יערות דבש – חלק א – דרוש יז, קטע 27

אבל הענין כי אמרו בש"ע אסור לישב בתוך ד"א של תפלה כי שם שרי' שכינה אבל אם כבר ישב והוא עומד להתפלל אז מותר לישב כי הוא בא בגבולו ובדיינים צריכים להיות בישיבה ואלו היה השכינה מקדם היה אסור לישב ולכך אין השכינה בא אלא עד דיתבי והוא בא בגבולו ומותר משא"כ התפלה דהוא בעמידה ולכך עשרה שעומדי' להתפלל מקדמי שכינה ולכך באברהם שהי' יושב וביקש לעמוד כשנגלה לו השכינה אמר לו שב דאני בא בגבולך וסימן יהא לך בדיינים שהם יושבים ואני עומד ע"ג וע"כ משום דאני בא בגבולם ודוק ולכן מאוד יש לזהר איש בבה"כ שהוא מקום מיוחד לשכינה ואמרו בגמרא כתיב ופניהם איש אל אחיו וכתיב פניהם אל הבית ומשני בזמן שעושים רצונו של מקום איש אל אחיו ואם לאו פניהם לבית והקשה הריטב"א קושי' עצומה דאמרינן בזמן החרבן נכנסו גוים ומצאו כרובים מעורים זה בזה וכו' דאיך אפשר הוא בעו"ה בעת החרבן היו אין עושין רצונו של מקום ואיך יתכן שיהיה פניהם איש אל אחיו והניחו בצ"ע ובאמת יש בזה סוד גדול עמוק בדרך נסתר אבל בדרך נגלה הוא הענין כי חביבין ישראל שאינם צריכין לשליח והרצון שאין צריכין לאמצעי ותיכף העבודה והתפלה הולך מן אדם לה' כי השכינה חופף עליו ומקבלו הימנו וזהו בצדיקים גמורים אשר הם דבקים בה' מבלי מסך מבדיל אבל בבינוני' א"א לילך התפלה ועבודה תיכף לה' רק נבחר בית המקדש שם מקום שרית שכינה וכל התפלה והעבודה היא לשם לבית מקדשו שם שרית שכינה ומקבלת התפלה ובהמ"ק הוא מקום ממוצע לקבל התפלה מבני אדם ומשם עולה לה' ולכך אמרו והתפלל דרך ארצם שכל התפלה יהיה למקום בהמ"ק כי שם מקום חנית התפלה ומשם מלאכי אלהים עונים ויורדים בסולם נצב ארצה להעלות התפלה כחלום שראה יעקב אשר אמר זה שער השמים אך בעו"ה אשר אין לנו מקדש כמעט אבדה תקוה להעלות התפלה לשמים אמנם בחסדו הותיר לנו שריד אשר אין דור שאין בו צדיקים מבני עלי' לא יחסר מל"ו צדיקים אם כן כל תפלות סובבים לתפלתן של צדיקים ונתדבקו בתפלתו והוא שאין מסך מבדיל בינו לבין השם ע"י תפלתו גם תפלת אחרים עולה וזהו אמרם ה' מתאוה אל תפלת צדיקי' גמורים כי ה' רוצה שיעלה תפלת כל פה חפץ בתקנת יצוריו ומתאוה שיתפללו צדיקים גמורים וע"י תפלתן גם תפלת אחרים עולה וזה אמרם בזמן שישראל עושים רצונו שהן בגדר צדיקים גמורים פניהם איש אל אחיו דהיינו כ"י אל קב"ה כי הם אינם צריכים לאמצעי רק תיכף מפי ישראל התפלה באה להשם ואתם דבקים בה' ולכך פניהם איש אל אחיו אמנם באין עושים רצונו התפלה הולכת אל בהמ"ק ואם כן פניהם של ישראל אל הבית כדכתי' והתפללו דרך ארצם וכדקיי"ל שישי' פניו למקדש ואף השם נותן פניו אל מקדש לקבל תפלתן של ישראל וזהו פניהם אל הבית הן פני כ"י והן פני הקב"ה. אך זהו בעת קיום בהמ"ק אבל בחרבנו חוזר הדבר שתפלתן מתעכב עד תפלת צדיקים גמורים שהם פניהם איש אל אחיו כנ"ל ואם כן חוזר הדבר להיותן מעורים איש אל אחיו בצדיקים גמורים ואין כאן בית אמצעי כלל בעו"ה ולכך בחרבן בהמ"ק היו כרובים מעורים והבן ודו"ק שהוא ענין גדול למאוד ולכן אמרו הקובע מקום לתפלתו אומרי' עליו הי חסיד והי עניו מתלמידו של אברהם אבינו דכתיב וישכם אברהם בבוקר וכו' יש להבין מה ענוה שייך בזה אבל לפי הנ"ל יובן מי שהוא צדיק גמור א"צ למקום ממוצע לתפלה כי פניהם אל מקום אבל בינוני צריך בית מיוחד לשרית שכינה למקום ממוצע כי משם ינוח תפלתו ומשם יקובל כהנ"ל פניהם אל הבית ולכך הקובע מקום לתפלתו שיהיה דווקא בבה"כ מקום מיוחד לשריית שכינה אשר שם יקובל תפלתו ולא זולת הוא עניו שאין מחזיק עצמו לצדיק גמור עד שלא יהא צריך לממוצע בינו לבין המקום וכן היה א"א ע"ה מתנהג אף שהיה צדיק גמור קבע מקום כדי שיהיה מקום המוכן לשריית שכינה ממוצע בינו ולא תלה בזכותו ולכך אומרים עליו מתלמידו של א"א ע"ה. ולכן ראו כאשר חדשנו בה"כ נחדש ברית עם ה' והוא יחדש ימינו כקדם לעובדו ביראה בקדושה ובטהרה יאמרו נא עכשיו שבה"כ מרום גבוה עד למטה מסויד ומלובן אם יבא איש וישליך עליו טיט ועפר עד שיהיה בו כתמים ידעתי כי יתרה אפכם בו והאיש ההוא מבזה נאות יעקב והעבודה הבל פי שיש בו חטא היוצא מפיכם בבה"כ מנבל פה ומנוול כל בה"כ בכתמים ונגעים קיא צואה בלי מקום וסר צל השכינה ח"ו מאתנו כדכתיב ולא יראה בך ערות דבר וכו' ובעו"ה כמה בה"כ היא בפראג אשר כדמותן לא היה בכל עולם ובלע ה' ולא חמל נאות יעקב ולא זכר הדום רגליו ביום אפו ואין קב"ה עביד דינא ובלי ספק שהי' הואיל והוציאו בבה"כ הבל שיש בו חטא וכל הגדול מחבירו קודם לעונש בעו"ה ולכן הוסרו והתפללו לה' בכונה ועבדו ה' בכל לבב במקדש מעט ואולי נזכה לראות מקדשו בנוי לנס עמים אז יגל יעקב וישמח ישראל ויהי נועם ה' עלינו ששון ושמחה ימצאנה תודה וקול זמרה ובא לציון גואל אמן: תוכחת מוסר מה שדרש הגאון הנ"ל ז"ל בק"ק מיץ ב' אב תקה"ל והספד על ב' חכמי הדור ז"ל:

ישעיה אמר שמעו שמים והאזיני ארץ כי ה' דיבר והפך הסדר ממה שאמר משה האזינו השמי' ותשמע הארץ וכבר דיברו בו מפרשים טעם שינוי הדברים אבל טעם ענין נראה כי כבר אמרו דלכך ייחד שמים וארץ היותם עדים ויד העדים תהיה בראשונה וכו' אבל גם נתייחדו להיות שני עדים מתרים בם ועצר שמים במטר והוא אולי עי"כ יתנו ישראל ללבם לשוב אל ה' וכבר אמרו מפרשים במי שנאמר בו האזנ' הוא העיקר ובמי שנאמר השמיעה הוא טפל והאזנ' היא עיקרית להטות אוזן בהשגח' גמורה ולכך נתן משה האזנה לשמים להיותם רחוקים מבני אדם ולא ימהרו לעשות משפט חרוץ בישראל כי חפץ חסד הוא לטובת ישראל ואלו נתן האזנ' לארץ היה במהרה משפטם כי קרוב הוא אך זהו בעשותן דין בישראל כדכתיב יד העדים תהיה בראשונה אבל בעשותם התרא' אדרבה יש למהר כל רגע פסידא דלא הדר אולי ישובו ויתנו על לבם ומה לנו להשהות באיסורים ודרכים הרעים אך כבר נודע כי כל דבר שיצא מפי קב"ה אם ישובו יש בו חזרה אבל מה שנא' כבר ע"י נביא לית ביה חזרה וגזירת נביא אינו חוזרת לבל יאמרו הנביא משקר ולכך משה אמר אמרי פי והיינו שכבר יצא הדיבור מפי נביא וא"כ לית ביה חזרה כי כלה ונחרצה ואין יחוד שמים וארץ להתרות כי התראה זו מה טיבה כבר נגזרה גזירה ואין זה אלא לעשות משפט ולכך תלה האזנה בשמים להשהות משפטם אמנם ישעיה אמר כי ה' דיבר ועדיין זמן לחזור וא"כ טובם של שמ"וא להתרות ויש למהר מעשיהם אולי ישובו לה' ולכך נתן האזנה לארץ ונכון הוא וא"כ שעדיין לא יצא הדיבור לפועל לצאת מפי נביא מה שהנביא ישעיה ניבא ולא היה דבר ה' אליו ומלתו על לשונו כי אם ראה במראה נבואה והשיג דבר ה' ולכך נאמר חזון ישעיה אשר חזה דייקא לא ניבא רק חזה כי ניבא מלשון ניב שפתים ולא היה עדיין מילתא של ה' בפיו לנבאות כי אם כן לא היה אפשר בחזרה וחסד ה' הי' ועדיין לא כלו רחמיו לעורר ישראל אולי ישובו ולכך לא נאמר רק לשון חזה ולא ניבא ועוד כי יש בו נחמות ויעודי גאולה השלימה לע"ל וכבר אמרו לבא לפומא לא גלאי ופי' הנביאים שניבאו בפה לא התנבאו בקץ היותו סתום אבל בהשגת הלב ובשכל הנבדל שהוא שכל שלם השיגו וזהו לבא לפומא לא גלאי וכבר נודע כי חזיון הוא לא ראי' בעינים כי אם ראיה בלב כמ"ש הזוהר על ואתה תחזה וכו' שלא הי' ראיה בעין כי אם בשכל להשיג מי הם חכמי' וכמ"ש האר"י דלכך נאמר תא חזי ולא שמע היותו השגת הלב ואמרו כי לכך נקרא חזה הדופן שעל הלב כי כל חזיון מלב ולכך נאמר בישעי' חזה ואמר בנים גדלתי ורוממתי וכו' ואין כוונתי כעת להאריך בדרוש וענינים גדולים כי מפאת אבילות זמן ימים שבאו גוים וחללו קודש ה' ופרצו ושמו מקדשנו לתועבה ואיך אנחם הלא כל ראש לחלי וכל לבב דוי ולבי בל עמי וביותר שבאנו לעורר אבל יחיד על הני תרי רבנים וחכמי הדור אשר היו לנו לעינים ה"ה הישיש המובהק בחכמה ומדע הרב מוהר"ר אליעזר בק"ק צילץ והשני העולה על בני דורו מאור ישראל מ' אלי' רב דקרעמזיר הם סעו למנוחה ואלינו חיוב הספד ואבל וביחוד בימים אלו אשר אמרו שקולה מיתת צדיקים כשריפת בית אלהינו וי"א יותר כי באמת עיקר מעמד ומצב אומה ישראלית הוא בתורה ועיקר התורה נשען על לומדים היודעים להורות בשכלם הקודש בהוראות ישרות וחוקים צדיקים ובאמת אלו יש במציאות להגות מתוך ספר ולהורות לא היה העדר ת"ח כ"כ קשה לישראל כי איש אשר לו שאלה וכדומה זיל קרי מתוך הספר וכן תראה וכן תעשה אבל דבר זה א"א כי א"א לכוון הדעת בכתב כמ"ש הרמב"ם באגרת תימן כי א"א לכוון בכתב לבל יקרה בו טעות ומכשול ומי לנו גדול מאדון הנביאים משה שנתכוון היחוד המוחלט והאמיתי בלב ישראל ואמר שמע ישראל ה' שהוא אלהינו הוא אחד מוחלט בלי פקפוק ואילו חזו בעו"ה הכופרים מצאו מקו' להכשל ולתלות טעותם ולומר השילוש כנודע ואם כן בדבר זה מכ"ש בדינים והוראות אשר אף שנכתב באר היטב בספר צריך שיקול דעת חכם אם הנדון המושאל דומה בכל פרטיות לדין הנכתב בקל יפול בו השינוי והחילוף ודינו של זה לא כשל זה כלל ולכך בגין כך מאוד קשה העדר חכמים מורים הוראות ישרים כי הם חיינו וכבר אמרתי בזה בדרוש הקדום שזה פי' הפסוק וכל מכה אשר לא כתובה וכו' אמרו זהו מיתתן של ת"ח רמזו בזה כי פרידתם וסילוקותם בשביל כך קשה הואיל אשר לא כתובה בספר התורה כל הדינים והוראות וצריך רב ומורה צדק לקהל ישראל ולכך יש עליהם לקונן כי קשה סילוקם וא"כ כעת הזמן גורם להתאבל בזה ובזה כי באמת יש לנו להספיד על צדיקים בשני אופנים אחד להעדרו כנ"ל כמו שאמרו גלתה יהודה וכי או"ה אין גולים אלא שבשביל שאוכלים מפתם ושותים מיינם אין גלותם גלות אבל ישראל שאינם נהנים מפתם ויינם גלותם גלות להלן אומר ויגל ישראל מעל אדמתו וכאן אומר גלתה אלא כיון שגלו תש כחן של ישראל כנקבה עכ"ל וכבר דקדקו דמה קושיא דאמת דגם או"ה גולים וכי בשביל כך לא נימא שגלו יהודה וגם התי' אנה נרמז בקרא וגם מה שתי' שלכך נאמר גלתה בלשון נקבה עדיין קשה איך כתיב ויגל יהודה בלשון זכר הא תש כחם כנקבה אבל הענין כבר נודע מ"ש אשר היא ישבה בגוים לא מצאה מנוח כי כל מי שאינו בני אדמתו אין דעתו מיושבת עליו הואיל ואינו מבני ארצו כמבואר בגמ' ולכך נאמר שישבו בגוים ולא מצאו מנוח והנה אמרו בטיטוס שקם עליו נחשול לטבעו ואמר כמדומה שאין כחו אלא בים ירד עמי ליבשה וילחם עמי אמר קב"ה יתוש הוא ברי' קלה דאית ליה עיולא ול"ל אפיקתי' היא ילחם בך וכו' ע"ש ויש להבין למה בחר ה' ביתוש ומה ענין זה לטיטוס ומה מדה כנגד מדה יש בזו שצוה ליחוש להלחם בו אבל כאשר נבין דיש להבין וכי לא ידע טיטוס מלחמת יהושע ב"ן לל"א מלכים והורדת אבני אלגביש והעמדת חמה לו ולמלך חזקי' ואיך היה חושב שאין כחו אלא בים וצ"ל כי כבר כתב הרמב"ן כמה פעמים כי א"י הוא תחת ממשלת ה' ולכך שם עיקר חיוב שמירת התורה וח"ל כל מדינות תחת שר ומזל פרטי ולכך נאמר משפט אלהי ארץ וזה ידע טיטוס ג"כ וחשב כי ח"ל היותו תחת שרים ומזלות סילק הקב"ה השגחתו בכל אופן והכל ביד המזל והשר ולכך חשב בא"י ודאי שכח ה' גדול למאוד לעשות נסים ונפלאות אבל בח"ל כבר נמסר לשרים ולמזלות ואין ביד ה' לשדד מערכותיהם וכבר אמרו בגמרא דפ"ק דגיטין כי ימים הסמוכים לא"י דינם כא"י וכן כתב הזהר כי הים דינו כא"י ולכך חשב כי במים כחו חזק כמו בא"י אבל ביבשה בח"ל לא היה יכול לו וזהו מאמרו ילחם אתי ביבשה והיינו בח"ל כי כבר יצאו מא"י אבל מה שהביאו לכלל הטעות הזה לומר שכחו יפה בים אבל לא ביבשה הוא מקושי' שלמה בקהלת כל הנחלים הולכים אל הים והים איננו מלא הרצון שאינו מתמלא להיות מתגבר ושוטף ויורד לכסות כל היבשה כי איך אפשר שיום יום ירבו המים מן הנחלים ואין מקום לצאת ותי' שלמה בקהלת שמקום שהם הולכים שם הם שבים ללכת במחילות בקרקעות תהום כיחש טיטוס כאשר עוד היום חכמי מחקר מגוים כחשו בזה ואמרו שאין מקור הנחלים מן הים כלל רק הם בריאה בעצמן בכדור ארצו שברא ה' מעיינות ומקוה מים חיים וא"כ הקושיא גדולה ואיך לא ישובו מי הים לכסות הארץ ומזה שפט ששר המושל בים אינו שר המושל בארץ וביבשה ותחומו של זה לא תחומו של זה ואין א' נוגע בתחומו של חבירו כי חלק להם בעת הבריא' וא"כ א"א לים לירד ליבשה ולהחריבו ואין שם ממשלתו וא"כ כיון שידע שאלהי ישראל שליט בים בימי פרעה וכדומה שפט כי ע"כ אין ממשלתו בח"ל מקומות הנמוכים מים דאם לא כן למה לא ירדו משם ליבשה למקומות הנמוכים ומזה נולד מקום כפירתן ולכך ענשו הקב"ה ואמרו ההיטב תמה לך על הים שכל הנחלים הולכים בקרבו ואין בו מוציא אף אני אשלח יתוש שג"כ אין לו רק עיולי ולא אפוקי ילחם בך ויכול לך' ומזה תראה כי אין התמי' על הים כי רבות נפלאות כאלה פעל ה' בקרב הארץ ויתוש ברי' קלה כאחד מהם ומה התימה על הים ונשוב כי זהו היה הטעם של סנחרב שבלבל כל הארצות כי הוא אמר שהוא אלוה כי הוא היה משביע לשר וכוכב שלו ולמען לא יעבדו גוים לשרים ומזלם העביר אותם ממדינה למדינה וא"כ לא ידעו עבודתו וטיב נמוסי העבודה לשר ואלוה ההוא כלל ונחלש כחם ובזה היה לבדו כח אמיץ ע"י שרו ומזלו ואם זהו כך הקושי' איך אמר הקרא שישראל בגוים לא מצאו מנוח היותם חוץ לארצם אדרבה להם יש יותר מנוח מכל הגוים כי הלא סנחרב בלבל כל הארצות והם שלא במקום מזלם ושר שלהם וזר עבודתם לא כן ישראל אשר ה' אלהים בכל מקום ומלכותו בכל משלה ולכך תי' שאו"ה שאוכלים מפתם ויינם אין הגלות ניכר משא"כ ישראל וזהו כוונת הפסוק מרב עבודה פי' שיש להם עבודת ה' לרוב ומובדלים ומופרשים בעבודת ה' ובמצות רבות אשר עי"כ מובדלים מבין עמים ועי"כ היא ישבה בגוים אין להם מנוח והנה ענין גלות השכינ' ושפחה כי תירש גבירתה הנאמר בקרא כמ"ש בכתבי האר"י ז"ל הוא כי כל זמן שישראל בא"י משפיע לא"י מפסולת ותמצית הם משפיע לשרים ומזלות ח"ל אשר משטרם על הגויי הארצות אבל כשאנו בגול' בין עמים אז הקב"ה משפיע לשר ההוא כדי להשפיע לישראל כי תחת ממשלתו והוא לוקח עצמו ועמו השפע ותמצית ופסולת לישראל כאשר האריך בזה וזהו שפחה כי תירש גבירתה כי השר מקבל השפע ונותן הפסולת לישראל וזהו גלות השכינה שאנו חייבים להתאונן ולבכות עליו בלב קרוע ומורתח כי זהו הטבעי כי מטבע צדיק וישר להשפיע לצדיקים וישרים אך זהו אם אין צדיק מובהק וגדול וקדוש שמו בא"י אבל אם ישנו שם הקדוש ברוך הוא משפיע בו מה שהוא כפי צורך ישראל והוא משפיע לישראל וכל ישראל ממש כלולים בו ומזה תבין מה שאמרו גלתה יהודה כי תש כחם כנקבה והרצון כי מקדם היו הם משפיעים לאומות והיו הם בבחינות זכרים ואו"ה נקבה אבל בגלות הם מקבלים מאו"ה והם זכרים ונחנו נקבות המקבלים שפע ולכך תש כוחנו כנקבה אך זהו לאחר גדלי' בן אחיקם אבל בחייו היותו צדיק גמור היה הוא המקבל ועל ידו מקבלים ישראל ולכך במותו אמרו שקולה מיתתו כשרפת בית אלהינו להיות כי מותו גורם רעה לישראל כמו בהמ"ק כי כל זמן היותו חי קבלו ישראל ע"י השפע כמו ע"י בהמ"ק ובזו תבין כי לכך נאמר ויגל יהודה מעל אדמתו ונאמר בלשון זכר ששם נאמר כי מינה נבוזראדן לגדלי' בן אחיקם לשר ומושל בא"י על יתר הפליטה ואם כן לא היו תשים כחם כנקבה כנ"ל משא"כ ירמיה שניבא וקונן על הע"ל שבעו"ה יהרג גדלי' ולא יעבור איש בא"י כלל ואם כן יהיו הם מקבלים מן האומות ויתשה כחם כנקבה ולכך אמר גלתה וא"ש מזה נשמע כמה עלינו לצער בהעדר ת"ח ובפרט מרביצי תורה הלומדים לתלמידים ישרות הלימוד ולא דברים שאין בהם ממש בפלפול של הבל ושוא ומדוחים אשר בעו"ה כמעט דור יתום בזה"ז אוי לנו על שברנו והכל לאין ספק מחמת ביזוי תורה ואין איש שם על לב להתחזק לומדי' ולחזק צדקה ועי"כ באנו בעו"ה מתחלה ועד סוף לתכלית הצרות ועודנו מרקד בנו לבזות התורה ולומדי' ויפ' אמר המד' חשב באחיך תדבר בבן אמך תתן דופי יושבי' מדברים באבות ודורות ראשונים לומר מה ראו אבותינו שהרשיעו כ"כ עד שגרמו לנו רעה הזה אשר נחנו לחרפה בגול' כי כבר אמרו טובים צפרנים של ראשוני' וכו' ואמר מנשה אלו הוית התם הוי נקטית בשפולי ורהיט ואזיל צא ולמד אחאב הי' עובד ע"ז כמה כיבד לס"ת והכניס עצמו במלחמ' עצומ' מבלי נזלזל בכבוד התורה ונחנו בעו"ה מזלזלים בכבוד לומדים אשר חמורה מס"ת כדאמרינן הני בבלאי טפשאי דקיימי קמיה ס"ת ולא לפני ת"ח אשר הם עיקר התורה וחכמת אלהי' בקרבם והיא החלי הרע אשר אצלנו שגורם רעות רבות בעו"ה עד אשר ירדה התור' ואין מקום דגלה והיות אבותינו היו טובים מאתנו אמר המקונן אבותינו חטאו ואינם ואנחנו עונותיה' סבלנו שפי' לפי דעת האר"י ז"ל שאמר הא דאמרי' במדרש משה אמר פוקד עון אבות על בנים וכו' יחזקאל אמר איש בחטאו יומת שלא ביטל יחזקאל דברי משה רק בחטא שהוא שוגג אין הבנים נענשים בסיבות האב וזהו שדייק איש בחטאו יומת אבל במזיד אף הבנים נענשים בסבתם ולכך דייק משה פוקד עון אבות שהוא מזיד וא"כ זהו הכוונ' אבותינו חטאו ואינם ר"ל חטאים אינם כי אין אנו נענשים ע"י אבל נחנו עונותיהם סבלנו כי בעונות אנו נענשים בסיבתם אבל חוץ לדרכו נראה כי כל הגדול מחבירו עונשו גדול וכמאמרם הקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה דכתיב וסביביו נשערה וכו' ואצל גדול חטא קטן לגדול יחשב ליקר מעלתו ואצל קטן לפחיתת ערכו גדול לקטן יחשב לפי ערך הגדול ולכך ראשונים שהיו יקרי ערך ומעלה כאשר עשו רק שוגג תיכף היה עונשם מה' ואף ה' עלה בם לכלותם אבל נחנו היותינו קטני ערך אפילו אם עושים כזה נושאים וסובלים העונות מבלי יקרה כליון דהיינו אם אנו עושים דברים אשר אצלם היה נחשב לעון כי זהו מה שאצלם נקרא עון אינו נחשב אצלנו לשוגג כי אין לנו דעת כ"כ להשיג העון והמרי והפגם בחטאינו וזהו כוונת המקונן על שפלו' הדור וכי ראשונים היו טובים מאלה וכי ירדו הדורות מטה מטה אמר אבותינו חטאו ואינם כאשר עשו רק חטא אינם כי היה בהם חרון ה' ונחנו עונותיהם פי' אנו עושים מה שהיה אצלם נחשב לעון ומ"מ סבלנו לרב פחיתות ערכנו ודבר גדול דיבר הנביא בזה להודיע כמה בעו"ה נתקלקלו מדרגות הדורות ואם זה בימי ירמיה נחנו בעו"ה כעטלפי' לא ראו אור וגם בעו"ה בזמן החרבן היה הכל לסבת בזיון התורה ועבירה גוררת עבירה אשר עי"כ מתלוצצים בלומדים ואינם שמים על לב להוכיח איש את רעהו בלב תמים ואמרו במדרש אלו זכיתם הייתם קורין כי ביום הזה יכפר וכו' תטהרו ועכשיו שלא זכיתם אתה קוראים חטא חטאה ירושלים וכו' טומאתה בשולי' ואמת כבר אמרתי בזה כי ידוע מה שכתבו מקובלים כי צריך להיות בין מ"ת ליה"כ ג"פ מ' יום כנגד ק"ך שנה של משה ע"ש ואמרי' במדרש החודש הזה לכם זהו תחלת התור' וראוי היה להם ליתן להם אז לישראל כל התורה אלא שחטאו במצרי' ונשתהה מ"ת עד עצרת כי מנו מ"ט ימים והנה ידוע בירושלמי הובאו בתוס' פ"ק דר"ה כי בבית ראשון חרב הבית בא' לחודש אב ואז היה התענית א"כ אלו זכו במצרים והיה מ"ת בר"ח ניסן יום שנא' בו החודש הזה לכם היה ק"כ ימים של אחריו בא' באב והיה אז יה"כ אלא בשביל שלא זכו ונתעכב התורה ועי"כ נתגלגלו עונות שנשתהו במדבר וגרם שליחת מרגלים והגיע לבכי בלילה זה לדורות כנודע זהו מה שאמרתי אבל כוונת הדרוש פה הוא כך כשנבין מדרש בליל חורבן בא אברהם לבהמ"ק והיה הקב"ה מטייל עמו ארוכות וקצרות א"ל מה לידידי בביתי א"ל בני היכן הם א"ל גלו וכו' א"ל לא מלו דכתיב ובשר קודש יעברו מעליך ועוד ששונאים זה את זה עכ"ל וכבר דרשתי בזה פעמים רבות כללו של דבר להבין הענין בקצרה כי צ"ל מה היה הענין בזה הטיול וכי הזמן גורם לטייל והשאלה מה לידידי בביתי אינו מובן ומכ"ש שאר דברים ושאלת בניי היכן הם וכי לא ידע שבעו"ה גלו בראש גולי' אבל יובן בשנבין במה שאמר במדרש ירמיה אמר נחלתינו נהפכ' לזרים ישעיה אמר בית מקדשינו ותפארתינו וכו' אבל אסף אמר באו גוים בנחלתך טמאו את היכל קדשך וכו' יש להבין למה באמת שינה אסף מלתו מן הנביאים הנ"ל ונראה דכבר ידוע כי המינין מצערין לישראל ואומרים בבית ראשון שהיה בהם חטאים גדולים ומפורסמים נגאלו בקץ ע' שנים ובבית שני אשר לא נמצאו בעם ישראל מהתועבות הגדולים רק שנאת חנם יהיה אריכות הגלות זמן ארוך כזה אבל טעו כי חשבו כי בגאולה בימי עזרא כבר נמחל עון בית ראשון ולא כן הוא כאשר יעודי כל הנביאים מורים על זה וכאשר הארכתי בביאורי לירמיה רק להיות כי ישראל היו נעורים מהתור' ונשתקעו בע"ז עד ששכחו בע' שנים שהיו בגולה שמירת שבת מצות סוכה וכדומה כאשר הדבר מבואר בעזרא ונחמיה נשאו בנות אלהי נכר ועמוני ומואב ולא ידעו כי הרחיק ה' אותם מבוא בקהל ה' וא"כ אלו ח"ו היו יותר בגלות ולא היה פקידה היה נשכח מאתם תורת אלהינו מכל וכל עד שלא היה רושם זכירה אצלם ונתערבו בעמי' והיה ח"ו נשבת זכר ישראל וזכר תורת אלהינו וע"ז נכרת הברית מבלי להשתכח תורת אלהינו ומבלי יתערבו בגוים והן עם לבדד ישכון ולזאת עשה ה' למען שמו ולמען תורתו ופקד אותנו מקץ ע' שנים אשר עדיין רשומו של התורה והמדע קיים ואז היה עדיין עזרא וכה"ג שהנחילו לנו תורה וכן דור ודור שקבעו לנו מסמורות וסייגים עד שעי"כ א"א לשכוח ולעבור הגדר של תורה וכאשר שיער חכמתו עליונה שכבר נשקעה התורה בלבנו מבלי שכוח חזר והגלונו למרק חטאים מבית ראשון וכן באמת כנ"ל כי אנחנו בגולה לא שכחנו מצות ה' אדרבה בכל דור ודור מוסיפים תקנות וא"כ הגלות השני הוא עיקר גלות הראשון רק בחסד ה' מבלי להפר בריתו גאל אותנו ולכך בסיום התוכח' בתורת כהנים שהוא רומז על גלות ראשון כמ"ש הרמב"ן נאמר בסופו ואף גם זאת וכו' וזכרתי את בריתי וכו' להורות כי לכך נגאלו מהר כי זכר ה' בריתו כנ"ל ודבר זה כבר אמרתי כמה פעמים בדרוש הקדום כי דברי' כנים הם וזהו כוונת ריש המאמר כי בזמן החרבן בא אברהם אבינו לבה"מ ולא היה אברהם כ"כ מצער על הגלות כי מלומד היה בכך וכל ימיו היה בגירות ויתהלך מאוהל לאוהל וד' אמות קרקע לקבורה לא היה לו רק אברהם דאג כי ברב גלות ישכחו ישראל תורת ה' וילמדו מגוים לילך סרה עד שישכח שם ישראל וזהו היה צערו והקב"ה לנחמו ולהסיר דאגה זו ממנו הלך עמו ארוכות וקצרות וזהו לישב דעתו של א"א ע"ה ומזה תבין כי בית ראשון נבנה בזכותינו אבל בית שני לא היה נחנו כדאי ואדרבה עדיין עון אבותינו כרוך בנו למאוד רק ה' עשה למענו ולמען שמו הנקרא עלינו ולמען בריתו אשר כרת אתנו כנ"ל וזהו מאמר דניאל למענך אלהים כי שמך נקרא על עירך ועל עמך אם כן ירמיה וישעיה שדיברו מן בית ראשון יפה אמרו נחלתינו נהפכ' וכו' בית קדשנו ותפארתנו וכו' אבל אסף שכל המזמור מקונן על בית שני אמר באו גוים בנחלתיך שמו בית מקדשך לעיים וייחס הנחל' ומקדש לה' כי הכל נבנה בשביל קדושת השם ולא בתום לבבנו ולכך נקראת נחלתו וקודש ה' ומזה תבין דברי הרמב"ם דפסק דקדושת בית ראשון בטל וקדושת בית שני לא בטל והוא הטעם דאמרינן הוא הית' לנחלה ולכך לא בטלה הקדושה כמבואר בפ"ק דמגילה ובסוף מס' זבחים בבית ראשון היה נחלתינו וא"כ אין כ"כ נצחית לקדושה דהיא נחלת ב"ו והוא עובר ובטל אף נחלתו וקדושתו בטל אבל בית שני שהיה נחלת ה' כמאמר אסף והוא נצחי וקדושתו אין לו הפסק כלל ולכך קדושה לא בטלה ולכך נאמר גדול יהיה כבוד אחרון מבית ראשון דבית ראשון היה נקרא נחלת אדם ובית שני נקרא נחלת ה' והוא מבואר במדרש ביום חרון אף ה' לא ישראלים ראוי' להיות בגולה רק יום א' אלא שגרם החטא והענין כי כבר נאמר תם עונך בת ציון כי ע"י חרבן בהמ"ק ששפך הקב"ה חמתו כלה בית תפארתו נתכפר להם כל העונות ולכך נאמר תם עונך בת ציון רק שלא היו ישראל זכאים בעו"ה וא"כ היה חסד גדול מה' ששפך חמתו על הבית אשר נקרא שמו עליו והיה ראוי להגאל אלו היו שמורי' מלחטוא וזהו שאלת הקב"ה לאברהם מה לידידי בביתי הרצון מה איכפת לך בביתי שנשרף ונחרב הלא זו לכפרת עון ישראל וא"כ מה לך לצער הלא זו טובת בניך וזהו שדייק מה לידידי בביתי מה איכפת לך וע"ז השיב אם כן שחרבן בהמ"ק גורם לכפרת עון א"כ בני היכן הם ה"ל להגאל כיון שחרבן בהמ"ק גורם כפרה וע"ז השיב הקב"ה אמת אלו עושים רצוני אבל הם העבירו ברי' קודש וזהו לאות לישראל וזהו שה' זוכר ברית וגם שונאים זה לזה שמפריד חבילה ומחלק התיומת ישרים ולכך לא נגאלו ולולי זה היו נגאלים וא"ש כללו של דבר חרבן בהמ"ק עד שהיה ראוי' להגאל ת כף רק הואיל והעבירו אות ברית קודש וגם היו שונאים זא"ז וידוע במדרש במקומו חטא חטאה ירושלים ששונאים זא"ז וגם על טומאתה בשוליה דרש שלא היו מולים וזהו בשולי' וא"כ יובן אלו זכיתם שלא חטאתם אחר החרבן אם כן היה חרבן מכפר עם שהיה נאמר תם עונך בת ציון וכו' וא"כ היה חרבן מזבח כפרה יותר מכל קרבנות שהיו כל עונות מתכפרים ולכך היו קוראים כי ביום הזה יכפר עליכם מכל חטאתיכם תטהרו כי תם עונך בת ציון אבל עכשיו שלא זכו קוראים חטא חטאה ירושלים וכו' כי זהו שהיה להם שנאת חנם וגם קרא טומאתה בשוליה להורות על שלא היו מקיימים ברית קודש ובשביל כך לא היה חרבן בהמ"ק כפרה שלימה על כל חטאים ועדיין בעו"ה עונותינו על עצמותינו והנה עיקר שנאמר ששונאים זא"ז לא עם הארץ זה לזה רק עם הארץ לת"ח באמר' ואנשכנו כחמור וכבר אמרנו כי השפע' מגיע לצדיקים ות"ח ומהם מקבלים שארי ישראל וא"כ הת"ח הם בבחינות בעל המשפיע וע"ה בבחינות נקבה מקבלים שפע ואם הם שונאים זא"ז הם נפרדים אשה מבעלה וזהו מאמר הפסוק חטא חטאה ירושלים והיינו כדדרשינן במדרש שהיו שונאים זא"ז על כן לנדה היתה שגלמודה אשה מבעלה כנדה כן ע"ה מופרשים ומובדלים מבעליהן הם הצדיקים ות"ח וא"ש הביטו וראו כמה גדול העון משנאת חנם וכמה טובה מעכבת עי"כ ובעו"ה פשתה הנגע צרעת בקרב ישראל דהיינו ח"ו לומר שלא יאהוב איש את גופו של חבירו ואם יקרה לו נזק או שיעליל השרר' על יהודי הלא כל ישראל זריזין להצילו בהשתדלו' בנפשם ומאודם ואצ"ל להצלת נפשות הלא אח פדה יפדה ויתקעו עצמן ממש בנפשם ומאודם יום ולילה לא ישבותו וכי יחלה אחד הלא כולם מתפללים ומבקרים וכל העזר האפשרי לא יאצל מהם ואפילו לרהוט ג' פרסאות בחלא וכאשר אשה תהיה מקשה לילד ויבא חבל לה הלא כל נשים שאננות ועשירות יקומו באישון לילה וילכו להיות נעור לעזור היש לך אהבה ואחוה וריעו' גדול מזה זכו חולקכון עמא קדישא קמיה מלכא קדישא וזהו תפארתנו נגד הנכרים אשר יספרו מאהבת ישראל זה לזה אך זהו הכל באהבת הגוף אבל באהבת הנפש שהוא עיקר האהבה אהבה נצחי ואהבה שסופו להתקיים בעו"ה אין בינינו אלא מעט כ"א יראה איש את רעהו הולך שובב בדרך לבו לא ייסר אותו ולא יאמר לו אל אחי לא טובה המעשה ולא זו דרך החיים אשר דרך הקודש יקרא לו ואדרבה יתן כמעט שמחה בלבו כי חבירו סניא שמועתי' ואם יראה חבירו מדבר בבה"כ במקום שאסור לדבר לא ימחה בידו אם יראה מתלוצץ ומרבה שיחה עם נשים מדבר ניבול פה ודברי נרגן ולה"ר וכדומה לא ימחה בידו כלל אוי ואבוי היש לך שונא גדול מזה רואה חבירו טובע בנהר ואין מוחה זו שנאת חנם בלי מצות שהיה בזמן בית שני כי רבו העוברים ולא מיחו ובשביל זה נעשו פרצות רבות בבית שני שהיו כת צדוקים ויתר כתות שפקרו בד"ת שבע"פ ומרו פי בי"ד הגדול שבירושלים וזהו יותר עון מכל העונות כי זהו בכלל כפירה ודרך זר הוא מי שאומר בבית שני לא הי' עון גדול נמצ' ביניהם כלל היש עון גדול מאפיקורסים שכפרו בתורה שבע"פ ובהוראת סנהדרין שיושבי' על כסא ה' ואלהים נצב בעדתם ובזו רבו כמו רבו בשטות צדוקי' בייסותים כת יהודא גלילי וכת שהיו שוכנים ביערות ומדברות והכל היה נגד רצון חכמי ישראל הפרושי' כי לא קיימו מצות רגלים ומועדי ה' ורבי' מכתות שלא נשאו נשי' כלל ויתנהגו כמשפט אחי' ואחיות אצל עמים קדמונים כי מאתם למדו אחרי' לעשות כמותם ורב מהכתות שפקרו בהשארת הנפש ותחיית המתי' היש לך עון גדול מזה ומזה צריך חולי רע ומר יותר עד אשר הכהן גדול שהיה בשנה ההוא שנחרב הבית היה איש צדוקי כמ"ש יוסף בן גוריון בספרו לרומיי' תפח רוחי' דהאי כהן און ימ"ש אשר כך עלת' בשנתו ואיך היה צום נבחר עת רצון לה' להתמלא רחמים על ישראל ולהנחם מהרע' אם איש צורר ומתעב כזה בא קודש פנימה ולכן משחז"ל כי בבית שני היה עון שנאת חנם הכונה כי זהו שרש המרי כי עי"כ בא כל הרעה הזה וזהו החלי כי היותם שותקים בעוברי עביר' עי"כ יסובב כי פשת' הרעה מרעה אל רעה יצאו וגברו המיני' וצדוקים ואפיקורסים ימ"ש באמת רוב המוני עם הן לומדי' הן אינם לומדים חושבים כי לא יאות להוכיח רק לרב ומורה אבל איש אחר לא נאה לו להוכיח לעמיתו וזהו שקר כאשר דרשתי פעמים רבות הטועי' אתם בזה אדרבה אם רב יוכיח יאמרו אין כל אדם יוכל להיות רב ומורה ומי כמוהו עושה וזה יאמר כך וזה כך ויתלוצץ על הרב אבל אם איש כערכו יוכיחו ויאמר לו מה תחשדני גם לי לבב כמוך להיות כמוך רק הדבר רע לשמים וכהנה ולמה לא תחוס על נפשך ולמה תמרה פי קונך ידעתי כי דברים כאלה יותר יפעלו מכל תוכחות שלי מימים ימימה ולכך אמרו חז"ל עשה לך רב וקנה לך חבר כי חבר יותר צריך מרב עד שתקנה אותו בכסף מצא וח"ו להתחבר לרשע פועלי' יותר מעשרה רבנים והמוני עם נמנעי' מזה וחושבי' פן יצחקו עליהם ויאמרו מי שמך לרב מוכיח כאשר באמת רבים מתלוצצים ואומרים ראה זה דבר חדש זה נעשה מוכיח בין לילה היה וכו' וכדומה מדברים לצנות ושטות אבל מי האיש החכם ויבין את זאת ביותר משישחקו עליו צעירי' יותר שכרו מרוב' וסוף דבריו לעמוד ודבריהם יהי' כעלה נובלת וכבר נודע מאמר עקיבא מוטב שאהיה שוטה כ"י ואל אהי' רשע ש"א לפני המקום ואין הצחוק שוה כשבח ושכר שיש לו אצל הקב"ה כמבואר בזוהר כי כאשר ישראל מתפללים בצבור ומסיימים ברכת מחיה מתים כרוז קאי מאן הוא גברא דמשגיח להוכיח חוטאים ולהדרם לפולחנא דמלכא קדישא ובא מלאך ומביא דמות דיוקן של איש כזה ע"ש שמפליג בגודל השבח ויקר ושכרו הרבה מאוד וא"כ מה חשוב השחוק והבזיון שיש לו בעה"ז ומה ערך יש לו נגד השכר ועשיות רצון קונו ונח"ר ליוצרו אשרי אדם יחזיק בו ויאמר זאת לאחר סיום ברכת מחיה מתים כי גם זה בכלל מחיה מתים להחזיר בתשובה רשעים כי הם מתים אמיתים וע"י תשובה הם חוזרי' להיות חי וזהו תחיית המתים אמיתי וכמו שתחי' המתים יהיה מה' וע"י טל כן קבלת רשעים בתשובה הוא ע"י קב"ה שחות' חתיר' כי המלאכי שרת מקטרגים ומחי' אותם ע"י טל אורות שלו לחדש נשמתו אשר הוא מוסאב ופגם וע"י טל ירחץ צואת בת ציון וישוב לראות פני אלהים וזהו תחיית המתים ולכך אחיי ורעיי כמה יקר בעיניכם לומר זה מחי' מתים ומעשה אליהו ואלישע הוא ממבחר שבפלאים שהחי' המתים ודבר זה בידכם לעשות כל רגע ושעה להשיב רבים מעון ולהחזיר טועים לדרך הישר זהו תחיית המתים המובחר כי מה נ"מ בגוף אשר תחלתו מטיפה סרוחה וסופו למקום רימה ותולעה אבל עיקר התחיה לנשמת אדם אשר הוא נר אלהים וכבה חושך ולא אור בעברו את מצות ה' ויש לה מיתה עצמית וע"י החזרה בתשובה ושמוע לקול מוכיח תשוב רוח לנדנה וחיה יחיה ולכך אמרו צדיקים בידם להחיות מתים כל שעה ורגע והיינו כמ"ש לכן בבקשה מאתכם קיימו מצות ואהבת לרעך להוכיח עמיתו ואמת כי רוב מהמוני עם אינם מקיימים מצוה זו ואינו אוהב לנפשו ג"כ ואיך יאהב חבירו יותר ממנו אבל אמת זו היא כוונתי ג"כ אם יוכיח לחבירו גם ידו לא יפעל רע וכי איך ללבו להוכיח לחבירו והוא בעצמו השרץ הזה בידו וזהו כוונתי שאני מרבה להוכיח אף כי יודע אני אוי לי על שברי שאיני כדאי לכך ומכף רגל ועד ראש אין בי מתום רק עי"כ בכמה דברים אני מובדל מיצה"ר אם יסית אותי לומר לו כלך מאתי כי איככה אוכל לעשותו ואני מועיל לאחרים לחדול הרע הזה ובעו"ה הא גורם שאין התורה נחשבת אצלם לכלום ומחליפים עולם קיום בעולם עובר וע"ז מקונן ירמיה כל עמה נאנחים מבקשים לחם נתנו מחמדיהם באוכל להשיב נפש ראה ה' והביטה כי הייתי זוללה ולהבין ענין הפסוק נבין מתחלה דברי הגמרא מה שכבר פירשנו בו כמה פעמים אבל זהו מה שנ"ל עתה קרוב לפשוטה דבר זה שאלו לחכמים וכו' על מה אבדה ארץ ולא ידעו להשיב עד שאמר הקב"ה בעצמו על עזבם את תורתי והדבר תמוה דמה זה דחכמים ונביאים לא ידעו הלא כל נבואתם מלא בזה הואיל ואינם שומרים תורת ה' שיגלו בראש גולים ומקרא הוא בתורת כהנים ובמשנה תורה ובק"ש שחרית וערבית אבל נראה כי מה שאמרו וישקוד עלינו הרעה כי צדיק ה' צדקות עשה הקב"ה שהקדים לגלות קודם זמן ונושנתם כי עדיין יכניה קיים והיו יכולים ללמוד תורה אצל חרש ומסגר אלף אבל אלו גלו בזמן ונושנתם לא היה אלו קיים ולא היה להם רב ללמוד תורה ומזה מובן כי זמן הגלות הי' מוגבל בזמן ונושנתם רק הקדימו הקב"ה בשביל חסדו כדי שילמדו תורה וא"כ ע"כ נתמלא סאתם בזמן ונושנתם כי כאשר נתמלא סאה הקב"ה נפרע מאומה וע"כ לא נתמלא סאה עד זמן ונושנתם והנה אם היו ישראל בזמן הבית כרוכים על התורה וכולם ידעו התורה מפי חכמים ונביאים שבאותו דור לא היו צריכים ללמוד תורה אצל החרש ומסגר כי גם להם היה לב יודע תורת ה' וא"כ היו יכולים להתמהמה בא"י עד זמן שנתמלא סאת' וזהו השאלה על מה אבדה ארץ כי ידעו בחטאם גלו אבל יודעים היו כי עדיין לא נתמלא סאתם עד זמן ונושנתם וא"כ מה"ת לפרוע מהם קודם שנשלם סאתם והן גוי אמורי נאמר כי לא נשלם עון אמורי והאריך הקב"ה ואיך לא יאריך אפו לעם קרובו ישראל ואולי ישובו בין כך וזהו היה השאלה על טיב מהירות הגלות קודם זמנו ולא ידעו חכמים ונביאים אבל השם אמר הטעם על עזבם את תורתי ולא למדו בתורה והוצרכו לילך מהר בגולה ללמוד מן חרש ומסגר וא"ש טעם שעזבו תורת ה' כי החליפו עולם קיים בעולם עיבר וילכו אחר תאות לבם לאכול ולשתות מעדנים ויין ענושים באמרם חמרא דפורגיתא ופירות גנוסר קפחי' ליו"ד שבטים שלא למדו תורה וכבר אמרו ת"ח לא מעני ואמר הגמרא הא חזינן וכו' אהדורא לא מהדר ובזה אמרתי כוונת הגמרא דהאי עני' דקאי בפתחא אמר ליה אקדים ליה כי היכי דיקדמו לבנייכו א"ל מילט קלייט ליה א"ל גלגל חוזר בעולם ויש לדקדק מה זה מילט קלייט ליה הל"ל סתם קלייט אלא לפי הנ"ל ניחא דשני קללות קללן אחד שיהיו עניים ושני שלא יהיו בני תורה כי אז לא יהיו מן המהדרין אפתחא וא"ל גלגל חוזר בעולם בכל ענין הן בתורה והן בעניני עה"ז ולפי מה שאמרנו כי לכך נגלו ישראל קודם זמנם בשביל שלא היה בני תורה ואלו גלו בזמנ' לא היה להם רב ללמוד והיה התורה נשכח כנ"ל וא"כ נדוני' כזולל וסובא דנהרג על שם סופו שלא יתקלקל ביותר ואף אלו כמוה שאם המתינו היה הקלקול ביותר וזהו מאמר הפסוק כל עמה נאנחים מבקשים לחם היינו אהדורי פתחא והטעם שאינן בני תורה כי בזמן הבית נתנו מחמדיהם שהיא התורה שהיא כלי חמדה וחמדת כל העולם באוכל להשיב נפש והלכו אחר אכילה ושתי' ותענוגי זמן ובשביל כך לא למדו ונעשו מהדורא פתחא כי אלו למדו לא הגיעו למדרגה זו ואמר ראה ה' והביטה כי הייתי זוללה הרצון שנעשה בי עונש כזולל וסובא שנהרג על שם סופו כך אני בשביל שלא למדתי קרה לי כמשפט בן סורר ומורה ונגלתי קודם תשלום המדה כנ"ל ועיקר כבוד התורה להקים בתי מדרשות ובית ועד לחכמים אשר שם יתנו תוקף של הלכה כי זה חיינו ושם ה' שורה במקום ד' אמות של הלכה ואמר ותאמר ציון עזבני ה' וה' שכחני היינו עזובה היינו שכוחה אלא אדם נושא אשה על אשתו הראשונה זוכר מעשה ראשונה ואתה עזבתני ושכחתני עכ"ל ומאמר זה צריך ביאור דמה קושיא עזובה הוא שיודע ממנו ומ"מ עזבו ושכחה היינו שאינו זוכר ממנו דבר ומה התמי' עזובה ושכחה דבר אחד והתי' אדם נושא אשה שנייה זוכר מעשה ראשונה אין המשל דומה לנמשל כי ח"ו שלקח הקב"ה אשה אחרת דהיינו או"ה תמור ישראל כי נשבע הקב"ה שלא להחליף אותנו באומה אחרת והבטחות הרבה יש בתורה ג"כ מזה שאין הקב"ה בוחר באומה אחרת תמורת ישראל אבל יובן בשנבין במה שאמרו בגמרא דגיטין מעשה בתינוק שנשבה ברומי עמד ריב"ח על פתח בית אסורים ואמר מי נתן למשיסה יעקב וישראל לבוזזים ואמר התינוק הלא ה' זו חטאנו לו ולא אבו בדרכיו הלוך כו' אמר מובטח אני שתינוק זה יהיה מורה הוראה בישראל ולא זז מכאן עד שפדאו אותו בכל ממון שבעולם עכ"ל ע"ש והדבר תמוה דהתינוק לא חידש בזה דבר רק הוא אמר תחלת פסוק והתינוק סוף פסוק וכי בשביל זה היה הבטחתו שיורה הוראה והפריז לפדות אותו בכל ממון שבעולם ובדרך פשוט אמרתי לפי דקיימ"ל אין פודין את שבוים כו' מפני תיקון עולם שהשוסי' לא ירצו לשוב ממנם שבי ופסקו הפוסקים מהדין אינו מחויב לפדותו יותר מכפי דמיהן אבל לפנים משורת הדין אם רוצה להחמיר יחמיר ואמרי' לא חרבה ירושלים אלא שהעמידו דבריהם על דברי תורה ולא הלכו לפמש"הד ועיקר הלימוד דיש לילך לפמש"הד הוא משום דכתיב והלכת בדרכיו מה קדוש ברוך הוא מתנהג לפמש"הד אף אנו מחויבים כי חס ושלום אם יצא קב"ה במשפט עם הבריות מי יזכה לפניו בדין ולכך גלו בשביל שלא הלכו לפנים משורת הדין וא"כ יובן הנ"ל דריב"ח עמד בפתח אסורים להתנצל שלא יפדה אותו ואמר כי יש בו תיקון עולם כי מי נתן למשיסה יעקב וישראל לבוזזים כי אם ירבה בפדיון יבוזו רבים מישראל בשביל דמי פדיונם ובזה הרגיש התינוק ואמר הלא זו חטאנו לה' אשר בדרכיו לא הלכו שלא הלכו לפמשה"ד כדרכי ה' ולכך נחרב הבית ואם כן אם אתה תלך לפי הדין גם אתה תעשה כדרכם וחובה עליך לילך לפמש"הד ולפדות אותי אפילו יותר מדמיהן ובזו הרגיש ריב"ח כי דבר גדול דיבר ובזה היה בטוח כי יהיה לאילן רב ופדה אותו לפמש"הד וא"ש וזהו מה שנראה בדרך פשוט: