יערות דבש – חלק ב – קטע 56

אך קשה לפ"ז בהא דאמרי' בפ' יש נוחלין זה הדבר דבר זה לא נוהג אלא בדור הזה ופרכי' אלא מעתה זה הדבר דשחיטי חוץ הכי נמי ומשני כתיב לדורותיכם ואלא זה הדבר ל"ל נאמר כאן זה הדבר ונאמר בראשי המטות זה הדבר ללמדך דיש שאלה בהקדש ע"כ ע"ש:

ויש להבין לשיטת רש"י מאי פריך זה הדבר דשחיטת חוץ הכי נמי לא יהא נוהג אלא בדור הזה פשיטא דכן היא דהא בהך פרשה איסור ב"ת כמש"ל בפירש"י איש אשר ישחט ב"ת ואל פתח אהל מועד לא הביאו וכו' ודבר זה לא יהיה נוהג רק במדבר כנ"ל ואתי שפיר זה הדבר:

וצריך לומר דקושית הגמ' כיון דגם ש"ח נאמר בזה הקרא עכצ"ל דתרתי שמעת מיניה א"כ אף ש"ח נימא דאינו נוהג אלא לדורות ומשני הגמרא כתיב לדורותיכם:

אך מה דהקשה הגמ' א"כ זה הדבר למה לי הא אצטריך כיון דעיקר הפרשה מיירי בב"ת וזה לא יהיה נוהג אלא בדור המדבר וכדי שלא יטעה דגם ש"ח אינו נוהג לדורות כתב התורה לדורותיכם לסלק הטעות והא"ש וצ"ל דקושי' הגמרא ל"ל זה הדבר אי להורות דבשר תאוה אינו נוהג במדבר הא התירו כבר ומבואר להדיא כי ירחיב ה' את גבולך וכו' וכל אשר תאו' נפשך תאכלו וכו':

אך לר"ע דס"ל דבא הכתוב לאסור ב"נ א"כ י"ל לולי זה הדבר היינו אומרים דב"ת נוהג לדורות וכי ירחיב לא בא אלא לאסור ב"נ כסברת ר"ע:

ולפ"ז קושית התו' דלמא ר"ע ס"ל ג"כ כר"י מיושב הא דהא קיי"ל יש שאלה בהקדש ור"ע ס"ל כן בנזיר וקשה מנ"ל דלמא זה הדבר בא להתיר ב"ת לדורות ל"ל דכבר שמעי' מכי ירחיב דלולי זה הדבר היינו אומרים דבא הכתוב לאסור ב"נ גרידא וע"כ דר"ע לא דרש האי קרא מהדברי' כלל ולא איתסרי כלל:

אך יש כאן ב' סברות בהא דכתיב כי ירחיב ה' את גבולך אם יש לזה שייכות איסור ב"ת כי לכאורה נראה שאין ענין ב"נ להרחבת גבול א"י כי הוא חובת הגוף ומה ענין זה לזה:

אך כתבו המפרשים כי לכך היה במדבר מותר ב"נ ובביאתם לארץ נאסר כי עבור קדושת ארץ נתקדשו ישראל במצות יתירות ופרישות כמו שמצינו הרבה מצות שתלה הכתוב בביאת הארץ וא"כ שפיר יתכן עליו כי ירחיב וכו' כי בשביל הרחבת גבול ארץ הקדושה נאסר ב"נ ונ"מ בין שני סברות הללו הוא מ"ש לעיל דאם אמרי' דאין ענין הרחבת ארץ לב"נ ולא תליא כלל בארץ קושיא הנ"ל מיושב ואיכא למימר דבפרשת ואיש אשר ישחט ואל פתח אהל מועד לא הביאו וכו' גם בשר תאוה נאסר ומ"מ ילפינן מזה הדבר דיש שאלה בהקדש דאל"כ ל"ל זה הדבר דמכי ירחיב ידעי' דב"ת הותר בארץ דל"ל דה"א לאסור ב"נ אתי' דמה ענין הרחבת גבול לענין ב"נ ומה טיבו של זה בשל זה וע"כ על ב"ת קאי ואייתר זה הדבר לשאלה בהקדש אבל א"א דגם היתר ב"נ תליא בארץ א"כ שפיר י"ל כי ירחיב על ב"נ לחודיה קאי ואצטריך זה הדבר להתיר ב"ת לדורות וקשה מנ"ל דיש שאלה בהקדש:

והנה בב' סברות אלו נראה דפליגי ביה רב יוסף ורבא דר"י אמר לעולם שוחטין בא להורות דלא נימא דעכשיו ב"נ מותר ע"כ דס"ל דאיסור ב"נ יש לו שייכות כנ"ל טעם עם ביאת ארץ כנ"ל דאל"כ איך ס"ד בשביל שגלינו מארצינו יהיה היתר לב"נ וכי ח"ו פסקה תורתינו באבדן מארץ תפארתינו הלא תורתינו נצחיית ת"ל:

אבל לרבא דמוקי לעולם שוחטין בין ביום ובין בלילה יקשה כיון דקיי"ל כר"ע דבשר נחירה הותר במדבר למה לא קמ"ל מתני' דעכשיו ב"נ אסור ולמלוט אותנו מהטעות ע"כ דס"ל דבהא ליכא למיטעי דאין שייכות לב"נ עם ישיבת ארץ הקדושה:

וא"כ צדקו דברי הרמב"ם דהא אמרי' בגמרא דלעולם לא נאסר ב"ת היינו לר"י כמבואר בגמרא דאליבי' קאי ואי לא דס"ל דאצטריך לאשמעינן במשנה דעכשיו ב"נ אסור ע"כ דיש מקום ושייכות לב"נ עם ישיבת ארץ כנאמר לעיל:

וא"כ ל"ל דלר"ע ב"ת איתסר דא"כ דקרא לב"ת אתי' מנ"ל דס"ל שאלה בהקדש דזה הדבר מורה על היתר ב"ת לדורות דלא נימא דכי ירחיב על ב"נ לבד קאי כנ"ל כיון דיש לו שייכות עם ביאת הארץ וכהנ"ל:

אבל למסקנא דקיי"ל כרבא וכו' ע"כ מוכח דלא תליא בב"נ עם ביאת ארץ ושפיר י"ל דאף לר"ע ב"ת אסור ומ"מ זה הדבר מיותר דיש שאלה בהקדש דהיתר דורות ילפינן מכי ירחיב דל"ל הכל על ב"נ קאי דמה ענין ב"נ לא"י כהנ"ל ואפושי פלוגתא לא מפשינן ור"ע ס"ל כר"י וכמ"ש הרמב"ם הנ"ל ודברי ה' אמת צדקו יחדיו וק"ל:

ובזה יובנו דברי הרמב"ם השני בשנקדים לדייק מאי פריך אימתי אילימא בתוך ז' שכבשו וכו' אלמא דס"ל לדוחק דאוקמי ששהה בשר מביאתם לארץ עד אחר זמן כבישה וכו' שהיה זמן רב ואח"כ משני באמת לאחר שכבשו ודקארי ליה מאי קארי ליה ותחלה מאי קסבר ולבסוף מאי קסבר:

ועיין בתי' ראשון חשיב הגמרא אותן לקושי' השתא שלל עכו"ם אשתרי ושלל דידהו לכ"ש ובתי' השני קאמר שלל דעכו"ם אישתרי שלל דידהו לא אשתרי איך יהיה ב' הפכים בנושא אחד ובמאי ולמה יהיה סברות מתחלפות מהיפוך להיפוך וגם התו' הביאו גירס' ישינה דגרסי' אב"א כי אשתרי שלל של עכו"ם שלל דידהו לא אישתרי או דלמא ל"ש וכתב דלא גרסי' ליה ודלמא ל"ש דהא על זה לא היה ספק:

ויש ליישב ולהעמיד הגי' ישינה ונוסחת עתיקא כי בלא"ה יש להקשות לפי מה שכתב הרא"ש בהך איבעי' וי"ל מה דהוי הוי ותי' דנ"מ לדידן אם דבר אחד נאסר בזמן ידוע ויש להם מותרות מדבר זה מזמן ההיתר א"א כיון דאשתרי אשתרי או לא:

וקשה לפ"ז ע"פ הגמ' אילימא בתוך ז' שכבשו השתא שלל עכו"ם משתרי הלא אין כוונת הבעל איבעי' לידע אי משתרי ב"נ באותו פעם רק לדעת הנ"מ לדידן וא"כ השאלה הוא רק דרך משל בעלמא אלו היה ישראל מכניסי' לארץ איברי ב"נ ולא היה מותר שלל עכו"ם אם יהיו אברי' ג"כ מותרים מכח מה דאשתרי אשתרי או לא נקט נ"מ לדידן ולא נחית הגמרא לדקדק בזה אם היו איברי' ב"נ באותו פעם מותרים מחמת טעם אחר רק כוונת הגמרא לדעת גופא דמילתא א"א כיון דאשתרי וכו': ונראה ליישב הכל דודאי דרוב מפרשי' הסכימו דשלל עכ"ום אפי' בז' שחלקו היה ג"כ מותר ובתיהם מלאים כל טוב אפי' על ז' שחלקו ג"כ נאמר וכן מוכח מרמב"ן על התורה גבי געולי מדין ע"ש: וכן כתבו כל המפרשים על התורה בקר' בשבע שכבשו דנקט הגמ' לאו דוקא ה"ה ז' שחלקו נמי וכן מבואר בירושלמי ע"ש: והנה הרמב"ן על התורה מפרש בקרא כי ירחיב ה' את גבולך וכו' הכונה בהרחבת גבול היינו לאחר ז' שכבשו וכו' ולפ"ז לפי שיטת ר' יוסף דלר"ע לא אתסר לב"ת וא"כ כל הקרא דכי ירחיב לאסור ב"נ קאי וא"כ לא נאסרו ב"נ תיכף בביאתם לארץ רק לאחר זמן הנ"ל: אך י"ל דבאמת תיכף נאסר ב"נ כי מה טעם יש לאיסור הלזו כבישות וחילוק הארץ רק הא דכתיב כי ירחיב משום דא"א מקודם לאסור נחירה דהא אפילו שלל עכו"ם אשתרי מכ"ש שלל דידהו ואיך יוציא התורה דבר לבטלה לומר שלא יאכלו עד שישחוט דהא אפי' נבילות וטריפות אוכל:

ולכך תלה הכתוב קביעת איסורו לאחר זמן הנ"ל ונ"מ אם יהי' ב"נ מטמא טומאת נבילה שיהי' טמא מלאכול תרומ' וקדשים דאם לא נאסרו ב"נ הרי זה שחיטתן ואינו מטמא כמו במדבר אבל אי נאסרו רק דמותרים לאכול תינח שלל גוים טומאת נבילה לא פרחה דהיתר אכילה אמת יש כאן אבל טהרת נבילה לא מצינו:

והנה לכאורה קשה על תי' הרא"ש מה דהוי הוי ובשביל נ"מ שכתב הרא"ש עדיין ה"ל לשאול דבר הנהוג ומ"מ נפשוט מיניה נ"מ הנ"ל והיינו חלוצי צבא שנכנסו לגבול עכו"ם ולקחו נבילות וטריפות שהותר להם ונותן להם אברים לאחר המלחמה ששקטה הארץ א"א ביה כיון דאשתרי וכו' או לא ויהיה נלמוד ממנו גם כן ה"א של הרא"ש ז"ל:

אך א"א שלל דידהו לא אשתרי י"ל אלו הוי קמבעיא ליה באופן הזה תינח אי הוי פשטינן דאשתרי אבל אי הוה פשטינן דלא אשתרי עדיין היה מקום ספק דבשלמא בשלל עכו"ם דאין כאן היתר גמור דהרי של ישראל לא הותרו לכך לא אשתרי:

אבל בנדון של הרא"ש דקודם זמן איסור היה הותרה לכל עולם י"ל דאשתרי ומכ"ש לשיטת הרמב"ם ז"ל דס"ל דלא הותרה שלל עכו"ם רק משעת רעבון וא"כ י"ל דלכך לא אשתרי ולא התירו אלא בדוחק אבל בנדון הרא"ש דקודם זמן איסור הותר אף שלא בשעת רעבון י"ל הסברא כך הוא כיון דאשתרי אשתרי:

וא"כ יש ליישב תחלת דברי הגמרא דהוא ישאל אברי נחיר' שהכניסו ישראל לארץ וכו' ודייק הגמ' מלת שהכניסו לארץ מה טיבו של זו הא לא נאסרו בב"נ רק לאחר שכבשו וכו' כדכתיב כי ירחיב וכו' וכמ"ש הרמב"ן הנ"ל ועכצ"ל דתיכף חל איסור נחיר' רק דכתיב כי ירחיב ה' משום דקודם לזה הותרה להם אפי' בשר נבילה כנ"ל וא"כ עכצ"ל השתא שלל דעכו"ם אשתרי שלל דידהו לכ"ש וכן אפי' בשעת שובע ג"כ דלא כרמב"ם דאל"כ עדיין לא לכתוב כי ירחיב דהא יש במציאות לאסור ב"נ מבהמות של ישראל דלא אשתרי או כשיש להם לחם לשובע דלא אשתרי שלל עכו"ם כסברת הרמב"ם ועכצ"ל דליתא דהכל מותר קשה לפ"ז למה שאל בב"נ דלא נוהג כלל כקושי' הרא"ש ישאל בחלוצי צבא שהתירו אברי נבילות משלל דעכו"ם כהנ"ל דהא מוכח דהו' מותר גמור מבלי הבדל כמו אברי נחירה במדבר וקושי' הגמ' שפיר השתא שלל דעכו"ם דכן מוכח לשיטתך מהך דכי ירחיב:

וע"ז משני הגמ' לעולם שלל דעכו"ם אשתרי ולא שלל דידהו והא דכתיב כי ירחיב היינו דגוף האיסור ב"נ לא היה רק לאחר ז' שכבשו וכו' והא דקאמר אברי ב"נ שהכניסו לארץ הך מילתא שהכניסו ישראל לארץ לאו דוקא שהכניסו לארץ כי אז עדיין לא נאסר ב"נ: רק הכונה שהותרה מסוף ז' שכבשו לאח"כ דחל זמן איסור ב"נ ולשון שהכניסו לארץ הוא ל"ד והוא רק לשון מושאל הרצון סוף שכבשו כי אז נתיישבו בקביעות בארץ:

וזהו כוונת הגמ' לאחר ואין הפי' להכניס לארץ להניחו עד לאחר שכבשו כי זהו כבר נסת' ונאבד רק הכונה יום קודם כלות הז' וז' נחרו ונותר ממנו עד הבוקר כי אז חל איסורו כדכתיב כי ירחיב: וזה התירוץ הוא הכל אליבא דרב יוסף דס"ל כי ירחיב קאי אבשר נחירה אבל אליבא דרבא דס"ל אף לר"ע נאסר כהנ"ל א"כ כי ירחיב לא קאי אב"נ ואמרינן בשר נחירה נאסר תיכף בכניסת' לארץ ושפיר קשאיל אברי נחירה שהכניסו ישראל לארץ כי אז נאסרה: רק קשה א"כ דכי ירחיב קאי להתיר ב"ת ונאמר בי' כי ירחיב מורה דלא הותר רק לאחר שכבשו איך אפשר הא בתוך שכבשו הותר אפי' קדלי דחזירי איך יהיה איסור להם ב"ת וצ"ל לה' אוקימתא דשלל דידהו לא אשתרי וא"כ נאסר ב"ת בשלל דידהו כנ"ל: וזהו מאמר הגמ' ואב"א לעולם בתוך ז' שכבשו וכו' דב"נ נאסר תיכף וכי ירחיב על ב"ת קאי ולא קשה איך יתכן דקודם שכבשו נאסר ב"ת הא שלל גוים אשתרי כי אשתרי שלל גוים שלל דידהו לא אשתרי: רק לפ"ז קשה לפי שטת כל המפרשי' הנ"ל דאף ז' שחלקו בכלל היתר ואף ע"ז נאמר מפי השמועה ובתיהם מלאים כ"ט כו' להתיר קדלי דחזירי מה נשתנה ז' שחלקו משנים שאחריו עד היום הזה בשלמא אי שלל דידהו נמי אשתרי שפיר יש הבדל דבתוך ז' שחלקו הותר להם לנבל ולאכול ואח"כ לא וכי ח"ו יבטל תורה: אבל אי אמרינן דשלל דידהו לעולם לא נשתרי א"כ בז' שחלקו מאין היה להם שלל של גוים הא כבר ספו תמו בז' שכבשו ואי על אברים שנותר' להם מן שלל גוים שמצאו בתוך ז' שכבשו מאי ארי' ז' שחלקו מעולם הן מותרים וכיון דאשתרי בתוך ז' אשתרי לעולם ועכצ"ל דלא אמרי' כיון דאשתרי אישתרי וא"כ לולי ז' שחלקו שהיה נקראת עדיין זמן מלחמה לא הותרה אבל מכאן ולהלאה אסור:

וא"כ יהיה דידן נפשוט דלא אמרי' כיון דאשתרי (והך סברא לחלק בענין אישתרי אישתרי אי שלל דישראל נמי אישתרי או לא ס"ל להגמרא להך שינוי' בתרא וס"ל לדוחק):

רק זהו אם מוחלט הדבר דשלל דידהו לא אישתרי רק י"ל דלעולם אין הבדל בין שלל גוים לשלל דידהו רק יש חילוק כשיטת הרמב"ם בין כשירעבו ויצמאו וכו' וא"כ שפיר כתיב כי ירחיב דכתיב בכל אות נפשך תאכל בשר וזהו שלא בשעת רעבון ולא הותר שלל עכו"ם כלל ועד לאחר שחלקו לא הותרה ב"ת ומ"מ יש הבדל בין ז' שחלקו לאח"כ אף דאמרינן כיון דאשתרי אישתרי דבז' שחלקו מותר לישראל לנבל משלו ולאכול בעת רעבון משא"כ לאח"כ אבל אברים שנותרי' משעת היתר אמרינן כיון דאשתרי וכו':

וזהו שכתב הגמ' איבעי' אימא תוך ז' וכי אישתרי שלל עכו"ם וכו' רק לפ"ז יהי' לכאורה מוכח כהנ"ל דלא אמרינן כיון דאשתרי וכו' וע"ז קאמר הגמרא או דלמא ל"ש דאין זה מוחלט וי"ל כשיטת הרמב"ם:

אבל לעולם אמרינן כיון דאשתרי וכו' וגירס' ישינה נכונה ולפ"ז בתי' השני אין צורך לתי' הרא"ש כלל רק י"ל דגמרא ביקש לידע אי דינו דרמב"ם אמת דלא הותרה שלל עכו"ם בשעת רעבון או לאו ולכן שאל א"א כיון דאישתרי או לאו דאי אמרינן א"כ קשה אי שלל דידהו לא אשתרי מה הבדל יש בין ז' שחלקו לאח"כ ועכצ"ל שלל דידהו נמי אשתרי וקשה הא כתיב כי ירחיב ואיך אתה מוציא לב"ת תוך ז' כיון דשלל דידהו נמי אשתרי ועכצ"ל דלא אישתרי רק בעת רעבון כדעת הרמב"ם: אבל

אי אמרינן דלא אמרי' כיון דאשתרי א"כ אין צורך לדברי הרמב"ם רק כי ירחיב נאמר דשלל דידהו לא אישתרי ומ"מ יש הבדל בין ז' שחלקו לאח"כ כיון דלא אמרינן כיון דאשתרי כהנ"ל ולכך כיון דהו' איבעי' דלא איפשט' פסק הרמב"ם לחומרא בשל תורה ולא כרש"י רק שלל גוים וגם בשעת רעבון לבד דכל ספיקא לחומרא וא"ש ודוק היטב:

ובזה יובנו דברי הפסוקים דשמואל א' דכתיב ויעט העם אל השלל והנה אוכלים על הדם ופירשו המפרשים שלא הניחו הדם לזוב מבהמה ואכלו הבהמה עם דמה וכו' ויגידו לשאול וכו' ויאמר גולו לי אבן ודרשו חז"ל שעשה במה לשמים ויאמר ושחטתם בזה וכו' הוא החל לבנות כו' ופירש"י הוא היה מלך ראשון שנקרב בבמה ע"ש: ויש לתמוה איך תיקן שאול אשמת העם במה שהקדים העם לזבח בבמה עדיין כשיזבחו העם לעצמם ואכלו על הדם ולא גדר בזה דבר ואם מיחה להם בפה שלא לעשות' אין צורך להקמת במה כלל:

וגם קשה להאמין על ישראל שחטאו באיסור חמור דם וכאשר לא ענה לשאול באורים ותומים היה מחפש לדעת בשל מי הרעה הזאת עד שנלכד יהונתן בחטאו או בשגגה בטעמו יערות דבש והלא אשמת העם היה ידוע שעברו על אכילת דם ומה טיבו של חיפוש הזה ולפי הנ"ל יתיישב לנכון דתוס' הקשו לעיל דפרכינן השתא דמרחקי טפי פשיטא דב"ת מותר: והקשה תוס' אדרבה השתא מקרבי דק"ל קדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לע"ל וא"כ יכולין לבנות במות ומקרבי טפי והניחו בקו':

ונראה ליישב דאי אמרינן אף בזמן משכן שילה היו במות מותרות א"כ למה התיר התורה ב"ת דליכא למימר משום דמרחקי היו יכולים להקריב בבמה ועכצ"ל מה בכך סוף סוף לא יביאו קרבנותיו למקדש ועיקר טעם האיסור ב"ת היה כדי שיביאו קרבנותיהם למקדש כדכתיב למען יביאו בני ישראל וכו' פתח אוהל מועד: ואמרינן בגמ' סוף זבחים דר' ישמעאל סבר נחלה ומנוחה זו וזו בירושלים וא"כ בשעת שילה הבמות מותרות ושפיר פריך הגמרא דאתי מתני' כר"י הא לר"י בשעת כניסתן לארץ הבמות מותרות שהי' ת"ם שנה לאחר כן ועכצ"ל מה בכך סוף כ"ס לא יביאו למקדש א"כ כ"ש עכשיו דאין לנו מקדש כלל בעו"ה וא"א להביאו למקדש רק בבמה פשיטא דבש"ת מותר וא"ש:

ולפ"ז אלו הי' כמ"ד בשעת שילה הבמות אסורות י"ל דבאמת דתיכף בביאתן לארץ הותר בש"ת וא"כ ל"ק כל הנ"ל ואי קשה הא כתיב כי ירחיב לרבות' נאמר כי ירחיב ש"מ תוך ז' שכבשו וכו' דהי' משכן בגלגל ובמות מותרות כמבואר במשנה דסוף זבחים פשיטא דבש"ת מותר דלא יביאו שלמים למקדש רק יזבחו בבמות ומה הי' מועיל באסורא משא"כ לאחר שכבשו דהי' אז הבמות אסורות וא"כ הא דנאסר ב"ת כדי שיביאו זבחיהם למקדש קמ"ל דלא הואיל דמרחקי:

אך זה א"א דמשעת שילה במות אסורות אבל התוס' הקשה איך אפשר לומר דאם אמרינן מנוחה ונחלה זה שילה ובמות אסורות א"כ איך הי' מקריב שמואל וא"ל ע"פ דיבור וא"ש פסוקים הנ"ל דודאי ח"ו על עם קדוש שיעשה המרי עון אכילת דם רק הם נטו אחר שלל וחשבו הואיל דשלל גוים אישתרי דידהו לכ"ש וא"כ אין כאן איסור באכילת דם וזהו שנאמר ויעט העם אל השלל והנם אוכלים על הדם וא"כ כי ירחיב איך יתכן כנ"ל לא מיבעי' קאמר אפי' לאחר שכבשו ונאסרו הבמות מ"מ ב"ת מותר ושאול ביקש להוציא טעות זה מלבם מה עשה גלל אבן לבמה ואמר להם ושחטתם בזה הורה להם שהבמות מותרות וזש"ה הוא החל שהוא הי' ראשון להראות היתר דבמות מותרין וא"כ ליכא למימר דנחלה ומנוחה זו שילה רק זו וזו ירושלים וקשה כי ירחיב וכו' ועכצ"ל דלא הותר ב"ת רק לאחר שכבשו קשה השתא שלל גוים וכו' וצ"ל שלל דידהו לא אישתרי וא"ש ודוק זולת זה יש עוד מקום לומר בהך ב' תירוצים דגמ' דלתי' ראשון אמרינן שלל דידהו לכ"ש ובתי' שני אמר שלל דידהו לא אשתרי וגם לעיל במאי קמפלגי ר' ישמעאל ור"ע אי בש"ת נאסר או לא: ונראה דאמרי' בגמ' דקדושין דר"ע ס"ל מושבות הנאמר גבי חדש בכל מקום שאתם יושבים ור' ישמעאל ס"ל לאחר ירושה וישיבה ויש ליתן טעם במאי פליגי: ונראה דבזה פליגי דר"ע ס"ל הך סברא דשלל דידהו לכ"ש וקשה א"כ מושבות ל"ל להורות דחדש אינו אסור אלא לאחר ירושה וישיבה פשיטא השתא שלל דעכו"ם וכו' ועכצ"ל דמושבות אתי לרבות כנ"ל בכל מקום שאתם יושבים ור"י סבר שלל דידהו לא אישתרי וא"כ לולי מושבות היה חדש של ישראל אסור תיכף בביאתם לארץ ואיצטריך מושבות לאחר ירושה וישיבה וא"כ א"ש הנך ב' תירוצים כדרך הגמרא לשנויי אליבא דכולהו תנאי בפרט במחלוקת הזה דלא מוכרע אי הלכה כר"ע או כר"י מבואר בשיטת אחרונים גבי דיני חדש ע"ש:

וגם הא דלעיל א"ש דר"ע אזיל לשיטתו דס"ל שלל דידהו נמי אישתרי וא"כ ל"ל כי ירחיב על ב"ת הא שלל דעכו"ם אשתרי שלל דידהו לכ"ש ואיך יאסר ב"ת וע"כ דכי ירחיב קאי על ב"נ להורות דמקודם לכן נחירתו זהו שחיטתו אפי' בנבילה אינו מטמא ור"י לשיטתו דס"ל שלל של עכו"ם לבד אישתרי א"כ שפיר י"ל כי ירחיב להתיר ב"ת ובתוך ז' שכבשו הי' באמת אסור כי שלל דידהו לא אישתרי: ובזה יש להבין דברי תוס' בפסחים דאמרינן משרת לטעם כעיקר ומכאן אתה דן לכל אסורים שבתורה מה נזיר דיש היתר לאסורו ואין איסורו איסור עולם ומותר בהנאה שאר אסורי' לכ"ש וק"ו לערלה בשתי' וכלאי הכרם באחת ור"ע ס"ל משרת להיתר מצטרף לאיסור וטעם כעיקר ילפינן מגעולי מדין: והקשה התוס' טעם כעיקר לר"ע בנזיר מנ"ל וליכא למילף מכלי מדין דאין היתר לאסורו משא"כ בנזיר ותירצו תוס' דאף כלי יין הוצרכו להגעיל במדין משום נזירים ע"ש ויש להקשות על תוס' למה הקשו מנזיר גריד' ולא הקשו ג"כ מערלה וכלאי כרם דמה לגעולי מדין שכן איסורן איסור עולם ובזה אפשר דלא יהי' שייך תי' התוס' דודאי לא הי' צריכי' להגעיל הכלים מחשש ערלה וכ"כ כי לא הי' נוהג אז במדבר ובמדין ומנזיר ליכא למילף דמה לנזיר שכן היתר מצטרף לאיסור: