יערות דבש – חלק א – דרוש יז, קטע 26

הלוים בני קרח כאשר שררו על משמרתם ענו ואמרו בתהלים פ"ד למנצח על הגתית לבני קרח מזמור ודרשו במדרש על הגתית זה דוד שדרך לאו"ה כגת. ואמר מה ידידות משכנותיך ה' צבאות וכו' עד יהללוך סלה ולהבין מדרש הנ"ל למה בחרו בני קרח בשיר זה לומר מה ידידות משכן ה' וכי נכספה וכלתה נפשם לחצר ה' ואמרו לבי ובשרי ירננו וכו' מה טיבו של זו ויותר יש להבין מה כוונת הפסוק גם צפור מצאה בית אשר שתו אפרוחי' את מזבחך ה' כו' אשר נבוכו בו כל המפרשים ולא אמרו בו דבר ברור ונאות במכוון אמנם מה שנראה והענין קוטר דרוש זה בכבוד בה"כ כי בעו"ה בגלות המר לא נשאר לנו כי אם זה אשר שם יזבחו בני ישראל זבחים לה' ברוח נשברה וקול דממה דקה מגישי מנחה והוא לזכר בימי עניינו למקדש ה' והיכל ה' אשר עוד ירחם ה' עלינו לבנותו על תלה ומה רב הוא החסד מה' אשר השאיר לנו זאת והיא כקוץ מכאוב וסילון בעיני שטנא עד שבלעם הרשע בקש לבטלו ברב כחו בס"א כאשר עשה בעו"ה בשארי דברים אבל ה' הפיר מחשבתו כאמרם כולן חזרו חוץ מבה"כ ובה"מ וטעמו של דבר למה חזרו חוץ מזה יובן בשנקדים מה דאמרו איכא סבי בבבל תמה למען ירבו ימיכם על האדמה כתיב כיון דאמר דמקדמי ומחשכי לבי כנישתא אמר היינו דאהני להו ויש להבין למה בחר בזה יותר מכל מצות ועבודת השם שעוסקים בני בבל הלא עם ה' כולם צדיקים ומה מדייק מקדמי ומחשכי לבה"כ ולא סתם דאזלו לבה"כ מה ענין קדימה והחשכ' אמנם נראה מה שאמרו בריש ברכות כל הסומך גאולה לתפלה אינו נזוק כל היום א"ל וכו' דרב ברונא דאדם גדול הוא ושמח במצות זמנא חדא סמיך גאולה לתפלה ולא פסק חוכא מפומיה כל יומא וכתבו תו' בד"ה כל הסומך וכו' וא"ת הלא כל העולם סומכין גאולה לתפלה ומה רבותא דרב ברונא דלא פסיק חוכא מפומא ותי' דפירושו כוותיקון שקורא ק"ש קודם הנץ החמ' ובנץ החמה תפלה עכ"ל והקשו כל המפרשים אם כוונת התו' להקשות מרב ברונא לא היה להם להעמיד דבריהם על הך דסומך וכו' רק למטה גבי רב ברונא ואם כוונת התו' להקשות על הך דאמר כל הסומך דאינו נזוק דהא כולנו סומכי' ואינם נקיים מנזקין לא ה"ל למנקט בלישנא מה רבותא דרב ברונא רק ה"ל להקשות כן וגם למה הקשו על רב ברונא מה רבותא וכו' דלא פסיק חוכא ולא הקשו ביותר לאמרו זימנא חדא הוה סמיך גאולה לתפלה וקשה כל יומא ודאי סמיך דכי הוה ר' ברונא ח"ו מפסיק בין גאולה לתפלה בשיחה בטילה וכדומה מהפסק' אשר בעו"ה רגילים בו המתפרצים ועיין מ"ש בזה מפרשים:

אמנם נראה כוונת התו' כך דעל זה דאינו ניזוק כל יום אין לפרש כפשוטה היזק הגוף בנזקין דשכיחי אך יש לפרשו על נזקי נפש דאינו חוטא כל יום כנראה מירושלמי דמצוה גוררת מצוה ומגנא לבל יבא לידי חטא וזהו הכונה דאינו ניזוק כל היום והדבר הזה מוכרח דהוא שבח לר"ב דשמח במצות דלא פסק חוכא כל היום עבור דסמיך ואלו הוא למגן וצנה לבל יקרהו נזק אין זה מיוחד לרב ברונא לבד זה ענין כל אדם טוב ורע שוגה ופתי כאשר יעשה דבר אשר ימלט בו כל היום מרעה ירוצו ולא ייגעו לעשותו ואלו היה איזה דבר סגולי להנושא שיהיה בטוח שלא יקרהו ביומו מקרה ופגע ידעתי כי ידלגו עור ופסח יחד לקנותו במחיר אפס יהיו בטוחים מבלי כושל ואדרבה הפחותי' יותר מבני עלי' אשר כל מבטחם וחפצם בה' ואינם חרידים לשום דבר נזק כי מה' לא תצא הרעה וקדוש לבנה בכל חודש יוכיח שזהירים במצוה זו יותר מכל מצות הואיל שנדפס שיש בטחון שלא ימות באותו חדש אמנם אם הכונה כמ"ש לא על נזקי ומקרי גוף כ"א ע"י ימלט מחטא בזו לא ישמחו המוני עם כ"א איש לבבו שלם עם ה' וזהו תכלית חפצו בזה עולם לעשות נחת רוח ליוצרו לבל ילכד ח"ו בעון ויעול בכסופא קמי מלכא ולכך רב ברונא ששמח הוא לאות שהוא מבני עלי' ואדם גדול ביראה. והנה כבר נדפס בש"ע המיוחס להאר"י ז"ל בהא דכל הסומך וכו' דאינו ניזוק כל היום היינו באינו עושה עבירה בו ביום ובאמת אלו לא נאמר משמיה דגברא רבא כוותיה ראוי לומר דהא אמרינן על הך דהרי שאמר לו אביו עלה לבירה וכו' היכן אריכות ימיו של זה ופרכינן ודלמא מהרהר בעבירה היה הרי אפילו על יעוד שכר שנאמר מפי ה' להדיא כבד וכו' למען יאריכון ימיך עבירה מבטל שכר ויעוד ההוא אף כי מה שאמרו חכמים ז"ל ביעוד שכר דאינו נזוק בעבירה מבטל אותו אך זהו יתכן אם הפי' אינו ניזוק כפשוטה אבל אם הפי' אינו ניזוק שמגין למלטו מעון ל"ל דעבירה מבטל השכר דהיא היא הלא זו מגין דלא יקרהו עון וע"ז אנו דנין דבסמיכת גאולה לתפלה היה ראוי להיותנו כל היום חף מפשע ומנוקים מעון ובזו יובנו דברי תו' דקושי' התו' על הגמרא כל הסומך גאולה לתפלה אינו נזוק כל היום דהא אנו סומכין יום ביומו וממש אין יום בלי פגע ומכשול בג ונפש ול"ל דגורמי' החטא לבטלו כנ"ל דהא שכר סמיכת גאולה לתפל' למלט האיש מחטא כהנ"ל ול"ל דפי' אינו ניזוק הוא כפשוטה נזקי גוף ולא שמירה מחטא וע"ז קאמר התו' ומאי רבותא דר"ב דלא פסק חוכא מפומא הלא זה טבעי כל בני אדם ואין זה מעלה לר"ב וע"כ כהנ"ל ופי' דמשמר' מהחטא וא"כ קושיא ראשונה במ"ע וא"ש ותי' התו' היינו כוותיקין וכו' ולק"מ כלל עולה דהסומך גאולה לתפלה כוותיקין שהוא תפלה עם דמדומי חמה ניצול בו ביום מחטא וכן הוא מאמרם לסמוך גאולה לתפלה בתפלה של ערבית וכבר כתב הרא"ש דאותן המקדימים להתפלל ערבית קודם צ"ה א"א לסמוך גאולה לתפלה כראוי דזמן ק"ש של ערבית מצ"ה רק ראוי להתפלל עם צ"ה ואז סומך גאולה לתפלה כבשחרית והנה יש להבין במה דאמרו למען יאריכון ימיך על האדמה כתיב דבאמת למה הלא זה הוא לשכר על שמירת המצוה ולמה לא יהיה לשומר מצות בח"ל שכר גם כן וכי ח"ו אבד שברם ליושבי בגולה והלא תורת ה' בכל עולם ניתנה וצ"ל דגבי האי עובדא לאמר אביו עלה לבירה וכו' פרכינן ודלמא מהרהר בעבירה הוה וכו' הרי אף דנאמר יעוד אריכות ימים אם מהרהר בעבירה ומכ"ש שעשה עבירה בפועל דלכ"ע בטל השכר ההוא בעה"ז ובטל' אריכות ימים ואמרינן דבירושלים מעולם לא לן אדם בחטא דתמידין מכפרים יום ולילה ע"ש ופרשו המפרשים דלאו דוקא ירושלים רק הקרא מכנה כל א"י בשם ירושלים דקרא כתיב צדק ילין בה וכל דברי ירמיה וישעיה וכי על ירושלים לבד נאמר הלא על כל א"י רק הכל טפל לירושלים וזה פשוט וא"כ א"ש דעל האדמ' שהוא א"י שפיר חל יעוד השכר למען יאריכון ימיך דלא היה סיפוק ביד עבירה לבטלו דלא לן אדם בעבירה כי התמידים היו מכפרים כנ"ל אבל בח"ל דאין להם כפרה זו א"כ מי גבר אשר יעבור יום ולא יחטא וא"כ לא חל יעוד ההוא לכך נאמר שפיר על האדמה וזה היה שאלתו איכא סבי בבבל תמה דהא על האדמה כתיב דשם היו מנוקים מעון משא"כ בח"ל אבל כד שמע דמקדמי דהיינו דמשכימין להתפלל בדמדומי חמה כוותיקין ומחשכי לבה"כ דהיינו בערב להתפל' עם צ"ה וא"כ סומכים גאולה לתפלה כראוי והוא להגין לבל ינזקו כל היום והיינו דיהיו נצולים מפשע וחטא וא"כ שפיר חל שכר מצוה ויעודה לאריכות ימים ולכך הם זקנים בימי' והיינו דאהני להו וא"ש ודו"ק. הדור אתם ראו כמה חביבה מצוה בשעתה להקדים ולהתפלל כראוי הן בשחרית והן בערבית ולא בימות הקיץ שאתם מתפללים מנחה וגם מעריב ממש סמוך או אפשר קודם פלג מנחה לא כן הוא ראוי ונכון ואיך יתכן להתפלל השכיבנו וכדומה ואח"כ תלכו ארוכות וקצרות על הרחוב ומרבים בדברים בטלים ושיחה של שטות ורבים אשר ישכבו ממש בלי ק"ש על בורי' וחדא שנשאר לנו בגולה להגין מחטא ופשע ולהרבות שכר באורך ימינו בזה ובבא תאבדו בנקל ואצ"ל שאין לשיח בין גאולה לתפלה או חזנים המנגנים בין גאולה לתפלה בנגונים ומאריכין ביותר מכדי שיגמור כולו בלי ספק כי התפלה אצלם מאוד במרוצה ודלוגם אהבה אז הוי הפסק גמור והמכשל' תחת ידינו בעו"ה ואמת כאן מחיתי על כל חזנים עד אחר תפלת י"ח ועד בכלל מבלי לשורר ולנגן דבור מה ועבדו את ה' ביראה וממני ילמדו כל עולם לעשות כן ונחנו בבה"כ שחדשנו נחדש ברית לה' להתפלל שם בכונה למאוד וערל וטמא הוא שאור המבאיש לא יבא בית ה' כי אם נכבס לבנו בבורית להתפלל לה' שחרית וערבית ונשוב למה שהתחלנו כי בבלעם כל הברכות חזרו כו' כי יש להקשות למה חזרו אמת כי כונתו היה לקללם אבל הלא נודע כי כל כחו היה ברגע שכועס ה' אבל אם יקלל זולת זמן זה אין בקללתו ממש ולא יעשה פרי ובאותן הימים מבואר בגמ' דלא כעס ה' וא"כ אף אלו קלל בפה מלא היה כלא נחשב כי לא זעם ה' אף כי בפיו יברך וצ"ל דכבר ידוע מ"ש בגמר' דברכות דאמרי' אל זועם בכל יום וכמה זעמו רגע וכמה רגע א' מחמשת אלפים וכו' שבשעה ואין כל בריה יכולה לכוין חוץ מבלעם הרשע וכו' והיינו דכתיב למען דעת צדקות ה' אמר קב"ה כמה צדקות עשיתי עמכם שלא כעסתי בימי בלעם וכו' וכמה זעמו רגע וכמה רגע כמימרא ויש להבין כפל הדברים דכבר אמר בתחל' כמה זעמו רגע וחזר ואמרו שנית וכמה זעמו רגע תרתי למה לי והוא מיותר ואין לו ענין כלל וביותר קשה על דלעיל אמר דרגע הוא א' מחמשת אלפים ולבסוף אמר כמימרא ממ"נ אם השיעורים מתחלפי' אם כן דברי הגמ' סותרים זה את זה מיניה וביה ואם הם שוים למה נתן בתחלת דבריו הך שיעורא ולבסוף שיעור אחר ה"ל ליתן שיעור א' השו' ויתר מבורר ה"ל לומר והנה הקשו התו' מה היה יכול בלעם לקלל בדבור אחד ותי' התו' כלם דחוק דלאיזה אומה יכלה אם לישראל או לעמון ומואב וכדומה כי הלא לא היה זמן להזכיר שם אומה שמקלל אמנם הענין כי כפי הקרא אל זועם בכל יום גדר הקב"ה שיהיה כועס בכל יום והוא צורך תיקון עולם וא"כ יש לתמוה איך אמר בימי בלעם לא כעם אם כן אין הקרא אומר אמת חס ושלום דזועם בכל יום ואם היום יבא שני' בלעם לקלל לישראל חס ושלום ה' ברב רחמיו לא יכעוס וא"כ אף אתה אין אומר שזועם בכל יום אבל הענין כבר נאמר בפיוט הקליר לפ' שקלים כי השעות מתחלקות לרגעים והמדקדקים מחלקי' רגעים לרגעים הרי דיש שני מיני רגעים גדולים וקטנים ואם כן ה' יסד חוק ולא יעבור לכעוס בכל יום כמאמר הפסוק וזמן כעס רגע אחד אבל אם יכעוס רגע גדולה או קטנה זו שאין נגדר בגדר וחוק מה' ולכך תמיד ה' כועס רגע גדול ובה היה בלעם מקלל אומות כרצונו כי היה לו זמן לדבר משא"כ כשבא לקלל ישראל לא כעס ה' רק רגע קטן שהוא כמימרא כדי שלא לשנות חוקו ומ"מ לא היה בלעם יכול לקלל כי מה היה יכול לדבר ברגע כזו כקו' התו' וזהו מאמר הגמרא אל זועם בכל יום וכמה זעמו רגע וכמה רגע קאמר שעור א' מה' אלפים ולא רגע כמימרא דא"כ איך היה יכול לדבר וקאמר והיינו דקאמר נביא וכו' שלא כעסתי באותן ימים רק דא"כ קשה איך נאמר בקרא אל זועם בכל יום כהנ"ל ועל זה משני וכמה זעמו אז בימים שלא כעס בזמן בלעם רגע וכמה רגע כמימרא וא"כ קיים חוקו לזעום בכל יום אבל היה רגע קטן רק כמימרא ולא רגע גדול כנ"ל שהוא אחד מחמשת אלפים וא"כ לא הי' יכול לדבר וא"ש והנה כבר גדר הפלוסוף דברגע א' יכול אדם להרהר דברים רבים אף דא"א לפורטן בפה כי הדמיון תופס הרבה בפעם א' עד שבחלום שעה יחלום לאיש דברי' לא יכולין ספור יום שלם ולכך בלעם שהיה בלבו להרע לישראל בלבו חשב כל הקללות ברגע קטנה זו שכעס ה' רק בפיו לא יכול להוציא מאפיסת הזמן ולכך אמרו חז"ל מתוך ברכתו אתה יודע מה היה בלבו וא"ש קו' הנ"ל דהא לא כעס ה' כי באמת רגע קטנה כעס נשמע מזה דקללתו של בלעם בעו"ה חלו כי חשב רעה על ישראל בעת אשר זעם ה' ברגע קטנה והנה טעם סמיכת גאולה לתפלה כותיקין הוא שאמרו כשהחמ' זורחת משתחוים גוים לחמה ומיד כועס ה' ולכך לבל יהיה גם עלינו עובר כעס מחויבים אנו תיכף כרגע זריחת החמ' להתפלל ולעבוד ה' בלבב שלם ואז יחון ה' אותנו מבלי יחול עלינו כעס ה' וזהו שלמות המתפלל כוותיקין שהיא למגן ומחסה בעד כעס ה' ולכך אינו ניזוק כיון בעת ריתחא התפלל לא חל עליו הכעס וזהו נכון וכן בשקיעת החמה הרבה אומות שעובדים החמה בשקיעתה ולא נראה עוד על אופק ואף הן מעוררים כעס ולכך ראוי אז ג"כ להתפלל לה' וזהו סמיכות גאולה לתפלה בערבית בזמנו בצ"ה ולכן אמרו שכל הברכות חזרו לקללות כי בעת רתחא היה בלבו רע עלינו ונתקיים בעו"ה מחשבתו אבל בה"כ ששם יתפללו בעתים מיוחדים להפר כעס ורגע אשר זעם ה' כנ"ל ולכך לא חל עלינו מחשבתו לרעה כי ע"י בה"כ משביתים אנו חרון מאתנו וא"ש ראו כמה גודל מעלת בה"כ ועד היכן כח מתפללין בה בטהר' ויראה מגיע וכמה מעלות טובות למקום עלינו ששייר לנו בגולה בה"כ ובה"מ ולהבין ענין בה"כ ביותר דדברי המזמור הנ"ל שהתחלנו בשנקדים להבין משנה דשלהי עדיות אר"א שמעתי כשהיו בוני' בהיכל ובעזרה היו עושים קלעים בהיכל ובעזרה אלא שבהיכל בונים בחוץ (כדי שלא יזונו עיניהם מהיכל) ובעזרה מבפנים אר"י שמעתי שמקריבין אע"פ שאין בית כו' שקדושה ראשונה וכו' קדשה לעתיד לבא אמר ר"י מקובל אני מריב"ז וכו' הלכה למשה מסיני שאין אליהו בא לא לטמא ולא לטהר אלא לקרב וכו' ויש להבין מה ענין זה לזה הך דר"א ור"י והך דר"י דקיבל הל"מ שאין אלי' בא וכו' וגם כבר הרגיש הרמב"ם דמה ענין הל"מ בביאת אליהו איך שיהיה ענין ביאתו ומה זה שיהיה נמסר למשה טיבו יבא לאיזהו סיבה שיהיה ביאתו ואנה מצינו זו כמ"ש הרמב"ם בפי' המשנה אבל להבין כל הנ"ל נקדים לתרץ דברי הרמב"ם כמ"ש הראב"ד דאמרינן בפסחים חלונות ועובי חומות נתקדשו ופריך הגמרא עובי חומות היכי משכחת לי' הא הוה ליה עליות דלא נתקדשו וצ"ל דשוי לקרקע עזרה חומות היכי משכחת לי' ומשני משכחת ליה בשורא ובר שורא דכתיב ויאבל חיל וחומה דבר שורא שוה לקרקע העזרה והרמב"ם פ"ו מהל' בית הבחיר' העתיק החלונות ועובי חומות נתקדשו ומותר לאכול שם קדשי קדשים והשיגו הראב"ד דה"ל דוקא בבר שורא דשוה לקרקע העזר' והכ"מ הודה דצ"ע וכתב אולי סמך אלעיל דכ' דעליות לא נתקדשו וע"כ מיירי בבר שורא ומלבד דתי' דחוק דלא ה"ל לסתום אף גם הא דמשנינן משכחת ליה בבר שורא ע"כ לא בעזרה מיירי דאינן היו כן בחומת עזרה עיין במדו' אם תמצא שהי' חומת עזרה שורא ובר שורא מעול' לא הי' כן רק הגמ' מיירי מעובי חומות בירושלים לענין דמותר לאכול ע"ג קדשים קלים ובירושלים היה ההיקף משורא ובר שורא כדכתיב ויאבל חיל וחומה וא"כ אם כיון הרמב"ם במאמרו דעובי חומות נתקדשו לבר שורא על כרחך מיירי לענין אכילת קדשים קלים ואיך כתב הרמב"ם לאכול קדשי קדשים שהוא דוקא בעזרה ובעזרה לא היה מציאות כלל לבר שורא ובאמת בלא"ה יש לדקדק למה נקט רמב"ם בלישנא הך דעובי חומות נתקדשו לענין ק"ק ולא לענין אכילת קדשים קלים בחומות ירושלי' ואדרבה המשנה נשנה בפסחי' דעובי חומות נתקדשו והיינו חומת ירושלים לענין אכילת פסח דנאכל בכל ירושלים דאל"כ אין מקומו שם במסכת פסחים ונראה ליישב דאמרינן בגמ' דמגילה אר"י המקריב בזמן הזה בבית חוני פטור דלא קדש' לע"ל והדר בי' מקושי' דרב מרי דתנן אין בין שילה לבית עולמים וכו' ואין אחריה היתר ועוד תנן משבאו לירושלים נאסרו הבמות ולא היה להן עוד היתר והוא הית' לנחלה עכ"ל והקש' התוס' מתחלה מה קסבר ר"י וכי לא ידע המשנה והלא הן שגורות בפי כל והניחו בקושי' ומה שנראה ליישב והוא דשם אמרינן כתנאי ר"א אומר שמעתי שהיו עושים קלעים להיכל וקלעים לעזרה וכו' ואמרי' שמעתי שמקריבין וכו' מכלל דר"א סבר לא קדשה לע"ל אמר רבינא דלמא לכ"ע קדשה לע"ל ומה דשמיע ליה קאמר וקלעים לר"א לצניעותא בעלמא ויש להבין מה"ת נימא כן דלא קאמר רק מה דשמיע ליה דא"כ דלא נ"מ לדינא מה העיד בה ר"א דשמע דהיו קלעים כיון דלדינא לא נ"מ בשלמא אי קמ"ל דלא קדשה לע"ל שפיר העיד אבל אי לא משמע מיניה וכי בעדיות נשני' עדותן של חכמים לספורי מעשים מה דלא נ"מ כלל לדינא דבר זה נשתקע ולא נאמר לכן נראה דידוע בגמ' וכן בגמ' דפסחים הנ"ל דמדות המקדש וביחוד ההיכל נמסר מה' כדכתיב הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל ואם יחסר מהמדה כל שהוא כפי המסור' מעכב כמבואר בגמ' בכמה דוכתא ופשוט והנה במשנה דמדות וכן הרמב"ם כתב דאורך ההיכל מאה אמה וקחשיב בתוך המא' אמה עובי כותל מערבית שש אמה ומזרחית שש אמה וכן רוחב ההיכל ע' אמה ומנה בתוכו כותל דרומי וכותל צפוני שש שש ולפ"ז יש כאן קושי' כשהיו בונין היו עושין קלעים בהיכל לפני' מהחומ' כדי שיהיו בחוץ בונים א"כ מקו' עובי הכתלים הי' חוץ לקלעים א"כ לא היה מן קלע מערבית למזרחית רק פ"ח אמה וכן מן קלע צפון לדרום רק נ"ח אמה וא"כ אלו אמרינן דקדושה בטלה רק הקלעים היו משמשים כמו מחיצות כמ"ש רש"י א"כ לא הי' כאן היכל רק אורך פ"ח על רוחב נ"ח וזהו נגד מדה של ההיכל המסורה ברוה"ק מיד ה' ואיך ס"ד לעבוד בו עבודה לה' לא ירצה (ועיין במדרש רבה בימי ריב"ח שנתן מלכות רשות לבנות הבית רק להחסיר במדתו ונתבטל הבנין עי"כ) וזהו קושי' חזקה וע"כ צ"ל דהקדוש' לא נתבטלה דקדשה לע"ל א"כ מקום הכותלים לפני' יחשב דהרי הן בקדושתן רק קלעים היו לצניעות והוא כמעט ראיה שאין עליה תשובה ותמהני מהמחברי' שלא הרגישו בו כלל ובזה קושי' הנ"ל מיושב דשפיר מוכח דר"א ס"ל קדשה לע"ל רק קלעים משום צניעות ול"ק א"כ מקמ"ל בעדותו דאדרבה טובא קמ"ל דמזה דשמע דהיו עושין קלעים מוכח דקדשה לע"ל דאל"כ הא חסרה להם המד' והנה יש מקום לומר לפי מה דמחלק הרמב"ם בין קדושת מקדש לקדושת א"י דמקום השריית שכינה לא בטלה דאע"פ ששמם לא זזה השכינה וכבר נודע דעיקר השריית שכינה היה בהיכל וק"ק מדדרשי' וכבוד ה' מלא הבית והיינו היכל ולא עזרה כנודע א"כ י"ל אף דקדושת עזרה בטלה והותרו במות מ"מ ההיכל שהוא מקום שריית שכינה לא בטלה וא"כ א"ש דבהיכל דעשו קלעים לפנים מעובי חומות דלא בטלה קדושה ועשיית קלעים מבואר טעמן שלא יזונו מהיכל וזהו צ"ל לכ"ע אפי' למ"ד בטלה דאל"כ למה עשו מבפנים וכמ"ש רש"י אבל בעזרה דעשו קלעי' מאי צניעותא שייך שם בחצר וע"כ משום בנין דבטלה קדושת מחיצות ולא קדשה לע"ל רק לפי מה דתנן במשנה דזבחים משבאו לירושלים כו' לא היה להם עוד היתר והיא הית' לנחל' ואמרינן דירושלי' הית' לנחלה דכתיב היה לי נחלתי כאריה ביער ומבואר בסוף מדות דכינוי אריה מוסב על היכל דהיכל צר מאחריו ומלפניו היה רוחב ודומה לארי שנאמר הוי אריאל קרית חנה דוד ע"ש א"כ אלו יש ס"ד להבדיל בין היכל לשאר עזרה וירושלים אין להביא ראיה מקרא דנחלה המוסב על אריה שהוא היכל לקדושת עזרה לומר שאין אחריה היתר וע"כ צ"ל דאין הפרש וא"ש דר' יצחק ידע להנך משניות רק ס"ל תנאי היא ול"ק ממשניות כיון דתנאי הן כמ"ש התוס' להדיא ואי ק' הא ע"כ אף ר"א דשמע דהיה קלעים ע"כ צ"ל דקדשה לע"ל דאל"כ חסרה לה היכל במדה כנ"ל י"ל דהיכל ודאי קדשה לע"ל אמנם רב מרי הקש' לו ראשון מהך דמגילה רק דלא תימא תנאי היא הוסיף להקשות לו מהך משנה דזבחים דקתני ביה היא היתה וע"כ מוכח דאין הבדל בין היכל לעזרה דהא הך קרא דנחלה מיירי בהיכל כנ"ל וא"כ מהך דשמע ר"א דהיו קלעים מוכח דקדשה לע"ל ושפיר הדר ביה ובזה מיושב קושי' התוס' נמי דהקשו הא תנאי איכא בעלמא דלא קדשה לע"ל ולמה הדר בי' דלפמ"ש ניחא דכיון דמהך דר"א הקלעי' להיכל מוכח דקדשה לע"ל וא"כ כל תנאים בעדיות ס"ל קדשה לע"ל הלכתא כוותי' כדקיימא לן בכל דוכתי דהלכ' במה דתני' בבחירתא ופשיט דהלכה קדשה לע"ל כתנאי דעדיות וא"ש ובזה יובנו דברי רמב"ם דלהרמב"ם קשיא ליה קושיא דלעיל דאיך ס"ד בגמרא דר"א ס"ל דלא קדשה דא"כ חסר' ליה מדה בהיכל כנ"ל אמנם ליישב צ"ל דלפי מה דאמרינן בגמ' וכן פסק הרמב"ם דמותר להוסיף על עיר והעזרות ע"פ ב"ד של ע"א ולמ"ד לא קדשה לע"ל ע"פ ב"ד לבד לחוד וא"צ מלך ואורים ותומים כמבואר בגמרא פ"ב דשבועות וצ"ל אע"פ דכתיב הכל בכתב מיד ה' השכיל היינו לגרוע אבל להוסיף יש רשות להוסיף ע"פ ב"ד וכך היה צוה והשכלה מה' ולפ"ז י"ל באמת השכלת המד' מה' לא היה רק רוחב ההיכל באורך וברוחב בלי עובי החומות ולא היה באמת רק רוחב נ"ח על אורך פ"ח רק הם הב"ד של ע"א ונביאים הוסיפו לקדש בגמר בנין כל עובי חומות ולכך היה המדה של היכל אורך ק' על רוחב ע' אבל זו לא היה מדה הניתנ' משמי' רק הוא ע"י תוספת ב"ד וא"כ לא קשה מקלעי' שהיו מבפנים דחסרה ליה מדה כנ"ל דאין זה חסרון מהמד' המושכל מאת ה' כי באמת לא היה המדה רק פ"ח על נ"ח רק בגמר הבנין קדשו ג"כ החומות ואז נעשה היכל ק' על ע' וא"כ שפיר הקריבו ע"י קלעים כי היה מדת קלעים מכוון ועובי חומה תוספת ולק"מ ולפ"ז תליא א"א לא קדשה לע"ל א"כ צ"ל הא דהיו קלעים בהיכל דמדה שהיה בכתב מיד השם לא היה עובי החומות בכלל אבל אם אמרי' קדשה לע"ל לא זו דאין אנו צריכים לדוחק הזה אף גם דא"א לומר בבית שני הוסיפו על היכל עובי חומה ולכך מדתו ק' דלמ"ד קדשה לע"ל בכל אלו תנן וצריך להוספ' מלך ואורים ותומים מה דחסרו בבית שני וא"כ ע"כ צ"ל דמזמן בית ראשון בכתב מיד ה' היה מדת ההיכל כמו שהיא מנוי' במסכת מדות והנה על קושית הגמרא מעובי החומות דהא ה"ל עליות י"ל דלא ק"מ דהתם בפסחים פריך מעליות של בית ק"ק דנתקדש' ומשני הגמ' היכל קאמרת שאני היכל דכתי' ויתן דוד כו' את תבנית אולם כו' ועליותיו כו' וכתיב הכל בכתב מיד ה' כו' הרי דעליות היכל נתקדשה ואמרינן בזבחים פרק ק"ק דמותרים כהנים לאכול ק"ק בהיכל וכן פסק הרמב"ם בהל' קרבנות וא"כ שפיר י"ל דעובי חומות מהיכל נתקדשו שיהיו מותרים לאכול שם ק"ק אך הא ה"ל עליות זה אינו דהא מיירי בהיכל ושם נתקדשו עליות כמבואר בגמרא ולק"מ רק זהו אי עובי חומה היה במדה שנמסר לדוד משמים אם כן שפיר י"ל שם נתקדשו עליות אבל לפמש"ל דכפי המד' שנמסר לדוד לא היה עובי חומה בכלל רק אח"כ קדשו אותו בתוספת עזרה אם כן לא שייך גבי' הכל בכתב וכו' דהא היה רק תוספת על פי ב"ד ואם כן עדיין קשיא הא עליות לא נתקדשו ולא יהי' תוס' זה יותר טוב מקדושת עזרה עצמה דלא נתקדשו עליות ואם כן י"ל דגמרא דהקשה על רב דאמר עליות לא נתקדשו ממשנה עובי חומות נתקדשו תיפוק ליה דה"ל עליות לא הוה מצי לשנויי דמיירי בעובי חומות דהיכל דהו' קשה אם כן רב דאמר כתנאי הניחא למ"ד קדשה לע"ל אבל למ"ד לא קדשה לע"ל א"כ צ"ל כהנ"ל דעובי חומת היכל לא הי' בכתב מיד ה' לקדשו ואם כן עדיין קשה דה"ל עליות כהנ"ל ולכך משני הגמרא דאתיא ככ"ע בבר שורא אבל לפי דקי"ל קדשה לע"ל ומוכח דעובי חומת היכל היה בכתב מיד ה' כהנ"ל א"כ שפיר י"ל דקאי על היכל ולענין אכילת ק"ק דשרי בהיכל כנ"ל וא"צ לדוחק אבר שורא והן הן דברי הרמב"ם דפסק קדשה לע"ל ושפיר י"ל דקאי על עובי חומות ולכך דייק בלישנא עובי חומות נתקדשו לאכול שם ק"ק והיינו בחומת היכל ולכך לא נקט בלשנא קדשים קלים כי מיירי בחומות היכל ולא שייך שם אכילת ק"ק רק ק"ק דדרשינן מקרא בק"ק תאכלנה וא"ש ודברי הרמב"ם מזוקקים שבעתים ודו"ק: והנה בגמ' דיבמות פרק האשה מחולקים התוספת ומחברי' אם נביא רשאי לשנות הדין אפילו לשעה במקום דלאו מגדר מלתא דבגמרא פריך אליו תשמעון אפילו אלי' בהר הכרמל משני הגמ' למגדר מלתא שאני ותפסו רבים מהמפרשים לעיקר דאפילו אליהו שהיה נביא וקעביד שחוטי חוץ לשעה לולי דהיה למגדר מילתא אין בידו לעשות דהוא בכלל אלה מצות שאין נביא רשאי לחדש ודעת רמב"ם לשעה יכול לשנות אפילו בלי מגדר מלתא בלבד שיהיה מוחזק בנבוא' וחוץ ע"ז ר"ל ולשיט' זו י"ל דלא קשה מהנ"ל איך הקריבו בקלעים דחסרה ליה מדתו של היכל ומעכב' דהא הקלעים היו אותן שנים משך הבנין מן ימי כורש עד ג' לדריוש וזה הכל בימי חגי זכרי' מלאכי והם היו הבונים כדכתיב בעזרא להדיא ע"ש וא"כ י"ל דבאמת שורת הדין היה אסור להקריב בהיכל דחסרה ליה מדה רק ע"פ נביאים הקריב שנים הללו דיש כח בידיהם לשנות הדין ע"פ נבואה לשעה. אמנם לדיעה ראשונה ל"ל כן דהוי בכלל אלה מצות וכו' ובזה יש להבין מה שאמר ר"י שמקובל הל"מ שאין אליהו בא לטמ' ולטהר וכו' שנתקשו בו מה טיבו של הל"מ זה ואנה נרמז די"ל דהל"מ היה דרך כלל שאין רשות ביד נביא ע"פ נבואה זולת מגדר מלתא שיש אפילו רשות ביד ב"ד לשנות ד"ת אפילו לשעה והכי כתיב אלה המצות שאין נביא רשאי לחדש ועל זה ודאי הי' הקבלה הל"מ וא"כ אליהו ז"ל שיבא אף שיאמר לטמא ולטהר לאסור ולהתיר אין שומעין לו דאין רשות ביד נביא לשנותו מה שהוא נגד דבר הלכה המסור בידינו ולכך אינו בא אלא לקרב ולרחק כו' דדברים אלו הם רק גלוי מלתא ובירור האמת ואין בם ניגוד לד"ת ובזה יבנו כל המשך המשניות בעדיות שהתחלנו דא' ר"א שמעתי שהיו בונים בהיכל עושים קלעים וכו' וק' הא חסרה ליה מדה ותי' הנ"ל דהוסיפו אח"כ על מדה דחוק ליה כהנ"ל ולכך בא ר' יהושע ליישבו ואמר שמעתי שמקריבין אע"פ שאין בית וכו' דקדשה לע"ל וא"כ לק"מ להנ"ל דלא חסר ליה מדה וקלעים רק שלא יסתכלו כנ"ל רק דלא תאמר מנלן כן דלמא לעולם לא קדשה לע"ל והא דהקריב בהיכל והיה חסר מד' דלמא היה ע"פ נביאים כנ"ל ולזה קאמר אר"י מקובל אני הל"מ שאין אליהו בא לטמא ולטהר היינו כמ"ש שאין רשות ביד נביא לשנות דבר מצוה אפילו לשעה דכתיב אלה המצות א"כ ל"ל כן וע"כ דקדשה לע"ל וא"ש והדברים צרופים כפתור ופרח ויש מקום ליישב הך מלתא דר' יצחק דאמר שמעתי שמקריבין בבית חוני והדר ביה מקושיא דר"מ וקשי' ליה קושי' התוספת דכי לא ידע משניות דרב מרי בשניישב המד' באליהו כתיב וכדברך עשיתי כמו שבראת עולם דכתיב בדבר ה' שמים נעשו אף עכשיו אמור לאש שירד מהשמים ויש להבין מה דייק בזה ומה רצונו באמרו כמו שבראת עולם וכו' אבל הענין דאמרינן חוני בנה בית לה' במצרים כדכתיב ביום ההוא יהיה מזבח לה' במצרים והקש' התו' הא הוי שחוטי חוץ ותי' המפרשים דלא נאסרו שחוטי חוץ אלא בא"י מקום מקודש לה' ושם נבחר ירושלים מזולתו אבל לא בח"ל כי לא חלה קדוש' הבית ואמרי' במד' תבור וכרמל בשמך ירננו תבור וכרמל מהרי ח"ל היו וכשנתן הקב"ה התורה נתקו ממקומן ואמרו היש הרים גבוהים מאתנו עלינו יתן ה' תורה ולא נתן ה' עליהם תורה דכתיב למה תרצדון הרים גבנונים ומה שכר נתן להם קב"ה קבעו בהרי א"י ולפ"ז אם באנו אנו לילך אחר ענין בריאת עולם ויום הוסדה תבל היה הר הכרמל שייך לח"ל והיה אליהו דהקריב בהר הכרמל מותר להקריב רק אם אנו הולכים אחר זמן דלפנינו דהר הכרמל נקבע בא"י אסור להקרי' ולכך אליהו דהקריב בהר הכרמל ובקש מה' להוריד אש משמים ושלא יהיה חס ושלום כמקריב שחיטת חוץ אמר כדבריך כמו שבראת שמים וארץ דכתיב בדבר ה' שמים נעשו עשיתי ואז מישך שייך לח"ל וא"ש והנה יש לדקדק במה דאמרו במשנה משבאו לירושלים נאסרו הבמות ולא היה להן היתר דפשיטא דאם נאסרו פשיטא דלא היה להם היתר ואם כוונת המשנה לאחר חרבן הל"ל כמו דאמרו במשנה דמגילה ירושלים אין אחריה היתר ולא סתמא ולא היה להם היתר והל"ל לאחריה וגם קשה תרתי משנה ל"ל הך דמגילה ודזבחים ולפי דעת תוס' בסנהדרין דאליהו דהקריב שחוטי חוץ לא נעשה בהיתר מה' כמ"ש רש"י רק באיסור למגדר מלתא וסמך עצמו אדרש גוי וקהל גוים ממך יצאו עתיד בניך לעשות כמעשה גוים ע"ש וזהו נראה כוונת המשנה דכל כך היה האיסור במות חמור משבאו לירושלים ולא היה להן עוד היתר אפילו ע"פ נביא כי לא הותרה בדבר ה' כלל וזה נוסף קדושה ממשכן שילה דבשילה הרבה פעמים היה היתר משמים מנוח וגדעון כמבואר בגמ' משא"כ קדושת ירושלים לא היה להם עוד היתר אפילו בדבר ה' לתוקף קדושת הבית ודברי משנה נכונים וזהו כוונת הגמ' דר"י ידע כל הנך משניות רק ס"ל הכל שייך בא"י ולא בח"ל לכך אמר שמעתי שמקריבים בבית חוני דהוא במצרים ובח"ל מותר והק' ליה ר"מ דתנן במגילה קדושת ירושלים אין אחריה היתר ותנן התם בזבחים ולא היה להן עוד היתר וקש' בשינוי הלשון ותרתי ל"ל ועכצ"ל להורות דעובדא דאלי' היה באיסור וקשה הא הר הכרמל מישך לח"ל כי זהו פשיטא ליה לגמ' דהולכין אחר תחילת בריאה וחוק שם בתבל והציב גבולות עמים איזה שייך לא"י ואיזה לח"ל ועכצ"ל דגם בח"ל יש איסור במות וקשי' לי' לר"י ולכך הדר ביה ולזה ניחא ג"כ קושי' התוס' דהקשו דמה פריך לר' יצחק ממשנה דהא איכא תנא דס"ל לא קדש' לע"ל דזה א"א לשנויי' לר"י דהוא אמר המקריב בבית חוני ש"מ דס"ל דבא"י אסור דאל"כ בית חוני דקאמר למה וע"כ דס"ל קדשה לע"ל רק ס"ל לחלק בין א"י לח"ל ובהכי ניחא נמי קושית התוס' בזבחים פרק השוחט והמעלה דאמר שם ר"ל המקריב בזה"ז פטור דלא קדשה לע"ל והקשו התוס' בתימא דלמה לא פריך לר"ל מהנך משניות כמו דפריך מינייהו לר' יצחק ולפמ"ש ניחא דלר"ל שפיר י"ל תנאי היא אבל לר"י א"א לומר דהוא גופי' ס"ל בא"י אסור ודו"ק. אלו הן הדברים אשר נאמרו לכבוד בה"כ לחנכו במילי דאורייתא מיוסדים על אדני המדע ובאמת בגולה קדושת הבה"כ יש לה קדושת היכל ממש כי תפלה בלחש הוא במקום קטורת ויבא דבר שבחשאי ולכך הוא מן הלב כי משם עולה קיטור החיוני לראש והוא קטורת וע"ז נאמר בכל מקום מוקטר מוגש לשמי מנחה טהורה כי אין לך מנחה טהורה יותר מתפלה בכוונה בלי מחשבה זרה ובתום לבב ונקי כפים היא המגרשת רוחות רעות היא המקשר ישראל לאבינו שבשמים ולכך נקרא קטורת קשר בינינו לה' ולא היו מקטירין קטורת אלא בהיכל וא"כ יש לבה"כ קדושת היכל אשר עליות בו נתקדשו ולכך הטיבו את אשר החלו ליפות העלי' וקירו' לרומם בית ה' ולהתנאה לפניו וללבן הכותלים וכבר מבואר בתוספתא וכן העתיקו הרמב"ם דבכל שנה היו מלבנים ההיכל להורות כי זהו תכלית האדם והוא ביתו בית קבע ופרוזדור לעלות משם לשמים ונשוב למזמור שהתחלנו ונאמר הטעם במה שאמרו במדרש טבעו בארץ שעריה לכך שררו בני קרח דמי שיעלה שערים יעלה בני קרח והביאו התוס' בקידושין ע"ש וי"ל למה נתלה דוקא העלאת בני קרח בהעלאת שערים שנטבעו אבל ענין כי יש להבין במה דמצינו דבזכריה אמר ה' למלאך שלא ימוד ירושלים כי בפרזות תשב ובסוף יחזקאל מצינו מדה מכוון להיכל אבל תדע במה שאמרו כי במדבר לא ראו דדרשינן כבלע הקודש בשעת הכנסת כלים לנרתק אמנם בבית הבחירה היה מגלין הפרוכת ובבית השני לא היו רשאים להסתכל כמבואר בגמרא דיומא נתגרשה חזרה לחיבתה ראשונה והענין כל זמן שיש לחצונים אחיזה בעולם צריך להיות הכל בצנעה לבל יאחזו בו ולבל ישלטו וכפי מיעוט התגברות החצונים כן יותר ראוי לעשות הדבר פומבי וזהו הי' באדה"ר כי לא היה ערוה בעולם והתגברות סטר"א והי' ממש רק בכח ולא בפועל ולכך ויהיו שניהם ערומים ולא יתבוששו ואדה"ר חשב שאין מציאת ס"א כלל בעולם ושמש עם חוה לעין כל ואמרינן דראה נחש ונתקנאו כי היה להם אז מ"מ קצת כח והתחילה עין הרע עד שגרם החטא ואח"כ נעשה ערום והוצרכו לחפות בעלי תאנים כדכתיב מי הגיד לך כי עירום אתה וה' ידע מתחלה ולכך באמת דעתו היה שאדה"ר יתנהג בצניעות כדי שלא יתגברו החיצונים וזהו אמרם שקלעה קב"ה לחוה הרצון שהביא' בצינע' כקלעי' ולא הפי' בקליעת שער רק הפי' הנכון שהביאו בצנע' ובהסתר מכוס' בלבושי אור ויקר וקלע' מל' קלעי' שהי' במקדש ואמרו קלעים למה משום צניעותא וכן הדבר בחוה ולכך דרשינן מן ויבן כי הקלעים הם משמשים במקום בנין כנ"ל במקדש שהיו כמו בנין ומחיצות אבל אדה"ר לאכילת עץ הדעת שמרבה תאוה כנודע לא בוש ובעל לעין כל ונתקנא בו נחש ויצא שרש פורה כל הס"א ולסוף הוצרך לכסות וכן הדבר במ"ת שאמרו לוחות ראשונים שנתנו פומבי שלט בהם עה"ר כי לולי ישראל שחטאו בלבם דכתיב ויפתוהו בפיהם וכו' היה חירות מן מ"ה ולא היה עוד ערל וטמא והיה עולם התקון ולכך נתנו פומבי אבל באמת היה בעו"ה לס"א כח הואיל ולבם בל נכון לה' ולכך גרמו סיבת עה"ר מחצוני' לשבר הלוחות וכמה צרות לישראל ולכך ניתן אח"כ אהל מועד מחופה ומכוסה ביריעות ומכסה ע"ג מכסה ואז דיבר ה' עמם על צניעות ובחשאי למאד ושומר לשומר וכסוי לכסוי כביכול ולכך במדבר שהיה ע"י חטא התגברות הס"א לא היו רשאין להסתכל בשעת הכנסת כלים כדאמרינן דהכל' היתה צנועה מאוד אמנם בבנין הבית דנכבשה הס"א כדכתיב אז תבאנה נשים זונות לפני שלמה אז היה יותר פומבי ולכך היו מגלי' הפרוכת ומראי' לעולי רגלים משא"כ בבית שני דבעו"ה חזרו הקליפות לגבורתם הי' חזר לצניעתם כדאמרינן נתגרשה קאמרת חזרו לחיבתם הראשון והיה צריך כ"כ צניעות עד שאפילו בכרובים דצורתא שהיה בכותל לא היו רשאים להסתכל כי כרובים ממש לא היו בבית שני ואין לך דבר שמבטל ענין קליפות רק צניעות והצנע לכת ולכך אמרו להיות צנוע בבה"כ כי שעירים ירקדו שם ולכך קטורת שמבטל כח ס"א ומ"ה בעצמו מסרו למשה היה בתכלית החשאי עד שכל אדם לא יהי' באהל. והנה לע"ל אמרי' בגמ' לא זכו בעתה זכו אחישנה וכהנה יתר בגמרא דמורה דגאולה יהיה על ב' אופנים או שיהיו ישראל בתכלית הטוב או שיהיה כדי לקיים הבטחתו כי לא יטוש ה' עמו ואם יהיו זכאי' אז יהיה הקליפה נכרתה ורוח טומאה יסיר מהארץ וא"כ לא יהיה עוד ערוה בעולמות ולא יהא צורך לצניעתה ומחיצה וקלעים ועל אופן זה אמר המלאך שא"צ לחומה כי היא תשב בפרזות ואע"פ שחומת ירושלים הוא מוגבל לאכילת קדשים קלים לא יהא צריך אז כי יהא נאכל בכל מקום כי א"צ שמירה וצניעות אמנם אם יהיה גאולה על אופן השני אז יהיה עדיין מציאות קליפות וס"א במקצת כדכתיב נער בן מאה שנים ימות והוא שטן והוא מ"ה אז יהיה צורך מחיצות לבהמ"ק וירושלים ובזה דיבר יחזקאל ולכך כשאמר לו השם להודיע לבני ישראל תבנית הבית אמר ויכלמו מעונותיהם כי באמת אוי לאותו כלימה שיהיה ערו' עוד בעולמות להצריך עוד מחיצה ושומר לשומר ולכך מן תחילת עלותם בימי כורש עד גמר עלותם ע"י עזרא בימי דריוש היו קלעים כהנ"ל כי ראוי היה בימי עזרא לעולם התקון אלו היה ישראל עושים תשובה כראוי ועלו כולם לא"י ולכך כל יעוד נבואה על כבוד האחרון סתומים ולא מפורשים שיהיה בבית אחרון אחרי בית שבנה עזרא כי אלו היה דור זכאי לכך היה מתקיימים אז יעודי נבואה ולכך לא בנו הנביאים תיכף רק עשו קלעים כי אם ישובו דרכם ויעבדו ה' בתמים יהיה עולם תקון וא"צ למחיצות ועשו קלעים שיוכלו להסירן בקל והנה זהו טעות קרח כי קרח חשב דאיסור הבמות הוא מטעם זה בעת התגברות הקליפות צריך לעבוד ה' בהצנע בבית מיוחד ומשומר שומר לשומר ולך עמי בא בחדרך ולכך צריך שם כהן כי הוא המכניע זדים הס"א כי הוא איש חסד ודומה למיכאל ש"ה המשמש במקדש למעלה הלוחם נגד ס"א כנודע אבל כאשר יכנעו הקליפות הבמות מותרים כי מלא כל הארץ כבוד ה' לעבוד אותו וא"צ לכהן ולכך אמרו אין כהן בבמה וקרח חשב שכבר הגיע לתקון לזמר עריצים כי ישראל היו בעינו זכאים למאוד דור דעה ולכך אמר כי כל העדה כולם קדושי' ובתוכם ה' וא"צ למקדש והותרו הבמות וא"צ לכהן ומדוע תתנשאו אבל טעה בשנים חדא דלא היה אז התקון כהנ"ל דהיו במדבר צריכי' לצניעו' ולא היו רשאים לראות בשעה הכנסת כלי' ושנית כי מאוד בלא"ה נשגבה מעלות בהמ"ק מבמות כי כביכול כמו שיש למעלה בתי בראי ובתי גוואי כדאמרינן בחגיגה כך כביכול למטה הבמות הן בתי בראי והמקדש בתי גוואי מכוון לבהמ"ק של מעלה וזהו שנתלה בעלית קרח עלית שערים כי לפי דעת קרח בעת התיקון א"צ לצניעות ושמיר' כלל ומלא כל ארץ קדושת השם א"צ לשערי' לעלות כי מה טיבו של שער אם לא ינעל ויהי' פתוח' ובפרזות ישבו ולכך בעלי' שערים זהו מורה טעותו כי צריך בית לה' ואז יעלו כי יודו לה' פשעם אך א"כ צריך באמת טעם א"כ למה טבעו שערים בשלמא לולי הנ"ל היינו אומרי' כי לא יהיה עוד צורך להם לע"ל ולכך נטבעו והיה כלא היה אבל אם יצטרכו לעלות למה נטבעו ע"ז מתרץ מדרש דלכך נטבעו היותם מעשה דוד כי דוד עשה השערים ונטבעו לבל ישלטו שם גוים ופי' לדבריו כי הקב"ה אמר לדוד אתה לא תבנה הבית ומפרש הטעם כי דוד לחם עם גוים רבים ואם יחרב יאמרו גוים אלהיהם נקם נקמתם ולכך לא בנה הבית וא"כ אלו שלטו בשערים עדיין יאמרו כך על השערים ולכך היותם מעשה דוד נטבעו וזהו אמירת שיר בני קרח שהם דעתם שיעלו שערים ואז יעלו בני קרח ואמר דלא תקשה א"כ למה נטבע אם סופם לעלות וע"ז אמרו על הגיתית זה דוד שדרך לכל הגוים כגת וא"כ לכך נטבעו לבל יאמרו אלהיהם נקם עבורם כהנ"ל אבל סופם לעלות וקאמרו הטעם מה צורך להם הלא אז יוטהר הארץ ולא יהיה מגור לקליפות וע"ז אמרו דמ"מ נבחר המקדש כי אין תיכף התקון על בורי' כמש"ל ולזה אמרו מה ידידות משכנותיך ה' צבאות נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות קדשך שיש לו מעלה יתירה למאוד כי הוא מקו' מקודש למאוד וא"כ צריך לשערי' להגביה מקו' מקדש ויעלו והתודו בני קרח על חטא אביהם וקלקלו ופירשו ההבדל שיש בין מקדש לבמה כי אמרו אין שיר בבמה והטעם כי יתקנא בנו מלאכי מעלה שהם תכלי' מעשיהם לרנן ולשורר לה' ויהיה ח"ו קנאה עלינו אמנם בבהמ"ק אין קנאה כי כל אדם לא יהיה באהל ודרשינן אפילו מלאכים והוא מכוון נגד מעלה ולכך יש בו שיר משא"כ בבמה דקיי"ל אין שיר בבמה וזהו אמרם לכך ידידות משכנותיו וחצרות קדשו משום דלבי ובשרי ירננו אל אל חי משא"כ בבמה אין שיר וקול רנה והנה עוד יש הבדל במה דקיי"ל אין עוף בבמה וכן פסק הרמב"ם והטעם כי בהמות מורה על קרבן נשמת רשעים לתקנם וזהו מותר בכל מקום אמנם עופות שהוא תורים ובני יונה דכ"י נמשל בהו הוא מורה על נשמת צדיקים כנודע ולכך אין רשות להקריבו זולת במקדש דמכוון נגד בית המקדש של מעלה אשר שם מיכאל שר הגדול מקריב נשמתן של צדיקים כנודע וידוע כי זה שלמות לכל מין עוף שיהיה מיניהם נקרב ע"ג מזבח ה' לרצון וזהו שלימתם וזהו שאמרו בני קרח גם צפור מצאה בית ודרור קן לה הרצון שהם ג"כ העופות מוצאים שלימתם בבית ה' ומפרש מה הוא שלימתם אשר שתו אפרוחי' מזבח ה' להקריב שם קרבן לה' וזהו שלימתם ושלמות המקריב כי הוא כמו מיכאל ש"ה וזהו הוא הבדל בין בהמ"ק לבמות וא"כ שפיר אשרי יושבי ביתך דייקא עוד יהללוך סלה כי שם ישוררו מחנה מול מחנה כהנ"ל וזהו שיעדנו לבאר ועתה נאמר הנה שבח בה"כ אמירה אשר היא במדרגת מקדש ה' והיכל ה' והיא מקום שגורם להעלות תפלתנו כי שם השרי' שכינה כנודע כי בבה"כ מקדמי שכינה ואזלי לבוא וזהו שאמרו במדרש פ' וירא והוא יושב פתח אהל מועד וה' נצב עליו ביקש לעמוד אמר קב"ה שב סימן ע"ז שבניך יושבים בדין ואני אעמוד על גבם והענין כי יש להבין למה בתלתא עד דיתבי ועשרה מקדמי שכינה ואזל':