יערות דבש – חלק א – דרוש יז, קטע 30

וזהו מאמר הגמ' כתיב ונקה וכתיב לא ינק' הא כיצד מנקה לשבים ואינה מנקה לשאינם שבים ודבר זה צריך ביאור דפשיטא דלא ינקה לשאינם שבים וכל האומר הקב"ה ותרן יוותרהו חייו אמנם הענין נודע כי כל ישראל עריבים ואיש בעון חבירו נתפס ובפרט מי שיש בידו למחות ולא מוחה ואין פי' של למחות כמו שחושבים העולם שהוא ידו תקיפה לגעור בעושי עול ולכוף כאגמון ראשם לא כן הוא רק כל אדם שרואה שחבירו עושה דבר שלא כהוגן יש בידו למחות דהיינו לומר לו אל בני לא טוב הדבר כלך מדרך זו ואם הוא לא ישמע לו הרי הוא מנוקה מעון ואפי' מערבתו אבל אם כובש פנים בקרקע גם הוא עונו ישא וחטאת הקהל הוא דרך משל א' גוזל וחבירו ג"כ גוזל א"כ כל א' נענש בעבור גזלתו ועבור גזילת חבירו ג"כ היותם שניהם בעבירה וע"ז נאמר וכשלו איש באחיו ואם אח"כ א' חוזר בתשובה ושני עומד במרדו וברשעת זה השני לא זו שנענש בעבור עצמו אף גם שנענש בעון גזל חברו ג"כ היותו ערב ואף שחבירו שב מ"מ הואיל והוא לא שב אם כן לא נתרצה למעשה חבירו הרי למולו לא נסלח העון וחטא הגזל במ"ע להעניש אותו כי לזה שנמחל החטא בתשובה הוא חמלה מה' מרצון מוחלט בלי טעם ורחמים גדולים לה' שיסלח לעון כאשר יתחרט וה"ז נמחל בחמלת ה' אבל להעומדים במרדם אין כאן חמלה וחטא חברו במ"ע שנענש בעון חבירו וזהו אמרו מנקה לשבים ואינו מנקה לשאינם שבים הרצון אותו עון עצמו ששב עליו הוא מנקה לאותו איש ששב עליו אבל מ"מ הוא עומד להפרע לגבי חבירו בשביל ערבות הואיל ואינו שב ודברי הגמ' מדוקדקים היטב ולכן ראו כמה עון גורם וכמה גדול כח התשובה והעיקר כמ"ש לשמוח בשמחה של מצוה ואז יתן אל לבו מבלי לעבור פי ה' וללמד דיני תורה ולהשמר מעבירות שדש בעקביו ובפרט הל' שבת וי"ט וברכות ברכת הנהנין מי שאינו בקי בהן ממש אינו בתורת אדם ישראלי וגמרתי בלבי בלי נדר והסכמות נדר ביו"ד ימי תשובה אלו אי"ה לכתוב דיני שבת בקצרה בלשון אשכנז ולחלק לב"ב שאינם כ"כ ב"ת וביחוד בגליל שלי וידעתי כי יצחקו עלי רבים ואהיה להם למשל כל היום מנגינתם אבל מוטב שאהיה שוטה כל ימי ולא איעול בכיסופא קמי מלכא קדישא במטותא אחיי חסו על זמן יקר הנבראים מבלי לכלותו בתוהו והבל יפה שעה בעה"ז בתורה ומע"ט מכל חיי עה"ב והלא ת"ל יש לנו תורת אמת וישרה וכי אנו כשאר עמים עכו"ם אשר לדעתם קנין שלימות חמור עד שיתענו יום וליל ומסגפים עצמם בסיגוף עצום ומכ"ש עמים היושבים בארץ הודו וגלילות אשר הרבה יושבים במחילות תחת קרקע ואינם רואים בשנים רבות אור יומם ושרש עשבם לחמם ואומרים שזהו לקנין שלימות ולא כן נחנו שהנחיל ה' אותנו תורת אמת ומשפטים ישרים ולא העמיד עלינו דברים קשים לעשותן ויום א' בשנה שצוה לענות נפש צוה לאכול מקודם ולמצוה יחשב וכל עסקינו בעבודת ה' הכל בדרך ממוצע ע"כ נא אל תשמחו בשמחה של שטות ויגיעו מועדים הנה הרוג בקר ושחוט צאן ותחת אשר ראוי לאדם לשמוח בשמחה של מצוה נהפוך הוא כי סוכה ולולב וכדומה עליהם לטורח רק שמחה של שטות בתערובות אנשים ונשים ווי ווי מה נאמר ליום פקודה במה יתרצה עבד לאדוניו מה יאמרו על הסתכלות בנשים ושיחתן הם חרבות ולפידים והרהור עבירה קשה מעבירה כי מביאים לאדם לידי חטא קרי וכדומה ואם כי חמדת ישראל וכל חפצם הוא בברית קודש אשר הוא חותם ה' להגין על ישראל בזה ובבא בדברים כאלה מקלקל החותם ואין ניכרת וזהו שאמרו בגמ' אמרה כ"י שימני כחותם על לבך אמר הקב"ה בתי את מבקשת דבר פעמים נראה ופעמים אינו נראה אני אשימך במקום הנראה תמיד הן על כפים חקותיך וכו' להבין מה זה וכי יהיה כביכול שכחה לפניך שיתכן בו לפעמים נראה ולפעמים אינו נראה וכל הדברים צריכים ביאור אבל יובנו כי חותם ישראל הוא אות ברית קודש כדכתיב וצאצאיו חתם באות ברית קודש וכן בבהמ"ז נאמר על בריתך שחתמת בבשרינו ודא חותמא דמלכא קדישא אמנם בהסתכלות העבירה בחיבוק ונישוק לדבר עבירה ומכ"ש ווי ווי למי שמטמא ברית קודש במעשה ומנבל פיו ח"ו כי ברית הלשון יותר גבוה מברית קודש ואם מטמא עצמו בברית הלשון גם ברית הקודש חותמו נמחק ונטשטש ח"ו אמנם אין דבר עומד בפני צדקה ואמרו אפי' ע"ז צדקה מכפר וזה תמיד עומד להגין וצא ולמד מנ"נ הרשע אמר אדמה לעליון והחריב מקדש אל ושפך דם ועשה כל תועבות ה' בצדקה נארך דינו עד שפסק מצדקה ואז נטרד מבני אדם לכן אחי אל תרעו לסגור יד מצדקה וחנינת דלים היא אשר תקרב הגאולה ויעלו לציון מושיעים כדכתיב שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבוא וזהו כוונתם כי אחז"ל כנ"י בקשו מה' לזכור לישראל חותם ברית קודש וזהו שאמרו שימני כחותם על לבך חותמא דמלכא קדישא אבל ה' השיב דזהו הדבר שלפעמים בלתי נראה והיינו בשעת חטא אז החותם הנ"ל מטושטש אבל אשים אותך על כפים היינו צדקה וזהו נראה תמיד כי צדקה יכפה אף ואין עבירה מכבה אותו כלל למדו נא לשמור עצמיכם בשמירת הברית אמרו בגמ' כשהיה דוד נכנס במרחץ אמר אוי לי שאני ערום מן המצות כשנסתכל בברית מילה שר למנצח על השמינית ולהבין זה מה שאמר אני ערום אבל כבר אמרו כי המצות ומע"ט הם לבושי אדם כדכתיב צדק לבשתי וכו' וידוע כי בועל ארמית נמשכה ערלתו וקשורה בו ככלב והיינו שכל זכיות שלו הוא מקבל בסטרא דמסאבא והוא ערום מכל וזהו הנאמר ביוסף לעשות צרכיו נכנס וינח בגדו ותתפשהו בבגדו וידוע כי דוד לקח יפ"ת ואמרו לא דברה תורה אלא כנגד יצה"ר כי גירות שלה באונס אינה גיורת ולגוי' תחשב וזהו כוונת הגמ' כשנכנס דוד למרחץ הרצון במליצה הזו שהרהר בתשובה ונכנס לרחוץ צואת וגלולי עונות ונזכר ביפ"ת שלקח וחשב אולי הוא באמת בגדר בועל ארמית וא"כ כל המצות ולבוש צדק נפשט מעמו והוסר עדיו ולכך צעק ואמר אוי לי כי אני ערום ממצות כי נלקח כל מחמדי אמנם כאשר נסתכל בברית מילה הכיר שהוא אינו בגדר בועל ארמית כי אין נמשך ערלתו ומזה נח דעתו כי ידע דעדיין לו המצות ולבוש צדקה כשריון לכן במטותא חסו על בגדיכם לבל יבא בם רקב או רבב ח"ו וביחוד למנוע שמחה של הוללות וצחוק וקלות ראש אין לך דבר שמפריעים לאדם מעבודת ה' אלא דברים כאלה ובפרטות בלילה אשר על כל משמר ה' שואג על נוהו ואיך יתכן אשר ישבו בלילה בחורים ובתולות יגשו כאשר ימצא קבר פתוח גרונם בלשון נבלה ווי ווי על עון גדול כזה וזכו חולקיכם מאשר תקנתם מבלי לישב על סעודה שקורין סעודת קנין וקנס יותר עד שעה יו"ד בלילה ואח"כ יוצא החתן מחדרו כי אז משמר מתחלף והקב"ה מקונן על חורבן בהמ"ק ואיך נשוב ונשמח בשמחה אשר אין בו נחת רוח ליוצרנו ודעו כי אמרו בגמ' ג' משמורת הלילה ועל כל משמר ומשמר ה' שואג. כתב הרא"ש וטור שסוף כל משמר ומשמר יש לקונן על חרבן בהמ"ק יש לתמוה א"כ הא דהאריכו כל הספרים וביחוד ספר הזהר והמקובלים לקונן בחצות כי ה' מקונן אז ביותר על החורבן והא אינו סוף משמר והמג"א הרגיש בזה והביא ראיה מגמ' דבמשמר השני הקב"ה מקונן באמצע וזהו צריך באמת טעם למה נשתנה וגם יש להבין במה דפליג רבי ור"ן אי ג' משמורות אי ד' הוי לילה ולא קחשיב ר"א דרבי דס"ל ג' הוא לילה ובפרט לפי הנראה דגרסי' ר"א שהוא ר"א הגדול קדמון ואיך יחלקו ר"ן ורבי בדברי ר"א וגם במשנה יש לדקדק דנתן הסימן עד אשמורה ראשונה והוא גופא בספק אם הוא חלק רביעי מלילה דד' משמורות או חלק שלישי מלילה דג' משמורת הוי לילה ואין זה מגדר הסימן דסימן צריך שיהיה מבורר מאין יפול בו שום ספק אמנם ברור הדברים לפי דאמרינן דאיכא משמורת ברקיע ופירש"י כתות מ"ה מיוחדים שאומרים שירה בכל משמר ובזה ישבתי גמ' דחולין דאמר מלאך אני ומיום שנבראתי לא הגיע זמני לומר שירה עד עכשיו מסייע ליה לר"ח אמר רב דאמר ג' כתות אומרים שירה בכל יום וכבר נתקשו בו תו' מה זה דמסייע ליה אבל יובן כי בכל משמר יש כתות מלאכים האומרים שירה וכמ"ש רש"י וא"כ לר"ן הוי ד' כתות וידוע מ"ש הרמב"ם בפי' המשנה די"ב שעות הוי לילה ונחשבים מן שקיעת החמה עד זריחת החמה ואותן ב' שעות שיש מן עלות השחר עד הנץ החמה הם בכלל י"ב שעות הלילה וא"כ שנחלק הלילה לד' חלקים הגיע שעה קודם עלות השחר משמר אחד וקשה א"כ איך אמר המלאך שלחני כי עלה השחר והגיע זמני לומר שירה הא כבר עבר שעה מהמשמר ואם להמתין עד כלות המשמר עוד יש זמן ב' שעות ואם נאמר כפירש"י בחומש ובש"ס דאז עלה השחר קודם זמנו ב' שעות עדיין אינו מכוון דא"כ עדיין הי' לו שעה אחת למשמר הרביעי ולא היה למלאך זמן נחוץ אמנם א"א ג' משמורת והוי רק שלשה כתות א"כ קודם עלות השחר ב' שעות מתחיל המשמר דהוא ארבע שעות עד הנץ החמה ואז זרחה החמה ב' שעות מקודם והיה אז תחלת משמר ג' וסוף למשמר ב' שיש כתות שאומרים שירה וא"ש מהך דאמר דהגיע זמני לומר שירה ש"מ דג' משמורת הוי לילה וג' כתות האומרי' שירה ודו"ק הנה לר"ן דס"ל דד' משמורת הוי לילה וד' כתות האומרים שירה הם האומרים בנוסח התפלה והחיות ישוררו וכרובים יפארו ושרפים ירונו ואראלים יברכו הרי כאן ד' כתות אך ידוע מה שכתוב בש"ס דחגיגה לאחר החרבן נתמעטו ב' כנפים ואיזהו אותן שאומרים בהם שירה וא"כ הרי כאן לאחר חורבן רק ג' כתות והטעם אמרו שכת ההוא היה זמנה בסוף משמר שני מד' משמורות והוא חצות לילה ואז הקב"ה וכל הפמליא של מעלה מקוננים ביותר על חרבן בהמ"ק ולא נאות לשורר כי בעת קינה שיר מה בעי ולכך אינם אומרים שירה ולכך מד' משמורות נעשה ג' כי בטלה שירות החיות והוא ענין חצות שהקב"ה מתאונן ביותר ויותר עד שבטלה השירה בעת ההיא ומש"ה רבי ור"ן שנחלקו בענין המשמורות בקרא נחלקו קדמו עיני אשמורת וזהו היה קודם חורבן הבית אבל לאחר חרבן לכ"ע אין כאן רק ג' משמורת ולכך בהך מלתא דאמר ר"א על כל משמר שואג הקב"ה כארי דאיירי לאחר החורבן אין חילוק דג' משמורת הוי לילה וכן המשנה דאיירי לאחר חורבן שפיר נתנה סימן משמר ראשונה דהוא חלק ג' מליל' ודו"ק ראה כמה מתאונן ה' על חורבן מקדשו וכמה העדר יש בו עד שכל החיות אין אומרי' שירה בלילה במשמר מיוחד רק אומרים ביום בשאר צירוף מלאכי שרת ואיך לא נקונן לילה ויום נבכה תמיד על אבדן תפארתינו ואבדן חכמתינו עד שכמעט לא נשאר בנו שום לחלוחית חיות כלל ואינו רק עצמות דאית בי' הבל דגרמי ומה לנו לשמוח ולגיל בשמחה שאין בו ממש אוי לנו מיום הדין אוי לנו מיום התוכחה ולכך בבקשה מכם חדלו הרע ראו ימים אלו אשר חנן ה' את האדם לשבת ישיבת עראי על האדמה להיות עסקו להועיל ותכלית המקרה ג' רגלים הם ג' מתנות שנתן קב"ה לישראל כמבואר בברכות תורה א"י עה"ב ופסח הוא על א"י כי עיקר יציאת מצרים בשביל א"י כנודע וכן ביו"ד ניסן עברו את הירדן ועשו פסח בגלגל סוכה מורה על עה"ב אשר הוא סוכה מזרם ולכך הקדים ר"ה ויה"כ קודם סוכות שהם תנאי עוה"ב מחילה וסליחה תשובה ועזיבת חטא וימים האלו צריכים התבוננות יתירה לזכות עה"ב ואם כי כבר קבעתי לכם העיקר עוד עיקר א' יש מה שמביא האדם לידי שלימות כבר דרשתי כמה פעמי' בדרשות הקודמים והוא שאל יחשוב האדם כי הכל בקרי כ"א יתלה הכל בעונש ושכר כי אין לאיש ישראלי שום דבר בקרי רק הכל בעונש ושכר רק העונש נחלק לב' אופנים וזהו אמרם מזמור לדוד בברחו מפני אבשלום בנו קינה מבעי אלא ה' אמר לו הנני מקים רעה וכו' עכשיו רואה אני שהוא בני סתם ברא וכו' ויש להבין דאדרבה הוא ראה שאבשלום רדפו עד נפש ונהג בו מנהג אכזריות יותר מכל עבדים ואכזרים ואם הוא לא ירא ממנו איך ברח לנפשו אך יובן כי בעונשין יש ב' אופנים א' כי העונש מגיע לאדם בכונה מה' לענשו על חטאיו ולהטיבו באחריתו ואופן הב' כי איש מזלו רע וכפי מולד כוכבי השמים הוא לרוע רק ה' מגן בעדו ומשדד מערכות השמים וכאשר יחטא ה' מסלק השגחתו ומניח למנהגו של עול' תחת כוכבי שמים וכסיליהם והמה פעלו בו כפי מזל לרעה והבדל בין אופן זו לזו הוא דבאופן ראשון ינקה עונו ומקבל תשלום פרי חטאתו ואז טוב לו לע"הב אבל באופן שני אין כאן עונש רק סילוק השגחות אלהים והוא כפי מזלו ומקרי טבעו כך הוא ועונשו עדיין בשלימות ליום הגמול וזהו כי מתחלה חשב דוד להיות כי כפי מזלות וכוכבי שמים היה במערכה רעה למאוד רק ה' מגן בעדו להשיבו למקום נגידים ועכשיו שאמר הקב"ה להקים לו רעה חשב שיסלק השגחה פרטי' ויהיה תחת מזלו אשר היא לרוע והוא עבד או ממזר שהוא עונש כפי הטבע אבל בראותו כי בנו רודפו אמר הלא מטבע הבן לחוס על אבא א"כ אלו היה מפאת הטבע או מקרי לא יתכן שיהיה בנו רודפו שהוא בטבע חס על אביו וע"כ שהוא השגחה פרטית מבעל המשלם גמול וא"כ הרי מקבל עונשו ונפטר בזה מחטאתו והוא באופן הראשון ולכך שר מזמור לה':

באופן זה יובן משאחז"ל והנה דוד בא עד הראש לעבוד ע"ז וכו' וכל הגמ' תמוה בעצמותה עד שא"צ לדקדק והאריך בו אבל יובן במה שאמרו חז"ל כל המעמיד דיין שאינו הגון כאלו נוטע אשירה ובמקום ת"ח כאלו נוטעו אצל המזבח והטעם כי אלהים נצב בעדת אל ובקרב אלהים ישפוט אצל הדיין הדן שם השכינה שורה והשפעתו קבועה כי המשפט לאלהים אך זהו בדיין הגון אבל בדיין שאינו הגון תמורת שריית שכינה שורה סטרא דמסאבא וזהו ענין אשרה שהיו עושין למשכן לס"א שהיה שורה עלי' רוחות טמאים ומרכבה לס"א וא"כ דיין שאינו הגון הוי כאלו נוטע אשרה כי שניהם משכנות לס"א ושמה הרגיעה לילית כת שלה בעו"ה ולכך אמרו כנוטע אשרה ואם יש אצלו ת"ח וא"כ על ת"ח הופיע רה"ק מהשכינה קדישא ועל דיין בלתי הגון רוח דמסאבא הרי כאן להבדיל בין קודש לחול קדושה וטומאה במעמד א' וזה כנוטע אשרה במזבח שהוא קדושת המזבח וטומאת אשרה וזו פשוט ובזה יובן בדוד דדוד היה עניו ולא הי' מקפיד על גדולה כלל ולכך כשראה בנו אבשלום רדפו עד לנפש וזה בשביל שחומד למלך היה בדעתו למחול לו המלוכה שהוא ימלוך בישראל והוא דוד יהיה נחבא אל הכלים כא' מכת הנרדפי' ללמוד תורה בקנין השלימות והנה כבר נודע מלכי ב"ד היו שופטים לישראל ויהי דוד עושה משפט ואמרו חז"ל מלכי ב"ד דנין אותו דכתיב ב"ד דינו לבקר משפט וא"כ זהו שעלה ברצון ליתן המלוכה לאבשלום בנו אין לך הקמת דיין שאינו הגון יותר ממנו והרי הוא כנוטע אשרה וזהו אמרם ביקש דוד לעבוד עכו"ם כי הוא כעכו"ם לזה בא חושי הארכי והפליג ענין שחמור ביותר ואמר מלך שכמותך הרצון אצל ת"ח עון חמור יותר וזה יעבוד עכו"ם מלך שכמותך אתה ראוי והגון איך תמנה לשאינו הגון ולך יאתה המלוכה אמנם דוד לרב ענותנותו בקש להוכיח שגם הוא אינו הגון כלל והוא כי ה' אמר לו הנני מקים עליך רעה והוא אבשלום הרי שהיה בגזירת ה' שיקום על אביו לרודפו וקשה הא הברירה היא ביד אדם ולכך אמר צדיק ורשע לא קאמר כי אלו אמרו היה הדבר בגזירה מוחלטת ולא הי' הבחירה ביד איש וא"כ הלא זה בן למרוד באביו הוא עון פלילי ואיך יבא עליו השם וישימו לעונש ולגזירה מה' להיות בן רודף הא זה מבטל בחירת טוב ורע ומזה שפט דוד שאינו הגון ח"ו והוא רשע וקיי"ל בכבוד חב בעושה מעשה עמך הא אביו רשע אין חייב כלל בכבוד וא"כ אין כאן בגדר עבירה שבן ימרוד באביו ולכך נגזרה גזירה וא"כ שגם הוא אינו הגון אין עון בהתמנות אבשלום למלוך תחתיו וזה כוונת מאמרו מלך שכמותו יהרגנו בנו והשיב לו חושי הארכי כי אינו מחמת עונש רק מחמת סילוק השגחה כמש"ל בנשאו יפ"ת וי"ת מוליד בן סורר ומורה בטבע ולא בעונש מכוון כי נסמוך ליה אהובה ושנואה שסופו לשנאה כי היותו נשואי' בע"כ ובשנואה בטבע להוליד בן סורר ומורה כי הטבע משתני' ומזגי' אינם שווים בעת הזריעה ולידה כנודע וא"כ אין זה גזירה לבטל הבחירה רק הי' להעלמת עין שידד המערכות וממילא נולד כך ועתה ראו כי אין דבר במקרה וזה ג"כ ענין הנ"ל:

אמנם להבין אטה למשל אזני שהתחלנו בו יובן כמ"ש בגמרא דסנהדרין ק"ב רב אשי אמר למחר ליפתח בחברי' אתא מנשה בחלמו וא"ל חבירך וחברי דאבוך קרית לן מהיכא בעית למישרא המוציא א"ל לא ידענא א"ל מהיכא דבעית למישרא המוציא לא גמירת וחברך קרית לן ואמר ליה אגמרי לי ולמחר דרישנא לך בפרקא א"ל מהיכן דקדים בישולא והדברים תמוהים דמנ"מ אם הוא חברו או רבו ומה ראיה בזה דלא ידע הך למשרי המוציא והדברים תמוהים מאוד אבל יובן במ"ש בגמ' ראה נחש שמ"ה מצלין לו בשר ומצננין לו יין ובערוך גורס מסננין לו יין נתקנאה בו להבין דלמה בשביל כך אבל תדע כי קודם חטא אדה"ר לא הי' שום אוכל צריך אפייה ובישול כדאמרינן לע"ל תוציא ארץ גלוסקאות והטעם כי אין מגרש ארס של נחש כ"א האש כי ארס נחש שרש' יסוד העפר ונחש עפר לחמו והאש תכלית רחוק מעפר זה למטה מטה וזה למעלה מעלה ולכך אש מגרש ארסו של נחש לכך אמרו בשר צלי אין בו משום גילוי כי כאשר האש שולט אין הארס נחש כלל ולא נשא' הטבע לשבת יחדיו וכן יין מסונן מגרש הארס כמבואר בגמרא וכן יין המצונן פי' שבשלו ראשון ואח"כ ציננו כמ"ש המפרשים וא"כ בשולט בו האש הארס מגורש ולכך ביקש להטיל ארס באדם כדי שימות וישא חוה כנודע אבל ברואה כי א"א כי מאכלו הוא באופן שא"א להטיל בו ארס ולכך נתקנא בהסית עץ הדעת ובחטא על כל ורוב מאכלו נמשך ארס של נחש בזה האופן שאין ראוי להאכילו עד הגישו אל האש ואז מגורש הארס וראוי לאכילה ולהיות כי לאו בכל מקומות ואוכלי' הארס בשוה ולכך במקצת הם סם המות כי הארס קשה בו ומקצתו רק באופן הזה שאין יוכשר לאכילה כלל אם לא באפיה ובישול באש לגרש ארס ומקצת אשר בו הארס מיעוט ולכך ראוי לאוכלו חי אבל עכ"פ יש בו שום קצת ארס ולכך אמרו הטבעים כי כל דברים חי בלתי מבושל הם מזיקים ועיין ברמב"ם הל' מדע מ"ש בזה ובזה תבין למה אנו מברכין המוציא על הא דקדים בשולא כי הנמהר לבשל ולשלוט בו האש לא היה כ"כ ארס בו גם מהר לצאת חפשי מן הארס אשר שכב עליו וא"כ ראוי לברכה כי תיכף בהגרש הארס סטרא דמסאבא חל סטרא דקדושה וא"כ זה שנמהר יותר חל עליו יותר מהר סטרא דקדושה ולא שהה עליו סטרא דמסאבא כמו על אחר ולכך זה ראוי לברכה וזה הוא נכון וברור כן הענין בנשמת אדם דהנה תבין דלמה בדורות קדמונים היה להם נשמות יותר גדולים ובהירי' בתורה יותר מדורות שאח"כ עד שאמרו אם ראשונים כבני מלאכים כו' הוא כי בחטא אדם הראשון נפלו כל הנשמות בצלו דימא בארסו של נחש וכל דור ודור הנשמות נלקטים ויוצאים חפשי וא"כ הנשמה שממהר לצאת יותר מן החברתה אף היא יותר טהורה כי לא היה סטרא מסאבא כ"כ שורה עלי' כמו על אחרת שאחרו לצאת ואינו דומה מי ששוקע בצואה יום למי ששוקע יומים וזה הענין כאן במכוון גבי המוציא דמי שמיהר לצאת מן הארס כנ"ל הנה ידוע דכל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו ובזה יובן כי ר"א חשב כי מנשה לא הי' גדול יותר ממנו וא"כ נתרעם עליו שלא לחם נגד יצרו ואי דהוי יצרא דעכו"ם מ"ש בימי ר"א היה יצר דעביר' ומ"מ היה נלחם נגדו ות"ל שלא עמד יצה"ר נגדו וזה אמר למחר ליפתח בחברי' כי חשב כי מנשה בדומה לו אמנם מנשה בא להתנצל ולומר כי היה גדול ממנו וא"כ יצרו היה גדול ממנו ואין ערך לו עם יצרו לזו נתן טעם למה היה דורו גדול מדורו ושאל מהיכן מברכין המוציא מהיכן דקדים בשולו והטעם כמש"ל כי נתמהר לצאת מידי ארס נחש כנ"ל ואף נשמת המוקדמים לצאת יותר חל עליהם רוח קדושה כנ"ל ויצרם גדול ולכך למחר דרש ברבוות' כי יצרם גדול ולכך א"ל אלו הוית התם וכו' דהי' ג"כ מוקדם לצאת א"כ היה ג"כ יצרו גדול וגם לו הי' א"א לעמוד נגד יצה"ר ובזו דברי הש"ס נכונים חזו וראו בעו"ה מה שבא בהבל ארסו של נחש ויש ב' מיני עבירות באדם אחד מחמת היותו בשר ודם ויסודו מעפר ויש בו מדת העלולים לעפר וכדומה אבל מין אחר מחמת יצה"ר שהוא ארסו של נחש המפתות לאדם לעשות עון בלתי טבעו מעפר דרך משל גאוה אין זה מטבע אדמה קנאה אין זה מטבע אדמה וכהנה רבות החטאי' במעלו מעל ה' אשר הכל מצד נחש לא מצד אדמה והנה על מין הראשון אינו כ"כ מחטא אדם כי כביכול יש פ"פ נגדו לאדם שברא האדם מן האדמה וזהו היה טענת איוב נוצר האדם למה שמתני למפגע לך ומה אתנח' על עפר ואפר אבל מה שבא לאדם מארס נחש מלבד כי זה מחטא אדם הונחל מאב לבן אף גם יש כח ביד אדם ללחום נגדו דהיינו אם יתבונן אדם במעשיו וכל דרכיו יהי' בדעת ובהשכל לא יגוף באבן רגליו הוא אבן המתעה אבל אם ילך אדם בלי דעת ולא יתן אל לבו הרי יצה"ר גובר עליו וזהו ישופך ראש ר"ל כשיתן דעתו ומחשבתו אליך לשמור רגליו ישופך ואתה תשופנו עקב שאם יהיה דש בעקבו ולא יתן אל לבו לשמור רגליו מלכוד ישופנו הנחש ולכן מין זה החטא תלוי באדם וע"ז עיקר: