יערות דבש – חלק א – דרוש יז, קטע 15

בניי זכאי חולקיכון אשר שמעתם בקולי ולא יעשה כן בקרב קהלתינו ותזכו לראש מחול שיעשה הקדוש ברוך הוא לצדיקים לעוה"ב והענין במחול הזה הוא כמ"ש המפרשים כי מחול מלשון עיגול והקדוש ברוך הוא יהי' בראש מחול דהיינו באמצע עגולה הצדיקים יסובבו סביב לומר זה אלהינו וענינו הוא כך דעכשיו לאו כל צדיקים במדריגה אחת ובמעלה אחת כי לאו כולם זכו לשלמות הראוי אבל לע"ל יזכו כולם לשלמות הראוי ויהיו כלם במדרגה אחד לפני ה' והנה אם תעשה מרובע צלעות כזה ובתוכה נקודה העומדים בצלעות המרובע קרובים לנקודת המרכז יותר מהעומדים בנקודת אלכסן שהוא רחוק מהמרכז יותר כנודע כי אלכסון רחוק מקו ישר וכן הוא עכשיו ויש צדיקים העומדים מול השכינה בקו וצלע ישר ויש רחוקים ממרכז בקו אלכסון ורחקו של זה לא כשל זה אמנם לע"ל יהיה העגול' כזו והשכינה במרכז ובעיגול כל הקוים שוים למרכז וכן הן הצדיקים יהיו כולם במרחק שוה לשכינה מבלי הבדל וזהו ראש מחול שיהיה לצדיקי' לע"ל והבן זה וראה שאין לאדם אלא עסקי וחפצי שמים לילך בתר הבל ויבהל ואמרינן שוב משמתו נביאים ראשונים היינו ירמיה וסייעתו פסקו אורי' ותומי' והיינו כי אמרינן בגמרא דיומא גזירת נביאים חוזרת וגזירת או"ת אינה חוזרת ולכך נקרא תומים שמשלימי' דבריהם וקאמר הגמ' מ"ט לא ביחנו דבריהם בימי פלגש בגבעה ומשני שלא שאלו כהוגן ע"ש ויש להבין מ"ש דהוקשו קושיא זו עכשיו ולא בל"ז אקרא דצוה הכתוב לשאול במשפט וע"כ שיאמתו דבריהם דאל"כ לשוא אנו שואלים ובמה נפלינו אנו ח"ו מכל עמים אשר ע"פ האדמה אשר להם תרפים והכתוב אומר תרפים שוא ידברו אבל הענין כך דודאי איך יתכן שגזירת נביא חוזרת הלא נביא שליח מה' ולא איש אל וינחם אבל כבר אמר בלעם אראנו ולא עתה אשורנו ולא קרוב והרצון כי נבואתם למעלה מעלה כדכתיב מרחוק ה' נראה ולמעלה נשגב מזמן א"כ כשנביא רואה נבואתו חושב שהוא תיכף לפי דמיון קרוב ראיתו אבל באמת עודנו רחוק בזמן ואף שמ"מ יאמתו דבריו אבל לדמיונו חושב הוא קרוב ובאמת הוא רחוק בזמן וזהו אמר אראנו ואני חושב שיהי' תיכף ולא עתה אשורנו ואני חושב הגיע העת ואינו ולא קרוב וכן היה הענין ביונה שניבא על נינוה ארבעים יום כי אמת היו ימים הנקראים שנים מגזירת ימים תהיה גאולתו וכן היה בסוף מ' שנה אחרי נבואתו חלה נבואתו על נינוה בדבר נחום האלקשי וכמו שבא בספר טוביה המקובל לנוצרים ולא לנו שבסוף מ' שנים נחרב נינוה ואף שאין מקובל לנו לכתבי קודש מ"מ הוא סיפור מעשה אמת וכן בכל דברים וזהו גזירת נביא חוזרת לשעה כי אין נבחן מתוכו זמן מוגבל בהחלט ואיזה זמן מוגבל יותר שאמרו נביאים מקץ ע' שנה אפקוד על גלות בבל ראה כמה פירושי' בחשבונות יש בו על שאמרו חז"ל דניאל טעה והוצרך להבין בספרים אמנם אורים ותומים אין בהם ספק בבחינות הזמן אפילו אומרים היום או מחר כדכתיב מחר אתן בידך וכן תמיד כי לאות לבני ישראל למען ידעו וזהו תומים שמשלימים דבריהם בהחלט ובירור גמור עד שאין עוד אחריהם ספק ולכך שאל הגמ' מ"ט לא ביחנו בימי פלגש בגבעה דודאי לא כיחשו וסתם עלו למלחמה כי באמת עצת ה' היה שיעלו כי לבסוף נצחו וכי אמרו תיכף נצחו רק יעלו כי יצליחו היינו לבסוף וכן דרך מלחמה שילחמו פעמים ושלש ואף שינוסו בין כך יתמעט חיל האויב ויחלש כחו לרב המלחמות וא"כ בפעם האחרון כבר תש כחו ותם לריק כחו ולא יוכל להקשו' על הקרא אמנם עכשיו דקאמר הגמ' תומי' שמשלימי' דבריהם מבלי ליתן ולשייר מקום ספק בתשובתם וע"כ במה שאמרו עלו היינו תיכף כי לולי כן תמיד הספק במקומו אימת ואיזה פעם יהיה סוף והלעולם יריבו כאויבים בשער והוצרך הגמרא לשנות כי החסרון היה מפאת שואל שלא כוונו דבריהם וא"ש והבן ודע כי יותר שהיא מדרגת הנביא יותר יוברר נבואתו ולכך ירמיה וסייעתו שהיה השגתם גדול היו משיגים זמן ולכך אמרו מקץ ע' שנה אף שהיה בו ספק כנ"ל מ"מ לא היה ספק עצום אבל נביאים אחרונים חגי זכריה מלאכי ודורו היה השגתם רחוק ולכך כשאמרו מן גאולה העתידה לא השיגו שלל וכן דניאל נאמרו לו סתומים וחחומי' הדברי' כי היה השגתו לא כל כך גבוה להשיג הקץ על תכליתו והענין גם כן כי דניאל חגי וכהנה נביאים היה נבואתם ע"י מלאך כדכתיב מלאך הדובר בי והן נקראים פי הקב"ה כדכתיב וברוח פיו כל צבאם ולכך לא ידעו הקץ וזמן מוגבל כי לבא לפומא לא גלאי אבל נביאים ראשוני' היו בסוד לב כדכתיב שימני כחותם על לבך והשיגו במראה נבוא' בלי אמצעי ולכך השיגו תמיד בנבואתם זמן וכן אמרו ביעקב שביקש לגלות קץ ונסתלקה שכינה אין כוונה שנסתלקה לגמרי כי הלא בירך אח"כ שבטים ברוה"ק ונבואה נפלא אבל זהו שהיה בהשג' גדולה לדעת זמן מוגבל לנבואה השגה זו נעלם ממנו ואמר רק כנביאים אחרונים הנבואה לא יסור שבט מיהודה וכדומה אבל לא על זמן מוגבל ולכך כאשר מתו נביאים ראשונים ופסקה רוה"ק כזה מישראל להנבא בזמן מוגבל א"כ לא היה אפשר באורים ותומים כי צריכים להשלים דבריהם ורוח הקודש כזה פסקה מאתנו כי אם ע"י מלאך אשר אינם יודעים מהזמן כנ"ל ולכך פסקו או"ת בעו"ה אשר אבדנו חזון והוסיפו יגון ואנחה לנו כמאמרם בחרבן הבית בטל השמיר וענינו הוא כך כי צריך להבין מ"ש התוס' על ערוך דאמר בבית ראשון לא היו אמה כליא עורב כי מפני שכינה לא באו עורבי' דהא אמרינן בגמ' דמ"ק ד' ט' בשלמה ה"ל לשייר אמה כליא עורב וזהו מורה דהיה לו ותי' התוספות דמתחלה עשה כליא עורב ולבסוף סילקו ויש להבין מתחלה מה קסבר ולבסוף מה קסבר דברור דקדושת הבית מתחלה יותר מלאח"כ שנשא בת פרעה והנה הרמב"ן בתורה פ' יתרו הסכים למד' רבה דאמר במקדש לא היה ברזל כי היה חלקו של עשו ולא הניחו לסטרא דידיה כי הוא מחריב בית להיות לו יד במקדש ה' ואע"פ שגם בבל החריבו הבית לא קעקעו הבית עד יסוד כמו אדום ע"ש במדרש פ' תרומה ומקשים מדוד דאמר ואני בעניי הכינותי אשר לברזל ועיין רמב"ן שדחק עצמו בזה ונראה דלק"מ דכל הטעם שלא לקחו ברזל משום שהוא רומז על אדום המחריב ודוד אשר הכין הכל לבה"מ בחשבו שהוא יבנה הבית כמ"ש בד"ה וכבר ידוע דאלו בנה דוד הבית לא היה נחרב מעולם ולכן טבעו בארץ שעריה היותם מעשה דוד וא"כ שפיר לקח דוד ברזל דהא לא יהיה הבית נחרב ואין נ"מ במה שמרמז ברזל על אדום אבל אח"כ שלא בנהו דוד מנעו ליקח ברזל מטעם הנ"ל והנה ממדרש הנ"ל דברי ערוך מוכרח' שלא היה כליא עורב בבית ראשון דאל"כ הא היה ברזל כדתנן במנחות האומר הרי עלי ברזל מביא אמה על אמה כליא עורב אך אמרי' במ"ק ששלמה דחי יה"כ מקמי חנוכת מזבח מק"ו מקרבן נשיאים שהוא קדושת שעה ומכ"ש קדושת בה"מ שהוא קדושה עולמית והוקשו הא גם קדושת בית שלמה קדושת שעה דקיימ"ל בחרבן בית א' בטלה קדושת מקדש רק בימי עזרא קדשו לע"ל וכמ"ש הרמב"ם בהל' בחירה ומתרצים דזהו חנוכת המזבח היה נעשה תיכף ואז בחר ה' בציון ואז היה שבהמ"ק יעמוד לעד ולכך שפט שלמה לקדושת עולמית אבל אח"כ כשנשא שלמה בת פרעה ואמר ה' על אפי וחמתי היתה העיר וכו' אז נולד שוממת העיר וכדאמרינן כשנשא שלמה בת פרעה בא גבריאל ונעץ קנה בים וכו' וא"כ א"ש דברי ערוך כי מתחל' בעת בנין הי' חושב שלמה שלא יחרב הבית ולא חשש ליתן בראש מקדש ברזל לכליא עורב כי מה איכפת ליה לאדום הלא לא יחריב הבית אמנם בעו"ה כאשר גרם החטא ונאמר לו כי על אפי וחמתי הית' העיר הזאת ידע ברוה"ק שיחריב הבית כאשר ישיר שירו בשיר השירי' הכל על גלות ישראל השבעתי אתכם בנות ירושלים א"כ תיכף הוסר הכליא עורב המרמז על אדום אשר חרוב יחרב הבית ויהיה בעו"ה אבן נגף לישראל ולכך צדקו ודבר ה' אמת בפי ערוך כי מתחלה היה אמה כליא עורב ואח"כ הסיר אותו ודו"ק וזהו ענין השמיר כי תיכף בחטא אדה"ר גבר כחו של שרו של עשו בלהט החרב המתהפכת שהוא חרבו של ס"ס דמתהפך לכמה גוונים לשלוט על כל מה שיש בו בזה עולם הן אדם ובהמה כי הכל נפל בעץ הדעת ועל הכל שולט חרב המתהפכת לכך א"א לעשות דבר או אפילו לפסול אבנים כי אם בברזל וחרב ועל הכל שולט החרב וזהו מה שהיה קודם חטא וחל עליה חטא אדה"ר וממשלתו של להט חרב המתהפכת אבל מה שנוצר אחרי החטא ועודנו לא היה בזמן החטא פשיטא דאין חרב הנ"ל שולט בו ושמיר נברא בע"ש בין השמשו' כמבואר במשנה פ"ה דאבות ולכך הוא אין צורך לחרב הנ"ל ובידו לפוצץ סלעים בלי כחו של ברזל כלל וזהו ענין שמיר והיה לביהמ"ק שאל ישלוט בו חרב המתהפכת כי שם היה הכל קודש מעץ חיים ולא מעץ הדעת ולהיות כי חק שם ה' שכל עניני זה עולם יהיה הכל בחרב לפיכך לא נמסר רק לשרו של ים שהוא נאמן בברית של ה' שאינו עובר גבול עולם כדכתיב גבול שמתי לים והוא מן מעצור הים נגד טבעו של מים שרוצים לסבב כדור ארץ כנודע ולכך מסרו לשרו של ים שלא יתן לשום דבר רק לצורך בה"מ ולכך בחרבן בית א' שגברו ידי מחריב והיה אדום במעמד החרבן כמ"ש חז"ל כל נצחון שאין בו מזרעו אינו נצחון וע"ז נאמר זכור ה' לבני אדום וכו' וגבר חרבו ליטל השמיר צאו וראו כמה חטא גורם לא זו בממון אף בגוף דאמרינן בגמרא ששאלו לריב"ח תורה מפואר' בכלי מכוער שהיה שחור ואמר אבא היכי רמי' חמרא א"ל בחרסי' ששומרים היין כך הדבר בבעלי תורה שהתורה שורה בבני אדם כעורים וכו' ומקשים הא פני משה כפני חמה ופני יהושע כפני לבנה וכן שופרא דיעקב אבל הענין כי כבר ידוע מאמר הפילוסוף האדם יולד מאדם ומהשמש הרצון המזל והאדם המה גורמין ההריון והלידה ולפי טבע כוכבים כבר אמרו הטבעים כי כל מי שטבעו ממרה ירוקה ושחורה הוא עלול למושכלות ומזג ירוקה ושחורה מורה בהכר' פניהם כחושי בשר דל ורזה ופניהם כרכומי ושחור ולכך אמרו דהתורה ומדע מצוי באנשי' מכוערים כי הוא מורה על מזג הנ"ל אך זהו מפאת הטבעי שהוא מחמת המזל אבל מי שהוא למעלה מהמזל ואין ענינו תלוי במזל פשיטא שאין בכל זה ראיה ואדרבא ודאי שגופו יותר בהיר בשחקים וע"ז נאמר חכמת אדם תאיר פניו ולכך הראשונים שהיו למעלה במזל היו בעלי תואר ויופי למאוד אמנם כאשר גלינו בעו"ה ובאנו לידי הנהגת השמש וכוכבים אנו נכנעים לאיכות הגוף ומזגו ולכך צריך גוף ומזגו עלול לחכמה ולא תמצא אלא במזג הנ"ל שחורה וירוקה והכרת פניהם ענתה שחורי וכרכומי ולכך הראשונים היו כפני חמה ולא ריב"ח שהי' אחר חרבן וזהו שאמר שלמה בשיר השירי' אל תראוני שאני שחרחורת וקושי' הגמרא תורה מפואר וכו' וע"ז השיב ששזפתני השמש הרצון שאני תחת המזל וממשלת השמש ואני צריך להיות שחרחורת לקנין חכמה ומדע והרי קודם החרבן היו תוארים ת"ח כמלאכי אלהים אבל לאחר החרבן הם נדמים לכלי חרש שמשמרין היין וזהו שאמר ירמיה בקינתו בני ציון היקרים המסולאים בפז לרב יפים כמ"ש הגמרא ומדרש איכה נחשבו לנבלי חרש מעשי ידי יוצר ופי' התרגום לנבלים ששמים בתוכו יין והיינו לאחר חרבן אין התורה נשמרת אלא בכלי מכוער כמו היין שנשמר בכלי חרס וקודם חרבן היו מסולאים בפז ומ"מ היו רבתי בדעו' כמבואר במדרש מחכמת ירושלים ע"ש וא"ש ולזה אמרו מיום שחרב בהמ"ק אין לך יום שאין קללתו מרובה משל חבירו ואמרינן עלה בגמרא אלא עלמא איך קאי ואמרינן אקדושה דסידרי וקדושה דאגדתא ולהבין הקושיא והתירוץ וכי לא יש שאר מצות דאגין עלן עד דבחר דוקא בשני דברים כאלו מה נשתנה אלו יותר משאר עבודת ה' אבל דע כי מזלות המה שונאים לישראל למאוד כי לפי המזל אין אברהם ראוי להוליד רק הקב"ה פעל עמו חוץ למזל כנ"ל וא"כ לפי מזל לא יקנם לאברהם זרע והן ישראל שהן זרע אמיתי של אברהם כנודע כי ביצחק יקרא לך זרע ולא כל יצחק ולכך כל ענין המזל לעקר שורש ישראל כדי שלא יקום לאברהם זרע ולכך כל יום ויום קללתו מרובה משל חבירו כי הן המתגברים עלינו כל יום ומזלות נלחמו נגדנו ועיקר הטעם כמ"ש הזוהר שהמה אלילים ושדים כמו שיש ע' שרים כן הוא ע' שדים כמו שאמרתי באריכו' בדרוש הקודם בענין זה והמה כולם נגד ישראל כי המה חצונים ולכן רק רע כל היום אמנם בזמן שהיה הבית קיים היו נותנים לחצונים בקרבנות בהעלות עשן וכן ביה"כ בשעיר המשתלח אחיזה כדי שלא יקטרגו על ישראל אבל לאחר חרבן שעיקר עבודתינו הוא בתורה ובתפלה ובמה יש ליתן להם אחיזה אך דע כי הם כמו לשון ארמית דבוק בלשון הקודש כך החצונים נאחזים בקדושה ולכך שורש שלהם הוא ארמית כמו ששרש ישראל עם קודש בלשון קודש כך חיות ע' שרים הנ"ל ע' לשונות שרש שלהם לשון ארמית הקרוב ללשון הקודש ולכך בשנער ששם התחילה מהפלגה וע' לשון שם ראש לשונם לשון ארמית כאשר מבואר כמה פעמים בכתבי האר"י ז"ל ולכך ליתן להם אחיזה לבל יקטרגו על ישראל למאוד אנו אומרים בסדרא דקדושה שהוא ואתה קדוש הקדושה בלשון קודש ופתרונו בלשון ארמאי וכן הקדיש הכל בלשון ארמאי ובזה יגיע להם יניקה ואחיזה בלשונם ומזה שקעה קטרוגה למקצת ומתפייסים כמו בשעיר המשתלח הנ"ל וזהו מאמר הגמרא באמרו בכל יום קללתו מרובה משום קטרוג והתנגדות המזלות ובעת חרבן בעו"ה אין לנו ליתן להם יניקה בקרבנות עד שיהיה שכך חמתם וברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו וע"ז שאל הגמרא עלמא איך קאי הרצון איך יש לישראל עמידה נגד אדונים קשים כאלה וכוכבי שמים נלחמו אתנו מי יעמוד נגדם וע"ז משני בקדושה דסדרא וקדושה דאגדתא שהם בלשון ארמאי וא"ש וראו וחכמו כמה יש לנו להתפלל בכונה ולומר קדיש ויש"ר בכונה היא המגנת עלינו בגולה ובצלו נחיי' ואם כך הדבר בדברים כאלה שהם ממש לאו מעיקרי תפלה מכ"ש בק"ש וכדומה כמה עולמות בונה האומר' בכונה וכמה עולמו' מחריב האומרן בלי דעת ולבו בל עמו ומכ"ש המשיח בו דברים בטילים כי הכל יוסד לתקון עולם וכמו בית כיפה של אבנים אם יוסר אבן א' מתוכו מקעקע כל הבירה כן הדבר בתפלה ועבודת ה' לכן התקוששו וקושו בואו ונחזק עצמנו בתורה כי בגמרא אמרינן על זה כל יום קללתו מרובה משל חבירו דכתיב בבוקר תאמר מי יתן ערב ובערב תאמר מי יתן בוקר הי בוקר אילימא דאתיא מי ידע מה הוה אלא בוקר דחלף והקשה מהרש"א למה לא דייק כן מריש קרא בבוקר תאמר מי יתן ערב וגם המפרשים הקשו מה קושיא מי ידע מה הוה הלא זו דרך אוררי יום כשצרתה צרה מחכים יום מות כדכתיב המחכים למות ואיננו ולכך יאמר הלואי שיחליף זמן ויבא סוף וקץ אבל הענין כבר ידענו כי אין כוונת הגמר' קללתו מרובה משל חבירו בענין גלות וצוקת הזמן כי במה יחשב להמקבלים באהבה יונעם ומה נ"מ אם הוא בזה עולם עשיר או עני סובל מרעין וחובק אשפתות או אומן עלי תולע מתהפך עלי מרבדים הלא אחריתו רמה ותולעה ויותר שהאדם מעונג יותר עלול לחולי ונזק אמנם כוונת הגמרא קללתו מרובה בחטאים ועונות והתגברות יצה"ר כי כל יום יצר וסטרא דמסאבא גורם עד שעונות עברו ראש ומכף רגל עד ראש אין בנו מתום וזהו שמתגבר עלינו יום ביומו כי אנשי אמנה אבדו ויראי חטא בעו"ה המה מתדלדלים ומתמעטים יום ביומו וזהו שדייק בקרא דמיירי ג"כ מזה מענין התגברות היצה"ר והחטאי' וקאמר בערב תאמר מי יתן בוקר לשוב בתשובה וזהו אילימא בוקר דאתיא לשוב בתשובה מי יודע מה הוה הא כללא הוא שוב יום אחד לפני מותך כי אינך יודע מתי ימות וא"כ איך יאמר מי יתן בוקר לשוב אם ישוב תיכף ישוב וכבר אמרו חז"ל אל תאמר לכשאפנה אשנה שמא לא תפנה וא"כ צ"ל דיום שעבר קאמר כי הוא מתקלקל ביתר וביטול עבודת ה' יום ביומו יותר ומתחרט ואומר מי יתנני כיום אחמול כי יעבור שלא הייתי כ"כ משוקע בחטא מי יתן והייתי כיום שלפניו בלי לעשות דבר רע הזה ולכך לא דייק מבוקר תאמר מי יתן ערב כקושית מהרש"א הנ"ל דזה י"ל כפשוטו דכבר ידוע מ"ש יצחק לפני ה' בהתנצלות על בניו דל לילות דשינה הרי דלילות אינן עלולין לחטוא דהם מיוחדים לשינה ולנוח מעמל אנוש ואם כן שפיר יאמר בעסקו בחטאים וכדומה מי יתן ערב שהייתי ישן ואם ישנתי אז ינוח לי ולק"מ אבל מערב מי יתן בוקר שפיר קשי' כנ"ל וא"ש מזה נלמוד דאין לומר מחר ובנוח לי מן עמלי וכדומה אז אפן עצמי לעבודת השם לא כן היום ולא למחר לעשותו וכמה קלקולים יהיה וכמה טרדות ומניעות יגרום לו היצה"ר אם יאמר בזמן מוגבל אז אשיב לה' ויש מעיל' לד"ת אבל אם תיכף יתחיל אף שראשיתו מצער כי יקום יצה"ר כנגדו בחיל ויחנה עליו מחנה אבל לא ירא לבו בזאת יהיה בטוח כי אחריתו ישגה מאוד ויצה"ר יהפך לטוב ויהיה טבע גוף מורגל לעבודת ה' כאלו הוטבע בו מחיק אמו וראשית הבריאה וימים אלו ימי בכי יום אבדן ושוממות בית תפארתינו ויום אשר קבענו לספוד בבכי תמרורים על העדר צדיקים הנ"ל ראוי לנו לעורר בתשובה שלימה ונראה לקיים מצות ה' ותורתו ואם יפלא מאתנו דבר לעשותו ואנו מצערים על קיומו ועל שא"א בידינו לקיימו הרי הוא כאלו קיימנו:

וזהו אמרם בגמרא דתענית דשאלה אשת רחב"ד עד מתי נצערן ביקש רחמי ויהיב ליה חד כרעי דדהבא הדר חזיא בחלמא דצדיקים יתבי בפתורא דג' כרעי והוא בשנים אמרה הכי הוא לא בעינא בעי רחמי ושקלי מיניה תנא גדול נס אחרון מראשון דגמירי בשמים מיהב יהיב משקל לא שקיל ע"כ ע"ש ויש להבין מה ענין זה לפתורא דג' או ב' כרעים וגם מה זה גמירי מיהב יהיב וכו' למה לא ה' נתן וה' לקח כתיב. אבל הענין שהיתה מצערת לא ח"ו להתענג ולהעדן חס ושלום צדיקים הללו שנסתפקו מע"ש לע"ש בקב חרובין והורגלו בו יתבעו מותרות רק כל צערן היה בשביל צדקה לעניים כי חשבו שג"ח אפס אצלם כי במה יתחסדון כי אין לאל ידם והיו בעלי רחמים וחמלה וברואם עני ואביון ואין לאל ידם להושיע צרתם צרה מפאת העדר המצו' אצלם ומפאת טבע חמלותם ולכך חשבו לבקש מה' ליתן להם עושר לא להם כי אם לגמול חסד לאומללי' ועניים אמנם באמת נהפך מחשבתם כי כל זמן שאין להם ומצערים על זה הרי להם לג"ח גמור וכאלו גמלו חסד עם עניים בתכלית ההגמלה והחסד אמנם אם יהיה להם וכי יכולים לצאת ידי כל עני ליתן לכ"א די מחסורו ולא להרבות לאחד ולמעט לאחד כי צדקה משפט היא ונפישי רמאי דיקבלו ועניים בני טובים אשר מסוה בושה על פניהם יצאו ריק וכדומה מהטעות והמכשלה אשר תחת יד אדם בזה ויצא שכרו בהפסדו דימעט בג"ח יותר מקדם שהיה נדון על המחשבה כמעשה וזהו שהראו לו כל הצדיקים אוכלין על שולחן ג' רגלים היינו ג' רגלים שעולם עומד עליהם תורה עבודה ג"ח כי בג"ח נדונים גם על המחשבה כנ"ל אבל הוא ממעט עי"כ בג"ח ולכך אין לו רק שולחן ב' רגלים היינו תורה ועבודה כי נתמעט ע"י הנ"ל וכמ"ש ולכך התנחם בו כי תחת אשר קוה לעשות בגמילות חסדים עשה באושים ולכך התפלל שיקחו הימנו ולהיות כי זה כרעי' דדהבא הניתן לו לא היה לצורכו רק לצורך עניים לחלקן ביעקב וא"כ איך יקחו הימנו להפסיד לעניים אשר הי' חפץ בטובתם ומשגב לדל ולכך קשה היה הנס הזה לשקול שקיל לולי רב זכות רחב"ד ולכך אמרו גדול האחרון יותר מראשון ודוק וראו כמה יש לאדם להתבונן במעשיו ואל יחכם לומר אלו היה לי כך הייתי עושה כך ואלו היה לי לב נבון כמו זה הייתי מתמיד בתורה שקר הוא אלו היה לו לב נבון היה עוסק בהתחכמות רשע וכדומה כי אלו היה לב נבון לטובתו היה ה' נותן לו כי הוא הטוב והמטיב האמתי רוצה בשלמות יצוריו אף כי עם קרובו ישראל אשר בצערנו לו צער וכן כולם וישמח בחלקו אשר נתן לו ה' כי בלי ספק לטובתו ולשלימותו הוא כי ה' חושב מחשבות לבל ידח ממנו נדח והוא אשר דבק בנו לטובתנו ונאמר בפ' המדרש ובה נסיים בדברי נחמה הקב"ה יאמר לאברהם לנחם ישראל ויאמר נחמו בני יאמרו ממך נקבל תנחומין שקראת לבית המקדש הר דכתיב בהר ה' יראה ובא יצחק לנחם יאמרו ממך נקבל תנחומין שיצא ממך עשו המחריב ביתנו. יבא יעקב לנחמם ויאמרו ממך אנחם דעשית בהמ"ק כלא היה דכתיב אין זה כי אם בית אלהים יבא משה לנחם ויאמרו אתה היא שקללת אותנו מזי רעב ולחומי רשף. וחזרו כולם לקב"ה ויאמרו עניה סוערה לא נוחמה יאמר הקב"ה אני מנחם אותם דכתיב נחמו נחמו עמי וכו' ולהבין דברי המדרש דתמוה הוא מכל צד וא"צ לדקדק בו כי הוא כולו מקשה אבל הענין נחמה הוא בשני אופנים א' נחמה אמיתית אשר רופא ינחם לחולה או מי שנסמא עינו ונשבר לו יד אל תדאוג כי יהיה לך רפואה ושב בשרך כמקדם למה לך לדאוג בשביל יסורים סופך להיות כבראשונה אמנם נחמה שנייה הוא מקרי' שיאמרו לו וכי לבדך קרה זה הלא רבים שתו מן כוס פורענות וכאמרם צרות רבים חצי נחמה וכמאמר ר"י דין גרמי וכו' שהיה בו מנחם אבלים והנה על אופן הב' יבאו אבות לנחם לישראל ויבא אברהם לומר אל תחושו לגלות כי מי סבל יותר גלות ממני לא נח ולא שקט בארץ מולדתו נחבש והושלך לאש ואח"כ הלך למרחוק ולא נח רגע בא למצרים ולוקח' שרה לפלשתים לוקח' שרה וכמה שתדלנות היה לו שהגיע למקום קבורה לאשתו וא"כ מקרה אבות מקרה בנים אבל הבדל יש שאצל אברהם שרה שכינה ונחנו בעו"ה סר צל השכינה מאתנו לרב נפילתנו בדיוטא תחתונה בעמקי החטאים וזהו ענין הנאמר ברבה היום בהר ה' יראה מקום מקדש עמק היה ואמר אברהם אין דרכו של מלך לשכון בעמק ונעשה הר וזהו ענינו כי אלו כבוד המקום לשכון בשפל תחתונים אף עלינו אף שאנו בשפל מחמת עונות היה ה' שורה עלינו אבל אברהם שאמר כבודו של מלך לשכון בהר אין שורה רק על צדיקים הנקראים הרים כדכתיב מראש הרים אראנו אבל לא על רשעים עוברים בעמק הבכא עומקו של גיהנם ולכך כעת בעו"ה סר השכינה מאתנו וזהו מאמרם אתה אמרת וקריתים הר דכתיב היום בהר וכו' וא"כ מזה אין שכינה אתנו ומה תדמה גלות שלך לשלנו ובא יצחק כי היה סומא חשוב כמת וגם לפי דעת הראב"ע לסוף ירד לתכלית עוני עד שהוצרך לבקש מעשו צידה בעבור ברכתו והיש יסורים יותר מזה לצפות לשלחן בניו וגם היה אצלו הסתלקות השכינה כי לולי כן לא היה צריך יעקב לתחבולות ליקח הברכות מיד עשו וברה"ק היה יודע למי יאותו רק אחר כך כשהביא לו יין חלה רה"ק לברך יעקב ובזה בקש לנחם בניו אבל כבר נודע כי לכך היה סומא שלא יכיר ברשעת עשו וגם נעלם ממנו רוה"ק כי אלו נאמ' לו ברה"ק לברך יעקב והיה שואל למה הצעיר לפני הבכור תשובתו יהיה ברשעת עשו ומבלי לצערו נעלם הימנו וזהו אמרם מה לך לנחמנו כל מה שקרה לך לטובתך הוא כי אתה שיצא ממך עשו ומבלי לצערך כנ"ל התמשול ענינך לענינינו ובא יעקב כי זה באמת סבל צער גדול באמרו כי ימיו רעים לא נח ולא שקט ובא רוגז וירד בגולה במצרים מקום ערות ארץ משכן קליפות אמנם נודע כי מי שראה בחוש שסותרים ביתו ובונים לו בית יותר נכבד אינו מצער כלל על ביתו הנחרב אף שבין כך סובל טלטול רב ממש יסבב בראש כל חוצות מאין מלון ודלף טורד יזל עליו אין זה נחשב לו בזכרו מיקר בנין בית אשר יבנו לו הבונים ושמה ינוח ויעודן וכן יעקב שראה במראות נבואה שהושקע בלבו כאלו ראהו בפועל כדרך הנביאים וזה הבדל בין נביא לחולם חלום וראה חרבן ולבסוף בנין בהמ"ק אחרון היה הכל כלא חשובים בעיניו וזה אין זה הרצון כל בתים כאפס וכאין יחשבו רק כי אם זה האחרון לזה יקרא בית אלהים באמת וזה שער השמים וזהו מאמרם ליעקב לך אין צער כי עשית הבית כלא באמרך אין זה וכו' כי חקוק במחשבתך כבוד אחרון אבל מה נעשה אנן בחושך נלך אדמהו אכנהו לא ידענו ובא משה לנחם כי גם הוא סבל גלות מצרים בכוש במדין וכולם ממש היה בסכנה עצומה וכן בנהגו צאן במדבר אשר שם נחשים שרפים אבל הוא זכה עי"כ לתורה לא כן נחנו בגולה אין תורה דכתיב מזי רעב ורעב לשמוע דבר ה' וגם לחומי רשף אלו מזיקים כמאחז"ל בברכות וזה מורה על ביטול תורה כדדרשינן בני רשף יגביהו עוף ולכך אין לנו נחמה אלא בה' שהוא מנחם על אופן הב' הנ"ל ויקבץ נדחינו בקרוב ובא לציון גואל אמן: תוכחת מוסר מה שדרש הגאון הנ"ל ז"ל בימי סליחות קודם ר"ה תק"ה לפ"ק בק"ק מיץ יע"א: