יערות דבש – חלק א – דרוש יז, קטע 41

והנה אחרון מכתות הנ"ל הכביד שהוא לצנות כי באמת עיקר כת ליצים הם המבלים זמן בהבלי עולם ובתוהו זה מושב ליצים והיא תכלית עבירה וכן אמרו במדרש אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים כו' וכי מאחר שלא הלך פשיטא שלא ישב אלא מצוה גוררת מצוה אם לא הלך סופו שלא ישב ועבירה גוררת עביר' אם הלך סופו לישב וכו' והזהר מלצנות שעון גדול הוא שנא' אם לצת לבדך תשא עכ"ל יש להבין מה ענין להך דהזהר בלצנות וכו' להך דקודם מצוה גוררת וכו' אבל הענין כך דלהך קושי' מאחר שלא הלך וכו' יש כאן ב' תירוצים חדא דמצוה גוררת מצוה ואם לא הלך סופו שלא לישב וא"צ עוד לומר דעבירה גוררת עבירה דאפשר דעבירה קלה אינו גוררת עבירה חמורה רק שכר מצוה יש דקלה גוררת חמורה ולכך נאמר אשר לא הלך דעי"כ סופו שלא לישב וכן י"ל לכך נאמר אשר לא הלך דעבירה קלה גוררת עבירה חמורה אבל אצ"ל דמצוה קלה גוררת מצוה חמורה רק דלכך נאמר אשר לא הלך לדיוקא דאם הלך סופו לישב ואם כן מנ"ל למדרש לדרוש. תרתי עבירה גוררת עבירה ומצוה גוררת מצוה אבל לתרץ זה נאמר דודאי תי' עבירה גוררת עבירה לחוד אינו מספיק דידוע דרשעים יותר פושעים ועונם חמור מכת חוטאים שהם בגדר שוגג וא"כ איך נאמר לדיוקא אם הלך בעצת רשעים סופו לעמוד בדרך חטאים פשיטא אם עושה החמור' פשיטא דיעשה הקלות ועבירה גוררת עבירה פירשו מקל לחומר ולא להיפך וע"כ דפי' על מצוה גוררת מצוה ושפיר אמרי' דאם הרחיק עצמו להתחבר לכת פושעי' במרד סופו להתרחק אפי' מכת חוטאים בשוגג וא"ש אך קשה מנ"ל למדרש עבירה גוררת עבירה ולכך אמר המדרש הזהר מלצנו' שעון גדול הוא דכתיב אם לצת לבדך תשא והוא יותר חמור מכת החוטאים וא"כ איך שייך מצוה גוררת מצוה אם לא התחבר לכת חוטאים שלא יתחבר לכת לצנים פשיטא אין זה גוררת דאם הוא זהיר אפי' מהתחברות של כת שוגגים איך יתחבר לכת מזידים שעונם חמור כמו לצנים וע"כ צ"ל דגם על עבירה גוררת עבירה מוסב הקרא ושפי' נאמר אם הלך בעצת ודרך שוגגים סופך לבוא במושב לצים שעונם ועונשם חמור כי עבירה גוררת עבירה ותרתי שמעינן מהך קרא דאשרי מצוה ג"מ ועבירה גוררת עבירה וא"ש ולכך ראו כמה גדול עבירות לצנות עד שבשאר עבירות רבים נתפסו עמו בעונשו ומשאו הקש' לאחד נח לשנים אבל בלה"ר העון על עצמו לבד דכתיב אם לצת לבדך תשא והנה בעו"ה ענין צרעת הזה פרחה בכל מחנה עברים לישב יום יומיים בטל במושב ליצים ושיחה בטילה והאיש אשר יודע להתל בבני אדם לתלות לו דופי ולגלות מומו בלשון חכמה להרע ולהתלוצץ בו ואפי' בת"ח לעשות עצמו מוכיח ולהרים קולו כמוני או שאר מוכיחים ות"ח וכהנה בכל דברים האיש הזה חכם יקרא ומובלע בין אנשים ובאמת יפה אמרו עליו היותו מובלע בין אנשים כבלע קרח יבלע חיים שאולה אוי המבלים זמן בהבלי עולם מעידני עלי שלא יחשב בכל ימי חיי הבלי שום זמן מהזמנים כ"כ ליקר וחפצי בו כמו שעה שתים אלו שאני דורש לכם דברי תוכחת מוסר וזהו חלקי וחפצי וישעי מכל הימים אשר אני חי על האדמה כי במה יתרצה עבד נבזה וחדל אישים כמוני אשר מריתי דבריו ויקום בי כחשי אם לא בעשות כזה להשיב רבים מעון ואולי אבנה גם אנכי וירצה ה' פעלי וכן גם אתם השליכו רוע שאור המכאוב וסילון הממאיר לבלות תכלית ויקר הנבראים שהיא הזמן בתוהו והבל לא כן חלק יעקב יש לנו תורת אמת ומשפטים צדיקי' להתמיד בו החכם בחכמתו ואיש כפי מדעו כן ימצא ודדי בינה ירוהו כל עת ומה זה לילך בטל ולהתלוצץ הלא כל שעתא ורגע יחשוב כאלו הוא אחרון:

והנה כל ד' מדות הללו חשמ"ל כבר אמרו חז"ל כל מה דאסר לן רחמנא שרי לן כנגדו וכן הדבר דמותר להחניף לרבו למען ילמוד עמו תורה ולהחניף לאב ואם למען יהיה להם לנחת ותענוג ושקר כבר אמרו ג"כ חז"ל דברים דמותר לשנות בהם וכן מפני דרכי שלום לה"ר כבר אמרו מותר לדבר לה"ר על בעלי מחלוקת וכן ליצנות כבר אמרו כל ליצנות אסורה בר מלצנות דעכו"ם אמנם במדת גאוה לא מצינו מקום דמותר בו כי כבר אמרו לא מיניה ולא מקצתיה אבל יש גאוה דמותר ונאה להתגאה לאדם בו והוא דרך משל מלך שולח בנו למרחוק ומתנכר לבל יכירו בו היותו למלך בן רק כאיש כפרי וחקלאי אבל המלך דואג אולי בן המלך ג"כ ברב ימיו בהילוכו ודיבורו כחקלאי ישכח היותו באמת בן מלך וינהג כמנהג כפרים להשתכר להתגאל בדברי שטות בכן צוה עליו המלך לזכור כל יום בפ"ע היותו בן מלך כדי שיזכור מנהג הראוי לו ולמולדתו ומולדת בית אביו וכן הדבר נשמתינו ממקור עליון ממחצב נפלא ויקר עד למאוד רק היא מתנכרת ותרד מכבודה לעולם הזה כאיש חקלאי וכקל שבגשמיים ואם בן אדם ישכח היותו בן מלך מלכים ב"ה וחושש כפי אשר מתנכר באמת כן הוא יתנהג במנהג גשמי בכל דבריו וכחקלאי אבל חובה עליו לדכור בכל עת כי בן מלך גדול ונורא אנחנו ולא יאות לנו לנהוג כמנהג פחותים הראוים לכפרי' וזה תכלית מחלתינו שאנו שוכחי' שיש נשמתינו ממקו' נורא ונשגב ובזו אנו ענוים ביותר אין אנו חסים על כבודינו וכבוד נשמתינו ומתגוללים בטיט בראש כל חוצות כא' מכפרים המשתכרים כן אנו מתגוללים בטיט והבל הגשמי ויותר טוב שנתגאה לנהוג סלסלי' בעצמינו ולומר נחנו בן מלך מלכים ב"ה ולא נאות לנו לפי כבודינו להתנהג כמעשה שאר העכו"ם ממשפחות האדמה וראוי לנו להתנהג כפי שרשנו וכראוי להיות בדול במעש' בתכלית ההבדל' ורוחק מן יתר בני אדם למען יכירו וידעו כי לא כצורם צורנו גאוה כזו מותרת וזהו גאוה הנרצה מה' שיזכור כל היום בכבודו ובמעלתו להתנהג עצמו בו כפי הנאה להתנאות לערכו ערך גבוה עליו וכבר אמרתי פעמיי' אם יזכור אד' מעלת ישראל היותו נשגב ממ"ה איך יתכן לו לעסוק בהבלי עולם ולילך בתר תאוה הלא יבוש מעצמו ויאמר אנכי כי נשגב ממלאך ואני מגואל במעשי ומ"ה הם כולם אהובים וברורים זכאים:

וכבר אמרו בגמרא כשעלה משה למרום לקבל התורה אמרו מ"ה מה לילוד אשה בינינו אמר הקב"ה לקבל התורה בא אמרו חמדה גנוזה יש לך מן תתקע"ד דורות ואתה מבקשה ליתנ' לישראל מה אנוש כי תזכרנו כו' אמר הקב"ה למשה השב להם תשובה והשיב כתיב בתורה אשר הוצאתיך ממצרים כלום למצרים ירדתם ע"ז יש בכם עכ"ל והגמרא תמוה להבין איך נעלם מהם דברי משה כי מה שייכי להם קיום התורה הגשמית ומה היא השאלה מתחלה והתשובה מה לילוד אשה בינינו וכי לא ידעו שבא לקבל תורה ומה דייקו אם היא חמדה גנוזה או לא אבל הענין נראה כי באמת עבודת ה' שלנו לקבל התורה בכללים ופרטים היותינו בגדר הגשם והבחיר' אל עבודת מלאכי מעלה אינו שייך כמאמר משה ע"ה בקיום התורה שלנו רק עבודתם לשליחות המקו' כדכתיב ברכו ה' כל מלאכיו וכל עושי רצונו וא"כ מ"ה ידעו כי התורה שייך לבני אדם אבל הם יהיו שלוחים לכך ליתנם לב"א כי זהו חלק עבודת' בשמי' ממעל להיותם שלוחי' למקו' וזהו עבודת' ולכך בראותם שמשה עלה וחשבו שהוא יהי' שליח להוליך התורה מקב"ה לישראל טענו כי משה נוגע בשלהם ולהם שייך השליחות ולמשה קיום התורה היות ב"א בעל בחירה ובזה יקנה שלימות אבל הם יקנו שלימותם בשליחותם וע"ז השיב הקב"ה לקבל תורה בא לא הוא השליח רק הוא מקבלו בעצמו ומידי לידו נתנה לשמור ולעשות כי הוא עיקר המקבלו כמאמר הגמרא לא נתנה תורה אלא למשה ואין כאן שליחות כלל וע"ז חזרו לטעון כי כבר אמרו מלך שנותן מתנה לעבדו מתנה פחותה למען יהיה נחשבת ליקר ומעלה נתנה ע"י בעצמו וא"כ אע"פ שהדבר הניתן בעצמותיו אין כ"כ מעלה מ"מ לרב מעלתו שהגיע לו מיד המלך בעצמו ליקרת הנותן דבר קטן לדבר גדול יחשב כי המלך חפץ ביקרו אבל אם נותן דבר יקר ונחמד אין המלך מקפיד ליתנו מידו ממש כי הדבר בעצמותו חשוב ונשגב והוא הדבר שטענו מ"ה אלו התורה בעצמותה אינה יקרה ונחמדה ראוי לך ליתנה בעצמו ולא ע"י שליח להגדיל יקר התורה אבל להיותה חמדה גנוזה כל חפציה וכל דבריה יקרים וא"כ א"צ לפאר הזה להיותה נתונה מידך ממש ובלא"ה היא בעצמה כלי חמדה ולמה אתה נתנה לב"ו מה אנוש כו' אין זה כבודך כ"א תנה הודך בשמים להמלאכים עושי רצונך והם יהיו שלוחים להביאם לב"א לצוות עליהם בשמך לקיים התורה ואמר ה' למשה להשיבם ואמר משה אמת הטענה זה היה מהטענה אם אתם חשובים מבני אדם א"כ לא נאות למלך מ"ה לתת תיכף לידם כ"א ראוי שיהיו אתם אמצעי בינותינו אבל באמת ישראל יקרים מכם והביא ראיה לזה כי כבר נודע מ"ש בזוהר כי במצרים לא היה הגאולה ע"י מלאך ושליח כ"א על ידי הקב"ה בעצמו כי כך היה הטומאה במצרים וסטרא דמסאבא אלו היה בא שם מלאך היה נשתקע בטומאה ח"ו והיה מוגשם בגשם העכורי ולכך לא שלח שם מלאך ועכ"ז ישבו ישראל שם ימים רבים ויצאו במעלתם לא נתטמאו ולא נתגאלו בתועבותם וה"ז אות ומופת כי נשגב מעלתם ממ"ה וזה טענת משה כלום למצרים ירדתם הלא לא היה אפשר לכם וכן כל המצות אלו היו שייך בכם כבר עברתם עליהם אלו היה בכם יצה"ר והייתם בעלי בחירה כאשר קרה לבני אלהים שנפלו קודם המבול ולא עם ה' קדושים כובשים חומר המכאוב ובוחרים בטוב וא"כ נבחרו ישראל מן מ"ה ולכן ראוי לנו לקבל תורה מיד הקב"ה וחביבין ישראל שלא הוצרכו לשליח כלל מזה תראו כמה גדולה מעלת ישראל ומה יקר חביבתם בעיני הבורא וכן ראוי לאדם לבל יתנהג בדרכי' הללו וללכת בו כאשר ידכר כמה חביב בעיני מלך עליון וכי יהיה חביבתו בשביל שישב כל היום במושב לצים וכדומה הלא זה ראש דברי קראהו אל ה' בהיותו קרוב כי קרוב ה' לישראל מאד:

וזהו מאמר הגמרא בשעה שמת יעקב בקש לגלות הקץ נסתלקה ממנו השכינה אמר שמא ח"ו יש בכם פסול פתחו ואמרו שמע ישראל וכו' מיד אמר בשכמל"ו כו' וקאמר הגמרא אנן איך נעבד נאמרה לא אמרה משה כו' התקינו שיאמרו בלחש ומביא גמרא משל לבת מלך כו' כך נאמרה יש לנו גנאי לא נאמרה יש לנו צער כו' ויש להבין למה אמר יעקב ולא משה ולמה יש לנו צער בהעלמו וגנאי באמירנו אבל הענין כי אמרו חביבין ישראל יותר ממ"ה כי מ"ה מזכירין השם אחר ג' תיבות וישראל אחר ב' תיבות ישראל אומרים בכל יום ומ"ה פעם אחת בשבת אמרי לי' פ"א בחדש א"ל פ"א בשנה א"ל פ"א ביובל והענין מה הך וא"ל אבל הענין כפי קרבתם להקב"ה כן ענין הזכרת השם ואמירת השירה וישראל דבקים בה' וקרובים למאד לה' אומר אחר ב' תיבות ובכל יום וכן אמרו בגמ' אופני' אומרי' ג"כ אחר ב' תיבות ברוך כבוד ה' ממקומו היותם דביקים במרכבת ה' וקרובים לה' אבל מ"ה שאינם קרובים אחר ג' תיבות ומ"ה היותם רחוקים אומרים שירה פ"א בשבת והיותם רחוקים יותר פ"א בחודש וכן כולם מדרגות מדרגות כפי יותר רחוקם יתמעט ויתרחק זמן שירתם וכל האמרי ליה בגמרא המה אמת כפי מרחקם ומדרגות' מן כבוד ה' וכבר נודע בפוסקים כי המזכיר השם לבטלה ח"ו חייב לומר בשכמל"ו ולכך יעקב שראה שנסתלקה ממנו השכינה וא"כ רחוקים מהשכינה והשבטים לא ידעו זאת וחשבו שיש כאן השריית השכינה כפעם בפעם ואמרו שמע כו' והזכירו השם אחר ב' תיבות והרגיש יעקב בזה וחשש אולי לא הזכירו השם כדין להיות כאן הסתלקות השכינה ולכך פתח ואמר בשכמל"ו כדין המזכיר ש"ש שלא כדת אבל בימי משה שהיה השריות השכינה וכבוד ה' במחנה יפה הזכירו אחר ב' תיבות ולא חשש לומר בש"כ מל"ו ואנן בגולה מסופקים אי נסתלק שכינה או שוכן אתנו בגולה כדכתיב השוכן אתם בתוך טומאתם וכביכול הוא אסור בזיקים כנודע ולכך אנו מסופקים אי לומר בשכמל"ו או לא ולכך הטיבו אשר אמרו כמשל בת מלך כו' נאמרה יש לנו גנאי כי מורה הסתלקות השכינה מאתנו וה' סר מעלינו לא נאמרה יש לנו צער אולי באמת נסתלק השכינה והזכרנו השם שלא כדת ולכך תקנו לומר בחשאי לבל יהי לבוז פומבי מכל זה נלמוד כמה קרוב אלינו ה' ולכך אמרתי קראו אל ה' בהיותו קרוב וכי יעלה על דעתיכם אם נלך כל היום בבטילה ושיחה של שטות ואצ"ל בדברים המתועבים לה"ר נבול פה ושיחת נשים וכדומה לצנות גנות חבירו מתכבד בקלונו ולאח"כ נבואה לבה"כ להתפלל שיהיה ה' קרוב אלינו בקראנו אליו הלא בלי ספק סר צלם מאתנו ושב מאחרנו בעו"ה ולעומת זה אם עסקנו כל היום בדברי חפץ ה' הן בתורה ויראה הן במו"מ באמונה הכל לש"ש ושמירת הדיבור לבל יהיה לבטלה ודאי שירצה ה' מעשינו וטרם נקרא הוא יעננו כי קרוב ה' לנו למאד בבקשה מכם שובו אל ה' טרם יבואו ימי רעה ובאמת יום אתמול יום צרה כזה הוא בכלל ימי רעה ולכך בדרך רמז נאמר בפסוק יחזקאל כ"ד בן אדם כתב לך את שם היום את עצם היום הזה סמך מלך בבל לירושלים בעצם היום הזה ופי' הרד"ק שם היום היינו יום בשבוע ועצם היום יום החדש יו"ד לחדש טבת ויש להבין מה ביקש זה לכתוב יום השבוע הלא אין נ"מ בו ואנו מתענים תמיד יום החדש ואין קפידא אם מכוון בימי השבוע כאשר היה אז וכמ"ש הרד"ק בעצמו דלא מצינו בשום מקום הזכרת יום השבוע רק הכל בימי חדש אבל להיות כי היה בעו"ה בעשור לחודש עשירי כדכתיב א"כ ט' חדשים אלו היו כולם מלאים הם ר"ע ויו"ד ימים מחדש טבת ר"פ צא מהם חמשה ימים שהיה בהן חדשים חסרים הוא רע"ה בעו"ה ביום רעה קרה לנו שצר צר ואויב על ירושלים אך בט' חדשים מן ניסן עד טבת לפעמים חשוון מלא וא"כ אינם חסרים רק ד' ימים ואינו מכוון מנין רע"ה רק רע"ו אבל באמת כפי חשבון מולדות היה אז חשוון חסר וקרה מנין רע"ה וזהו לדעת אם חשוון חסר אבל מפני שחל עשירי בטבת באותו זמן בימי שבוע מזו ניכר אם הי' חסר או מלא ולכך צווהו לשום ג"כ מזכרת לימי שבוע כי בו יובחן מנין המדוקדק בימי רע"ה קרה רעה וצרה לישראל בעו"ה ולכך יש לנו לירא מימי רעה ולשוב אל ה' בכל נפשנו כי באמת כבר אמרתי ישראל קדושי' עד מאד וכפלח הרמון רקתך וכולם צדיקי':

וזהו הענין בכוונת הדבר במה שהתחלתי לומר על הגמרא פי' אחר אבל זהו הוא יותר קרוב לאמת שכוונת הגמרא הוא כך במה שאמרו כי הקב"ה אמר ארך אפים אף לרשעים ומשה אמר לצדיקים ורשעים יאבדו וא"ל הקב"ה חייך דאצטרכת ליה בימי מרגלים אמר משה ועתה יגדל כו' כאשר דברת וכבר דייק' לעיל מה שייך בצדיקים ארך אפים גם למה אצטריך ליה במרגלים ולא בעגל ויתר חטא ישראל ועוד יש לדקדק למה היה משה כ"כ אכזרי על רשעים הלא טוב לנו להתפלל עבורם ומכ"ש משה שהי' איש חמלה היותו שלם בכל מיני מעלות שיתארו לאדם השלם אבל הענין כך כי כל ישראל בכלל נקראים צדיקים כמש"ל פושעי ישראל מלאים מצות כרימון הלא עינינו רואות בחרבן עיר כלילת יופי פראג אשר ממש חובה להזכירה בכל דרוש ודרוש מבלי להתעלם על שוממת כרכא דכולה ביה חכמים וסופרים בני ישראל היקרים יצאו נדודים ודחוים מארצם ולא יפקד ממנם איש בשום אופן ת"ל ועמדו ממש בנסיון על ק"ה ולכן כל ישראל בתואר צדיקים אבל האינם מאמינים הם בתואר רשעים זרע מרעים בנים משחיתים ולכן כששמע משה כי ה' אמר שמאריך אף לרשעים היטב חרה לו עד למות שה' יאריך אף לאינם מאמינים לכך אמר לו ה' כי הוא יצטרך לו ולכך לא צריך ליה בעגל כי שם לא היה אריכות אף לרשעים כלל כ"א לישראל אבל במרגלים שלרב בקשת משה לא נגזר על דור מדבר תיכף מיתה כ"א שהאריך אפו מ' שנה יום לשנ' ויהיו במדבר מ' שנה וכבר שלם עון אמורי וכנענים יושבי ארץ תיכף במ"ת דכתיב כי לא שלם עון אמורי וכנעני יושבי ארץ עד עכשיו ומבואר כי אז שלם עון אמוריי' ובשביל ישראל שהיו במדב' מ' שנה גם להם נארך עונם מ' שנים שהיו יושבים שקט ושאנן ואין מחריד הרי שהאריך לרשעים אפו מ' שנה והיינו בשביל צדיקי' כדי להאריך להם אף האריך לרשעים ג"כ וזהו חייך שתצטרך לי כי לולי שהאריך אף לרשעים לא היה אפשר להאריך צדיקים ישראל מ' שנה במדבר לכך אמר כאשר דברת ולזו צדיקי עליון הטיבו דרככם וקראו אל ה' כאשר קרוב לנו ונחדל הרע כי קרוב לנו הדבר מאד לעשותו כדבר ששרשו טוב בקל יכול לחזור לשרשו ולהסיר המקרים וכל הקוצים וכן נחנו שרשנו טוב ומקור טהור וקדוש עלינו לעזוב דרך רשע ולעבוד ה' בכל לבב והוא יחדש לנו ישע ובא לציון גואל אמן ואמן: הספד מה שדרש הגאון הנ"ל ז"ל לכבוד מר חמיו הגאון ז"ל בק"ק מיין יע"א

ירמיה הנביא בקונן על גודל שבר ישראל אמר כה אמר ה' קראו למקוננות ותבאנה שלחו לחכמים ותבאנה תמהרנה ותשאנה עלינו נהי ותרדנה עינינו דמעה ועפעפינו יזלו מים כי שמענה נשים דבר ה' ותקח אזנם אמרי פינו ולמדנה בנותיכם נהי ואשה רעותה קינה ויש להבין הא הנביא אמר שיקראו לאחרים להספיד ולקונן לקרא לחכמים היודעים טיב קינה המעורר לבבות לבכי ואנחה ואיך המה תקנו שיר המיוחד לקינה ובכי כידוע לבעל הניגון ומה עשו נשים בדבר ה' אשר לא קראו רק למדו בנותיכם ורעותה נהי וקינה אבל הענין כי כבר נודע מה שחכמי מדות נחלקו בגדר הספד כי אמרו כי ראוי המספיד לאיש צדיק שלא יהיה קרוב קרוב קודם כי הוא מפאת צערו וגודל כאבו לא יוכל לדבר כל הצורך ודרך בעל הניגון כאשר יקרה להם צער ויגון שיתעלמו ממנו השיר והניגון וסגר עליהם המדבר ויקצר ההספד להעיר לב השומעים וכמו כן הלא הוא ראוי לספר בשבח הנספד כי כל מה שיוסיפו לדבר בשבחו ירבה כאב ואבל גדול ליהודים בהעדר חמדת ישראל כזה ולא נאות לקרוב כלום בן מעיד על אב וראוי הדבר לאחר האומר לאביו לא ראיתיו ואת אחיו כו' אך עם כל זה אף שהאמת כן מ"מ הדבר הוא כאשר יקרה להמתעלפים לרב צער ושבר כאשר ישמעו אחרים מתאונן ומעוררים אבל ישוב רוח לנדנה והם ירימו קול בכי לעומתו וכל לבב דוי ברב בכי הבאה מקירות לב וכאשר כתב הרמב"ם כל בעלי נפש ימצאו מנוח ומרגוע באבנם ויאמרו בלבם אם אחרים עושים כך מה נעשה אנחנו אשר בשלנו הרעה הזאת וקולם כנחל ילד בבכי ויחבקו אשפתות בעפר על ראשם ואם אבילים ירימו קולם אחרים ישתקו ובצערם להם צער ונכזבה תוחלת להספיד כי אבילים בראש כל גבר וקראו בקול הומי' ואנחה וכן היה הדבר אשר ה' צוה לקרוא למקוננות וחכמים ממקום אחר לעורר ההספד כי הם ידעו יותר לקונן כי אין כ"כ צערם גדול לטרוף דעתם כנ"ל אמנם כי כאשר שמעו כן נשים לא יוכלו להתאפק לגודל שברם ויקומו הם לקונן ולהתאבל אשה ובתה ומבלי לעזוב לאחרים חיל ויגון כי לבבם מלא' תוגה וכאשר יפתחו פתח כמעט הנה ירד נחל בשוטף דמעה ושם ינוחו עצבי רוח שברון לבב ולא הטו אזנם לשמוע לקול אחרים כן ולא יוכל איש לענות מפניהם כי גדול צרתם אשר בעצמם לבבם יחיל נהי וקינה תאני' ואניה והנה המשל עלי ימשול כי בעו"ה על שברי אשר קרה לי כי נלקח מאתי מחמד עיני פארי חבוש עלי עטר' ראשי חותני אשר מנעורי גדלני כאב ה"ה הגאון המפורסם אשר זקנתו לא ביישה ילדותו איש צדיק תמים מנעוריו למד ולימד תורה ומורה צדק לעדת בני ישראל ובצלו חי' קהלות קדושות מוה' יצחק שפיר' בן הרב הגדול מוה' מיכל ז"ל הוי שלשלת יוחסין כמה דורות זא"ז כולם רבנים גאוני הדור וכעת בעו"ה נפסק המעיין מקור מים חיים ויבש מקורו ונקצץ האילן טהור הזה ששתול ממקום קדוש ובכו בכו להולך ולא הניח תמורתו והיה ראוי עלי לשתוק לישב בדד וידום כי נטל מעלי ציץ תפארה וראוי לאחרים להספיד וכל בית ישראל יבכו את השריפה אשר שרף ה' אבל הוא הדבר אשר כתבתי כי החרש ואתאפק לא אוכל והוא בלבי כאש בוערה ומעי המו ומדי דברי זכור אזכרנו לעורר אבל יחיד ומי יחוש חוץ ממני כאשר אמרתי שהוא ממש אבי ותורתי דילי' הוא כי הוא אשר לקחני מבית אבי באשר אבי ואמי עזבוני בילדותי ונתן לי בתו לאשה וגדלני והלבשני לא חיסר לנפשי מאומה ואם כן איפוא חוב הבן לאב עלי והריני כפרת משכבו: