יערות דבש – חלק א – דרוש יז, קטע 43

כאמרם בגמרא במ"ק כד לא הוו מצי פורי' דר"ה למיפק דרך פתח בעי לשנוי' לפוריה אחרינא אמרו המת כבודו במטה ראשונה דכתיב וירכיבו את ארון אלהים על עגלה חדשה ופי' מדכתי' עגלה חדש' משמע עגל' ששלחו בו פלשתים ארון לישראל ע"ש והדבר תמוה דמנ"ל זאת וגם משמעות הפסוק כי עגלה ששלחו פלשתים נשרף דכתיב ואת עצי עגל' שרפו באש וגם כבר תמה מהרש"א הא זה טעות היה דאמרינן בדוד שאמר זמירות היה לי חוקיך אתה קראת לד"ת זמירות חייך שאני מכשילך בדבר שאפילו תנוקות של בית רבן יודעים דכתיב ולבני קהת לא נתן עגלות וכו' והא כתיב וירכיבו את ארון על עגלה חדשה וכו' הרי דהיה טעות אצל דוד ומטעות איך ניקום ונילף עיין במהרש"א אבל הענין כך כי הרד"ק כתב מה היה טעות דוד וכי נתעלמה ממנו הפסוק ולבני קהת לא נתן עגלות כו' וכתב דדוד חשב דזה נוהג רק במדבר ולא אצלו וצריך טעם לדבריו מה"ת לחלק מ"ש במדבר ומ"ש אצלו אבל כבר ידוע כי הנשיאים נדבו י"ב עגלות ובהם טענו המשכן וכליו וכתבו המפרשים לבל יהיה קנאה בנשיאים כי בעגלה של נשיא זה יטענו ד"מ המנורה והשולחן של זהב שהוא מקודש למאוד ובעגלה מנשיא שני יטענו אדני נחשת של חצר והרי כאן קנאה ולכך כתבו שהיו מחליפים העגלות במסעות פעם בעגלה זו כלי היכל ופעם בזו באופן שלא יהיה בם קנאה ודרכי אל דרכי נועם ושלום ולפי זה לא היה אפשר לטעון הארון בעגלה רק בכתף ישאו כי א"א כי בעגלה צריך להיות תמיד בעגלה א' כי אין משנין ואין לך קנא' גדולה מזה שהעגלה זו המיוחסת לנשיא זה יטענו ארון קודש הקדשים ובשאר עגלות שאר כלים שאין ערך כלל לקדושת הארון ואם יחליפו הא אין משנין ארון מעגלה לעגלה ולא סגי בלא"ה שהיו בכתף נושאים אבל בזמן דוד שהיה מלך והוא נותן עגלה משלו כי לו משפט המלוכה א"כ יאתה לישא ארון על עגלה וזהו היה טעות דוד בבירור כמ"ש הרד"ק שחשב שאינו נוהג אלא במדבר ומזה מוכח דהך דינא הוא מוחלט דאין משנין מעגלה לעגלה דאל"כ למה היה מקום לדוד שהוא שינוי בין במדבר מבזמנו אע"כ כנ"ל ובזה היה הטעות של דוד הואיל שחשב שהוא שינוי כמ"ש הרד"ק ובאמת אין שינוי כי צריך להיות בזמנו כמו במדבר וזהו היה הטעות אבל האי דינא דאין משנין וכו' שפיר למדין ממדבר בעצמו כנ"ל ולק"מ קושי' המהרש"א וא"ש והנה במדרש איתא הטעם דלכך לא נתן לבני קהת עגלות כ"א בכתף דאין תורה נקנית אלא ביגיעה רבה וארון שהוא מקור התורה צריך להיות בכתף ולטרוח ויגעתי ומצאתי תאמין וזהו מאמר הגמ' אלו חשב דוד שהתורה נקנית ביגיעה דוקא ולכך לא ניתן הארון על עגלה כמאמר מדרש הנ"ל לא היה טעה אבל הוא בחושבו כי אין צריך לתורה יגיעה ואמר זמירות היה לי חוקיך וא"כ מכח זה בא לכלל טעות דחשב טעם אחר כמש"ל שלא יהיה קנאה בנשיאים ומזה בא לגדר שהרכיב ארון על עגלה ואם כן דדבר זה שאמר זמירות היו לי וכו' הביאו לכלל טעות וא"ש ונכון הוא ומזה תלמדו כי לת"ח קדושת ארון ואיך לא תחוסו ותחשו להביא ארון ה' לביתכם והיה לכם ברכה ברכת ה' היא תעשיר ואם כי קשה עליכם מתחלה העומס לפרנסו הלא ארון עבודת הקודש משא בכתף ישאו ולכן ראו וחכמו אבל יש עוד אחרים שבושים שישחקו עליהם ופערו פיהם לומר זה האיש מדבק בת"ח ולוקח ע"ע עול הזה והוא ליהורא כלומר שהוא עשיר כי מאין יבא לו לפרנסו אל תשגיחו בזה מרן דבשמיא יהא בסעדו ומוטב שיבוש בעה"ז ואל יכלם בעה"ב ואדרבא יותר שכר יש לו כאמרם בפנחס שהיו שבטים מבזים אותו ראיתם בן פוטי זה כו' ולכאורה הדבר תמוה ח"ו ששבטים אומרים שלא כדין עשה פנחס שהרג לזמרי בועל ארמית בת אלהי נכר והיה לו להניחו להיות קשור בה ככלב ח"ו אם כה היה אין זה בגדר שבטי יה עדות לישראל והעל זה שתק משה והקב"ה ואמר לפיכך הכתוב מיחסו בן אלעזר וכו' וכי זו די היה לגעור בהם על שאמרו על טוב רע אבל הענין כך כי פנחס בקנאו קנאת ה' והרג לזמרי עם כזבי השיב חמה מעל בני ישראל שלא היה נגף בהם בעון פעור ובנות מואב כדכתיב השיב חמתי וכו' הנני נותן לו בריתי שלום והנה השבטים וזקני הדור היו מקנאים אותו חשבו כי אלו היה אחד משאר נשיא בית אב או איזה שופט וחשוב שבישראל מקנאו ועשה רושם כזה אין כ"כ שמו יתעל' מקודש בפי כל כמו אתה שא' משפלי הדור יקום ומקנא קנאת ה' צבאות לו תואר והדר אבל לא ראשי העם כי בהם לא הי' הקידוש השם גדול כ"כ כי מוטל עליו ובזה התנצלו א"ע על שהתרשלו בזה הם לנקום נקמת ה' עד שבא פנחס לזה אמרו כי פנחס שע"י השיב חימה שקינא לאלהים היינו היותו בזוי בן פוטי זה וכו' והוא בזוי עם ויהרג נשיא בישראל זהו קידוש השם הגדול וזהו אשר הי' כדאי להשיב חימה מקב"ה כי מאוד לרצון לפני ה' על אנוש כערכו אבל אלו אנשים כערכנו עשו כזה לא הי' כ"כ קידוש השם כי עליהם בלאו הכי מוטל הדבר למחות ואין כ"כ קידוש השם הגדול וזהו הכונה שהתחילו השבטים לבזות אותו להגדיל הענין שהי' מעשה טוב ומוחלט והוא התנצלות ע"ד שהם רפו ידיהם ולכך הכתיב מיחסו שבכל זה אף הוא מיוחס בן אלעזר וכו' מ"מ תחת אשר קנא לאלהים ויכפר על בני ישראל והנני נותן לו את בריתי שלום וא"ש ונכון ולכן יותר חשוב מי שהוא בעינו נבזה ועושה מצוה כתקונה יותר לרצון לפני ה' ומכ"ש אם אדם חשוב ונכבד לעמו מבזה עצמו בשביל תורה ולומדים כדי לעשות נחת רוח ליוצרו ולדבק עצמו בתורה להרים דגל' כי בעו"ה נפלה העטרה והורם המצנפת בהעדר חכמי הדור:

ואמרו בחלק דצ"ד ויחד יתרו רב אמר שהעביר חרב חדה על בשרו שמואל א' שנעשה בשרו חדודין חדודין ואמר רב היינו דאמרי אינשי גיורא עד עשרה דרא לא תבזי ארמאה באפי' ומקשי' העולם איך מייתי רב חובתו לנפשו לסייע למילתי' דשמואל ומלבד זה יש להבין על יתרו הצדיק שזכה שנכתב בתורה פרשת הקמת שופטים ע"י שיהי' לו ח"ו לצער בשמעו כי קרה פורענות לצוררי ישראל והלא משנאי ה' אשנא והכתוב אומר ויחד יתרו על כל הטוב' אשר עשה ה' לעמו ולא בשביל מה שקרה לפרעה ולמצרים ותמוה כי לולי זה היינו אומרים בישוב קושי' העולם הנ"ל איך מייתי רב חוב לנפשיה בדרך פשוט דכבר נחלקו חכמי ישראל בנדון שמועת יתרו מה שמע וכ"א ענה חלקו זה אומר כך וזה אומר כך והנה אם אז כבר שמע במפלת פרעה ומצרים וכל התלאות אשר מצאו לא שייך לומר אח"כ בבואו אל משה כאשר שמע כן ממשה שנית נעשה בשרו חדודין בגין כך כי זה היה כבר אבילות ישינה וכבר ידע מתמול שלשום אך אם לא שמע רק קי"ס או מלחמת עמלק שפיר י"ל אז בשהגיד לו משה כדברים האלה הרע לו אך לכאורה מוכח דכבר הי' ידע גם מזה קודם סיפור משה דלולי כן לא הי' משה מגיד לו כי היא מד"א שלא יאמר אדם לחבירו דבר שנפשו עגומה עליו וכבר אמרו אינשי גיורא עד עשרה דרא כו' ולא היה משה עובר דרך ארץ והנימוס הנהוג אע"כ כבר שמעו ולא חש משה לספר דברים כהווייתן מתחלה עד סוף זהו מאמר רב לדחות דברי שמואל היינו דאמרי אינשי כו' מוכח שכבר ידע ואיך יהי' נעשה בשרו חדודין כנ"ל וע"כ הפי' שהעביר ח"ח וא"ש אבל בישוב קושי' הנ"ל י"ל כך דתו יש להבין מה דאמרי אינשי דק' לגר עד יו"ד דורות לשמוע זילותא דגוי וא"כ צ"ל שעדיין אהבתם חקוקה בלבם וח"ו לומר כן על גירי אמת שיהיה עדיין לבם חלוק מישראל ולאהוב עכו"ם וכ"ש עד יו"ד דורות וחלילה להוציא לעז על צדיקים הללו בעוזבם מקורם ודבקים במקור חיים וחובה עלינו לאהוב אותם בכל לב ונפש והתורה הזהירה הרבה על אהבתם אבל הענין כך כבר כתב הרמב"ם לשבח לגר אשר בזמן הזה להיות שהעכו"ם הם במעלה עליונה ועושר וכבוד אתם ונחנו דלים ודוים סחופים עשוקים מכל עם והם עוזבים הכל ומתדבקי' בישראל הלא לזה יש לשבח ולאהוב ולומר אשר זה שהכיר הבורא בעת כזאת וכן אמר בועז לרות שהיתה בת בתו של עגלון המלך והלכה לא"י ושם לקט' בתוך עניים ודלים שעורים ואמר יהיה משכורתיך שלימה כו' וכן זכתה שיצא ממנה זרע שלשלת דוד ולעומ' זה אם ישראל במעלה עליונה וחשיבות ועכו"ם בזוים ושפלים אין כ"כ מעלה ושבח לגר שבא להתגייר כי לא כ"כ רמה מעלתו עד שאמרו אין מקבלים גרים בימי דוד ושלמה וא"כ י"ל כך הפירוש גיורא עד עשרה דרא לא תבזה ארמאי קמיה דאם מבזה אותם לומר שהם בזוים ולא עם ואין בהם מעלה וחכמה וכדומה א"כ אין כ"כ מעלה ושבח לגר שעזב אותם ובחר בעם נבון וחכם כי כך ראוי לכל בר דעת לבחור וע"ז נפשו עגומה ויותר נח שישבח לגר אותם שהם בני מעלה ולא נעדר מהם כ"א הכרת דת האמת והוא הכיר הבורא ועזב מקורו גדול הוא שכרו וזהו הפי' לא תבזה באפי' לא לאהבת העכו"ם התקוע ח"ו בלבו רק למעלתו כמ"ש וזהו היה ג"כ ביתרו שיתרו חשב שישראל יצאו ממצרים בחפזון לארץ מדבר הם דוי' שמלתם בלתה ורגלם בצקה ומזונם בצמצום כי מי יכלכל יום ביומו ובפרט בארץ ציה עד שחשב שנפשם חסר מכל טוב חמדת עולם הזה וכן ראוי לשלימי' הרוצי' שידבק בם שפעת אלהים וכך היה משה ואלי' מתבודדים במדבר ופרשו עצמן מכל מיני עה"ז אפס לעבוד ה' ולהתדבק בכח שכל אלוה ויתרו שהיה יושב במדין ארץ טובה ורחבה והוא כהן וכל חמדת הזמן היה אתו וילך ויפרוש מזה וילך אחר עם ה' במדבר ולא שת לבו לכל חמדה המדומה הלא יחשב לו לצדקה ויקר ושבח גדול אמנם בבא יתרו לשם והנה ראה כי היטב ה' לישראל עד מאד לא חסר להם דבר שמלתם לא בלתה וכל טוב מצרים בידם לא חסר להם דבר א"כ חרד יתרו א"כ איפוא גודל שכרו ומה החזקת טובה לי הלא כל משוגע ופתי בראותו הצלחת אנושי כזה יבחר ויקרב לדבק בם ולכך נעשה בשרו חדודין וזהו כוונת הפסוק ויחד יתרו על כל הטובה אשר עשה ה' לישראל כי חשש אולי שאין מעלתו כ"כ יקר אבל על מפלת פרעה לא הי' מצער כלום וא"ש ולכן טובה מאד לדבק בתורה ונכבד בנקל' רק לאהבת התורה והכתוב צווח אם יתן איש את כל הון ביתו באהבת התורה בוז יבוזו לו והנה עוד מתועלת תכלית ההספד לשוב אל לבו בתשובה שלימה ולראות יתרון החכם מכסיל כי מי שביתו מלא כל טוב בחמדה וילך מי ינוד לו מי יזכרנו בכו בכה להולך אבל הת"ח לא ישכחו זכרו לנצח כמ"ש בגמ' דיבמות דר"א דאמר שמעת' דר"י ולא אמר מפיו כעס ר"י ונתן טעם דכתיב אגורה באהלך עולמים וכי אפשר לדוד לדור בשני עולמות אלא ביקש דוד שיאמרו דבר הלכה משמו ששפתותיו דובבות בקבר דאמר ר"י כל ת"ח שאומרים דבר שמועה מפיו שפתותיו דובבות בקבר אר"י מאי קרא דכתיב וחכך כיין הטוב וכו' דובב שפתי ישנים ויש להבין מתחלה מביא קרא אגורה באהלך עולמים לראי' ששפתותיו דובבות ואחר כך שאל מאי קרא הא כבר מייתי ראי' מדברי דוד שביקש להיות דר בשני עולמות באופן זה וגם אם מביא ראי' מהך דובב שפתי ישינים ה"ל לגמ' להביא תיכף ולא הך דאגורה באהלך וכו' הלא משם ילפינן העיקר אבל ודאי יש כאן שני בחינות דודאי ת"ח שאמרו חידוש דבר הלכה ואומרים בבה"מ ותורתו בפיהם ראוי שיהי' שפתותיו דובבות אבל הוא השכר המגיע לו מהקב"ה ולא מב"א וקמי שמיא גלי' ממי יצאו דברים כאלה א"כ מה נ"מ אם אומרים בשמו אם לאו הלא ה' יודע שממנו יצאו וממנו נבעו והוא ישלם שכרו במושלם ומנ"מ בהזכרת שמו וכמו כן יש להבין שאם ב' ת"ח או יותר אמרו דבר א' וכי יהי' יתרון לאדם אחד על רעהו כי באמת כולם שוים לטובה שיהי' שפתותיהם דובבות כי הי מנייהו מפקת והכל הולך אל מקום א' ובזה יובן הפסוק אגורה באהלך עולמים אחסה בסתר כנפיך סלה ודרשינן אחסה בסתר כנפיך כדכתיב וה' עמו שהי' תמיד לא זז שכינה ממנו ולכך אמר אחסה בסתר כנפיך סלה ויש להבין מה זה חיבור והמשך לזה שאמר אגורה באהלך עולמים אבל הענין כך אם אמר דבר הלכה שאין בו פקפוק וחשש מחלוקת פשיטא שא"צ הזכרת שמו וממילא ה' יודע וקובע לו שכר אבל בדבר שיש בו ערעור ומחלוק' ופני' לכאן ולכאן ואם יהי' נאמר בשם גברא רבה יוקבע הלכה כמותו ואם לאו לאו כמאמרם כשאתם אומרים דבר תלוי באילן גדול נמצא עיקר קביעות ד"ת הוא מהזכר' שמו על הלכה ולכך בעינן הזכרה שמו ואז שפתותיו דובבות בקבר כי עי"כ נקבע הלכה וכן הי' בדוד כי ודאי הוא לא היה מתפלל שיאמרו דבר הלכה מה שחידש דפשיטא וכי יהי' תורתו נשכח ובפרטות בבית ראשון שלא היה שכחה אצל מקבלים ומעתיקי שמועה והוקבע מדור דור רק בדבר שנפלה בו מחלוקת וידוע מ"ש בגמ' וה' עמו שהלכה כמותו בכ"מ וא"כ אם יאמר שם הלכה בשמו יוקבע להלכה משא"כ אם לא יאמרו משמו לא יוקבע להלכה וזהו היה בקשתו אגורה באהלך עולמים אחסה בסתר כנפיך סלה היינו דשכינה היה תמיד עמו והי' תמיד הלכה כמותו וא"כ כשיזכור שמו יהיה קביעת הלכה על בוריה וכן היה זה ברבי יוחנן שם שאמר עשו ביאת בן ט' כמאמר בגדול וכן אמר שמואל ורב חולק וא"כ אמירת דבר הלכה בעצמו היה מיוחס לשמואל כמו לר"י אמנם רב ושמואל הלכה כרב באיסורי אבל לא לגבי ר' יוחנן וא"כ בהזכרת שם ר"י היה נקבע הלכה כמותו ולכך קפד ר"י על שלא אמרו משמו כי לא שייך קמי' שמיא גלי' כהנ"ל דהא רב חולק ועיקר התועל' הוא הזכרת שמו וזהו שמביא ראי' מדוד שאמר כן ג"כ אגורה באהלך וכו' כמ"ש רק דלמא דוד לא קאמר רק על הלכה שאמר הוא לבדו וביקש על דבריו שיאמרו בבה"מ וקמי' שמיא גליא כהנ"ל ומנ"ל בכה"ג שעוד גברא רבה אמר כן כמו כן שיהי' קפידא בהזכרת השם כהנ"ל וע"ז קאמר דאמר ר"י כל ת"ח שאומר דבר וכו' שנאמר דובב שפתי ישינים וא"כ מה צורך לדוד לומר אחסה בסתר כנפיך סלה כמ"ש והוא הדבר המכוון בנדון דר"י בשגם י"ל דמהך קרא אגורה באהלך עולמים אין ללמוד די"ל מה צורך לדוד לבקש שיאמר דבר הלכה שלו וכי יהי' שכחה למקבלים רק אולי זה היה תפלתו כשנאמר דבר הלכה מפיו שיהי' שפתותיו דובבות כי אין זה מחוק הנימוס כשיאמרו דבר הלכה שיהי' שפתותיו דובבות אבל דוד ביקש על עצמו שיתחסד ה' עמו ויעשו לו כן ובשביל זה אין ללמוד שהוא שוה בכל נפש ת"ח ולכך קאמר הגמ' דאר"י כל ת"ח שאומרים שמועה מפיו שפתותיו וכו' דכתיב שפתי ישנים א"כ לא היה דוד צריך לתפלה זו ולשכחה ג"כ א"צ כנ"ל וע"כ דתפלתו היה שיאמר להדיא משמו דוקא ולא יאמרו סתם והיינו ע"כ כמו שכתב הטעם דע"י הזכרת השם הוקבע הלכה וכל ת"ח שוין אשר הלכ' כשמו וא"ש ודוק ואולם מה ששפתותיו דובבות הוא כי תמיד הוא נפש הצדיק ות"ח קשור בחיים כדרכו בחיים להשפיע ולהטיב לזולתו כמו שאני צועק על חמי אבי אבי רכב ישראל ופרשיו שכל ימיו היה מגמתו להורות ישראל חוקים ישרים ומשפטים צדיקים וזהו כל מגמתו היה להשפיע ברוב ענוה אשר ראוי לומר עליו משמת רבי בטלה ענוה ויראת חטא ולכך אף במותם לא נפרדו להתדבק בת"ח וביחוד כאשר יאמרו דבר הלכה משמו אז נפש החיים הנשארת בקבר מתדבק ברוח ורוח בשכל ושכל בצורה עליונה שהוא צלם אלהים דובבות ולכך קשה המיתה לצדיקים כי כל חשקם להטיב כאשר ידוע ממיתת משה שכל צערו היה שביקש להשלים לישראל כאשר זקיני בעל מ"ע האריך בטעמים מה שביקש משה להשלים נפשו בכניסת א"י ובזה תבין מ"ש אותו היום שמת רבי ערב שבת היה ואמרו כל מאן דאמר נח נפשיה דרבי ידקר בחרב והתפללו ואמרו עליונים מבקשים את רבי ותחתונים מבקשים את רבי יהי רצון שיכבשו תחתונים את עליונים כד חזי אמתי' דבי רבי צערא דרבי דהוי קשה סלקא לאיגרא ואמר יהי רצון שיכבשו עליונים לתחתונים ונח נפשי' ויש להבין אין ס"ד שאמרו לדקר בחרב את מי שיאמר שמת רבי וכי יעלה על רוח שיחי' לנצח הלא ראו שהוא מסוכן ונוטה למות בעו"ה ומהכ"ת לא יקרה לו כאשר קרה לכל הצדיקים וענין היות' זר דאמתי' דבי רבי תכריע נגד כל חכמי הדור והיה שם ר"ח ובניו שהם במעלת' ממש שקולים כאבות העולם כדאמרי' בב"מ ומה ממש בדברי' וכי ר"ח וצדיקים כאלה לא ראו צערו של רבי כמו האמת' וכי היא היתה רחמני' יותר מהם אבל הענין כך מה שאמרו במדרש מה בין מיתת זקנים לנערים הנר שכבה מאליו סי' יפה לו וסימן יפה לפתיליו ואם נכבה ע"י אחר סימן רע לו ויש להבין אם כי השאלה קצת תמוה כי הלא מיתה אחד נער וגם זקן שב וישיש הכל מתים ע"י מ"ה ואין איש מת מאליו וגם זקנים מתים בחולשא כמו נערי' אבל להבין גם מה שנא' במד' במשה הן קרבו ימיך הכל אומרים בפיהם שימותו ומה הוא זה ויובן ג"כ מה שנא' בפסוק אך בשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל ודעת רשב"א לאחר מיתה תרגיש הנפש בכאב להגוף וגם הגוף אין לו הרגש וכאב כלל אם תחתוך אותו לאלף חתיכות וכבר הארכתי בזה במקום אחר ואין כאן מקומו אבל גם זה הפי' אמת כי כללו של דבר אין צדיקים מתים עד שיסכימו נשמתם ונפשם למות ואין הקב"ה עושה להם דבר בע"כ ורצון יריאיו יעשה כתיב וצריכים להסכים על המיתה ואז מתים וזהו מאמר המדרש הן קרבו ימיך למות הכל אומרים בפיהם שימותו הרצון שצריכי' לומר כן בפה שימותו כי אין מתים עד שיסכימו ובאמת כשמרגישי' שכבר עשו שליחותן בזה העולם מסכימים אבל הרשעים מתים בלי רצונם וע"י הכרח וזהו כוונת השאלה מה בין מיחת זקנים היינו ת"ח זה קנה חכמה כי הוא זקן אמיתי לנערים היינו מנוערי' מן התורה ומן המצות ואמר כי ת"ח כנר שכבה מאליו מבלי הכרח כי מרצונם מתים והיינו שכבר עשו שליחותן וכן הנר במקום שא"צ עוד להאיר אחר השחר עלה והארץ האיר' אז אין הנר יפה ולכך כ"ז שהיה צריך בו לא נכבה וזהו לנר יפה לא כן הרשעים היינו הנערים כנ"ל אינו נכבה מאליו בהסכמתם רק בע"כ מתים וכמו בנר שנכבה בלילה וחושך והוא לאות כי ריחו רע ויזיק לבריות ולכן מכבה אותו למיתה לשוב למקורה הראשון אמנם נפש הצדיק שהיא קשורה בגוף ומתחבר עם הבריות וכל דרכה להטיב ולישר אורחיה קשה עליה להסכי' למות כי קשה עליה פרידת' ומה עושה הקב"ה שולח יסורים על גוף הצדיק והנפש רואה בצער הגוף כי מטבע נפש הצדיק לסבול כל היסורים רק לישר הדור כמו שעשו כל הקדמונים והנביאים שהטילו על עצמן יסורים בשביל הדור מ"מ הגוף הגשמי היסורי' קשים לו ומתחנן הנפש על כאב הגוף וזהו אך בשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל בצער הכאב הזה ולכך הנפש בע"כ יענה אמן לדיין האמת שימות וימלט מצערא דגופא ואז נפשו ורוחו אליו יאסוף וכבר נודע מה שאמר בזוהר כי ימכור איש את בתו לאמה דא הקב"ה ה' איש מלחמה את בתו לאמה דא נפש צדיק כי היא נקראת אמה והיא השוכנת בגוף לשרתו: