יערות דבש – חלק א – דרוש יז, קטע 22

ואמרי' במדרש והם כאדם עברו ברית מה אדם שחטא נידון בשלוחין וגירושין אף ישראל שחטאו נידון בשלוחין וגירושין ויש להבין מה הבדל יש בין שלוחין לגירושין וגם מה זה כאדם עברו ברית ומה הענין שדימה ישראל לאדם אבל כבר נוד כי אדה"ר היה כלול כל נשמות ובחטאו גרם לכל הנשמות וזהו ענין מ"ש בקרא וישלחהו ה' וכו' מג"ע לעבוד האדמה אשר לקח משם ויגרש את האדם וכו' דתמהו המפרשים כפל הענין וישלחהו ויגרש אבל הענין כי הנשמות אשר היו באדם היו עלולים קודם החטא לבא לג"ע לעולם כמו אדה"ר ומחמת חטא נשתלחו מג"ע לשארי ארצות עולם וזהו מאמר הפסוק וישלחהו ה' ולא נאמר האדם כי הוא על שאר נשמות שהן נשלחים חוץ לג"ע לעבוד האדמה והאדם שכבר היה בג"ע עליו נאמר ויגרש את האדם שגרשהו מג"ע לחוץ והנה אף אנו כמו כאדם בזה שבחטאו לבד גרם לכל ברואי' באמת וזהו כאדם עברו ברית כי אנו בזה כמו אדם הראשון ולכך היו ישראל שחטאו בא"י בבית שני בשנאת חנם אבל ישראלי' שהיו שוכנים בשאר ארצות בכל מצרים ובכל מדינות כמבואר ליוסף בן גוריין לרומי' כי ממש כפלי כפלים ויותר היו יהודים השוכנים חוץ לא"י ממה שהיה בא"י בזמן החורבן וכולם הרחיקו נדוד מא"י כי לא יוכלו לסבול הלה"ר ושנאת חנם וכדומה מהעול הנעשה בא"י ועזבו ארץ חיים א"כ לכאורה יש לתמוה למה ריחק מהם הישועה הלא הם לא היו בעון הנ"ל הגורם גלות ארץ אבל החטא של ישראל שהיו בא"י גורם קללה לכל ישראל בכל קצוות אדמה כהנ"ל ולכך היהודים היושבים בחוץ לארץ ולא זכו לעלות לא"י להסתופף בנחלת ה' הם נדונין בשלוחים כמו נשמות הנ"ל אבל בני א"י שכבר שבו לא"י נדונו בגירושין ויצאו בעו"ה משם ועוד יש כפי מה שדנו במדרש וישלח ה' לאדם אין שלוח אלא יסורים כדכתיב משלחת מלאכי רעים וכן היה בגלות א"י כי נדונו בעו"ה ביסורין רבים וחצי רעב ולחומי רשף ואח"כ גלו וזהו הדבר אשר בעו"ה באנשי פראג ומדינה כי נדונו בשלוחין שהיה בם יסורין קשי' הכה ופצוע ואח"כ הגירושין שגלו וכן הענין כי שלוח היא מקרוב וגירוש מרחוק כי אדה"ר גורש מתחלה מג"ע לסמוך לו והוא הנקרא שלוח ומשם לארצות רחוקות וכן הדבר בישראל שהוצרכו לילך ממדינה למדינה מתחלה בכל עיר ומדינה הסמוכה לא"י והוא הנקרא שלוח אבל לאח"כ במדינות רחוקות בכל קצוי שמים בעו"ה אנו מטולטלים ונדחים והנה באמת כשאנו מתפללים על הגירוש הנ"ל יש להתפלל אם הוא טוב לישראל כי כבר כתב האר"י ז"ל כי לפעמים הגירוש לטובת ישראל כי ישראל גולים ממקום למקום ללקט משם ניצוצות שנפלו בעת החטא בכל ארצות וישראל גולים לשם ללקטן אבל כשכבר ישבו שם עד שלקטו כל הניצוצות אם יאריכו לישב שם יתגאל נפשם ח"ו בניצוצי טומאה ולכך הקב"ה מזמן פתאום גירוש כי כבר נעשה אשר זמם ה' לטובתם ולכך כתב וינצלו את מצרים כמצולה שאין בו דגים היינו דלקטו כל ניצוצות ולכך אנו נזהרים מבלי לשוב עוד למצרים והאר"י ז"ל האריך בזה למאוד וזהו הדבר אשר אמרתי בראיית פני רשע כי לפעמים צדיק מביט ברשע כי יש בפניו נצוצי קדושה וכשהצדיק מביט בו אז הקדושה ממשיך קדושה כנודע כי כל מין למינו אז מושך הקדושה מן הרשע לעצמו וזה היה ענין יעקב שהביט בפני עשו כי בפני עשו היה ניצוצי קדושה ולכך נאמר עליו כי ציד בפיו שיצחק הרגיש כי בראשו קדושה ולכך היה ראש עשו במערת המכפלה כי ראשו היה בו מהקדושה ולכך הביט יעקב בו ללקט ניצוצי קדושה והראית צדיקים בשכינה הוא ג"כ כביכול להמשיך לעצמו קדושה ונצוצות טהרה וזהו אמרו של יעקב לעשו ראות פניך כראות פני אלהים כי שניהם הולכים אל כונה א' להמשיך לעצמו קדושה וכך במשה שהיה מביט בפרעה היה ג"כ לקבל ממנו ניצוצי קדושה אבל לבסוף כשנשלם הליקוט ניצוצות היה אסור להסתכל בפני פרעה ולכך כשאמר פרעה למשה לא תוסף ראות פני וכו' אמר משה כן דברת לא אוסיף עוד ראות פניך והרצון כן ויפה ובדין דברת כי לא אוכל עוד לראות פניך ובראותי אקבל מסטרא דרע שהוא הכל מסטרא דמותא כנודע רשעים קרוים תים וא"כ יפה אמרת כאשר אוסיף עוד ראות פניך יהיה לו מית' ח"ו ולכך אין לנו אלא לפשפש במעשינו וה' הטוב יבחר אם עונותינו הטו אלה או שהוא לטובה כי לא יטוש ה' את עמו אבל העיקר להספיד על עם ה' שנפלו בחרב וראוי לקונן עליהם קינת דוד על אבנר ידיך לא אסורות ורגליך לא לנחושתים הוגשו הכמות נבל ימות אבנר להבין ענינו נראה להבין במה שאמרו בגמ' דיבמות קתבע לשאול שלא נספד כהלכה וקתבעי' לי' על אשר המית גבעוני' ואמרי' באשר משפטו שם פעלו ויש להבין דמה קושי' זו וכי בשביל שחטא שאול ימנעו ישראל לספדו הלא הגדול מי שחטאיו ספורים אשר לו כשמלך העיד הכתוב עליו כמדרש חז"ל בן שנה שאול במלכו ואח"כ אמרי' שאול באחת ועל הרוב תמצא בו ב' עונות ובזו היה לו תי' ואמתלאות רבות אי צדיק אי חסיד אי קדוש ישראל משיח ה' קשרו עליו קינה והספד באבל יחיד כי כמעט לא מצאנו דוגמתו בכל מלכי ישראל ואיך ס"ד למנוע מלהספידו והתי' באשר משפטו שם פעלו ג"כ תמו' אבל הענין קושית הגמרא יובן בשנקדים במה שאמרו על אשר הרג גבעונים וכי אותן הרג הלא לנוב עיר הכהנים הרג אלא שהיו מספיקים מים ומזון לגבעונים מעלה הכתוב וכו' ולמה לנו לומר דהרג לגבעונים שהוא רק גרמא בעלמא ולא בפשוט שהרג לכהני ה' צדיקים וישרים אבל יובן כי כתבו תי' על שאול בהריגתו לכהנים שהיה מזרע עלי כנודע כי אביתר הנשאר היה מזרע עלי דנאמר כי כל מרבית ביתך ימותו אנשים והם היו כבר אנשים באים בימים והיה עלולים כל שעה למות וא"כ גברא קטילא קטיל אך אמרינן בזבח ומנחה אינו מתכפר אבל מתכפר בג"ח כעובדא דאביי ורבה ולפ"ז לולי שהיו מספיקים מים ומזון לגבעונים היה לשאול תי' על הריגת כהנים הנ"ל שה גברא קטילא אבל מה שהיו מספיקים א"כ בג"ח מתכפר עון בני עלי ולא היו גברא קטילא ולכך נענש ולכך אמר שהרג גבעונים והנה המפרשים הקשו הלא בדין הרג שאול לכהנים הנ"ל דמרדו במלכות כי אין נשאלין אלא למלך והם עשוהו לדוד מלך ששאלוהו באורים ותומים כמבואר במדרש שטען שאול על אחימלך עשהו מלך וכו' ומתרצים כי כאשר משח שמואל בדבר ה' לדוד למלך ונגיד על עמו כבר פסקה מלכות שאול כי ניחם ה' על מלכותו כנודע ואמרי' בגמר' דסנהדרין הספדא יקרא דחיי והקשו תוס' א"כ למה היה רעב בשביל שלא נספד שאול כהלכ' הלא ישראל מחלו על כבודם ותי' התוס' מלך שאני ואם כן מוכח דשאול עד יום מותו היה קרוי מלך ואם כן כדין המית לגבעונים הנ"ל כמורדים במלכות ולמה קתבע שהמית לגבעונים דהיינו נוב עיר הכהנים הנ"ל ותי' הגמ' באשר משפטו שם פעלו וכו' ע"ש ברי"ף ויובן במה דיש לדייק וכי משא פנים יש בדבר דוד המלך ביקש להרוג נבל לולי בקשת אביגיל וטען כי הוא מורד במלכות ועל אבנר קונן דוד בהריגתו וכי לא מרד אבנר יותר בדוד מנבל הלא היה שר צבא שאול ורודף לדוד בתכלית הרדיפה וגרשהו מא"י אבל חי' על שאלה זו מה שנאמר במדרש על פסוק בנות ישראל על שאול בכנה המלבישכם שני וכו' כשהיו בעליהן יוצאים למלחמ' או לתורה היה שאול זן ומפרנס נשיהן ובנותיהן ולכך אע"פ שאמר ה' לו נחמתי כי המלכתי וכו' בזכות צדקה נתארך לו מלכותו צא ולמד מנ"נ הרשע בשביל צדקה האריך מלכותו שאול הצדיק עאכ"ו וא"כ בזכות צדקה חזר ונמשך לשאול המלוכ' אך זה התי' יתכן באיש המחשיב צדקה למצוה וא"כ יש לו תי' על חשבו שאול למלכות כי צדקתו עומדת לו כנ"ל משא"כ הממאס בצדקה וחושבו לנקלה ע"כ זה הוא אין לו תירוץ במורד במלכות ב"ד ואומר כי שאול מלך כי הלא לדעתו אין מצות צדקה כ"כ לבטל גזירות הקב"ה אשר אמר נחמתי כי המלכתי וכו' וזהו הטעם שדן דוד לנבל שהיה איש כילי ולא נתן פיזור לאביונים ומלחמו לדלי' כלל ומ"מ פרץ בדוד ולא תארהו בתואר מלך כלל א"כ בן מות הוא אבל אבנר שהי' צדיק ובעל צדק' וג"ח וא"כ הוא שפיר יש לו חי' כי בזכותו ניתן לו המלוכה עוד ולכך מצוה לשמוע בקולו ולעשות כאשר יצוה ואין כאן מורד במלכות ב"ד וזהו הקינ' שאמר דוד הכמות נבל דייקא ימות אבנר כי אתה חושב כמו שנבל חייב מיתה כן אבנר כנ"ל וע"ז אמר כי אינו כן כי אבנר ידיך לא אסורות ורגליך לא לצחושתים וכו' הרצון שהיו ידיו פתוחות ליתן צדקה לכל וברגליו אץ לעשות ג"ח ולא היה נחושתים וע"כ יש לו חי' על הנ"ל ואינו בכלל מורד במלכות וא"כ למה ימות כבני עולה וכמות נבל והרי דלכך היה שאול מתואר בתואר מלך ועל כך היו ישראל מחויבים להספידו כמ"ש תוס' מלך שאני הרצון היותו נותן צדקה וג"ח הם האריכו מלכותו וא"כ כמו דיש לו שכר על הצדקה א"ל אף מהראוי לקונסו על הריגת כהנים עבדי ה' כי אף שהיו מבני עלי מ"מ גה המה היו נותנים צדקה ומחיה נפשות גבעונים ומ"ש זה מזה אם בצדקה יכופר עון שאול אף בצדקה יכופר עון בית עלי ולכך אמרינן באשר משפטו שם פעלו כי הכל חדא היה דתבע ה' עון שאול בזכות צדקה ועון נוב עיר הכהנים ג"כ בזכות צדקה דמ"ש ומזו נלמד לקונן על עם ה' בעלי תורה ג"ח ויראה עד למאוד איך כנפול בני עולה נפלו וכמות נבל ולא יש עיר מלאה ג"ח בעולם כמו פראג המחזיקים על שולחנם למאות ולאלפים בעלי תורה וירא' וגם יש ללמוד כמה גודל הצדק' ולכן כעת המתנדבים בעם לצדקות עניים ודלים האזלא גירוש יתנו בלב שלם כי הלא בזכות צדקה הכל תלוי כדאמרינן במדרש כי תשא את ראש בני ישראל אין תשא אלא הלואה כדכתיב כי תשה ברעך אמר הקב"ה חייבים לי ישראל ובמה יפרעו חובתם במחצית השקל ויש להבין מה היה זה חוב ומה טיבו מי יקדמוני ואשלם אמר ה' אמנם ידוע מ"ש בגמ' ובמדרש יותר דלכך אין הקב"ה זן עניים כדי שיזכו בו ישראל דהעולם עומד על הצדקה וע"י עניים יש לעולם קיום וזהו מלוה ה' חונן דל דשורת הדין על קב"ה לזון לעניים נדכאי לבב אשר ה' קרוב להם רק אנו נותני' להם מזונות בצדקה וא"כ אנו מלוים לה' ועי"כ הקב"ה נותן לנו פירי מהלוא' בזה העולם והקרן לעה""ב שמעו עמי זהו הלוא' שמותר ליקח ריבית אפילו מאה בדינר והקרן בטוח ושכרו ודאי וההפסד אינו ולמה תלכו אחרי ההבל והוא המעמיד אותנו בזה ובבא ואם אין צדקה אין ח"ו קיום לעולם כפי הדין והנה במדבר לא היה אפשר לישראל לעשות צדקה כי אין לך עני מישראל שלא היה לו צ' חמורי' טעוני' ביזה מביזת הים ומצרים וא"כ לא היה להם ח"ו מצד הדין תקומה אמנם קב"ה כביכול קיימם בתורה הלוא' כשיגיע לכלל מצות צדקה שיקיימו אות' ומפני זה הטיב והשפיע להם טוב וזה אמרו כי תשא חייבים לי ישראל כי מיום צאתם ממצרים עד היום הזה הטבתי להם הכל בתורת הלואה ולכן עליהם לפרוע והוא תמורת שמוטל עליהם ליתן צדקה יתננו למשכן והקרבנות כי לא אז להטיב לעניי' כלל ולכן בבקשה נדבו בלב שלם אך נדבת לבבכם לא יהיה במעות לבד כי במה נחשב מלא קומצו בעו"ה נגד חיל רע מישראל ישמרם השם רק כל א' יקבל על עצמו דבר טוב והסרת עון וכפרת פשע בתשובה כי בזאת ינחם ה' בתשובה על הרעה אשר דיבר לעשות לעמו ולא יאמר מה לי בצרות אחינו כמאמר חכמינו ז"ל אל תתייאש מן פורעניות ואלו ח"ו היו בכלל צרה ידעתי שכל א' יקבל על עצמו זה להתמיד בתורה ולהרבות בג"ח ולמעט בתענוגי עה"ז וזה לחזק ידי תורה וידי כושלות וכהנה שארי דברים סייגים ושמירות מעשות רע ולרדוף אך טוב כנהוג בישראל זכו חולקכון הנודרים בעת צרה ותופשים אומנות יעקב אבינו ע"ה וא"כ איפוא וכי בשביל שחסד ה' עלינו שאנו מחוץ לצרה ברוך השם נהיה נרפים לנדב לה' כנ"ל אדרבה יותר חובה עלינו לתת הודי' לשמו הגדול ולנדור בערי יהודה בעת צרה גדולה כזה אשר ליעקב כנ"ל והעלות זבחים היא זביחת יצה"ר וחומר המחטיא ובפרט כעת זוכרני קדושי' שאבדנו שנהרגו בתוכם בעו"ה הרב החסיד המופלג צנא מלא ספרא מוה' יונה רב דק"ק לייפין ז"ל השם ינקו' דמו מובטחני בו שהיה צדיק וגדול בתורה וממש לא מצאנו לו עון עיני עיני יורדה מים ואמרו במדרש צרור המור דודי לי אע"פ שמר לי שנוטל צדיק דודי לו שנטלו למשכון אשכול הכופר דודי לי אע"פ שנוטל צדיק דודי לי שנוטל לו לכפרה ויש להבין על שנות הדברים צרור המור ואשכול הכופ' גם כאן אמר משכון וכאן אמר כפר' ועל מה שנאמר בפסוק צרור המור דודי לי בין שדי ילין ומלו' אלו בין שדי ילין הוא קודם הפסוק אשכול הכופ' וע"ז לא דרש המד' כלום ויש להבין ענינ' אבל דע כי מיתת הצדיק הוא לתשובה לעורר לב העם לומר הן בארזים וכו' וזהו המושכל בשכל אבל יש בו עוד דבר פנימית כי באמת לב רשעים לרוע אבל במות הצדיק והוא בעודנו בחיים חיותו היה חפצו ותשוקתו ליישר דורו בטבע השלם החפץ בשלימות דורו גם במותו הוא משתתף בנפשו ולפעמים בנשמתו או ברוחו עם כל נפש ונפש אנשי דורו ויעזור אותם מכף יצה"ר הגובר עליהם ואם הם טבעו בעו"ה בעמקי מצולות נפשו המשתתפ' להם יקום ויושיעם להעלות נפשם וגופם ולחדש להם לב שלם לעבוד את ה' וזהו הענין הנמצא בגמ' ובמדרשים במות צדיק שחזרו בתשובה כי היה ע"י סיועת צדיקים אשר נפשם קשור בנפשות הדור לזכותם ולישרם אך זהו אינו תיכף שבמת צדיק תשתתף נפשו עם נפשות הרשעי' כי מה לכהן בבה"ק ולא נשאם הארץ לשבת יחדיו ולא כן שורת הדין ג"כ כי יש לאדם הבחיר' וצריך האדם להתעורר מעצמו לתשובה בלי עזר ממעל כי לא תפוק משפט הבחיר' כנודע ואין הצדיק משתתף עצמו במותו מיד כ"א לבעלי תורה ויראה וכל מין דבוק במינו אך כאשר יספידו לת"ח ועיקר ההספד הוא התעוררת תשובה ואז כאשר יפתחו רשעי' פתח לתשובה רק בעו"ה בשעת הספד מעוררים לתשובה ובין לילה אבד כי אז תיכף לפתח חטאת רובץ אבל רחמי ה' לסייע להבא לטהר ואז נשמת צדיק משתתפת עם כל אחד ואחד וכיון שהתחיל בתשובה אפילו כחודו של מחט אחינו הוא לעזרו ולסיעו לבל ישיב לכסלה ח"ו ויפול הנופל וזה ענין הספד כי קודם התעוררת תשובה אין הקב"ה מניח לצדיק להיות עוזר ומסייע לעוברי רצונו וזהו מאמר הגמרא אחי' הספידא דהתם קאימנא הרצון במיתתו יעמוד הצדיק שם מבלי הרשוהו מן השמים לירד ולהשתתף עם בני דורו ולהחזירם בתשובה עד כי ברוב הספד אשר עיקרו התעוררת חשובה אז יהיה מורשה לירד ולהשתתף וזה ענין שאמרו יעקב לא מת הכונ' כי שאר צדיקי' משתתפי' רק עם בני דורו אבל לא יותר אבל יעקב משתתף עם כל דור ודור לבל יעזבו את ה' ולכך אמר ה' בני יעקב לא כליתי כי תמיד יעקב משתתף עמהם ושאל וכי בכדי חנטו וכו' כי מצרים שהיו חונטי' מתים שלהם היה בשביל כך כי ידעו שכל זמן שהגוף קיים יש לנפש דביקות בגוף וכל ענינם היה לדרוש למתים וכל תכלית הכישוף ולהט שלהם היה ע"י נשמות שע"י המתים והם נקראים שעירים וזהו היה כל ענינם ולבל יפרד הנפש מהגוף ויהיה קשה להם אח"כ להתדבק בכשופם למתים ולדרוש להם כי איננו עשו חניטה זו שענינו סכין בשמן המור כל הגוף והסירו מתוכו בני מעיים ונותנים שמן בחוץ ובפנים ומניחים אותו בחמה להתייבש וכן מתמידי' לערך ע' יום ואז נתקשה הגוף ונעשה כעצם ואבן קשה והוא קיים ממש כל ימות עולם כאשר הוא עוד היום נמצא במצרים פגרים ההם מימים קדמונים והוא קשה כאבן נקראת בלשונם מומיא והוא בכל נכאת רפואות לתעלה ומזור הרבה כנודע והיה זה הכל במצרי' כדי שיהיה להם דביקות בנפש רשעים האלה ולכך הזהיר הכתוב מבלי לעשות כמעשה מצרים לדרוש אל המתים שהוא ענין הנ"ל וכבר העידו כי יאהן פינטי הספרדי נלקח בספינה מארץ מצרים בהחבא ובתחבולות כי המלכים אינם מרשים להוציא הרבה תיבות מלאים מומיא שהם פגרים הנ"ל ויהי בבואו תוך אם הים והנה כלם מלאים משחיתים ויבקשו להטביע הספינה וברב יגיעה וכמה וכמה מאנשיו שנהרגו ונטבעו ונפצעו שהשליך כל תיבות הנ"ל לים ושקט הים מזעפו וזה הטעם שהניח יוסף הצדיק לחנוט את אביו כנהוג מצרים לקיים גופו כדי שעי"כ יהיה נפש יעקב קשור ויהיה לזרעו אחריו קיום והגנה לכל העולם כי עודנו נפש יעקב בזה עולם כרוך אחר כל גופו וגופו הקיים ובעבורו יטיב ה' לנו כי יש שורש צדיק בעה"ז ולכך שאל הגמרא כיון דבלא"ה נפשו ונשמתו משתתפת עם כל דורות להטיבם ולהושיעם מיד יצה"ר כנ"ל וע"ז אמרינן דלא מת א"כ החניט' כנ"ל ללא צורך ע"ז השיב כי לא תמיד תשתתף כהנ"ל דאינו משתתף רק עם הנותנים לב לשוב בתשובה כראוי אבל אם הדור בלתי נותן על לב לשוב בתשובה אינו משתתף ולכך צריך עכ"פ חניטה שיהיה נפשו בגופו דבוק ויגן על העולם למלטם מרעה וזהו תשובתו מקרא אני דורש וכו' מה זרעו בחיים אף הוא בחיים הרצון כאיכות זרעו וענינם כן הוא ענינו אם זרעו בחיים רי"ל שנותנים לב לשוב בתשובה מקור חיים האמתיים אף הוא בחיים כי הוא משתתף עמהם אבל אם ח"ו זרעו אינו בחיים שאינם נותנים לב לתשובה ורשעים קרויי' מתים אף הוא אינו בחיים שאינו משתתף עמהם כלל ואתי שפיר ודוק וזהו כוונת המדרש צרור המור דודי לי שהקב"ה לוקח צדיק למשכון הרצון כי אינו מניח לצדיק תיכף לירד להתדבק בדורו ולהחזירן בתשובה כדי ששב ורפא להם ויהיה להם כפרה רק מחזיקו בידו למשכון לראות אם מעצמ' יתנו אל לבם בהעדר הצדיק לשוב בתשובה ולכך נאמר משכון כי כך דרך משכון לאוחזו בידו מבלי להחזירו לבעל החפץ עד פרעון אבל יש לו אחיזה ודביקות עם בעלי תורה ויראה וזהו אמרו בין שדי ילין דדרשינן בגמרא דפסחים ושדי כמגדלות אלו בה"כ ובה"מ והם שדים של ישראל ולכך אמר בין שדי ת"ח היושבים בבה"כ ובה"מ להם מתדבק שהם יעוררו ההספד ואהבת התשובה ואם ישראל מתעוררים בתשובה אז הצדיק מתדבק בם וזהו ענין פסוק שאחריו שאומר אשכול הכופר שהצדיק הוא לכפרה כי אח"כ הוא לכפרה שמחזיר כל העם בתשובה ולכך אמר סתם דודי לי ולא אמר בין שדי ילין כי אז הוא מרוה דודים ומתדבק עם כל ישראל בכלל כעם ככהן איש לא נעדר והבן: