יערות דבש – חלק ב – קטע 57

ולפי הנ"ל א"ש דקושי' זו הוא לר"ע דס"ל השתא שלל גוים אישתרי שלל דידהו לכ"ש וא"כ אלו היו הכלים של מדין נכנסו לארץ אפי' האיסור שבתוכו בעין ואינו פגום הי' מותר כי בתוך ז' הותרו נבילות ומאכלות אסורות וא"כ אף זה יש היתר לאיסורו כמו ערלה ואדרבה ערלה אין גוף הפרי שגדל בשנת ג' ניתר לעולם משא"כ נבילות וטריפות הללו בעצמן יהיו מותרין בביאת הארץ ולכך לא הקשו תוס' רק מנזיר דיש היתר לאיסורו והיינו כפי' רש"י דיוכל להשאל על נדרו ונמצא האיסור נעקר מעיקרא ומעולם לא הי' איסור ואין זה דומה לכלי מדין דאף דיהיו מותרים עכשיו שם איסור עליהם משא"כ בנזיר דאם שאל לא הי' מעולם איסור כלל ודוק:

והנה המג"א כתב בריש סימן תמ"ב לפי דעת הרמ"ך בהבנת הרמב"ם דעת הרמב"ם שאם נתערב כזית חמץ יותר מכדי א"פ אע"פ שאינו חייב על אכילתן עובר עליו בבי"ר ובב"י דעכ"פ יש כאן כזית חמץ ופי' המג"א דוקא אם נתערבו באינו מינו אבל במינו כיון דקיי"ל ד"ת מין במינו בטל ברוב א"כ איך אפשר לעבור עליו בב"י וב"י:

ונתקשו בו כל חכמי לב דהא דעת הרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות דטעם כעיקר דוקא בכזית בכדי א"פ דאורייתא אבל אם נתערב חלב לחוך גריסין כזית יותר מכדי א"פ אינו אסור מן התורה וא"כ עדיין קשה אף שנתערב באינו מינו מ"מ כיון דליכא כזית בכדי א"פ מותר לאכלו ד"ת ואיך יעבור עליו בב"י וב"י אם אמרינן דלא תלי' זה בזה א"כ אף במינו נמי וליתא לדברי המג"א וצ"ע:

ולכאורה נראה ליישב דאמרינן בגמרא דבכורות הלוקח ציר מע"ה משיקו במים וטהור ממ"נ אי מיא רובא הא עביד לי' השקה ואי ציר רובא הא בטיל הנך מיא ואמר ר"ז ה"מ לטבול בהן פתו אבל לקדירה מצא מין את מינו וניעור ופריך אביי אלמא אמרינן כמאן דאיתא דמי הא דתנן נבילה בשחוטה שא"א לשחוט' שתעשה נבילה נהי דבמגע לא מטמא במשא ליטמא ומשני הא תני עלה אמר ריב"ח טהור מלטמא במגע אבל מטמא במשא מיתיבי המבכרת ששפעה חררת דם פטורה מן הבכורה ואינו מטמא לא במגע ולא במשא משום דביטול ברוב נגע בו ואמאי נהי דבמגע לא מטמא במשא ליטמא קשי' ע"ש:

והרמב"ם בהל' אבות הטומאה פסק חתיכת נבילה שנתערב בשחיטה בטלה שא"א לשחוטה שתעשה נבילה וטהור במגע אבל מטמא במשא וגבי בהמה ששפעה חררת דם פסק דטהורה אפי' במשא ונתקשו בו הר"י קורקס דהדברים סותרים זה את זה כקו' הגמ' הנ"ל וטרח ליישב ולא העלה בו דבר ברור ע"ש:

וגם הראב"ד השיג על הרמב"ם במה דכתב דלכך בטלה נבילה בשחוטה הואיל וא"א להיות כנבילה דכל טעם זה לא איצטריך אלא לר"י דס"ל מין במינו לא בטיל משא"כ לדידן דקיי"ל מין במינו בטל ברוב א"כ א"צ לטעם זה אדרבה אם הוא מינו יותר מתבטל והר"י קורקס כתב דס"ל לרמב"ם דבכמה דוכתי' מצינו בש"ס הך דנבילה בטילה בשחוטה משום דא"א לשחוט' כו' וחשב הרמב"ם לדוחק דיהי' הכל נישנית אליבא דר' יהודא דלא כהלכתא: אך עדיין לא תי' גוף הדבר דמנ"מ לדידן בזה אי הוי מינו הא עכ"פ בטל ברוב:

ולכן נראה פשוט דהא פליגי אביי ורבא אי בתר שמא אי בתר טעמא אזלינן וקיימ"ל כרבא והביאו הרמ"א בי"ד סימן צ"ח להלכה (ומה שיש לחדש בזה עם מחלוקת הש"ך ביארתי במקום אחר) ומבואר במרדכי ואו"ה והביאו הש"ך בנקודת הכסף ג"כ דהואיל דאמרינן דא"א לשחוטה שתעשה נבילה א"כ יש לנבילה ולשחוטה לכל א' שם בפ"ע ולמ"ד בתר שמא אזלינן שני מיני' הם:

ואמרינן בגמ' פ' ג"ה חתיכ' של נבילה שנתערב אפי' באלף לא בטיל וכתבו הפו' מזה מוכח דסתם חתיכה הוי חתיכה ר"ל דאל"כ לא ה"ל למשנה למיתני סתם חתיכה אלא לפרש חה"ל: ולפ"ז אנו נאמר חתיכה של נבילה שנתערבה בהרבה חתיכות שחוטה כיון שאינו בטילה מחמת חשיבתה דסתמא הוי חה"ל אף לענין טומאה אינה בטילה ומטמא במגע דמ"ש אכילה מטומאה:

ואף דמה דאינו בטל הוא לדעת הרבה פוסקים דרבנן מלבד דלפי דעת הכ"מ בהל' מעילה דעת הרמב"ם דדבר חשוב מהתורה לא בטל ועיין בפר"ח לי"ד והאריך בזה אף גם מ"מ מדרבנן מיהו מטמא ועיין בתוס' בבכורות דאף טומאת משא ג"כ הוא רק דרבנן ע"ש:

אמנם ידוע מ"ש האו"ה כי כל הני דלא בטלי מחמת חשיבתן הוא רק מין במינו אבל שלא במינ' בטילה ועיין ריש סי' ק"י:

ואני מצאתי במסכת ערלה ובפרק שני משנה ז' בדברי הרמב"ם שכתב כן להדיא וז"ל בכלל הדברים באלו הדינים שכל דבר איסור שלא נתנו בו שיעור אלא נאמר בו שאוסר בכל שהוא וכו' במינו כ"ש ושלא במינו בנ"ט ולפ"ז לפי דקיימ"ל לענין מין במינו אזלינן בתר שמא והואיל ששחוטה א"א שתעשה נבילה תרי שמות מיקרי כמ"ש המרדכי הנ"ל והוי מין בשאינו מינו וא"כ אף דהוי חה"ל מ"מ תבטל: וזהו כוונת הרמב"ם דדייק חתיכת נבילה שנתערב בשחוטה וא"כ הוי חה"ל והי' הדין שלא לבטל רק דהואיל א"א לשחוטה שתעשה נבילה וכו' בתר שמא אזלינן והוי מין בשאינו מינו ואף דהוי חה"ל ולכך כתב שא"א לשחוט' שתעשה נבילה וכו' ודבריו מדוקדקים ונכונים:

וגם בגמרא דנתן טעם משום שא"א לשחוטה שתעשה נבילה אליבא דהילכתא הוא ולא אליבא דר"י לבד דמיירי בחה"ל ולק"מ קושי' מהר"י קורקס הנ"ל:

ולפ"ז אין לכאורה מקום לקושיא הגמ' מהך דחררת דם דידוע בפוסקים כי אמרינן בתר שמא אזלינן כשהי' לו שם מיוחד בפרטי קודם שנתערב אבל אם נתערב מקודם פשיטא דלא שייך בתר שמא אזלינן ולפ"ז בהמה שנימוח במעי אמו א"כ קודם שחל עליו שם נבלה כי עודנו לא יצא לאויר העולם כבר רבו עליו הדמים וזוהמ' מאמו ובטלה ברוב כמ"ש רש"ל על הא דביטול ברוב נגעו בו וא"כ אז לא שייך מין בשא"מ כי אין כאן שם נבלה עדיין ואין כאן רק דמים בדמים נגעו והוי מין במינו ול"ל דקושי' הגמרא דבמשא מיהו ליטמא הוא אם אמרינן דחוזר וניעור וטומא' כמאן דאית ליה דמי אבל אי אין חוזר וניעור פשיטא דאינו מטמא במשא דהטומאה כבר בטלה והולך לו:

ולפ"ז לפי מה דהעלו הפוסקים ראשונים ואחרונים בסי' צ"ח בי"ד דבמין במינו לא אמרינן חוזר וניעור ומין בשאינו מינו אמרינן חוזר וניעור: וא"כ

בשלמא נבילה ושחוטה דהוי מין בשא"מ כנ"ל שפיר אמרינן ביה חוזר וניעור וא"כ טומאה כמאן דאיתא דמי ולכך מטמא במשא משא"כ חררת דם של בהמה דבטלו במעי אמו וכבר כתבנו דאז לא חל שם נבילה עליה והוי דם בדם מין במינו וא"כ לא אמרינן ביה חוזר וניעור ואף טומאה כמאן דליתא דמי ואף במשא אינו מטמא ולק"מ:

אך זהו למ"ד בתר שמא אזלינן אבל למ"ד בתר טעמ' אזלינן וא"כ נבילה בשחיטה הוי מב"מ ומנ"מ א"א לשחוטה שתעשה נביל' או אמרי' סוף כל סוף חד טעמא אי' ואעפ"כ דמטמא במשא א"כ שפיר קשה אף החררת דם אף דהוי מין במינו מ"מ מיהו ליטמא:

ולכך קושי' הגמ' הוא אביי דמקשה כן ואביי אזיל לשיטתו דבתר טעמא אזיל ושפיר פריך דאין הבדל בין נבלה לחררת דם דלרבנן לעולם לא אמרינן חוזר וניעור ולר' יהודה אף מין במינו אמרינן חוזר וניעור דלר"י חמור מין במינו ממין בשאינו מינו:

ולכך הניח הגמ' בקושיא אבל לדידן דקיימ"ל כרבא דבתר שמא אזלינן שפי' יש לחלק כהנ"ל ודברי הרמב"ם נכוני' כהנ"ל לחלק בין מין לא"מ וא"ש להמעיין בו היטב כי דברים נכונים הם:

ובזה א"ש גם מה שהקשינו לעיל על המג"א דלכאורה אין מקום לדברי המג"א דהואיל דמהתורה מותר באכילה לא יעבור בב"י וב"י דנבילה בשחוט' יוכיח דטהור במגע ומותר באכיל' ואעפ"כ מטמא במשא מ"ט כמ"ש דהרי נושא את כולו משא"כ באכיל' דאינו אוכל בגרונו כולו בב"א וכמ"ש התו' בבכורות לחלק זה ואף ב"י וב"י כן דמ"ש שנושא כולם בב"א ומ"ש ב"י הרי חמץ ומצה כ"א בביתו: רק זהו הכל א"א חוזר וניעור אבל אי אין חוזר וניעור אף במשא לא מטמא וה"נ לב"י וחד דינא אית להו כנ"ל: וא"כ צדקו דברי המג"א דמין במינו דמהתורה בטל ברוב ולית ביה חוזר וניעור לא יתכן שיעבור עליו ב"י משא"כ באינו מינו אף דמותר מן התור' באכילה כהנ"ל מ"מ חוזר וניעור אמרינן ב"י וא"כ איסורו כמאן דאיתא דמי ומטמא במשא וה"ה לב"י וב"י וא"ש ודו"ק וסמכתי על המעיין כי מעט קצרתי והדברי' ברורי' למבין:

אמנם בגוף הדין שכתב הרמ"א בסי' צ"ח בהא דקיימ"ל מב"מ ד"ת ברוב בטל ומדרבנן בעי ס' ולכך אם נשפך ספיקא להקל ובשא"מ ד"ת ולכך בנשפך ספיקא להחמיר: וכתב הרמ"א דאזלינן בהכל בתר שמא ולא בתר טעמא והשיג עליו הש"ך באריכו' דאטו מינו או שלא מינו כתוב בתורה רק דקיימ"ל טעם כעיקר דאורייתא ולכך מב"מ דאין נ"ט בטל ברוב ובשא"מ דנ"ט בס' או בטעימות קפילא ולפ"ז מאי איכפת לן אי הוי בתר שמא ב' מינים או מין אחד אם נותן טעם הרי טכ"ע דאורייתא ואי אינו נ"ט ברוב בטל ע"ש שהאריך ובחדושי הארכתי בזה: ויש להביא ראיה לדבריו דודאי לפי דברי הש"ך אם בשל חצי זית נבילה עם חצי זית מים דקיימ"ל חתיכה נ"נ כשיטת ר"ת וא"כ כל הזית נבילה ולדעת מסקנת התוס' בפ' כ"ה בשמעתין דטפת חלב דמים שנאסרו ונ"נ מכח בליעת נבילה שם נבילה עליהם ואם נפלו לתוך מים אחרים הוי מבשא"מ: ואף לפי שיטה זו דאם נפל כזית הנ"ל שהוא ח"ז נבילה וח"ז מים לתוך מ' זיתים מים הרי מים הללו מותרים דהא בתר טעמא אזלינן וחצי זית נבילה הוא יותר מס' במ' זיתים נבילה וח"ז מים אף דהיא נבילה מ"מ אינו נ"ט וא"כ אם יטעימנו קפילא לא יטעום טעם אסורא וברור דמותר מה שא"כ לדעת רמ"א דאזלינן בתר שמא ולא בתר טעמא ואף דשוי בטעמא הואיל דמחולק בשם אף דשוים בטעמא מיקרי מבשא"מ ואוסר עד ס' אע"ג דליכא נ"ט: וא"כ כדברי הרמ"א מוכח דהתו' בסוף פ' ג"ה הוכיחו שיטת ר"א דלא אמרינן בשאר איסורים חנ"נ דלשיטת ר"ת איך הגעילו כלי מדין הגדולים שא"א להטבילה ביורה אחת ואין מה שבתוך הכלי ס' כנגד הכלי וא"כ המי הגעלה נאסרו ונ"נ וחזרו המים ונבלעים ביורה וכן תמיד ואין כאן הגעלה משא"כ לר"א הגעילו היור' ואף שבאו האיסור לתוך ההיתר ונאסרו המים מ"מ לא נ"נ וכשחזר ונבלע ביורה לא נבלע מאיסור רק לפי ערך המים וא"כ כשחזרו והגעילו בטל טעם האיסור ומותר ג"כ:

וקשה אף לפי' ר"ת ניחא דמה בכך דרך משל היורה היה בלוע זית נבילה ומי הגעלה הן רק נ"ט זתים ובהגעלה ראשונה פלט הזית נבילה ונעשה כל נ"ט זיתים מים נבילה וחזר היורה ובלע זית א' וזית ההוא אינו כולו נבילה ואינו בולע רק לפי ערך כמ"ש לשיטת ר"א רק בלע עד"מ ח"ז נבילה וח"ז מים רק שהמים קרואים ג"כ לשיטת ר"ת נבילה וא"כ כשחזר והגעילו בנ"ט זתים מים לא שייך חנ"נ ח"ז נבילה אינו נ"ט בנ"ט זיתים וח"ז מים פשיטא דאינו נ"ט דבטעמא הוי מב"מ כהנ"ל ואין מקום לקושית התוס' ועכצ"ל כהנ"ל כשיטת הרמ"א דעכ"פ בעינן ס' אף דליכא טעם א"כ אותן נ"ט זיתים נעשים נבילה וכן לעולם:

וא"ל לדעת התוס' להקשות אליבא דרב ור"י דס"ל מב"מ לא בטל וס"ל לתוס' דאין מגעילים אלא במים ולא בשאר משקים וא"כ קושית התוס' לשיטתם היאך הגעילו כ"מ דהא מתחלה נעשו המים נבילה והיורה שחזר ובלע מעט מים כשחוזר והגעילו במים הרי מים הללו הגעולים אסרום אף דליכא נ"ט דמב"מ לא בטיל ועכצ"ל כר"א דאין מים אלו נבילה כלל ודא"א לומר בתוס' כן דהא כבר כתבנו דהתוס' בשמעתיה דטיפת חלב דמים שנעשו נבילה בבליעת בשר שנפלו לתוך מים ואפילו למ"ד מין במינו לא בטל אינו אסרום הואיל ואין איסורו מחמת עצמן רק מחמת בשר שם בשר עלה והוי כאלו נפל בשר לתוך מים וע"ש בתוס' וא"כ אף לר"י ל"ק דמין שלא במינו מיקרי ומ"מ אינו אוסר כיון שאינו נותן טעם וכל הקפילות יעידו דאין בו בנ"ט:

ואולי יש לדחות דלעולם קושי' התוס' כהנ"ל למ"ד מין במינו לא בטל והיינו אע"פ שהעליתי כמ"ש לעיל דמים שנאסרו מחמת בשר דינם כדין בשר היינו בכל אסורים שבתורה דאין היתר מצטרף לאיסור וא"כ ההיתר אין נכנס בגדר איסור רק כל איסורו הואיל וא"א לסוחטו דלמ"ד אפשר לסוחטו באמת אין נ"נ וא"כ דכל איסור מחמת א"א לסוחטו של איסור א"כ עתה נעשה ההיתר דהא לא מטע' ההיתר אוסרתו רק מחמת איסור הבלוע שא"א להסחט ממנו משא"כ בנזיר דקיימ"ל משרת להיתר מצטרף לאיסור וא"כ מה בכך דאפשר להסחט סוף סוף ההיתר מצטרף לאיסור וא"כ כ"ע מודים דכיון דנ"נ וגם היתר מצטרף לאיסור דמיקרי לאסור מין במינו דהא לא מבלוע לבד נאסר רק ההיתר מצטרף: ולפ"ז התוס' אזלי לשיטתן כמ"ש בפסחי' דאף מחמת בלוע מיין הוצרכו להגעיל לנזירים וקושית התוס' שפיר למ"ד מין במינו לא בטיל איך הגעילו כלים גדולים לנזיר דמ"מ נ"נ ובנזיר הוי מינו כהנ"ל דהיתר מצטרף לאיסו' וא"כ כשחזרו ונתנו לתוכו מים הוי מין במינו ולא בטיל וח"ש ואין להאריך בזה וכבר הארכת בחדושי על י"ד: יען הואיל דצריכי להאי ענינא לבאר המשנה דע"ז הרחבתי בדברים הנ"ל:

איתא במשנה דע"ז שאל ר"י את ר"י וכו' מפני מה אסרוהו גבינות של גוים כו' והשיאו לדבר אתר ישמעאל אחי האיך אתה קורא כי טובים דודייך או כי טובים דודיך וכו' וכבר תמה מ"ש מהאי קרא דקשאל ותי' הגמ' משום ישקני מנשיקות פיהו אינו מספיק כו' דה"ל לשאול מהך קרא ישקני ולא מהך קרא ע"ש. וגם יש לתמוה למה בכל חכמי ישראל בזמן ההוא שאסרו הגבינות לא היה קשה למה אסרוהו זולת לר"י לבדו עד שהוא שאל עליו: ובהנ"ל א"ש דהנה לפמ"ש לעיל יש ליישב קושית התו' בע"ז על הא דאמרי' הטעם של גבינות עכו"ם שאסרו מפני שמעמידין אותו בעור נבילה והקשו תו' מ"ש נבילה אפי' כשירה נמי הא הוי בב"ח. ונ"ל דבלא"ה הקשה הר"י לוי והרמב"ם הלא עור נגד החלב דבר מועט ודעת ר"ת דאף בדבר המעמיד לא אמרינן יותר מס' וכאשר הארכתי בזה בחדושי:

ונראה ליישב דהא עור שרוי בחלב להעמידו ימים רבים וכשנשרה מע"ל בולע העור חלב וחלב הנבלע בעור נ"נ כקושית הגמ' בשמעתי' דטיפת חלב ע"ש חלב אמאי מותר והא חלב שנבלע בחתיכת בשר שנפל לתוך יורה של חלב גדול נ"נ ואף זהו כמוהו ואלו היה פליטה א' גם זה יהיה מתבטל אבל כיון ששורה ימים רבים פולט ובולע ופולט זא"ז מבלי הפסק עד שאין הפסק ואין ס' דכל החלב נגד כל הפליטות ואי קשה הא כל פליטה ופליטה בטלה וקמא קמא בטיל הא ל"ק דחוזר וניעור ומצטרפין יחד הפליטות:

אך זהו אי בלועה מנבילה וא"כ הוי מין בשאינו מינו וקי"ל חוזר וניעור משא"כ אלו היה אמרינן דבלועה מבשר כשר רק משום לתא דבשר וחלב וא"כ ברור דהחלב שם חלב ולא בשר כמבואר בגמ' הנ"ל חלב אמאי מותר וכו' דכל חדא וחדא בפ"ע שריא:

וא"כ לפ"ז שפי' קשה ראשון ראשון בטיל דמין במינו לא אמרינן חוזר וניעור ובזה יובן הנ"ל מה דשאל ר"י מפני מה אסרוהו גבינות של עכו"ם וא"ל מפני עור נבילה הא בטל במיעוטו ופליטתו קמא קמא בטל וחוזר וניעור ליכא דלא ס"ל כסברת התוס' דמיקרי על שם המין האוסרה רק ס"ל כתי' הרשב"ם דמ"מ מינו איקרי וא"כ לית ביה חוזר וניעור: ואכ"ק הא מוכח מגעולי מדין דמיקרי אינו מינו דאל"כ האיך הגעילו כלים גדולים למ"ד מין במינו לא בטיל דמים נאסרו ונעשו נבילה ונאסרו המים שנית במין במינו א"ו דמיקרי אינו מינו ולא היה יכול לאסור המים שנית דמ"מ נ"ט ליכא ז"א דא"כ בנזיר איך הגעילו דבזו ודאי היה מין במינו כנ"ל ועכצ"ל דלא דיברה תורה מכלים גדולים ואלו באמת הניחו לפגום עד למחרת דלא אסרה וכו' דא"כ גם הא דלעיל ליכא הוכחה רק י"ל מי הכריחו תו' דגעולי מדין מחמת יין לנזירים דלמא ילפי' טעם כעיקר לנזיר הוא דאינו פי' כמש"ל דיש היתר לאסורו לנזיר דיוכל לשאול עליו רק פירושו כדאמרי' בחדש פ"ק דקדושין ופי' הדבר דאותו דבר שנאסר הוא דבר שהותר ביום ט"ז בניסן וכן פי' ביין לנזיר דהא יין גופא הותר בכללות ל' יום לנזירות וא"כ אף געולי מדין דהא בבואם לארץ הותר נבילות וטריפות וא"כ אותן נבילות בעצמן הותר בבואם לארץ כנ"ל ומ"מ מיבעי הגעלה וה"ה לנזיר:

אמנם לר"י דס"ל מושבת לאחר ירושה וישיבה וכו' ש"מ דס"ל דלא אמרי' השתא שלל גוים וכו' רק שלל דידהו לא אשתרי וא"כ עכצ"ל דהגעילו לנזיר מכלי יין דגיעולי מדין שהיה שלל דידהו לא הותר מעולם: לכך שאל טעם למה אסרוהו והנה לפ"ז כל הבנין אם מושבת לאחר ירושה: ואמרי' בפ"ק דקדושין דנ"מ אם קרבו נסכי' במדבר ולפ"ז לר"י לא קרבו במדבר ונראה לר"י ראייה ממדרש כי טובים דודיך מיין דטובים דודיך של תורה מיין של נסכים ופירשו המפרשי' על דור המדבר שלא הקריבו נסכים כי טובים דודים של תורה מיין נסכים והוא ראיי' לר"י אבל זהו אם נקרא דודייך שהקב"ה מדבר לכנסת ישראל מבטיח להם שיותר ריח ניחוח בתורה מיין נסכים:

אבל אי קרינן דודיך שהבנים מדברי' להקב"ה לא יתכן זה הלא הן המקריבים נסכי' אישי' לה' וא"כ אין ראיי' שלא קרבו נסכי' במדבר וגם דרשא דר"י ליתא: וזהו אמר האיך אתה קורא וכו' וא"ל כי טובים דודיך כי ר"י אזיל לשיטת' כנ"ל ולא קרבו נסכי' במדבר וא"ל אין הדבר כן וכו' וא"כ אמאי דקרבו ומושבת ב"מ ולא לאחר ירושה וישיבה ואמר' שלל דידהו לא כ"ש: וא"ש כל הנ"ל דאסרו גבינות בשביל העמדת בעור נבילה ודוק: ואגב גררא נזכיר מה שנתחדש בענייני דיומא וסדרא במה שפסק הרמב"ם בהלכות מעשה קרבנות דכלי חרס בחטאת טעון שבירה בשאר קדשים מריקה ושטיפה. והראב"ד השיג בזה על הרמב"ם והכ"מ סייעו לדברי רמב"ם מבריי' דת"כ דדוקא בחטאת הוצרך הכתוב שבירה וא"כ מנ"ל דאמרי' דהעידה תורה על כלי חרס דאינו יוצא מדי דופיו לעולם הואיל וטעון שבירה הא חזינן בכל קדשים מועיל מריקה רק בחטאת דהוא גזה"כ:

והרב בעל בה"ז הניחו בצ"ע גדול ונראה ליישב עתה בפשוט בחדושי הארכתי בזה למאוד וכעת בדרוש אמרתי לקצר דהרא"ש סוף מסכת ע"ז הקש' האומרים דלינת לילה משוי' לי' נטל"פ למה צריך מריקה וכו' בכלי קדשים אימת נעשה וכו' מתי כשהאיר המזרח וכו' וכבר נטל"פ ומותר ד"ת ומשני הרא"ש באמת גזירת הכתוב הוא: