עתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק ש"י עולמות פי' כך כי העולמות שינחיל הקב"ה לצדיק לעה"ב אינו בדין מי הקדימני ואשלם אמר ה' רק במתנות חנם וש"י ידוע פירושו מתנה יובל ש"י למורא ובפרט ש"י נחלה וזהו כל העולמות שינחיל הקב"ה יהיה במתנה וזהו ש"י עולמות כי העולמות יהיו במתנה: