יערות דבש – חלק ב – קטע 3

ובזה תבין מה ענין שני ימים באיוב נאמר ויהי היום ודרשינן בזוהר יומא קמא דר"ה ויבאו בני אלהים להתיצב על ה' ויבא גם השטן בתוכם ויאמר ה' אל השטן מאין באת וכו' ואח"כ כתיב ויהי היום ודרשינן יומא שני דר"ה ויבאו בני אלהי' להתיצב על ד' ויבא גם השטן בתוכם להתיצב על ה' ויאמר ד' אל השטן אי מזה באת כו' ויש ליתן לב על שינוי שנמצא בין ימים אלו כי ביום ראשון נאמר בשטן ויבא בתוכם ולא נאמר ביה להתיצב על ה' ואלו ביום ב' נאמר גם בשטן להתיצב על ה' כמו שנא' בבני אלהים וגם ביום א' נאמר מאין באת ובשני נאמר אי מזה באת והלא דבר היא השנויה בכתבי קודם לא יבואו במקרה:

אבל יובן במ"ש י"ט של ר"ה שחל בשבת במקדש או לאחר חורבן בכל מקום שיש ב"ד היו תוקעים אבל לא בשאר מקומות ויש להבין הטעם שופר שאינו מלאכה והיא לזכרון לפני ה' למה בטלו בשבת ולמה הניחו שם במקדש ובכל מקום שיש ב"ד:

ובדרך פשוט י"ל כי ידוע התקיעה לערבב השטן ופי' תוס' בשם הירושלמי דנבהל דחושב זמן גאולה ביום ההוא יתקע בשופר גדול והפי' ודאי השטן לא יטעה בין תקיעה ארצי לתקיעה שמיימי אבל באמת בביאת משיח אף למטה יתקעו כדדרשינן במדרש וקראתם דרור בארץ ותעבירו שופר בכל ארצכם ולכך חושב כי זהו העברת שופר בארץ כי בא לציון גואל אך עוד טעם יש שנבהל כי אם ב"ד למטה עושים דין ברשעים וכתורה יעשה להם להחרימם ולאוררם תו לית דין למעלה ואין פ"פ לשטן לקטרג על צדיקים שהיו להם למחות כנודע כיון שעשו משפט חרוץ ואם אין לו פ"פ על הצדיקים אף על רשעים לית ליה כי צדיקים מגיני' וכבר אמר הקב"ה בסדום לא אשחית בעבור עשרה ומכ"ש יותר ת"ל לא אלמן ישראל מצדיקים בכל דור ודור וא"כ בשמעו קול שופר למטה חושב שהוא הב"ד אפיקו שופרא ושמתו והחרימו ועשו משפט חרוץ לכל הרשעים וכדומה הראוי לעונש וא"כ נסתמה טענתו ונ"מ בין שני טעמים אם התקיעה מב"ד שייך טעם שני אבל אם התקיעה משארי אנשים במקום שאין ב"ד אינם חשוב לענוש ולהחרי' א"כ לא מבהל בזה צ"ל טעם ראשון כי זהו יהיה בכל הארץ כדכתיב תעבירו שופר בכל ארצכם:

והנה יש להבין איך יחשב שבא בן דוד הא אין ב"ד בא בי"ט דלא בא אליהו מאתמול כי מובטח לישראל שאינו בא לא בע"ש ולא בעי"ט מפני הטורח כמבוא' בגמרא דעירובין פרק מ"ש אך זיל בתר טעמא מפני טורח שלא יוכל להכין סעודת י"ט כראוי הלא בר"ה מצוה להתענות וא"צ לכם וא"כ תו לא שייך מפני טורח אך תינח בחל בחול בחל בשבת מה שייכא למימר דודאי מחמת שבת אסור א"כ ליכא למימר דמשיח יבא אבל טעם שני שייך שפיר דמד"ת מותר לעשות דין ברשעים אפי' בשבת והשתא א"ש במקדש ובכ"מ שיש ב"ד היו תוקעים אף בשבת דאין נפקא מינ' דמ"מ הי' עירוב שטן כמ"ש בטעם שני כנ"ל אבל בשאר מקומות דטעם שני לא שייך בי' וטעם ראשון ג"כ לא שייך בשבת כנ"ל לא היו תוקעים כלל כי אין כאן עירוב השטן זהו מה שי"ל בדרך פשוט:

אבל באמת כבר נודע בשם האר"י ז"ל במ"ש דשטן שאל לקב"ה תורה היכן היא וכי לא שמע רכב אלהים וכו' וארץ רעשה ושמים נטפו בהנחיל התורה לעמו ותירץ דבשבת השטן וכת דיליה נשלחים לנוקבה דתהומא רבה ושם בחושך ידמו כל השבת ולא יצאו והתורה ניתנה בשבת ולא ידע השטן מאומה מכל הנעשה עכ"ל ולפ"ז ר"ה שחל בשבת א"א לשטן לקטרג כי אי' מקומו הלא הוא בנוקבא דתהום רבה ומה צריך עירוב השטן. אך וכי השטן לבד מקטרג הלא הקרא אומר ויבואו בני אלהי' הם מלאכי דין הבאים להתיצב על ה' ופירש הזהר לתבוע דינא על ישראל וה"ל כנצב על ה' לרב חביבה דישראל קמי' קב"ה וא"כ המה סובבים המרכבה אפי' בשבת ולכך יש לתקוע אף בשבת אך ידוע מה הוא קטרוג דהמלאכים על ישראל היא תנה הודך על השמים מה אנוש כי תזכרנו ומקטרגים לבל יהיה שכינה בתחתוני' והנה בבית המקדש היה שכינה וכן בב"ד סמוכים שכינה שורה כדכתיב אלהים נצב בעדת אל בקרב וכו' אבל זולתו לא ולכך י"ט שחל בשבת אין כאן מגור משטן כי איננו רק ממלאכי מעלה ולכך תוקעים וזהו במקדש או במקום שיש ב"ד סמוכים דיש השריית שכינה וא"כ יש כאן קטרוג תנה הודך וכו' כנ"ל ולכך תוקעים אבל בשאר מקומות ליכא צורך לתקוע אבל כשחל בחול דאז השטן פה וצריך עירוב השטן בזו יש לתקוע בכ"מ ומזה אפשר להבין מ"ש אין מעכבין התנוקות לתקוע אפי' בשבת כי כבר נודע מ"ש במדרש מפי עוללים ויונקים יסדת עוז דאף לאחר חרבן שסילק הקב"ה שכינתו מ"מ שורה על תנוקת של בית רבן כדאמרינן בע"ז הקב"ה יושב ומלמד תורה לתנוקות ולכך אמרו בגמרא דב"ב כשחרב בהמ"ק נתנה נבואה לתנוקות כי בהם שריית שכינה דאין בהם חטא ולכך התנוקות יכולים לתקוע אף בשבת לבל יקטרנו תנה הודך וכו' וימנע שריית שכינה מאתם וא"ש:

ודע כי האר"י ז"ל כתב זכרנו לחיים וכתבנו בספר החיים כי בר"ה נדונים הנשמות אם לחיים נצחי או לאו ח"ו וגם נדוני' הגופים אם לחיי הזמן ואימת יהיה פקודתו וזה זכרנו לחיים היינו חיי נצחי וכתבנו היינו חיי זה העולם חיי הגוף והם שני ימים דר"ה כי יומא קמא נדונין דין נשמה אם לחיי נצחי או לא וביום שני נדונים הגופים לחיי זה העולם ובהיות כי זה בזה תלי' כמ"ש לעיל לכך כיומא אריכת' והנה השטן אין לנו רשות לקטרג רק מה שנוגע לחיי עה"ז וענינו אבל במה שנוגע לחיי עוה"ב וחיי נצחי שם אין לו רשות כי אם בני אלהים מארי דדינא ומלאכים שהם מצד גבורה הם דנים בזה כמו שהאריך בזה בכתבי האר"י ז"ל ובזה תבין כי ביום ראשון שנא' ויהי היום דהוא יום ראשון דר"ה נאמר ויבאו בני אלהים להתיצב על ה' היינו לתבוע דינא כמש"ל בשם הזהר ויבא השטן בתוכם כדרכו בכל מקים שיש תביעת דין אבל אין לו פתחון פה לקטרג בנשמות וענינם ולכך לא נאמר בי' להתיצב על ה' כי אין לו לתבוע דין כלל וכבר נודע כי כל ישראל זוכים לחיי נצחי ויש להם חלק לעוה"ב כדכתיב ועמך כולם צדיקי' והקב"ה שומע תפלות ישראל זכרנו לחיים כי שומע אל תפלות רבי' והוא חיי נצחי רק העכו"ם הם נדונים לרוב לדראון אם לא חסידי א"ה המקיימים ז' מצות כמ"ש הרמב"ם וא"כ השטן בעמדו וחושב לקטרג על ישראל לא יועיל רק על העכו"ם וקרא אומר כל הגוים כאין נגדו כי הם כלא וכלא היה נגד ה' וזהו ויאמר ה' אל השטן מאין תבוא כל ביאתך היום לא יהי' רק על העכו"ם שהם כאין ואפס ותהו כי על ישראל אין לך קטרוג כלל והשטן השיב משוט בארץ ר"ל קטרוגו על הגופים שהם מארץ ועפר יסודם לא על ישראל כנ"ל אבל ביום שני דר"ה דאז המשפט על הגופים ואז יש רשות לשטן לקטרג אף על ישראל ולכך נאמר אף בשטן להתיצב על ה' וגם שאל לו ה' אי מזה באת כי בזה אף על ישראל חל קטרוג בעו"ה והם נקראים זה ולכך נאמר אי מזה באת וא"ש:

ומזה תבינו ותדעו ותכירו כמה קדוש היום לאדונינו וכמה עלינו לשוב בתשובה וראוי ונכון לעזוב הרע ותמו בארות נשברי' הבלי עולם לשאוב באר מים חיים תורתינו ומע"ט אשר לא יכזבו מימיו והיה לנו תמיד לאור יומם:

והנה אם כי עיקר התשובה עזיבת חטא וגדרים לתשובה מ"מ צריך ג"כ החוטא לשער עצמו אם יכול לסגף עצמו ולא יהי' עי"כ מרפה מעבודת ה' או שיבא עי"כ לחולשא ויהיה אח"כ יותר ממעט בעבודת ה' או שעי"כ נוגע בשמירת הנפש ובכלל לאו ונשמרתם לנפשותיכם יסגף עצמו נגד התענוג שהי' לו מן העבירה וכבר אמרו מה שאמרו אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו ודוד אמר משלג אלבין יותר משלג אבל הטעם כי דוד נצטרע והיה לו יסורים ג"כ לכך היה לו חטאים לבנים לבנים יותר משלג וזהו אמרו תחטאני באזוב והיינו שנצטרע ונטהר באזוב ולכך משלג אלבין אבל בעניני פרישות צריך התחכמות כי כמה פעמים ע"י פרישות באים לידי קלקול ואמרו חכמי' לא תוסיפו בשביל לא תגרעו וצריך בזה התחכמות ועצת חכמים כי המתענה בא כמה פעמים לידי כעס וכהנה ועי"כ נרפה בלילה להתפלל ולקרות ק"ש כראוי. רבים שמשכימים יותר מדאי והולכים לבה"כ לשומרים לבקר והוא דבר טוב אבל אח"כ בין שומרים לתפלה משיחים דברים בטלים עד שיבא לידי לה"ר וכדומה ויצא שכרם כפלי כפליים בהפסדם ובפרט המשכימים ואינם בכח לבטל השינה בעת ק"ש ותפלה וירדמו בנים ולא נים וכהנה ועי"כ נתבטל מצות דאורייתא ובפרט בעת אשר פארם על ראשם תפילין שאסור לישן ולהסיח דעתו ולכן בכל זה צריך התחכמות למאוד:

אמרו בגמר' דב"ב ע"כ יאמרו המושלי' בואי חשבון ע"כ יאמרו המושלי' ביצרם באו ונחשוב שכר מצוה כנגד הפסדה כי אש יצאה מחשבון כי אש יצאה ממי שמחשב לאינו מחשב ותאכל אותם ופי' רש"י כדאמרי' לעיל שכל אחד נכוה בגחלת של חבירו עכ"ל ומקשי' דשם מיירי דשניהם צדיקים רק זה גדול מזה נכוה באורו של זה אבל פשיטא דרשע נכוה בצדיק ואותן שאינם מחשבי' הלא המה רשעים וא"כ פשיטא דתאכלם אש של צדיקים ומה ענין זה להך דלעיל דכל אחד נכוה בשל חבירו וצ"ע לכאורה:

אבל יובן בשנדייק מה שאמר המושלים ביצרם הלא המושל ביצרו א"צ לחשבון החשבון צריך למי שאינו מושל ביצרו וצריך חשבון לברר ההפסד אבל הענין כך כי בלא"ה הדבר תמוה איך שייך חשבון בהפסד עוה"ז נגד שכר עה"ב הלא יפה שעה ורגע אחת בעוה"ב מכל חיי עוה"ז וא"כ אין זה בסוג החשבון וכי נימא לחשוב כמה גרגרין עפר חוצות בשווי' כנגד אבנים טובות יקרים ונחמדים המאירים ומבהיקים הלא אין ערך לו ואינו בכלל חשבון כלל ואין זה בסוג של זה וכמו כן לחשוב הפסד ממון הבל וריק נגד שכר עוה"ב אבל לא דיברה תורה בשוטים הללו לחשוב עבירה בשביל הנאת ממון כנגד מצוה רק אמרו חז"ל אף שמצות פ"ו מצוה גדולה למאוד מ"מ מי שנפשו חשקה בתורה יכול לבטל בכלל בפ"ו וכן איתא בחלק אם נפשו חשקה על איזה שנים ללמוד יכול לבטל על איזה שנים ולכך אמרו התלמידים יוצאים ללמוד תורה שלא ברשות כי אף שמבטלים מפ"ו לית לן בי' וא"כ כאן יאמרו באו חשבון כי הלא מבטל מפ"ו והרי כאן הפסד שכר לעוה"ב אבל לעומת זה יעשו חשבון כמה עוצם שכר מתורה בעה"ב ואם זה יעלה יותר יעשו זה וזהו הפסד כנגד שכרו הפסד מצוה זו כנגד שכר מצוה אחרת אשר שכרה יותר וכן המתענה עושה דבר טוב ולעומת זה מבטל מכמה מצות בהמ"ז וכדומה המתענה ת"ח בשבת יש לו שכר תענית ולעומת זה הפסד שכר עונג שבת וא"כ הפקחי' חז"ל שבאו בסוד אלהים עשו חשבון לחשוב שכר מצוה כנגד הפסד שניה ואמרו לבחור בזה כפי שעלה בחשבונם ששכרו יותר וזהו בגדר החשבון כי שניהם רב טוב צפון לעוה"ב וא"ש אך כבר אמרו מי יכול לבטל מפ"ו בשביל ת"ת כנ"ל ולמי הותר הדבר מי שבטוח שלא יהי' לו הרהור כלל ולא יתגבר עליו יצה"ר כלל אבל זולת זה אסור לבטל אף שת"ת יותר עדיף וכמו כן מי שיודע בעצמו שע"י תענית יכוף את יצרו משא"כ אם יאכל יצרו גובר עליו ומביא לו לידי חטא יש לו להתענות אע"פ שעי"כ מבטל מכמה מצות וא"כ באנשים כאלה בטלה החשבון וא"צ לחשוב כי אע"פ ששכר מצוה שניה יותר גדול מ"מ צריך לשמור שלא יתגבר יצרו כנ"ל:

וזהו כוונת הגמ' המושלים ביצרם כי יצרם מוכנע ואינם חוששים לו כלל הם עושים חשבון איזה מצוה יותר גדול ומחשב הפסד מצוה זו כנגד שכר אחרת ומי ששכרו מרובה יקיים כמו פ"ו ות"ת ואינו חושש ליצה"ר אבל מי שאינו מושל ביצרו להכניעו וחושש לו אולי יגבר עליו ח"ו אינו יכול לחשוב כי מה בכך ששכר ת"ת עדיף מפ"ו מ"מ צריך לקיים פ"ו שלא יגבר יצרו ולכך נקראי' אלו אינם מחשבים ושניהם צדיקים רק בעלי חשבון הם צדיקים ביותר שאין להם פחד מיצה"ר ובעלי בלתי חשבון הם שפחדו פחד מיצה"ר לבל יגבר ח"ו א"כ יפה פירש"י כי אש יצאה מאלו לאלו כי אחד נכוה בשל חבירו כי שניהם צדיקים וזה נבחר מזה וזה נכון וברור וכן הדבר כמו שכתבתי כי הכל צריך להיות במשקל ובחשבון איזה יותר טוב ויותר יוכשר רק העיקר לבל תת פתח ומקום ליצה"ר וכת דילי' לאחוז בו והכתוב צווח כי תצא למלחמה על אויביך ודרש במדרש הובא בילקוט על אויביך כנגד אויביך ויש להבין מה ביקש בזה ומה חידש בזה:

אבל יובן כי נודע כי עבירה גוררת עבירה ואין אדם נכשל ביפת תואר ליתן עין בבת אל נכר וכי לא נמצא בנות ישראל הנאים בתוארם ומעשיהם רק שהיה לו מקודם עבירה בידו וגורר לחמוד חיק נכרים ולבסוף עבירות גדולות וזה אמרם יפ"ת לא דיברה תורה אלא כנגד יצה"ר הרצון מי שיצרו גבר עליו מקדם ונכשל בעבירה סוף לבוא לידי חימוד אשה זרה אבל מי שנמלט מזה גם מזה ינצל ולכן צריך מאוד זהירות מכל עבירה ואל יאמר קלה היא כי גוררת עבירה עד שבא לידי חמורה שיחה בטלה עם אשה מביא לידי הסתכלות והסתכלות מביא לידי הרהור הרהור לידי הוצאות ז"ל וקישוי לדעת וסוף לידי חיבוק ונישוק וקורבא דג"ע בעו"ה ולבסוף לידי עבירה בפועל אוי לנו כי חטאנו וכן כל עבירות בכלל בזה האופן וא"כ יש כאן שאלה איך אפשר במציאות יפ"ת הא הכריז הירא ורך לבב מעבירות ילך וישוב לביתו פן ימות במלחמה ודרש הא אם לא שב מת במלחמה וא"כ ע"כ שלא היה בידו עבירה מדהצליח במלחמה ואיך נתגולל ע"י יפ"ת ול"ל דמיירי במלחמות חובה דשם לא הכריזו האיש הירא וכו' רק כולם יוצאי' למלחמה דהא רש"י פי' כי תצא למלחמה במלחמות רשות הכתוב מדבר דבחובה כתיב לא תחיה כל נשמה אך אמרי' בגמ' דסוטה לר"י מלחמת מצוה אף שאינו מלחמת חובה כמלחמות ז' אומות ג"כ לא הכריזו הירא ורך לבב וכו' ומפרש הגמרא ה"ד מלחמת מצוה כגון דגוים בקשו לכבוש לא"י ואם לוחמים דלא ליתי גוים עלה זהו מיקרי מלחמת מצוה אבל אם ישראל הולכים לכבוש גוים שאינו מז' עמים מקרי רשות:

ובזה יובן המדרש דקשי' ליה קושיא הנ"ל ול"ל מלחמות ז' עמים הא בי' לא שייך יפ"ת דכתיב לא תחיה כל נשמה ולזה מפרש המדרש הא דקאמר על אויביך אין הפי' להלחם בארצם דה"ל רשות רק כנגד אויביך שהם באים לכבוש א"י ואתם הולכים לנגדם מבלי לתת להם מדרך רגל בא"י וזה מלחמת מצוה ולא הכריזו מי שירא ורך לבב וכו' כנ"ל ושפיר יש במציאות יפ"ת דעבירה בידו מקדם וגורר חמדה יפ"ת והיא מותרת דהואיל והוא מלחמת שאר עמים לית ביה לא תחיה כל נשמה וא"ש וזה ברור:

ואם כי הדבר בעצמותו נכון כן הדבר נוגע לתוכחת מוסר כי הזהר דרש הך כי תצא למלחמה על אויביך היינו אויב הפנימי אויב יצה"ר להלחם אתו למולו כי מורה על מלחמת רשו' כמ"ש רש"י ופי' כי אם היצה"ר רוצה שתעבור שום מצוה ודקדוקי מצוה וסייג ח"ו זהו מלחמת חובה ועל זה נאמר ל"ת כל נשמה כי מכל שמץ איסור תיכף מחיה אלפים קליפות וחיצונים ולכך נאמר לא תחיה כל נשמה אבל מלחמות רשות דהיינו שרוצה הוא להתענות או לעשות שאר פרישות שאינו מצוה בו ויצה"ר מסיתו מבלי לעשותו זהו מלחמת רשות אבל כבר נודע כי אמרו חז"ל כל המתענה נקרא חוטא ומצינו בחז"ל להיפך שהושחרו שיניהם מפני תענית אבל שניהם אמת אם בלא"ה היצה"ר נכבש אף כי יאכל וישתה רק אם יתענה יבטל כח יצה"ר לגמרי ממנו זהו אינו כי צריך ליתן ליצה"ר קצת כמ"ש בדרוש מקדם דוגמת שעיר המשתלח ולכך אסרו להתענות אבל מי שמרגיש שזולת התענית וסיגוף יגבור יצרו עליו ובזה יכניעו שלא יכול להסית אותו פשיטא שיש להתענות ועור בעד עור וכל אשר לו יתן בעד נפשו לבל יורידהו שחת וזהו שאמר על אויביך היינו כנגד אויביך דיצר הרע מתגבר וביקש לכבשך אז הרשות בידך להתענות וזהו כנגד אויביך למולו להתיש כחו אבל אם היצר הרע לוחם נגדך ואתה מבקש להלחם בו לא יהיה כי א"א לבטל מכל והדרש נכון ואמת:

וכן יש לנו לעשות הכל בהשכל כפי קיום המין וענין הכל ע"פ דרכי תורה וישוב הדעת ובאמת כבר אמרתי בדרוש הקודם כי התמדת התורה הוא יותר מועיל לבטל כח יצה"ר מכל הדברים כי הוא אש אכלה אש ואינו מכלה אבל צריך לימוד לשמה ובאימה וביראה ולא כדרך מקרה כי ה' שורה שם ואיך לא יחול ויפחיד:

ואמרו בגמרא במאמר דוד זמירות היו לי חוקיך אמר הקב"ה ד"ת דכתיב התעיף עיניך ואיננו ואתה אמרת זמירות חייך שאני מכשילך וכו' דכתיב ולבני קהת לא נתן עגלות כי בכתף ישאו והוא הרכיב ארון ה' על עגלה חדשה עכ"ל ויש להבין מה בכך שנאמר בת"ת התעיף עיניך וכי בשביל כך לא יתכן לומר שהיה זמירות ועם כל זה היה מזמר והולך בלי הפסק והעלם עין ומה זה מדה כנגד מדה שנכשל בהרכבת ארון ה' בעגלה אבל יובן בי ביחזקאל נאמר שראה בחיות ואופנים ד' כנפים ואמרינן בגמרא דחגיגה בשתים יעופף אותן נתמעטו כי בהם אומרים שירה ובחרבן לא שוררו ויש להבין מה ענין יעופף לשירה אבל ידוע אם הרוח באופנים ילכו ויעפו כי ה' בם ואם יסתלק הרוח יעמדו והם אינם משיגים כי אם בשירה ואז יש להם כח לעופף כי יחול רוח ה' בם וכן כל עולמות גלגלים כוכבי לכת אינם יכולים לילך ולסבב כי אם בשירה וע"י שירה רוח ה' בם לילך כי צריך שמחה כי הם הבתי בראי של קב"ה דצריך הכל שמחה ולכך בשתים יעופף הם שאומרים בו שירה ועי"ז יבא ויחול רוח ה' לילך ולטוס ומזה תבין דאמרו חז"ל ולא קרב זה א"ז כל הלילה דביקשו לומ' שירה ולא הניחם הקב"ה והוא דמבואר בילקוט דבלילה אומרים אופנים וחיות שירה ובזה תבין מה דנחלקו התוס' ור"ה גאון אם לומר בר"ה והחיות ישוררו או לאו אם אומרים שירה בר"ה או לא והוא כשהקב"ה דן כביכול הכסא כבוד עומד במקום ואינו טס ועופף דכתיב נצב ה' לריב עמים וכתיב קומה ה' לשפוט וכו' ולכך דרש הזוהר ותנח התיבה בחודש השביעי בהרי אררט דקאי על כסא כבוד שעומד בר"ה לדון העולם וכתיב בעמדו תרפינה כנפיהם היינו שא"י לעופף ואף שירה אינם אומרים כי בשיר' מעופפים ולכך אין החיות ואופנים אומרים שירה אבל זהו קודם תקיעת שופר אבל אח"כ ע"י שופר יבא בם רוח ה' ויעופו ויתנשא הכסא כמ"ש הקליר ואח"כ אומרים שירה ולכך שניהם אמת מי שסובר שאין אומרים שירה ומי שסובר שאומרים שירה זהו קודם תקיעות וזה לאחר אקיע' והנה שם בלילה נצב הקב"ה לדון את מצרים כמבואר במדרש אלו עובדי ע"ז ואלו עע"ז וכשהקב"ה דן הכסא כבוד עומד ולא היו יכולי' לעופף ואף שירה לא הי' יכולים לומר וזהו ויסר את אופן מרכבותיו וינהגהו בכבדות כי עמדו האופנים כביכול ולכך לא אמרו כל הלילה שירה ודע כי החיות והאופנים הם מעופפים וזהו ע"י שירה ושמחה ומשיגי' הרוח הקודש אבל למעלה בכסא הכבוד המלאכים הרואים פני המלך הם עומדים תמיד דכתיב שרפים עומדים ממעל לו והם אינם משוררים כי הם בבחינת בתי גוואי ושם אין שמחה ואמר באיוב המשל ופחד עמו וכן אנו אומרים בברכה מעין ז' לפניו נעבוד ביראה ופחד ולכך אין אומרי' שירה כי עומדים באימה וביראה והנה התורה היא בבחינת מלאכי' הרואים פני מלך כי הקב"ה שוכן שם כי אין להקב"ה אלא ד"א של הלכה ולכך מקמי דלפת' בגירסא יש לשמח כי הוא בתי בראי אבל משנכנס לבתי גוואי אין לשמוח כי אם ללמוד באימה כי המשל ופחד עמו ולכך קודם ר"ג הזקן הוצרכו לעמוד בתור' בבחינו' שרפים עומדים ממעל לו וא"כ אין התורה בבחינות זמירות וטיסה ועיפה שהוא הכל בבחינות חיות ואופנים אבל התורה למעלה ביראה ופחד ולכך נאמר התעיף עיניך אם אתה חושב התורה לטיסה ועיפה ומכח זה תשמח ותשורר כי הוא לעורר עיפה כי ע"י שיר מעופפים ואיננו כי התורה למעלה וזה כמ"ש ואין לשורר ולשמח כי אם ביראה ופחד ולכך החושב לשורר בתורה שעי"כ יהי' מעופף ויגיע מעלה מעלה טועה ומשכח תלמודו כי התורה למעלה מזה והנה כל המשכן היה בבחינות המרכבה חיות הקודש שהם באופנים ולכך שיהיה מראה אופנים בארץ וכאין דמות למעלה היו עגלו' במשכן כעין אופנים למעלה אבל הארון משכן התורה הוא בבחינת מלאכי' בכסא כבוד שאינו באופנים אשר ישוררו כי עומדים בפחד וזעות מפחד הכסא וזהו בכתף ישאו ולא בעגלה כי הוא למעלה מבחינו' חיות ואופנים וזהו מאמרם כי דוד חשב לתורה שהיא במדרגת חיות ואופנים אשר יעופו בשיר ולכך אמר זמירות היו כו' אבל אינו אמת כי התורה למעלה ונאמר בו אם תשימו למעופף והתעיף עיניך בו לטוס ולשורר איננו כי התורה למעלה ממדרגה זו וטעות אחד גורם חבירו שעל ידי כן שחשב לתורה במדרגות החיות נשא ארון בעגלה כדמות אופנים וזה אינו כי התורה למעלה ואין מתנהג באופנים ועגלה ואף גם אינו מעופף בשירה כ"א ביראה ופחד ואין לומר בו זמירות היו לי וכו' וזה ברור ואמת: