יערות דבש – חלק ב – קטע 12

ועדיין קשה איך אמר לו שימות ביום השבת א"כ תמיד ביום א' ב' ג' וכו' לא ישוב כי עוד זמן עד סמוך לשבת:

אבל כבר אמרו בגמרא ושננתם א"ת ושננת' אלא ושלשתם לעולם ישליש אדם שנותיו שליש מקרא וכו' ופריך מי ידע כמה חי ומשני אלא ליומי פירש"י שני ימי' מקרא שני ימים משנה שני ימים תלמוד והקשו תוס' עדיין מי ידע שיחי' ששה ימים כאלה:

ונראה דהתוס' כתבו בריש יומא דרבנן סברי דלא חיישינן למיתה אפי' דחד אע"ג דביבמות חששו למיתה דחד וחלקו שם בין זמן מרובה דחיישינן למיתה דחד ובזמן מועט אפילו למיתה דחד לא חיישינן וביה"כ גבי כה"ג הוי זמן מועט והנה תוס' סתמו דבריהם ולא פי' מהו זמן מרובה ומהו זמן מועט לדבר זה אבל נחזי אנן דלפי מ"ש הרמ"א בתשובותיו בשאלה קכ"ד דהא דאמרי' אשה אחרת מתקנין לו ואמרינן דצריך לכנוס אותה היינו בבעילה גמורה ולא בחופה ולכך אינו כונס ביה"כ כאשר תמות אשתו דהא אין שבות במקדש ע"ש ולפ"ז ע"כ אשה אחרת דכונס לר"י היינו שבעה ימים קודם יה"כ דבימי הפרישה א"א לו לבעול דהא חוששין שמא תמצא ספק נדה ופורשין אותו מביתו וא"כ ע"כ זמן שבעה ימים קודם יה"כ מיקרי זמן מועט ולא חיישינן למיתה:

וא"כ א"ש הא דמשני ליומי כפי' רש"י שני ימים מקרא וב' ימים משנה וכו' ולא קשה קושי' התוס' מי ידעינן כמה חי דז' ימים הוא מועט ולא חיישינן למיתה כלל וכן בדוד אף דידע דלא ימות רק בשבת כי בלא"ה ז' ימים לא חיישינן למיתה אבל מ"מ אמרו מחד בשבתא לשבתא הרצון שתיכף ישוב בתשובה כי יתן ללבו כאלו מת בשבת ויחזור מיד בתשובה וא"ש: מדרשה זו נחסר עוד איזה דפין. מה שנאבדו וראוי לאומרו עליהם חבל על דאבדן ולא משתכחין כי הי' בהם דברי חדודין והמקום ימלא החסרון שהמצא ימצא ויחזירן וידפיסו אי"ה בקונטרס אחרון אמן כן יהי רצון: דרוש נחמד מ"ש הגאון הנ"ל בק"ק מיץ בט"ו מנחם שנת תקה"ל בסיומי שיתא סדרי משנה והמעיין בו ימצא מלא כף נחת כי כולו מלא חריפות בש"ס ופוסקים ואגדות:

אמרינן בש"ס דתענית לא הי' י"ט לישראל כט"ו באב וכיה"כ שבה' בנות ישראל וכו' וכן הוא אומר צאינה וראינה בנות ציון וכו' ביום חתונתו וביום שמחת לבו ביום חתונתו זה מ"ת וביום שמחת לבו זה בנין בהמ"ק עכ"ל ויש להבין מה ענין הך קרא ומהו שדרשו בו להך דיה"כ וט"ו באב היה י"ט לישראל דאף דנפרש דהך דיה"כ הוא נרמז במ"ת כמ"ש דניתנ' בו לוחות אחרונות מ"מ הך דבנין ביהמ"ק אינו ענין כלל דהך דט"ו באב ומכ"ש יום מ"ת וכבר דחקו בו המפרשי' לתרץ אבל נראה במה דאמרו בגמרא דב"ב פ' י"נ בט"ו באב פסקו בו מתי מדבר דאמר מר עד שלא כלו בו מתי מדבר לא הי' דיבור עם משה וכו' וכתבו התו' ד"ה יום שכלו וכו' דמתו בט"ב והי' אבילות עד יום ט"ו ומאז החל הדיבור עם משה אבל הרשב"ם פירש בשם ירושלמי ומדרש דחפרו בט"ב ולמחרת היו חיים ולא מתו כאשר חשבו וחשבו אולי טעו בקביעי דירחא עד יום ט"ו דאתמלאי סיהרא וקשה לפי' טובא שאם לא מתו בשנה ההיא למה נתעכב הדיבור שנה יותר שלא חזר כן הוא בגירסא ישנה וכן הוא ברמב"ן בחידושיו בב"ב אבל המהרש"א כתב הגי' ישנה ויותר שהוא מט"ב שנת ל"ט עד ט"ו אב שנת מ' דל"ל דסבירא לי' לרשב"ם דמן ט"ב עד ט"ו בשנת ל"ט הי' אבילים ולא הי' רה"ק למשה דא"כ מי דחקו לפרש דלא מתו בשנת מ' דלמא מתו ולכך בא רה"ק בט"ו כאשר נשלם ימי אבילות ודוחק להגיה בגמרא ובפרט הרמב"ן כתב להדיא כך ונ"ל דהקושי' היא רק משנ' ולא יותר:

בשנבין מה שהקשה הר"ת לרשב"ם עוד קושיא וז"ל ועוד שלא הי' שמחה מפני הדיבור שחזר אלא שאז באתמל' סיהרא ידעו שפסקו הגזירה ופי' המהרש"א דבגמרא משמע דעיקר י"ט ושמחה הי' דחזר הדיבור עם משה ואלו בירושלמי לא משמע רק מחמת דבטלו הגזירה ותי' התוספות בשם ר"ת לקיים המדרש דבתחלה נגזר עליהם אפי' על בני עשרים בצמצום ולבסוף ריחם ה' עליהם ולא מתו אלא אותן שהיו בעת הגזרה כ' שנים וחודש א'. והקשו התוס' גופא דעדיין אינו מיושב ל"ל חוזר הדיבור בט"ב שנת מ' דכבר בטלו הגזרה וצ"ל דהואיל והיו עצבים דהיו חושבים דטעו לא שרתה שכינה א"כ אף לפי' רשב"ם לק"מ די"ל דאף דפסקה הגזרה בשנת ס"ל מ"מ הואיל והם לא ידעו כן יחשבו דימותו בשנת מ' ג"כ לא הי' שורה שכינה בעצבון דמ"ש לששה ימים ומ"ש כל השנה וגם הקושיא של ר"ת על הרשב"ם דבמדרש לא נזכר מענין שחזר הדיבור רק השמחה מחמת ביטול הגזירה גם לר"ת קשה דסוף סוף הי' השמחה מחמת שריחם ה' עליהם ובגמ' נאמר מפני דיבור שחזר:

וליישב נ"ל ג"כ מה שהניח היפ"ת ויפ"מ בצ"ע דאיך ס"ד דטעו ה' ימים הא ט"ב בט"ל מתו א"כ ע"כ בשנת ט"ל הי' קביעות נכון בלי טעות ואיך אפשר דהי' מן ט"ב ט"ל עד ט"ב מ' טעות ה' ימים בקביעות הלא דבר זה מהנמנע וצ"ל והוא דר"ח כתב במדבר לא היו מקדשים ע"פ ראי' רק ע"פ חשבון כי לא ראו חמה ולבנה כי הענן כסה אותה וצ"ל בכל המדבר אפי' לחוץ הענן לא הי' רואים אותו כי לולי כן היו משלחים שלוחי' חוץ למחנה לראותה ולהעיד עלי' בב"ד של משה כמו שהיו בירושלים משלחים שלוחים מהלך יום א' ולכך פי' המפרשים זקנים שבדור שאמרו פני משה כפני חמה וכו' כי הדור הנולדים במדבר לא ידעו כי לא ראו ולכאורה יש לתמוה מנ"ל לר"ח זה אמנם מצאתי לו ראיי' ברורה מגמ' דאמרינן בערכין דאין עושין יותר מח' חדשים חסירים בשנה וקאמר הש"ס מ"ש ט' דלא משום דא"כ מייתר סיהרא ג' ימים פירוש כשיגיע ר"ה יהי' עדיין לבנה ישנה עומדת ג' ימים ח' נמי קמייתרי ב' ימים ומשני שהי' שנה לפני מעוברת דל ירחא חסירא בהדי מליא' ובחד יומא לית ליה ביה דסברי חזי ולא אדעתי עכ"ל ויש להקשות לפ"ז דא"א לעשות ח' חסירים רק ששנה הקודמת הי' מעוברת איך אמרינן בפ' ר"ע בשבת דשנה ראשונה לצאת ממצרים משה עבד ח' חסירים הא אז בניסן נאמר לו חודש זה כזה ראה וקדש והי' לבנה במולדה מכוון כמ"ש רש"י ומדרש א"כ איך אפשר שבשנה זו יהי' ח' חסירים הא אייתר לי' משנה ב' ימי' ולכאורה צ"ע וליישב צ"ל הא דאמרינן בשנה מעוברת דאעפ"כ אייתר ליה חד יומא מ"מ לית לן בה דסברי חזי ולא אדעתי' דמה בכך מ"מ קמי' שמיא גליא דנעשה חודש ועדיין הלבנה ישנה עומדת יום א' ועכצ"ל דבאמת אין נ"מ בעמידת הלבנה דהתורה מסרה הקביעות לב"ד ואתם אפי' שוגגים ואתם אפילו מזידין ומוטעין רק ה"מ היכי דלא מיחזי כשיקרא נגד המוני עם אז רשות ביד ב"ד לעשות כאוות נפשם אבל לא במקום דמיחזי כשיקרא וכן אמרו בגמ' דר"ה גבי מאיימין על העדים:

ובזו יובן הא דאמרינן בר"ה במשנה דריב"ק ורבי יהושע אמרו עידי שקר הם האיך מעידים על אשה שילדה ולמחר כריסה בין שיניה ור"ג קבלו פעם באה בארוכה ופעם באה בקצר' ולכאורה ק' הא כתב הרמב"ם בהל' קידוש החודש ב"ד מחשבין ע"פ סוד עיבור ומהלך לבנה אם אפשר שיהי' לבנה נראה אז כי כבר עבר זמן ממולד או לא למה נ"מ אם ע"פ חשבונם א"א לראות עוד הלבנה חדשה והעדים מעידים שראו הם עידי שקר בבירור והוא מדברי הגמרא נולד קודם חצות וכו' נ"מ לאכחושי סהדא ע"ש וק' לפ"ז באותו ר"ה שנחלקו אבות העולם כיצד הי' החשבון אם כפי חשבון כבר הי' מולד הלבנה ועברו כ"ד שעה במכסי כפו שיעור הראיי' א"כ איך אמר ר"י עידי שקר הם הלא החשבון מברר במופת שאין בו טעות שאפשר לראותו ואם החשבון הי' אז שלא הגיע עדיין הלבנה חדשה בגדר הראיי' וא"כ איך קבלו ר"ג הא הם עידי שקר בבירור וחפשתי ומצאתי שהרז"ה ז"ל הרגיש בזה וכתב שאפשר שלאיזה סיבה לא הי' ר"ג וב"ד חושבים אז הילוך הלבנה וזהו דוחק חזקה על ב"ד שאינם מתרשלים ובפרט מצוה גדולה לחשוב כמבואר בש"ס אמנם לפמ"ש ניחא דודאי יש רשות ביד ב"ד לאיים על עדים ולומר ראינו אע"פ שלא ראו והטעם משום אתם אפילו מזידין רק זהו כשאין שקר נראה לעם אבל כשהשקר נראה לעם וא"כ אז ודאי ע"פ החשבון לא הי' אפשר ללבנה חדשה להראות רק לצורך מה העמידו עדים להעיד שראו אע"פ שלא ראו ואמר ר"י דלא יתכן זה כיון שראו הישנה שחרית א"כ א"א לראות החדשה ערבית והרי השקר ניכר לכל כי איך מעידי' על אשה וכו' וא"כ א"א לאיים כי הכל יכירו שעידי שקר הם אבל ר"ג אמר שאין מזה ראיי' שפעמים בא בארוכה וכו' וא"כ כיון דיש במציאות כך אין כאן שקר הניכר לכל וא"כ אף דבאמת שקר הוא יש לנו לקבלם כי אתם אפי' מזידין וכו' ולכך מאיימין וא"ש ולק"מ:

ולכך יום א' כיון דלגבי העם ליכא מחזי כשיקר' לא חיישינן אבל תרי יומא דמיחזי כשיקר' לגבי העם לא עבדינן דבזה לא שייך אתם אפי' מזידין ולפ"ז גם הנ"ל יובן דהתינח אם נראה הלבנה ויש מחזי כשיקרא ואין לחסר ב' חדשי' אבל אם אין נראית הלבנה כלל אין כאן חשש ומ"ש יום א' ומ"ש ב' ימים והכל יכולים הב"ד לעשות דאתם אפי' מזידין ובמדבר דלא הי' רואי' הלבנה כלל כי כסהו הענן היו יכולים לעשות ח' חסירים כיון דליכא חשש הרואי' וא"ש דעבד משה ח' חסירים והנה בזה נולד לנו ספק דרך משל משה שעשה בשנה שניי' במדבר ח' חסרים וכן באיזה שנים לאח"כ וא"כ אייתר לי' בלבנה ד' ימים רק משה היה יכול לעשות כן הואיל ולא נראה הלבנה וליכא חשש מיחזי כשיקרא אם אח"כ נסתלק הענן ונראי' הלבנה וא"כ כשהגיע התחלת חודש לפי חשבון שעשה משה קודם אז היה הלבנה עומדת ועדיין היא במלואה ארבע ימים טרם שתחדש ויהיה מולדה מחודש אח"כ ד' ימים וא"כ איך נעשה אם יקדש חודש כפי חשבון כי הגיע תחלת חודש הרי עכשיו נראית הלבנה והרי כאן מיחזי כשיקרא כי איך נעשה ר"ח והלבנה הישנה עומדת אח"כ ד' ימים וצ"ל להניח ד' ימים ולא יהיה ד' ימים אלו נחשבו ונמתין עד חדוש הלבנה ואז יקדש ע"פ הראיי' כי לא סגי בלא"ה ודבר זה צ"ע:

והנה לפי' ר"ח לכאורה קשה איך אמרו במדרש שחשבו שטעו בחשבון ונתברר להם שלא טעו כי ראו כי נמלא הירח הא במדבר לא היו יכולים לראות הירח כלל אמנם לק"מ כי זהו בשנת מ' במדבר בא' באב בשנת מ' מת אהרן ונסתלקו ענני כבוד ואף שחזר בזכות משה תיכף לא חזר ובלי ספק שהי' נחסר למ"ד יום ימי בכייתו וכמ"ש המפרשים כי מלך ערד בא להלחם לישראל ואלו תיכף חזר אין תקוה למלחמתו ומה ראה שבא להלחם א"ו שהיה איזה ימים שנסתלק הענן וא"כ היו יכולין לראות הלבנה. ובזה מיושב קושי' היפ"ת דבלא"ה צ"ל במדרש הא דחשבו דטעה בקביעי דירחא עכצ"ל דלא ראו בא' באב הלבנה חדשה וא"כ אין כאן מקום טעות בה רק דלאו אדעתי' ולא ראו עד אחר ט' באב שראם שינוי שלא מתו וגם צ"ל כי בראיית הלבנה אחר ט"ב לא היו יכולין להבחין אם הלבנה היה בת ד' ימים או בת ח' ימים כי לולי כן הי' טעותם מבורר ולפ"ז לק"מ כי ודאי יודעי' היו שעד כאן הי' כל הקביעות של משה כדין והטעם משום דאתם אפי' שוגגין ואפי' מזידין ואמת כי משה עשה כמה פעמים במדבר זה מ' שנה ח' חסרים וכדמצינו שעשה משה בשנה ראשונה ומ"מ הקביעות נכון כי הרשות ביד ב"ד לעשות כחפצם ומיחזי כשיקרא ליכא כי אין הלבנה נראית כלל רק דהם חשבו אולי ע"פ הקביעות זה מ' שנים שעש' כמה שנים ח' חסרים אייתרי הלבנ' הרבה ימים וא"כ בא' באב שמת אהרן ונראה הלבנה בעליל היה ראוי לקדש ע"פ ראיי' ואז היה הלבנה ישנה עדיין נראית ולא נולדה הלבנה חדשה עד אחר ה' או ו' ימים כי איית' הלבנה מן החסרים שעשה משה כנ"ל וא"כ לא היה מהראוי לקדש באחד באב במיתת אהרן החדש דהא מיחזי כשיקרא כי הלבנה ישנה בתקפה רק היו צריכין להמתין ד' או ה' ימים עד שראה הלבנה בחידושה ואז יקדשו ללבנה כי מחזי כשיקרא לקדש קודם וא"כ שהירח מתחיל ה' ימים אח"כ אף ט"ב אין זמנו שהוא רק ד' או ה' אב כי לא היה למנות החודש ממיתת אהרן רק ה' ימים שלאחריו וזהו היה טעותם עד שט"ו באב ראו הלבנה במלואה מזה הרגישו כי לא עשה משה קביעות למהלך לבנה ואם עשה איזה שנים חסרים תקנם במלאים בשנים שלאחריו באופן שבא' באב שמת אהרן היה הלבנה בחידושה וכדין כפי הראי' קדשו הלבנה וט"ב היה בזמנו ומכל מקום לא מתו ושמחו וא"ש ולק"מ:

ובזה נשוב ליישב מה שהקשינו על ר"ת דכל הקושיא לרשב"ם גם לדידיה קשיא נראה דלק"מ דהא התוס' התחילו בפירושם דלכך היה הדיבור בט"ו משום דהיו אבילים ממה שמתו בט"ב אבל על רשב"ם הקשו דהא לא מתו ותירץ דהיו עצבים וכו' הרי דדעת התוס' לחלק בין אבילות לעצבות דאבילות ס"ל לתוס' לפשוטה דלא שרתה שכינה אבל בזה ס"ל לתוס' דהיו עצבים הוא דוחק והנה י"ל הא בלא"ה היו ישראל אבילים ועצבים על מיתת אהרן כדכתיב ויבכו אותו כל ישראל שלשים יום והיש לך אבילות גדול מזה מה דהתורה העידה על בכיותו והעדר עמוד עולם כמוהו. לכן נראה דס"ל לר"ת דזה דוחק לומר דבשביל עצבות שלהם דמתו ט"ו אלף לא שרתה שכינה זהו דוחק דאם כן הא דיליף ביבמות דמ' שנה היו במדבר מנודים דלא היה הדיבור למשה דמנ"ל דהיו מנודים דלמא הא דלא שרתה שכינה משום כל עצבותם משנה לשנה על מותם ט"ו אלף א"ו דז"א רק לאחר ט"ב שנת ארבעים לא בא הדיבור תיכף למשה משום ימי אבל ובכי אהרן דבכו כל ישראל שלשים יום ולכך לא בא עד אלול שנת מ' ובט"ו באב קבעו י"ט משום דפסקו מתי מדבר כמו שכתב בירושלמי דראו דלא טעו רק הא דקאמר בגמרא יום שפסקו בו מתי מדבר דאמר מר וכו' היה הדיבור עם משה כך פירשו דודאי אם אף על אלו ט"ו אלף שהיו בני עשרים לפי' ר"ת נגזרה גזירה ואח"כ ריחם ה' ובטל וניחם ה' על הרעה שפיר יש לעשות יום משתה ושמחה כי חס ה' על ט"ו אלף נפשות מישראל ונפש א' כעולם מלא נחשב אבל אם באמת מתחלה לא היה הגזירה כלל על בני עשרים רק הם טעו וחשבו כי היה הגזירה אם כן בנתגלה טעותם שלא היו אלו בכלל הגזרה וחיו יחיו אין כאן קביעות י"ט כי הלא עשה ה' אשר זמם ולא השיב ידו מבלע על אשר גזר ולא ניצלו רק על מה שלא היו מתחלה בכלל הגזירה ואם הם טעו מה איכפת בטעותם ואין כאן מקום לקבוע י"ט לדורות:

וא"כ הגמרא דקאמר דלכך לא היה י"ט לישראל כט"ו באב דניצלו בו מתי מדבר ק' תינח אם היו בכלל הגזירה אלא שריחם ה' אבל מנ"ל זה דלמא בשביל כך לא מתו שלא הי' הגזרה מתחלה עליהן כמשמעות הפסוק להדיא שכל מספרכם מבן כ' שנה ומעלה והיינו חודש יותר וא"כ אין כאן ביטול גזיר' וי"ט גדול ולזה קאמר הגמרא דראי' מוכרחת דהי' הגזירה רק שנתבטלה דאמר מר עד שלא כלו מתי מדבר לא הי' הדיבור עם משה וק' אלו כבר כלו למות בשנת ט"ל דעל בני עשרים בצמצום לא היה הגזירה אם כן אז ראוי היה הדבור לייחד ולחזור כבר תמו למות ופסקה הנדוי ועכצ"ל דעד ט"ב שנת ארבעים הי' עדיין הנדוי והגזירה מתוחה למות בני כ' בצמצום רק בט"ב ההוא ריחם ה' ולא המיתם ואז לא היה יכול הדבור לדבר עם משה כי היו טרודים באבל אהרן ולא חזר עד תם ימי בכיותו וחשבו דטעו בקביעות כהנ"ל עד ט"ו באב וא"כ דברי הגמרא וירושלמי הוא נכון כי אין זה הטעם כלל לקביעות י"ט משום חזרת הדבור כי לא חזר עד אלול רק מזה ראיה שריחם ה' וביטל הגזרה וע"ז קבעו י"ט וא"ש ולק"מ לר"ת אבל לרשב"ם שפיר הקשה ר"ת כל הקושי' דהא לשיטתיה באמת טעו ולא הי' להם למות עוד וא"כ עכצ"ל דס"ל לירושלמי ומדרש דמ"מ אף שהוא רק טעות בעלמא מ"מ קבעי י"ט ושפיר קשה דא"כ א"צ להך דחזר הדבור למשה ודברי הירושלמי סותרים לדברי הגמרא וגם קושי' שניי' קשה דבאמת ל"ל חזר הדבור אשתקד כי אצל ה' ליכא טעות ח"ו וטעם דעצבות אולי ימותו וכדומה לא ס"ל לר"ת כמ"ש וא"ש דברי הר"ת:

ומזה יש לקיים גי' ישנה דהקושי' על הרשב"ם הוא רק משנה ולא יותר דמשה מת בז' אדר שחל בשבת סוף שנת מ'. ואדר לעולם חסר כמבואר בגמרא דקידושין גבי חשבון משה וא"כ היה ר"ח ניסן שנת מ' ביום ב' וא"כ היה ר"ח ניסן של שנת ט"ל ביום ה' כנודע דהא באותה שנה לא הי' עיבור ובשנת ט"ל ביום א' כנודע דאין בין עצרת לעצרת וכו' רק ארבעה ימים ולפ"ז י"ל הא דרשב"ם לא ס"ל כפי' התוס' דלכך לא היה הדבור עם משה עד ט"ו באב משום דמתו בט"ב והיו אבלים עד ט"ו אין הטעם כמ"ש מהרש"א דלא ס"ל הך סברא דבשביל אבילות יהיה נפסק הדבור דהא ס"ל דמשום עצבות לחוד לא היה שורה ועכצ"ל דאין אבילות חל בשבת כנודע וא"כ בשנת מ' דהי' ר"ח ניסן שלפניו ביום ה' אף ט"ב הי' ביום ה' וא"כ י"א באב בשבת ולא חל אבילות ה"ל להיות שכינה שורה ולהיות הדבור למשה משא"כ בט"ב אשתקד שנת ט"ל שפיר י"ל לרשב"ם אף דתמו למות מ"מ לא היה אפשר לשכינה לשרות עד ט"ו באב דהיו אבלים ול"ק ה"ל לשבות בשבת דביום א' חל ט"ב וא"כ לא היה שבת עד ט"ו באב וא"ש ואין הקושי' לרשב"ם רק מט"ו באב שנת ט"ל עד ט"ו באב שנת מ' והוא שנה בצמצום ולא יותר וגי' ישנה ניחא:

אמנם הך קושי' גופא של התוס' דהקשו דבמדרש משמע שלא היה השמחה מפני הדבור שחזר אלא שידעו כי בטלה הגזרה צריך ביאור כי אם כוונת קושייתם דבגמ' משמע דבשביל חזרת הדבור הי' השמחה אין זה קושי' אם הבבלי וירושלמי סותרים זא"ז ומצינו זה ממש בכל סוגי' וסוגי' אמנם נראה דהריטב"א הובא בעין יעקב תי' על קושית התוס' לרשב"ם דמה ס"ד שימותו כיון שכל בני עשרים אשר היו מפקודי אהרן ומשה מתו. ותי' שאותן שהיו בתוך כ' ועדיין לא מלאו להם כ' הם שהיו בכלל הספק ע"ש והקשה היפ"מ מה הי' הספק הכתיב מבן עשרים שנה ומעלה ועוד הכתיב כל פקודיכם וא"כ הם ידעו אם הם בכלל פקודים מן נתינת השקלים וכדומה והניחו בצ"ע ולי נראה כך פירושו דבאמת היה ספק גדול כי ודאי היה שבפחות מבן כ' שנה לא מנו אבל המנין האחרון היה אז בר"ח אייר שנה שנייה ובי"ז אלול שנה שני' נגזרה גזרה זו שבמדבר יתמו ושם ימותו כנ"ל כמבואר בש"ע סוף הלכות תענית ובפסוק נאמר שימותו כל פקודיכם לכל מספרכם מבן כ' ומעלה ויש כאן אותן שבזמן הפקודים שהוא אייר היה פחותים מבן כ' אבל קודם י"ז אלול שכבר עברו כמעט ה' חדשים כבר נעשה בן עשרים ומעלה וע"ז הספק אם הגזרה שכל פקודיכם היינו כפי שהיה בזמן המנין בא' באייר ואם כי בין כך גדלו לית לן בה או הפי' דהוא כפי הפקודים דהיינו מבן כ' כפי המספר והמופקד אבל מ"מ אין ליזול בחר המנין העבר רק כפי שהיה בזמן הגזרה ועכ"פ בזמן החטא שהוא ט"ב וזהו היה טעותם כי הם חשבו אותן שהיו בני כ' בזמן החטא וכדומה בכלל הגזרה אבל ה' הטיב עמנו וחשב מיום מנין ופקודי משה שהיה בא' באייר וכל אותן שהיו אז פחות בני עשרים חיו ולכך מתחלה חשבו שגם הם ימותו הואיל ועת גזרה היה בני עשרים אבל אח"כ ראו שלא היה אז גזרה רק על אותן שהיו באייר בני עשרים אך קשה דא"כ מה זו שמחה כללית לבני ישראל שחס ה' על אלו פחות מבן עשרים כי לעומת זה אותן שהיו באייר פחותים מבן ס' עליהם יעבור כעס ה' וא"כ בהאי גיסא הלולא וחינגא דאותן שהיו באייר פחות מבן עשרים נצולו ואותן שהיו באייר בפחות מס' ובט"ב היה יותר אבלא והספדא כי עי"כ דחשבינן מאייר גם הם ספו תמו אך י"ל באמת לא היה שמחה בשביל כך שלא מנו מן זמן הגזירה רק השמחה היה שחזר הדבור למשה בט"ו באב כי חשבו לסיבת חטאם לא יוסיף ה' לרצות עוד לדבר עם משה בחיבה כמקדם קודם חטא: