יערות דבש – חלק ב – קטע 10

וזהו מאמר חז"ל אם פגע בך מנוול זה משכהו לבה"מ ולא אמרו סתם שיעסוק בתורה כי זהו לא ימנע מן עשיות עבירה ואדרבה יוסיף גאוה וכעס אבל בלמדו בבה"מ ששם יושבי' בגני' חביריו הם יסירו מאתו בגדי צואים ויאמרו לו כל מדות מגונות וכעורים ואז ישוב לו ורפא לו:

אך זהו בזמניהם שהיו חבירים אמיתים לא כסו לחבריהם דבר פשע בשום אופן אבל בזה"ז אדרבה יותר שהוא דבוק עמו ואוהבו יותר מחסום פיו להוכיחו כי חושב שעי"כ יאבד אהבתו ויחליף אהבה בשנאה מה לי לצרה הזאת ואדרבה יחניפו וכל המום והמגונה בו יאמרו כי הוא לשבח ועי"כ בעו"ה פשתה הנגע וכל אח עקב יעקב וא"כ אין לזה תקנה להמלט משחת ואין לזה תרופה בפגיעת היצה"ר המנוול כי אם בתקנה השניה להזכיר לו יום המיתה אשר תפארת אדם כציץ נובל ואיה הוא ואיה כבודו להבל דמה:

וזהו מאמר חז"ל או חברי כחברי דאיוב שהוכיחו לו ולא כסו על עונו ואפי' בשעת קלקלתו של איוב שה' הליץ בעדו כי אין אדם נתפס על צערו ואיוב שלא בדעת דיבר לרוב מכאוביו מ"מ הוכיחו אותו למאוד לבל יחטא בלשונו ומה עשו כאשר היה בטוב ויושב בטח באהלו איך דברו עמו כאשר ראו כי עושה דבר שאינו הגון ושלא במשפט היראה וחוק יושר המדות וכן עשה איוב להם וזהו חבורת' נאה ויאה להם ולעולם אבל בלי הך חבירים אין תקנה אלא מיתותא דיזכיר יום המיתה ובזו ינצל מפגיעת משטין אויל המתעה ומרגיז והטיבו אשר דברו או כחברי' דאיוב או מיתותא והנה עסק התורה לשמ' הוא להבין לשמור ולעשות וכאשר ילמוד אדם תורה לשמה יבחין פחיתות ענינו כי יראה בכל מדע ידו קצרה להבין כאשר אני בכל יום שאני מוסיף ללמוד אני מוסיף להכיר מיעוט ערכי וחסרון חכמה כי בכל אשר אפנה אמצא קושי' רבות וידי קצרה ליישב על נכון ואני בוכה ומבכה שאני בעיני העולם כת"ח מובהק והלא אני חסר ברב דברים אם ישאלו אותי לא אדע להשיב ואמרו חז"ל שת"ח צריך להשיב אפי' במס' כלה ואני איני יודע בשום מסכתא לפרק כל קושיא ובאמת כמיני רבים אשר כגילי ובעו"ה בדור הזה מועטים הם שיכולים לומר כי יודעים לישב כל קושיא ופירוקין ואסורים פתחו ביתה ובזו יזכה אדם למדות הכנעה ובזו יזכה לתפלה בכוונה כי הוא העיקר אדם להתפלל לה' בהכנעה גדולה ובשפלות וכל המתפלל מתוך גאות ורמות רוח תפלתו קיא צואה בעו"ה כי עיקר תפלה ותורה מתוך הכנעה ושפלות ובמה יגיע אדם לזה כאשר ישים על לבו מיעוט ערכו בחכמה וכאשר יתוודה על עון יראה כי הוא איש מלא עון ופשע ויחשוב מה אני מתגאה כשר מהמלך שהיה קרוב למלכות ולבסוף חטא לפני המלך עד שהמלך מאס בו וגרשהו מחצרו והוא הלך למדינות אחרות והם לא ידעו מהגירוש מהמלך וחשבו שהוא אחד מעבדי המלך העומדים לפניו ויכבדוהו בכבוד נפלא והכסיל בראותו הכבוד הזה ירום לבבו ויתנשא אבל הנבון וחכם ישמור בלבו הכבוד הזה הוא בטעות כי הם חשבו שאני מעבדי המלך ואלו ידעו שאני מגורש ודחוי ובזוי מהמלך לא יכבדוני כלל והכל בטעות וא"כ למה זה אתגאה וגם חושב מחר כשנבוא אני והם למלך והם יחשבו כי אני מהנכנסי' הראשונים וכאשר יראו כי אני דחוי מקיר העיר המלך חוצה הלא יצחקו עלי הזה האיש אשר חלקנו לו יקר וכבוד הלא בזוי הוא מאוד ויהפך תפארתו לקלון למאוד וכאשר ישים זה ללבו לא יתגאה כלל רק יהיה כל חלוקות כבוד כמדקרת חרב וכן הדבר באיש ת"ח או שאר אדם שחוטא לה' והוא שנוא מה' ומגורש מרענן עליון ולא יבא בהיכל ה' עור ופסח כל מום רע ובני אדם טועים בו ורואים שהוא תלמיד חכם ואיש צורה חושבים היותו מבני פלטרין דמלכא קדישא ומלך עולם חפץ ביקרו ויחלקו לו כבוד ויקר וכסיל יתגאה בכבוד הזה אבל איש נבוב ילבב הלא הם טועים ואלו ידעו כי אני מגורש מהמלך מלכים לא יחלקו לי כבוד כלל ובמה יתגאה בכבוד זה שהוא בטעות ועוד סוף כל אדם למות והם ישכנו בגן עדן ואני דחוי ממחיצתן יצחקו עלי זהו האיש שחשבנוהו מבני עליה ומושב אלהים ישב הלא לשוא כבדנוהו כי הוא בצל ציה ישכון הלא כלימה ההוא יותר מכבוד המדומ' בעה"ז ולכן מי חכם וישמור אלה ישנוא כאשר יכבדו אותו ואדרבה יברח מהכבוד כמטחוי קשת וישפיל עצמו למאוד ועי"כ יגיע להתפלל בכונה וישוב בתשובה נכונה ולזכות אורחו אולי ישוב וניחם לאהוב אותו כבראשונה כללו של דבר אין לך דבר שיש בו מהגאו' ורוממות שיש לו קיום באמת אשר לא יהי' סופו הירוס וחרבן אין לך דבר שיש לו קיום באמת כי אם שיש בו מהכנעה ושפלות:

ולכך אמרו חז"ל לוחות הראשונות שניתן בפומבי והיינו ביקר וכבוד ורוממות מ"ה ידודון וכו' ונשתברו ולוחות אחרונות היו בהכנע' ושפלות מאהלו של משה רחוק מהמחנה לא ידע איש בהם והם קיימים לנצח גדול היה כבוד בית האחרון וזה בית הורדס והיא כאשר כתבתי במקום אחר שכל מלכי גוים מזרח ומערב כבדו להבית ושלחו שם מנות לשם ה' השוכן בבית מנות יקרות ונחמדים ולא היה זה בבנין שלמה שלא מצינו ששו' מלך ממלכי ארצות כיבד להבית במנחה אף כי גדל חכמת שלמה ומופתים רבים נעשה בו ממש גלוי לכלי ולכך לא היה לבית הורדס קיום ממש יותר מק' שנים ואמר המשורר היינו בפיוטו במשל אין לך דבר שנח לכבוש כמו אש כי במים ועפר וזבל יכבו אותו וכמו כן בדברים רבים כאשר הנסיון מעיד ואין לך דבר היותר חזק ממים שבכל דבר ממש לא יוכל לכבושו מפרק הרים משבר גבעות מחריב הערים מפיל מגדלים בנוי לתלפיות משדד עמקים עושה גדולות אין חקר והטעם כי אש גבוה רוח וטבעו לילך מעלה וזה דרכו להגביה מסילתו אף הוא בקל יפול ויכבה הודו וכלא היה ויהיה לא כן המים אשר יבקש לילך בדרך נמוך שפול יאזיל יניח הרים וירדו בקעות ויסבב דרך רחוק רחוק למאוד אפס מבלי עלות מעלה גבוה וגלל כן לא יוכלו לו כל גבורי כח ומזה ילמדו כל בעלי מדות כי אין לך חזק במדות כי אם הכנעה כי בזה רבי' הלוחמים בו לא יוכלו לו והוא לעולם יעמוד והוא משל הלצי' והוא נאה למאוד ולכך אמרו חז"ל על בלעם שכל הברכות שבירך ישראל חזרו לקללה כאשר היה בלבו לקלל חוץ מבה"כ ובה"מ:

ומלבד כי אמרתי הטעם כי יודע בלעם שכל העולם קיים על התורה ותפלה ואף או"ה יש להם קיום ע"י זכות תורה ותפלה כי הוא תכלית עבודה לה' ולכך לא היה בלבו לקלל לבטל הבה"כ ובה"מ כי זהו קיום ג"כ לאו"ה וחפץ הוא בקיומ' וטובה הוא לאו"ה ולבבו היה לקיים ולכך לא חזרו משא"כ שאר ברכות שהם קללה לאו"ה לא היה לבבו שלם בברכות ההיא ואף היא לא נתקיימה:

אבל זולת זה הדבר הנ"ל אמת כי בכל הברכות שבירך בלעם הי' מהרוממות לישראל להקים מלך ומלך בן מלך ולהנשא מלכותו ולהיות ישראל מנושאים מכל עמים ויצא שמם בגוים וכהנה מהרוממות וכולם אין להם קיום באמת כי הגאוה לא תקום ויאה עניותי' לישראל ולכך לא תקום וחזר לקללה בעו"ה אבל בה"כ ובה"מ שהם לשפלות והכנע' כאשר כתבתי כי זהו עיקר התפלה והעבודה לה' בהכניעו ובשפל ברך ראשו בין ברכיו הלוך ושחוח עד לעפר וזהו יש לו קיום נצחי באמת ומים רבים לא יוכל לכבותו וכל המלאכים לא ינצחו והיא אשר תקום ולכך בה"כ ובה"מ נתקיימו ולא נתבטלו וה' שונא גבה לב כדכתי' תועבת ה' וכו' ואוהב ענוה כדכתי' אשכון את דכא וכו' ולכך נאמר ויהפוך ה' הקללה קללה ולא קללות דהיינו בה"כ ובה"מ ואמר הטעם כי אהבך ה' אלהיך כי אוהב ה' מדת ענוה והכנעה:

וזהו כוונת המדרש לא תעלה במעלות וכו' וסמיך ליה ואלה המשפטים וכי מה ענין משפטי' למעלות וכי הכהנים הי' מגלים ערוה הלא כתיב ועשה להם מכנסי וכו' אלא ללמדך שיהיה מתוני' בדין עכ"ל ויש להבין דלמה הכניס בתוך הקושי' ומה ענין מעלות אצל משפטים הך קושי' וכי הכהנים בגלוי ערוה היו מהלכים דהלא כתי' ועשה להם מכנסים ה"ל להקשות קושי' זו בפ"ע על פסוק ולא תעלה במעלות אבל יובן באמרו חז"ל מתחילה היה דיין בעירו ומשם עלה להיות מב"ד כ"ג ואח"כ לב"ד בירושלי' ואח"כ לב"ד של הר הבית ומשם לב"ד הגדול הרי דהי' עולים מדרגות מדרגות מב"ד לב"ד ולא תיכף הרוצה להיות מב"ד הגדול הי' עולה כי אם היו הולכים ממדרגה למדרגה ואיש לפי מעלתו ומדרגתו היה מתנשא לדון ולשפוט העם הקודש הזה אבל בעבודה לא הי' מדריגות כי אם כל אנשי משמר ובית אב היו שווי' בעבוד' ולא הי' כאן לומר זה גדול מזה לזה ראוי לכבד והוא יזרוק הדם והוא יקטיר קטורת ויעשה עבודה מכובדת לפי כבודו אלא כולם היו שווים ופייס הי' שם וקטן וגדול שם הוא שוים מבלי הכיר פנים בעלי מעלה וגדולה ומי שזכה בפייס הוא זכה בו וזהו כי בעבודה לה' אין כאן רוממת וגדולה כלל וצריך להיות הכל בשפלות והכנעה וקטן כגדול מבלי שאת פני גבר:

ולכך אמר הפסוק ולא תעלה במעלות אצל מזבח ה' וכו' כי שם הכל שוים ולכך מסיים ולא תגלה ערותך כי אין לך ערוה ובושת וקלון יותר ממדות הגאות ורוממות ואם הי' בעבודה לפי מעלת האיש הי' בו מתכלית הגאוה והי' מגילוי ערוה כי בו הי' יותר גאות איש וכל אחד הי' מתקוטט אני חשוב יותר מזה ולי היקר מפאת יחוסי ומעלתי וכבוד עשרי ורב חכמתי והי' נתגלה הגאוה וערות אדם וזהו הי' חטא אד"הר ע"י עץ הדעת לבש גאוה כי בקש להיות כאלהים יודע טוב ורע ונתגלה ערותו ומה שלא הי' מקדם כי הנחש הכניס בקרבו רוח עוועי' ורוח גבוה ולכן נאמר לא תעלה במעלות ולא תגלה ערותך זהו בעבודה ובתפלה אך במינוי הדיינים כבר אמרנו כי הי' לפי מעלות ומדרגות:

וא"כ קושית המדרש שפיר מה ענין משפטים ללא תעלה במעלות דהא וכי הכהנים בגילוי ערוה היו הולכים והא כתי' ועשה להם מכנסי' וע"כ הכונה כנ"ל שיהי' איש כאחיו מבלי יתנהגו בעבודה כפי סדר מעלתן ומדרגתן כנ"ל ובמינוי הדייני' לא הי' כן וא"כ למה נסמכה הא דינו של זה לא כשל זה וע"ז השיב דמורה לבלי יהי' מהיר ברוחו כי אם מתון מתון וגם זה מפאת הכנעה ושפלות כי קביל די רוח יתירה וגסות בו חושב מה לי להיות מתון הלא הדין שגור בפי חרות על לוח לבי קולע אל השערה ולא אחטא ולית דין צריך בושש משא"כ איש שפל ברך יאמר לבבי בלתי שלם בדין לשפוט תיכף ואולי אשגה כי מאוד עמקו שערי דין ובקל יפול הטעות ולכך אמתין ואלין בצל החכמה ואהי' מתון מתון ובין כך אלמד ואבין ולא אכשול במכשול הטעות ולכך בתפלה בבה"כ שהוא כעין עבודה והמרדכי במסכת שבת כתב שבה"כ שלנו יש להם קדושת היכל יש להיות בענוה יתירה ולא להכיר מעלות איש קטן כגדול שם יהיה בשוי' כל א' מכיר מקומו ולא כן עתה בגלות בעו"ה כל הגאות ורוממות בבה"כ בעליות התורה ושאר חלוקות הכבוד בתפלות ותקיעות ימים נוראים ובאתרוג בהקפת התיבה בחג הסוכות בזו בעו"ה הגאוה ורוממות עד אשר כמה פעמים הוצרכו לילך בערכאות עי"כ ברוך השם שבקהלתינו פה לא נשמע שטות כזה אבל מ"מ לבי דוי על פרצות ישראל אשר מקום שצריך הכנעה ואיש כאחיו והכתוב מזהיר לא תעלה במעלו' יהיה גסות רוח ויקרבן הס"ם וכת דילי' שמה מצאה הלילית מקום להרגיע ויותר יום מכובד ומקודש לה' יותר גאוה שרויה ודוחי' השכינה וסטרא דדכי' ממקומו ונותנים מקום לס"א לשכון אוי לנו כי חטאנו בעו"ה בימים שיש בהן חפץ לה' יהיה גאוה משכן לתנים נחש קדמוני לגלות ערוה והכתוב אומר וראה בך ערות דבר ושב מאחריך ואין לך ערוה יותר מזה. ומשבח אני ב"הכ בפראג ה' ירחם ויאיר אופל אלמנה שלא מכרו הסגן לקרות לעולים רק בכל בני הכנסת הי' חוזר בגורל אשר הוא ג"כ כאן בהסכמה והיה חוק קבוע כך יתן העולה לצדקה ותטיבו לעשות אם יתקנו גם כאן וממנו למדו בכל הקהלות כדי להסיר מחלוקות וגבה לבב:

ומעיד אני על איש גבר בתורה ויראה הפרנס כמהור"ר פייבש ז"ל הנ"ל שהי' מתון בדין למאוד מאוד שהיה בקי בדינים ומעולם לא עמד בדעתו וקיבל האמת ממי שאמרו ואף שהי' בורר לבע"ד לא היפך בזכותו יותר מהראוי כטבעי שארי דיינים וצדק צדק רדף והענוה שלו א"א לכתוב נער קטן נוהג בו שמשרתו ועוש' רצונו זכי חולקא קמי' מלכא קדישא ולכן עלינו מוטל לפשפש במעשי' באבדן הצדיק הזה כי באמת באבדן הצדיק הזה אשר היה חסיד וטהור ראוי להתקבץ כאשר יבא אויב ורוצה ללכוד עיר מבצר אשר לא חומה ובריח שיושבים בפרזים צריך לירא ולהיות להם מגור כי אתם אין מעצר לאויב שיבא כן ראוי לנו לגור מחמת אויב פנימי כי אין עומד בפרץ נגדו ומי יגן בעדו הלא נחנו יושבים בפרזים וכפרים בלתי חומה ובריח וכן אמר דוד במות שאול בנות ישראל והיינו כפרים דפירש בנות כמו שפירש"י בשיר השירים בנות ישראלים כפרים וכן אמר דוד בנות ישראל היינו כפרים וערי פרזים על שאול שהיה חומה בפני אויב פנימי על שאול בכנה וכן ראוי לנו לעשות והעיקר לא הבכי כי אם התשובה ועזיבת חטא וקבלת התורה על נפשנו ודביקות מצות ה' והרחקת מדות רעות:

אמרו בגמ' דע"ז חלילה לך להמית צדיק עם רשע חולין הוא לך ופריך הגמ' ולא והכתיב והכרתי ממך צדיק ורשע והקשה מהרש"א מאי אריא במה דדריש חולין הוא לך על פשוטו של המקרא דכתיב חלילה לך להמית צדיק עם רשע ה"ל להקשות קראי אהדדי דכתיב והכרתי ממך צדיק ורשע ונ"ל דיש להבין מה הוא זה חולין הוא לך שהוא מלשון חלול וכן הוא מפורש במדרש רבה חלול השם הוא לך להבין דמה חילול השם יש בדבר זה אבל ידוע במ"ש חז"ל בהני בריוני דהוי בשיבבותי' דר"מ וכ"ז דהוה ר"מ חי לא עבדי תשובה כי סמכו על זכות ר"מ דיגין בעדם כד נח נפשיה דר"מ אמרי עד האידנא ר"מ אגין לן ועכשיו באו ונחזור בתשובה וחזרו בתשו' וא"כ י"ל דלכך לפעמים מת צדיק כי הקב"ה חושב מחשבות לבל ידח ממנו נדח ועושה כל נסיונות להשיב לגבר לזכות כי כל חפצו לזכות לגבר לבל ימות לשחת ולכך הקב"ה מסלק לצדיק כדי שיהיה לבבם נכנע ברואם כי סר צלם ומגינם וישובו לה' אבל כאשר גם זה לא יועיל אז חרה אף ה' לכלותם ולהומם כרגע:

אך זהו אם אין הצדיק ורשע מתים כאחד והיה להם לרשעים זמן לשוב בתשובה בזו י"ל כמש"ל כי מת הצדיק לעורר רשעים לתשובה וזהו חובתו של צדיק שגורם במותו תשובה לדורו מה שלא היה פועל בחייו וע"ז נאמר באמת גדולים צדיקים במיתתן וכו' אבל אם בפעם אחת הצדיק ורשע מת ל"ל הטעם הנ"ל דהא לא היה זמן לרשע לשוב והחי יתן אל לבו וא"כ הקושי' באמת למה ימות צדיק כמות רשע כי ח"ו מקרה אחד לעובד ובלתי עובד וא"כ לא קשי' קראי אהדדי כלל כי מה שנאמר והכרתי ממך צדיק ורשע היינו בזא"ז ולא בפעם אחד וא"כ י"ל כהנ"ל שמתחלה מת צדיק אולי ישיבו ואם גם בזה לא יוסרו ימותו גם הם אבל מה שאמר אברהם חלילה לך היינו שימותו בפעם אחד דאז לא שייך טעם הנ"ל וזהו אמרו להמית צדיק עם רשע מילת עם מורה על פ"א ומיושב התמי' הנ"ל ולק"מ אבל בלא"ה צריך להבין מה חילול השם יש בזה ומה זה חולין הוא לך כנ"ל אבל לפמ"ש דלכך הצדיק מת מתחלה אולי ישובו רשעים וכאשר אינם שמים ללב לשוב גם הם ימותו וא"כ יש כאן ח"ו מקום לאומות לפקור ולומר דא"י עתידות דאלו יודע הבורא עתידות היה לו לידע שלא יפנו במיתת הצדיק ולא ישובו מדרכם הרעה ואך לשוא המית צדיק ועי' בחכמי פלסופים כמה העמיקו לדבר בידיעות עתידות מהבורא בפרטים ורבים שכחשו בו ועיין במורה נבוכים בזה והם לא ידעו כי ה' הניח הבחירה ואף שגלוי הכל לפניו מ"מ עושה הכל לבל יהיה לרשעים התנצלות לומר אלו היה נעשה כך היינו חוזרים ואלו מת צדיק היינו חוזרים בתשובה ברוך שמו לנצח שעושה הכל ליתן מקום לצדק דינו ולבל יהיה פתחון פה להתנצל אבל המוני עם לא יבינו זה וישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בו ופושעים יכשלו ולכך אמר אברהם חולין ח"ו ח"ה יהיה זה במה שיאבד הצדיק ורשע כי יכפרו בידיעת הבורא בפרטים ולפ"ז ע"כ מוכח הפי' דצדיקים ימותו קודם רשעים הצדיקים תחלה שיהיה זמן לרשעים לשוב לה' ומלת עם לאו דוקא ובכל זאת צעק אברהם שיש בו ח"ה לכפור בידיעת הבורא כנ"ל דאלו היה הפי' בפעם אחת לא היה שייך ח"ה בידיעת מהבורא דהא לא היה זמן לשוב וא"כ שפיר פריך הגמרא מהא דדרשינן חולין הוא לך על הך קרא דוהכרתי ממך צדיק ורשע דל"ל כנ"ל וא"ש ולק"מ קושית מהרש"א הנ"ל:

כללו של דבר במות צדיק יש לנו ליתן על לב ולומר בואו ונשובה לה' בתכלית התשובה בשמירת המצות והתמדת התורה בלימוד לשמה ועיקר מבלי לתלות הדבר בקרי ולומר היה זקן וכדומה ואדרבה לולי החטא יותר ראוי לזקן שכבר התנהג ולמד טבע עולם להשתרש בזה עולם יותר מנער וכאשר שאלו על הבטחה לאברהם ואתה תמות בשיבה טובה מזה מבואר כי נח לזקן למות מאיש בחור למה הלא דרך משל איש שישוב מחצר המלכות ד"מ מפריס לכאן תוך שנה ושנתיים לא ינחת כאן כלל וחומד תמיד לשוב לפריז מקום המלך מקום עדונים ותענוגי מלכים וכאשר ישמע קול המלך כי כבר ישוב לפריז יגיל וישמח וכאיל ירקד על אפיקי מים אבל כאשר ישקע ימים רבים ושנים טובא אז מורגל כאן ושוכח כל חצר המלך וטיב נימוסי הנהגות שם ועריבות התענוג ונשתקע בכאן עד כאשר יפקוד עליו המלך לשוב לפריז יהיה לו לצער ומכאוב כי כבר מורגל בארץ הלזה ונשכח ממנו כל השובע אשר בחצר המלך וכן הדבר בנשמה שבאה ממקור עליון ונועם זיו שדי עמה אל עולם החשך הזה הלא קשה עליה מתחלה צער ויגון להיות נמנע מבית המלך וכאשר יהיה מגיע למות היה ראוי לי' לשמח כי ישוב לחצר המלך אבל כאשר יזקין בארץ גזעו אז ראוי לשכוח כל הנועם והעדן גן אלהים וכאשר יגיע פקודתו לשוב אז יהיה עליו קשה כי כבר נשתקע בטוב הזמן ועבותות הגשמי' בעוה"ז והדבר לכאורה קשה אבל באמת כי בימי נערות ובחרות כוחות הגוף מושלים באדם וכוחות הנפש נכנעים לכוחות הגוף ולכוחות הגוף הממשלה והנהגה בכל עוז ואמיץ כח אבל בימי זקנה כחות הגוף חלשים וכחות הנשמה ונפש מושלים ולהם הזרוע עם גבורה ולכך אמר חבר איוב ימים ידברו ורוב שנים יודיעו חכמה וסתירת זקנים בנין ובנין נערים סתירה ולכך הרשעים שלא הורגלו לקבל משטרי כחות הנפש כאשר יגיעו ימי זקנה ופסקו כחות הגוף התאוה וכדומה יחלשו ויגועו כאין וכאפס ותוהו יחשבו כי נשתנו סדרי בראשית אצלם ולא נסו בזה לקול תאות הנפש וכוחותיו: