יערות דבש – חלק א – דרוש יז, קטע 45

ולכן עלינו לשבח להשם יתעלה שלא שם חלקינו כהם שאין להם שורש קדושה ונפשינו תגל בה' תשיש בישועתו רק חובה עלינו להתקדש ולטהר מטומאת הזמן ולשוב בתשובה להכנס למרחץ לרחוץ מצואת בנות ציון ולראות להיות מבני פלטרין דמלכא וביחוד בעת התעוררת אבל לת"ח ואלוף בתורה מקו' וזמן מוכשר לתשובה כמה מעלות טובות לנו שיש לנו חייס ולהם אין חייס כלל באמרם היה לו בנים בגיותו ונתגייר לא קיים פ"ו ופריך הגמרא למימרא דעכו"ם לית ליה חייס והכתיב בלאדן בן בלאדן ופי' רש"י הרי דבן מיוחס אחר אביו ע"ש והדבר תמוה למה בחר הגמ' להקשות מזה ולא מבלק בן צפור בלעם בן בעור וכהנה פסוקים רבים ולמה נטר להקשות מבלאדן הנאמר בסוף מלכים אבל יובן מ"ש בגמ' דסנהדרין פרק חלק בן יכבד אב בלאדן בן בלאדן דבלאדן אשתנוי אפוי ככלבא ויתיב ברא אכסא וחתם עצמו בשמי' דאבוה בלאדן וזהו בלאדן בן בלאדן והקשה מהרש"א מה יכבד אב שחתם בשם של אב אדרבה הוא איסור ותירץ מהרש"א דגנאי היה לחתום בשם מי שפניו הי' ככלב וזהו דוחק אך בזוהר מבואר כי בלאדן הוא נקרא כלב וכך הלשון בלשון פרסי וזהו שנקרא בלאדן הואיל והי' פניו ככלב וא"כ שפיר בן יכבד אב שחתם עצמו כמו אב ולא חס לקרות עצמו כלב רק לכבוד אב ולפי זה א"ש די"ל הא דכתיב בלק בן צפור אין הכונ' לייחס רק לסימן כי היה עוד אחר שנקרא בלק והוצרך ליתן סימן בן צפור ואין זה יחוס רק סימן אבל זה בלאדן בן בלאדן וזה בלאדן שני קודם שקרא עצמו בשם אביו היה לו שם אחר דרך משל בלק וכדומה ואם כן קשה מה סי' צריך הכא הא א"א לטעות כלל ולא ה"ל לחתום רק בלק בן בלאדן וליכא למטעי באחר דמי פתי יסור הנה אשר יכנה שמו בשם כלב וא"צ סימן א"ו לייחס וא"ש ודברים ישרים הם וכמה עלינו להתקדש בקדושה של תורה ויראה ותשובה כי ה' הבדילנו מבין העכו"ם ואת בריתו שם בבשרינו והעיקר להתפלל לה' שיקבע בלבנו טבע קיום הליכות בתורתו כי המרבה להתפלל לה' יקשיב בקולו לחקוק בטבעו להשמר מעבירות כמו שעם ישראלי בכלל חקוקים בטבע שלהם מבלי לאכול חזיר ושקצים ורמשים שקץ הוא לכם ולא יאכל כי הבא לטהר מסייעין לו יתפלל ג"כ לה' שיהיה חקוק בלבו בטבע קיום שמירות התורה לבלתי סור לבבו ממנו:

וזהו הענין הנאמר בשמואל שאמרו שהורה שחיטה בזר כשירה ואמר עלי מימר שפיר קאמרת אבל מורה הלכה בפני רבו את וכו' ובאתה חנה ואמרה אני אשה הנצבת אל הנער הזה התפללתי וכו' ויש להבין מה זה התנצלות של חנה הואיל שהיא התפללת על בנה יועיל לו להציל ממות אשר עבר עבירה שיש בו מיתה אבל הענין כך כי כבר ידוע מ"ש שמואל שחיטה בזר כשירה הוא קצת אפרושי מאסורא כמ"ש הזוהר דכהן אין לשחוט היותו מסטרא דחסד ולאפרושי מאסורא אין כ"כ איסור להורות הלכה בפני רבו אבל מבואר בש"ע י"ד דמ"מ לכתחילה אין להורות בפני רבו רק י"ל בדרך שאלה אבל חנה התפלל' לה' ומורה לא יעלה על ראשו ודרשינן בסוף מסכת נזיר מורה היינו מורא ב"ו ואם כן כשחנה התפללה והקב"ה שמע תפלתה וקבע בטבע קיים בשמואל לבל יעלה מורא בראשו לבל יגור מפני איש והי' זה אצלו בטבע קיים כמו שטבע בארי לבל יגור מחיות כן קבע ה' בלב שמואל לבל יעלה מורא בראשו וזה הוא התנצלות של חנה דעלי כעס עליו שלא נהג דרך ארץ והי' לו להיות מורא לפניו וע"ז השיבה חנה הלא על הנער הזה התפללתי שלא יהיה מורא על ראשו וה' שמע תפלתי וקבע בלבו חק הטבע לבל יגור מאיש ובל יכנע לשום איש ואם כן מה אשמה יש בילד הזה אשר החוק הטבע הכריחו לכך מבלי לישא פני זקן וכל העושה כפי טבעו אין לו משפט מות ואשמה וא"ש והנה לסיים בדברי הספד ונחמה נשוב לגמ' ביום ההוא יגדל מספד בירושלים כמספד הדרימון בן טברימון בבקעת מגדו ומפרשים כהספידא דאחאב דקטל יתי' הדרימון בן טברימון וכמספד יאשי' דקטל יתי' בבקעת מגדו ויש להבין מה ענין אלו שני הספדות זה לזה וגם למה קאמר באחאב מי שהרגו ולא מפרש באיזה מקום וביאשי' לא קאמר שם מי ההורגו רק מקום הריגה ונראה כי אמרו בגמ' אלעזר זעיר' סיים מסאני אוכמי לאבילות ירושלים תפסוהו כי לא חשוב אתה לאתאבולי על ירושלים א"ל האי מאן דקץ כופרי כיצד משלם דל"ל כופרי הא הוי תמרי ול"ל תמרי הא הוי רק כופרי וא"ל בששים ושבקוה והדבר תמוה מה שייך שאלה זו להך דסיים מסאני אוכמי לאבילות ירושלים אבל נראה דיש טעם למה מראי' אבילות בנעלים משום דבזמן שב"המק קיים היה רוח הקודש שכיח וחל מאוד על שרידי ה' ובכל מקום שר"הק מצוי צריך להסיר הנעלים כדכתיב של נעליך מעל רגלי ובעו"ה בחרבן ב"המק נסתלקה רו"הק וא"צ להסיר מנעלים כלל ולכך יש להראות סי' אבילות בנעלים שיהיו שחורי' וכדומה אך זהו מי שעלול מפאת עצמו לר"הק רק בעו"ה הגלות וסילוק שכינה גורם אבל מי שאין עלול מפאת עצמו ונפשו לא זכה ולא טהורה אם כן אף כשהי' הב"המק על תלה בכל אופן לא הי' זה מגיע למדרגת ר"הק א"כ מה זה שיהי' מתאבל בנעלים ולכך תפסוהו ואמרו לא חשוב את להתאבל כך על ירושלים אבל יש טעם אחר כמ"ש כי כל חרבן והגלות היה בשביל שמכרו יוסף וזהו היה סבה לכל הגלות ויוסף מכרו בעבור נעלים וזהו מאמר הקרא על שלשה פשעי ישראל ועל ארבעה לא אשיבנו על מכרם בכסף צדיק ואביון בעבור נעלי' הרי דכל עונות אינם עושים רושם וחקוקים כלפי שמים כל כך כמו עון יוסף אך יש להבין אם כדין עשו האחים שדנו ליוסף כמ"ש השל"ה שדנו בסנהדרין שהוציא דבה ומרד ביהודה כמורד במלכות א"כ אין כאן עונש אם כן למה נידון אנו בשלוחין וגרושין אבל הענין הוא כך כמ"ש כי באמת היה מורד במלכות כמ"ש השל"ה רק אח"כ שקיבל העונש שהורד למצרימה וקידש ש"ש ולא כפר בארצו אז למפרע נתגלה עונם כי אדם נדון על שם סופו לרעה כמו בן סורר ומורה איך לא יהיה נדון על שם סופו לטובה הלא מדה טובה מרובה מפורענות וא"כ למפרע חטאו א"כ יש פנים לכאן ולכאן הואיל היה אז כופרי ולא עשו כהוגן דהא לבסוף נעשה תמרי דצדיק כתמר יפרח ולחייבם מיתה בהחלט הואיל והוי תמרי א"א דהא מתחיל' הוי כופרי והוציא דבה ולכך הי' העונש גלות דעומד במקום מיתה והיה בכל אומות והם ששים דכתיב ששים הם מלכות ומזה נולד הגלות א"כ דגלות נולד ממכירת יוסף כמאמר הפסוק על מכרם בכסף צדיק ואביון בעבור נעלים א"כ ראוי לכל ישראל לסיי' מסאני אוכמי להתאבל על חרבן גלות בעבור נעלים ולכך כאשר אמר להם זאת שבקוהו כי בזה כל הרוצים ליטול את השם יטול ולכך בקיבוץ הגלות שיתוקן חטא מכירת יוסף אף עון יוסף צריך תיקון דהוי כופרי ודבר סרה על שבטי יה ולכך צריך משיח בן יוסף להיות נהרג ובזה סר עונו ולפ"ז עיקר ההספד שיהי' על הריגת משיח בן יוסף כי הריג' הוא לתקן הפגם רק הספד הוא על שיהי' נהרג בח"ל כמו יוסף שמת בח"ל רק עצמותיו באים לא"י כן יהי' במשיח בן יוסף וגם ביאשיהו המלך שנהרג לא הי' עיקר הספד בסיבת מיתתו רק מה שנהרג בארץ טמאה בבקעת מגדו שהוא ח"ל וקלטתו אדמה וכן יהי' לע"ל ההספד על משיח ב"י והנה ההספד על אחאב לא היה על שנהרג כי באבוד רשעים רנה רק כבר כתב המגיד מישרים בפי' הפסוק ידינו לא שפכו דם הזה וכי תעלה על דעתך שב"ד שופכים דמים הם אלא שכך אמרו הרוג זה שנמצא ודאי הי' חייב מיתה מעון ופשע המחייב מיתה דאין הקב"ה עביד דינא וכו' אלא אנו מצערים למה ידינו לא שפכו דם הזה דהנהרג בחרבא קדישא ה"נ כפרה אבל עכשיו דנהרג ע"י אחרים אין כפרתו כל כך ולכך מבקשים כפר לעמך וכו' והנה זה הדבר ג"כ בקין שאמר והיה כל מוצאי יהרגני היינו שאמר אם אני מחייב בב"ד יהרגוני בב"ד ויהי' לי כפרה אבל כשמוצאי יהרגני לא יהי' לי כפרה וכן הדבר באחאב דהי' כל צער דהי' חייב מית' אבל הי' להרוג בב"ד בחרבא קדישא אבל בהרגו הדרימון בן טברימון זהו הצער דאין מיתתו כפרה וכן הדבר לע"ל דיהרגו יצר הרע ויספדו עליו ונבין מה זהו הספד אשר קשה המובן לפי פשוטו אבל נכון הוא כי אם היו זכאין לא הי' צריכות להריגת יצה"ר כי כל אחד הי' גובר את יצרו וכל רשעה כעשן תכלה וא"צ להרוג ליצה"ר אבל אם אינם זכאי' יצטרך היצה"ר ליהרג וכל ההולכים אחר עצתו ילבשו בושת ויחפרו ממעשיהם ולא הי' בהריגתו להם כפרה כי אלו היו זכאי' הי' הריגתו ממילא כמ"ש והרשע' כעשן תכלה וזהו מאמר הקרא דקרא מיירי משני הספדים מהספד יצה"ר אמר כמספד אחאב דהי' בשביל שנעשה ע"י טברימון וכו' כן יהיה הספד אז שנעשה ע"י הריגה ולא היו זכאים לבטל היצה"ר מעצמן והספד משיח ב"י יהי' כהספד יאשיהו שעיקר הספד הי' מה שנהרג בבקעת מגדו בח"ל כן יהיה הספד הזה בשביל שנהרג משיח ב"י בח"ל והבן ולכן עלינו להכין עצמינו בתשובה ותפלה כי כל מה דעביד ה' לטב עביד כאשר אמרנו נמנו ורבו טוב שלא נברא משנברא ועכשיו שנברא יפשפש במעשיו והדבר תמוה כי לפ"ז נמצא בריאת אדם לרעתו ח"ו לפועל טוב שיפעל רע והאיך נברך על שיצר את האדם בחכמה אם להרע לו אבל הענין כך הוא כי בהא פליגי אם נשמתו של אדם יורדת ברצון לגוף העכור או בע"כ כי איננה יודעת כל העתידות ולא מצאה חקר אלהות על בורי' וטוב לה שלא נברא אבל הקב"ה הוא יודע שהוא לטובה הוא בוראה וכופה לנשמה לילך בזה העולם וכמאמרם בע"כ אתה נולד וזהו הכונה שנחלקו כת אחת סוברים שהנשמה הולכת באהב' רצוף לזה העולם וכת שני ס"ל נוח לו שלא נברא משנברא ולדעתו לא היה מסכים להברא אבל מה נ"מ בדעתו הקב"ה הוא מכריח כי הוא יודע שהוא לטובתו והטיב לו בזה לכן עכשיו שנברא יפשפש במעשיו לעשות נחת לקונו ואולי ירחם ה' לנחמנו בנחמות ציון ויבולע המות לנצח ובא לציון גואל אמן ואמן: ת"מ מ"ש הגאון הנ"ל ז"ל בז' אדר תק"ז לפ"ק בק"ק מיין יע"א

הפסוק אמר ויתמו ימי בכי אבל משה ויאמר ה' אל יהושע קום עבור הירדן ואמרי' בגמרא דתמורה דהלכות רבות נשתכחו בימי אבלו של משה ויאמרו ליהושע שאל וא"ל הקב"ה אלה המצות וכו' בקשו ישראל להרגו א"ל הקב"ה לאמרן א"א לך והטרידן במלחמה ויש להבין וכי בכך יסחו ישראל משכחת התורה דור דעה כמו הם אשר כל מגמותם הי' לתורה וכי בשביל מלחמה ישכחו אבל נראה דהא דבקשו להרגו הוא דאמרינן כל השוכח דבר אחד ממשנתו חייב מיתה יכול אפילו תקפה עליו משנתו ת"ל וכו' וישראל סברי כס"ד דבכל מקום השוכח חייב מיתה ולכך זממו להרגו אמנם אמרינן בגמרא הזהרו בזקן ששכח תלמודו מחמת אונס דלוחות ושברי לוחות מונחין בארון הרי מזה מוכח דעדיין קדושתו בו כמקדם ואין כאן חיוב מיתה אך זהו אם היו בארון אחד אבל א"א דבשתי ארונות היו אין כאן ראיה לקדושת השברי לוחות אך אמרינן בירושלמי שקלים ב' ארונות היו דזה שהי' שברי לוחות היה הולך עם ישראל במלחמה ודרשינן כי ה' אלהיך מתהלך בקרב מחניך זה הארון ש"מ דאף על ארון דשברי לוחות שם ה' נקרא וא"כ מוכח דעדיין קדושתו עליו והדרן לדינא לנהוג כבוד בזקן ששכח תלמודו ואין לו חטא משפט מות וזהו שאמר הקב"ה ליהושע לאומרן א"א דכתיב אלה המצות אבל להוציאן מכלל טעות דאין לך משפט עונש בשכח' ואפי' בזקן ששכח יש לנהוג כבוד לך והטרידן במלחמה ויראו כי ארון זה לבד שיש בו שברי לוחות הולך עמם ומנצח ש"מ דכבוד ה' חופף עליו ומזה יחדלו לבל יזלזלו בך וישימו כבוד כהנ"ל וזהו דרך דרש עוד יש בו טעם לפי מ"ש בר"א כד שכח תלמודו אמר החרש הי' לבם כי השר המשכח הוא נקרא ריב ולכך הי' הטעות והשכח' באותיות רי"ב והטעם כי אין ריב וקטט ומלחמה בעולם אשר לא סגי בלא"ה בלי כעס וכבר אמרו כל הכועס חכמתו משתכחת ולכך שר המשכח הוא ריב ולכך משה רבינו שהי' שר התורה וארגז כל החכמות ולא יצוייר בו שכחה ולכך לא היה יכול לערוך מלחמה כי א"א למלחמה בלי ריב ולכך אמר ליהושע צא והלחם בעמלק כי הוא לא הי' בעל ריב כלל ולכך כאשר התרעמו ישראל על יהושע שהי' בגדר השכח' ושר השכחה נקרא ריב מצא אצלו מקום לחול ויעץ לו ה' שיטרידן במלחמה ויבחינו כי לא סגי בלא ריב וכעס אויב וא"כ לא יתכן בו שלא יהי' בו שכחה ולכך הזהירה תורה גבי עמלק זכור אל תשכח והוא הטעם כי מלחמה עם עמלק מדור לדור וא"כ במקום מלחמה וריב יש שכחה כנ"ל ולכך הזהיר בתוספת אומץ לבל ישכח ולכתוב זכרון בספר מה שלא בא בשאר דברים כי ענין זה עלול לשכחה וא"כ מה רב החובה עלינו יום הזה אשר נסתמו מעייני החכמה ונפלה ציץ עטרת ראשנו משה רבינו ע"ה בז' אדר הוא יום חושך ואפילה וצרה ומבוכה ליהודים אשר חובה על כל ישראל לעשות אבל יחיד כאשר אמרתי כי מיום ההוא קרה לנו כל התלאה אשר מצאתנו ונחשכו כוכבי נשפי ונשכח התורה וזהו תכלית הגלות והצער ויגון בשכחת התורה אשר בע"ה מתגבר כל יום האומות עולם הקדמונים הי' להם איד ביום מיתת מלכים ואבותם כאמרם בגמ' דע"ז באלו אידיהן של עכו"ם וחשיב יום מיתת מלכיהם ואמרי' יום שיש בו שריפה וכבר כתבו כל סופרים הזכרונות כי בימים האלו היו מתאבלים ובוכים ומקטרי' לעכו"ם ועשו הספד כי קרה בו אבל להם ואיתרע מזלם והי' להם הספד גדול והקריבו קרבנות וכדומה ולא נשמע להם קול שיר ושמחה ולכך אסרו חכמים איד זה כי היה להם יום ההיא לחוק לעכו"ם כי ירגישו כי יום זה אתרע מזלם:

ובזה תבין מ"ש חז"ל בושתי ויאמר המלך ליודעי העתי' שיודעים לעבר שנים ולקבוע חדשים כדת מה לעשות במלכה ושתי והדבר תמוה בעצמותו מה ענין חושבי קביעות ירחים לדעת דבר חוק ומשפט האש' המסרבת לקיים צווי המלך וכי זה מטיב לימודם וחכמתם וכבר דרשתי בזה כה וכה אבל כעת יובן הדבר כך כי בתחלת שלש למלכותו עשה משתה ומלכי אומות העולם מתשרי מנינן וא"כ החל המשתה בתשרי ובמנות הלוי שחיבר ר' שלמה אלקבץ הביא מדרש ימים רבים ימים שנים רבים שלשה כי חמשה ימים היה תחלת הסעודה קודם ק"פ ימים הנאמר בפסוק וא"כ מתחלת תשרי קפ"ה וששה חדשים ג' מלאים וג' חסרים כדרך הקביעות נשלמו לפ"ז הקפ"ה ימים בח' ניסן ואח"כ עשה סעודה שבעת ימים להעם הנמצאים בשושן א"כ יום השביעי הי' ט"ו בניסן שאמר להביא ושתי לפניו מקושט בכתר מלכות וערומה להראות יפיה והנה ידוע דושתי בת בלשאצר היתה והוא נהרג בט"ו בניסן כנודע בפיוט ליל פסח א"כ אין אשמה ופשע גדול על ושתי שסירבה לבא כי יום ההוא הוא לה לאבילות גדול מיתת אביה המלך הגדול ונימוסם היה להתאבל ולהקריב קרבן לעבודת כו"ם כמבואר בגמ' ובספר זכרונות הנ"ל אמנם זהו אם לא היה אז שנה מעוברת אבל לפי מ"ש בספר הנ"ל כי אותה שנה היה מעוברת א"כ כלו ימים הנ"ל בט"ו לאדר השני ולא לניסן וא"כ אין התנצלות לושתי כלל וזהו מאמר אחשורוש כי ביקש לידע אם יש למלכה ושתי התנצלות או לא ולכך ראשון שאל ליודעי העתים הקובעים חדשי' ועיבורים אם הוא אדר שני או ניסן וזהו להיודעי' לעבר שני' ולקבוע חדשים וגם אם הי' הקביעות כך כמ"ש שהיו ג' חסרים וג' מלאי' כ"א היה אחד יותר חסר או מלא ולא איקלע יום ההוא לט"ו ניסן ואין לה התנצלות וחייבת מיתה ולכך שאל והבן וא"כ אף עלינו להתאונן במאד על מיתת משה אדון הנביאי' יקר היצורים אשר לא קם כמוהו ובמותו הי' צרה לישראל ומכ"ש שכל הגלות הכל בסיבת מיתתו כאשר האריך בזה זקיני הגאון בעל מ"ע ז"ל בספרו למאוד ואמרו שהמן שמח שנפל הגורל בירח שמת בו משה והוא לא ידע שבז' באדר מת ובז' באדר נולד משה והדבר תמוה מה בכך שנולד סכ"ס מת ואיתרע מזל' וכבר דרשתי בו בפירושים שונים מתוקים אבל מה שצריך לענינו כן הוא מ"ש במה שביקש דוד מה' להודיע לו יום שימות בו מה ביקש בזה מה א כפת לי' אם יודע באיזה יום מהשבוע שימות או לא אבל הענין דכמה פעמים מצינו כי המיתה דבר רע ובמד' דרשינן והנה טוב מאד זה המות וחלקו המפרשים כי המת בצדקתו מתוך תשובה שלימה הוא טוב מאד שעולה בצרור החיים ונועם עליון מחזה שדי יחזה אשר לא יראהו אדם וחי ולא מעותד לדאגה בכל יום אולי יחטא ואשם אבל המת ח"ו בלי תשובה שלימה המיתה רע בתכלית כי ווי להאי כיסופא בעלמא דאתי ואפשר אם הי' חי הי' מרבה בתשובה או היה מוסיף לסגל מצות ומע"ט ויפה שעה א' בתשובה ומע"ט בעה"ז מכל חיי עה"ב ודרשינן במד' רבה פרשת במדבר צדקתך כהררי אל משפטיך תהום רבה צדקות שהקב"ה עושה מפרסם הזמן כדכתיב בענין ישראל שהיה חסד בא' לחדש השני בשנה שניה וכו' אבל פורענות שהקב"ה עושה מכס' כתהום כמו שהי' בחורבן בהמ"ק בעו"ה שהי' קלקול חשבונות ולא נאמר על נכון יום שהי' בו הפורעניות המר הזה בעו"ה ולכך דוד שהיה מסופק אם חטא בת שבע ואורי' נמחל לו לגמרי בלי שיור רושם ורבב או לא כמבואר בגמ' שביקש מה' ליתן לו אות ולכך לבוא אל בירור כי לא האמין בנפשו כדכתיב לולי האמנתי וכו' ולכך שאל להודיע לו יום שימות בו כי אם יאמר לו הקב"ה ש"מ דעונו סר וחטאתו יכופר כי זולת זה מיתה לרעה ולא הקב"ה היה אומר היום ומשפטיך תהום רבה כנ"ל א"ו שנמחל והוא טובה ולכך יכול לומר כנ"ל והקב"ה אמר לו ובזאת הבחין כי נמחל וכן הדבר אם מיתתו לרוע א"כ שפיר יום ההוא אתרע מזלא למאד אבל אם מיתתו לטובה אין זה איתרע מזל' כלל וביום שמת רשב"י קראו בזוהר הלול' דרשב"י וכבר הקשו כי מבואר במד' ילקוט כי עמלק בלוחמו עם משה הי' מכשף ולקח כל אנשי מלחמתו שילחמו בו ביום שנולדו ולא מהר ימותו בו ביום ולכך התחכם יהושע ואמר למחר הנני לוחם שיעבור יום הולדם והקשו הא אדרבה אמרו את מספר ימיך אמלא מלמד שממלא הקב"ה שנותיהם מיום ליום מיום הלידה ליום המיתה אבל זה הענין הוא כנ"ל כי ודאי יום זה הוא שמזלו במערכה טובה ואין דרך הקב"ה לשנות המזל ולכך במיתת רשעים וכדומה שהמיתה הוא לרוע אין ביום הלידה שיתרע מזלו כי מזלו במערכה טובה אבל צדיקים השלימים שמיתת' לטובה ולקנין שלימות אדרבה יקרה ביום שמזלו לטוב כי טבא הוא ולכך ממלא שנותיהם של צדיקים מיום ליום בכוונה מהבורא לפרסם טוב ענינ' ושלימות כשרון מעשיהם וכי המלך מלכי המלכי' הקב"ה חפץ ביקרם והראיה כי מתו ביום הולדם וזהו לאות אמת כי לא אתרע מזלם ונגד זקיניו כבוד והמן ימח שמו טעה וחשב כי משה שמת בחטא והיה מיתתו לרוע וא"כ אתרע מזלו ולכך שמח שהגיע הפור בירח הלזה אבל טעה כי ביום שנולד משה בו ביום מת ואלו אתרע מזלא לא היה קרה ביום הלידה וע"כ דהי' לטובתו ותוחלתו נכזבה כן יאבדו כל הבוגדים בה' אשר שקר נחלו ואם אמת כי הי' מיתתו של רבינו משה לטובתו והלך למנוחה אותנו עזב לאנח' ואין די במה שנאבל ונבכה עליו רק לראות לתפוש קצת ממדותיו השלימים ולילך בדרכיו הישרים יהיו לנו למורשה ולתועלת וראשון נאמר שבעו"ה פורצים העם בשמירת שבת אשר בכל שבת אומרי' ישמח משה וכו' והוא שמחתו והיא מתנה גנוזה לעם ישראל אשר נאמר ולא נתתי' לגויי ארצות כי כל עמים קובעים איד בכל ימי שבוע ויודעים כי שבת קודש הוא מה' ובו שבת יציר עולמי' ומ"מ מתחכמים לעשות איד כמו ישמעאלים ביום ו' אפס כי לא יהי' ביום שבת ונגד השכל הוא למאוד כיון שאתם קובעים יום מה נ"מ לכם אם תקבעו יום אשר קדשו ה' וברכו מכל הימים ואתם מודים בו ואין זה כי מסך ה' בקרבם דבר זה כדי שלא יהי' להם חלק בש"ק וזהו מתנ' טובה שנתן ה' לנו וכן בעה"ב פושעי ישראל שובתים בגיהנם ביום שבת אבל לא עכו"ם וזהו אשר מתפללים וגם במנוחתו לא ישכנו וכו' ואין הכונה בזה עולם פשיטא אינם רוצים לנוח אבל הכוונה על עה"ב שפושעי ישראל ישכנו במנוחה מדינם ולא העכו"ם כי אשם לא תכבה אפילו בשבת דהיינו אש של גיהנם נכבה אבל נדונים בדינים אחרים בגיהנם של שלג וכדומה ולכן מאד עלינו להזהר בשבת לקיים דברי תורה ודברי סופרים ובעו"ה רוב בע"ב אשר אינה בקיאי' בהלכות שבת ואפי' לומדים לומדים דברים אחרים קדשים והלכתא למשיחא וכהנה והלכות שבת אין שגור כ"כ וכמה אנשי' אשר עוברים על כמה אסורים מלאכות דאורייתא לחוסר ידיעתם ומכ"ש עניני מוקצה וא"א לפורטם כי כבר מלתי אמורה כמה פעמים בדרשות הקודמים ויום הזה אשר פארנו חבוש לראשנו יש לנו לגדור לשמח משה במתנת חלקו לקבל כ"א על עצמו ללמוד הלכות שבת אצל לומדי' ולעמוד על השמירה באזהרה יתירה והנה בזמן אחשורוש ג"כ אפי' בעת קלקולם נזהרו בשמירת שבת למאוד וזהו מאמר הפסוק צומו עלי ואל תאכלו ואל תשתו שלשת ימים לילה ויום ושאל במד' שוחר טוב אם יצומו מה אל תאכלו ואל תשתו וכי אפשר לצום ולאכול ולשתות אלא אל תאכלו ואל תשתו כנגד ימים שאכלתם בסעודות אחשורוש והדבר תמוה עדיין איך הקושי' מיושב וכי אפשר וכו' יהי' הטעם מאיזה סיבה שיהיה אבל יובן כי בספר מנות הלוי הנ"ל הביא בשם רוקח כי ביום השביעי שנהרגה ושתי בו ביום לא הלכו ישראל לאכול כי היה ביום שבת והיה בגינה פן יתלשו עשבים המחוברים בקרקע וא"כ לא אכלו רק ששה ימים ומזה הטעם תבין למה גזרה אסתר על ג' ימים ולמה דוקא במכוון הזה אבל הם לא אכלו רק ביום על הסעודה ולא בלילה כי לא עשה סעודה רק ביום ואכלו ששה סעודות בששה עונות ולכך גזרה שלשה ימים ושלשה לילות שהם ג"כ ששה עונות וששה סעודות זה למול זה והנה כי תענית גמור אסור בתשמיש והוא בכלל עינוי התענית ובכלל צום יחשב כנודע בגמ' דתענית אבל צריך טעם למה זה כי זה לא היה ח"ו באיסור בסעודות אחשורוש אבל כבר נודע כי אסתר הלכה לאחשורוש ברצון וזהו צעקתה עד עכשיו באונס ואין לה איסור א"א ועכשיו ברצון שנבעלת לנכרי באיסור א"א וזהו שלב' דוי עליה ולכך ביקשה שתמור זה שהיא נהנית מעבירה כדאמרינן גבי יעל אף שעשתה לש"ש והא מתהני' מעביר' וכן אסתר שלא ימלט שתהנה מעבירה ולכך למול זה בקשה שישראל ינזרו מנשותיהם ויקדשו צום כראוי בפרישות דרך ארץ לכפר על שהיא נבעלת בעילות איסור וזהו שאמרה צומו עלי כי הצום בפרישו' ד"א יהי' עלי בשביל שאני אבעל באיסור אבל בשבילכם אל תאכלו ואל תשתו שלשת ימים וכו' שיכפר על מה שאכלתם ולכך נאמר עלי באמצע ולא לבסוף צומו ואל תאכלו וגו' עלי אלא המניעה וסיגוף מאכילה ושתיה הוא בעבורכ' אבל הצום בעינוי ד"א הוא עלי ולכך נאמר צום ונאמר אל תאכלו וכו' וא"ש והבן והנה כבר כתבתי כי משתה יום שביעי כלה בט"ו אדר שני כי הי' מעוברת ואז אף שהזמין לכל העם הנמצאים בשושן והעיקר ישראל לא הלכו ביום שביעי לשמירת קדושת שבת ולכך בקשה אסתר מאחשורוש שינתן יום ט"ו לבני שושן להנקם משונאיהם ולא הי' כן בכל מדינות כי בני שושן זכותם בט"ו באדר שמורה לנצח כי שמרו יום שבת מחללו והי' יום זה להם למגן לגבור על אויבם ולכן ראוי מאוד לדייק שמירה ואזהרה בשבת כי שכרו הרבה מאוד לדורי דורות ולעומת זה המחללים ח"ו ולא שבת בלבד אלא כל שיש בו שביתה הכל נכלל בכללו של שבת הכל קרוי שבתון כנודע וכן נזהרו מרדכי עם אסתר אפילו בעת צרתם ולכך אמרו כאשר בא המן למרדכי לרכוב על סוס וצותה אסתר שכל הספרי' יטמינו עצמן עד שהמן בעצמו הוצרך לספר למרדכי ומה ראתה על ככה אבל הענין כי כבר כתב בעל מנות הלוי כי נראה כי היה שם בשושן הספרים ישראלים כי הגוים לא היתה אסתר עושה להסתירם לבל ירגישו כי היא בעצה עמוקה עם מרדכי וכבר כתב היפ"ע הא בגולה עשו שני י"ט של גליות וא"כ היה ט"ז בניסן שהיה עובדא דמרדכי בי"ט שני של פסח וא"כ איך יספר שהוא מלאכה דאורייתא ובשביל רחיצה י"ל שהיא שבות ואפשר לא גזרו מקדם בימי מרדכי אבל לספר השערות מלאכה דאורייתא וכבר נודע מ"ש האחרונים כי מותר ליהודים להניח לחתוך הצפרנים ע"י נכרי בשבת כי מסייע אין בו ממש וכיון שהוא אינו עושה דבר מותר רק שמניח לעשותו בגופו ולכך אסתר לא רצתה שיעברו היהודים י"ט שני ואם ימאנו לספר לו למרדכי ילשין המן למלך הוא הדבר אשר דברתי ודתי המלך אינם עושים לספר לאיש אשר המלך חפץ ביקרו ולכך צותה להטמין כולם שלא ימצאם המן ובע"כ יצרך הוא לספר והיה מרדכי יוצא ולא נעשה איסור ע"י ישראל ח"ו ומזה תבין טעם למה במשתה שעשתה אסתר הזמינה להמן כפעם בפעם וכבר אמרו חז"ל בו דברים רבים כאשר נבאר אי"ה אבל הענין יובן בשנחקור טעם למה אחר דברים האלה גדל המלך את המן מה ראה על ככה לגדל איש מארץ גר ותושב עמו ואיך לא יקנאו בו שרי פרס ומדי היושבים ראשונה במלכות שיראו הגר שבם יעלה מעלה מעלה אבל הענין מ"ש בקרא עבדים משלו בנו פורק אין מידם כי מ"ש חסד לאומים חטאת צדקות ומע"ט שעושים או"ה בגלות הם חטאת לישראל לעכב הגלות כי בעו"ה כמה מצות טבעיות שהשכל מחייב ששומרי' הנכרי' יותר מישראל ובישראלים בעו"ה אין שומרים כ"כ כמו כבוד אב וגזל ואונאה וכהנה דברים רבים ובאמת אלו אין לומדים מנכרים כלל שום דבר החרשתי כי הי' להם תי' כי מה לנו עם הנכרים אבל בעו"ה מדות רעות לומדים מהם במלבושים מקצצים פיאות ומגלחי' זקנם וכהנה יותר חוקות הנכרים אין דבר נשגב במדה רעה שלא ילמדו מהם כדכתיב ויתערבו בגוים וכו' אבל מדות טובות אינם לומדים מהם וזה החלי המר הגורם לאריכות הגלות בעו"ה ולכך המן כאשר ביקש לומר לאחשורוש כי אין תקנה להכניע לישראל כי אם להשמידם ח"ו כי בלא"ה קרובה ישועתם לבוא וימליכו בראש כל כל עמים אמר ודתיהם שונות מכל עם בשלמא אלו למדו ממעשיהם היה לומר שיאריך זמן פקודתם וישתקעו בגולה אבל אחר שדתיהם שונות מכל עם אם כן אם לא מהר תשמידם יהי' ישועתם קרובה לבא ובעו"ה בגולה אנו לומדים מעשיהם הרעים אבל הטובים לא ולכך ארכה גלותינו וזהו העיקר תרופה לנו כי העכו"ם אין מקבלים שכר על מעשיהם הטובים כלל כדאמרינן ראה ויתר גוים שהתיר להם שבע מצות שאם מקיימין אותם שאין להם שכר כלל וזהו הטובה לקרב הגאולה כי אין להם שכר בעולם אבל אלו אף שכר מקבלים על שמירת המצות יאריך הגלות למאוד ח"ו והנה כי עבדים הם מחויבים במצות ויש להם שכר בעמלם כדאמרינן בגמ' דב"ב דלכך השיאו בבא בן בוטא עצה להורדוס דעבד חייב במצות ע"ש ואם כן קשה למאוד אם הם מושלים על ישראל כי תרופתם קשה כי יש להם שכר במצות ומע"ט וזהו שצווח הקרא עבדים משלו בנו פורק אין מידם כי אם הם מושלים קשה לגאול מידם כי תמיד מה שמקיימים מז' מצות יש להם שכר כי אין הקב"ה מקפח שכר שום אדם ולכך אין לנו ישועה כ"כ וזהו כוונת אחשורוש כי כל כונתו הי' מבלי שיהיה לישראל פקודה וישועה כאשר עשה סעודה במשלם החשבון של ע' שנה לפי טעות חשבונו ולכך מה עשה נתחכם להגביה להמן ויעשהו מלך על כל מדינתו וימשול בכל ישראל הנפוצים בכל מדינת ממשלתו והוא הי' רק מלך מלכים אבל המן היה מושל ומולך ולכך צוה לכרוע ולהשתחות לפניו כתואר מלך וידוע דהמן היה עבד למרדכי והיה עבד גמור ועיין בילקוט וביותר בספר מנות הלוי העתיק שטר מכירה אות באות איך שמכר עצמו לעבד גמור ומוחלט למרדכי והתחייב הוא ובניו לעבוד עבודת עבד וא"כ ברור דהטבילו ומלו מרדכי לשם עבדות דקיימ"ל בפרק החולץ דאין מקיימין עבד שירצה שלא למול ואם התנה שלא למול לחד מ"ד אין מקיימין כלל ולחד מ"ד לא יותר מי"ב חודש ואיך היה מרדכי רשאי לקיימו ובפרט כי בשטר מכירה הנזכר בספר מנות הלוי לא נזכר שהתנה בו ואם כן ברור שלא היה מרדכי מקבלו אם לא שמלו וטבלו לשם עבדות ואם כן חייב במצות ויש שכר בעמלו ולכך גדל אחשורוש אותו שיהיה בכלל עבדים משלו בנו פורק אין מידם כי אין גאולה כ"כ קרובה במשול עבד וראו כמה עמקו מחשבותיו והנה נחלקו חכמים במס' ביצה אי מותר להזמין לנכרי בי"ט שמא ירבה בשבילו או לא חיישי' דבשביל חתיכה אחת בשר מותר למלאות כל הקדירה כמבואר בפוסקים וע"ש ברש"י ותוספ' אבל לעשות סעודה בשביל נכרי לבדו אסור דכתיב לכם ולא לנכרים ואם כן אסתר שלא אכלה ממשתה של אחשורוש כי היתה עדיין בתענית וגם אין מפאת נימוס כמ"ש הראב"ע ויתר מחברים והי' זה ביום ט"ו ניסן לפירש"י שנתלה המן ביום ט"ז ניסן ואם כן איך הזמינה והאכילה לנכרי בי"ט אבל ידוע אף דלכם ולא לנכרי אבל לעבדים כנעני' היה מותר לבשל בי"ט דהם בכלל מצות ואם כי חטאו פרקו עול מ"מ הם בגדר עבדים וחייבים במצות כמ"ש בישראל מומר אע"פ שחטא ישראל הוא וכן בעבד ומותר לעשות מלאכה בעבורו בי"ט ולכך אסתר שהזמינה לאחשורוש לבוא למשתה בט"ו בניסן כדי שלא יקרה איסור מה עשתה זימנה המן גם כן ולו מותר היותו עבד כמ"ש ולשמא ירבה לא חיישינן כמ"ש דנתבשלו יפה אם כן כדי עשתה ולא בא מכשול לחלל י"ט ח"ו כי היא ונערותי' ומשרתי' הכל ישראלים ומקיימי דת יהודית כנודע ולמ"ד שנתלה המן כמ"ש במדרש ועיין יפ"ע ומנות הלוי ומהרש"א בי"ז בניסן ואם כן משתה א' שעשתה אסתר היה בט"ז שהיא י"ט שני של פסח מדויק ביותר בקרא כי במשתה ראשונה של אסתר נאמר אשר עשיתי לו ובמשתה שני' נאמר אשר עשיתי להם כי בראשונה היה בי"ט והכל בשביל המן נעשה ולכך אמרה בלשון צח יבוא המלך והמן אל המשתה אשר עשיתי לו וחשבה על המן במה דסיימה ואם כי הוא אחשורוש הבין שכונתו אליו אבל במשתה שניה שהי' בי"ז שהוא חול אמרה עשיתי להם שמותר לשניהם. ואף על פי כן צאו וראו כמה דקדקו במצות תורה וסופרי' בתכלית צרת' ויגונ' והיא שעמדה להם וה' לא סר מאתם כאמרם ראשונים שמסרו נפשם אתרחיש להו ניסא ובאמת חיוב גדול להשמר בשמירת החגים ומועדי ה' לבל יקר' בהם חילול ויותר יש לדקדק בי"ט שהם ימי דין ובחינה ופקידה במעשי בני אדם וכל המועדים בהם אדם נידון וצריך זרוז ושמירה למאוד בשמירתן ושמחה של מצוה.