יערות דבש – חלק ב – קטע 55

והנה רש"י ז"ל התעורר במה שהיה יעקב מפחד מפני עשו ויחץ את הילדים וכו' ולא בטח בהבטחת השם אנכי אהיה עמך וכו' ותירצו דצדיקים אינם סומכים על הבטחה דאולי יגרום החטא ולכאורה אין מקום לתימה זו וכי היה הבטחה לעולם הלא לא היה רק עד השיבותיך אל האדמה הזאת וכיון שהגיע לחרן פסקה הבטחתו ולכך ירא לנפשו וצ"ל הואיל דכתיב ויעבור את מעבר יבוק ונחל יבוק הוא בגבול עמון כדכתיב בחקת ועמון ומואב הן בכלל כיבוש יחיד כידוע גבי עמון ומואב מעשרין מעשר עני וכו' שפיר ק' דעדיין לא הגיע לא"י ולא נשלם הבטחה וא"ש בשביל שגירר עצמות אביו הואיל והוא רשע חשב דאינו חייב בכבודו וממי למדו ע"כ מאברהם דהניח תרח אביו וצ"ל דס"ל דחרן בכלל א"י וא"כ כך עמון ומואב וא"כ שפיר יעקב שירא לנפשו כי כבר נשלם הבטחתו וא"כ לא יפה עשה שסתם מי גיחון עליון למנוע מים מחיל אשור דהי' לו להבטיח בהבטחו' הנביא ול"ל דלמדו מיעקב דלא בטח כנ"ל דלמ"ש דיעקב כבר נשלם הבטחה ולכך לא הודו לו וא"ש ודוק:

ובאותו ענין בעת הזאת תי' הגאון הנ"ל ז"ל קושי' המפרשים מה שהקשו על הספרי ונכנסו בדחוקים הנה איתא בספרי הביא בילקוט פ' אמור כו' כשם שמעברין את השנה מפני הצורך כך עיברו מפני הטהרה ת"ל בחודש הראשון פסח אל יצא חודש הראשון בלי פסח מה ענין שבת אצל המועדות אלא ללמדך שכל מי שמחלל את המועדות כאלו מחלל כל שבתות וכל המקיים את המועדות מעלין עליו כאלו קיים כל שבתות ומנין ליה"כ שחל להיות בשבת ועשה בו מלאכה שחייב ע"ז בעצמו וע"ז בעצמו ת"ל שבת הוא ויה"כ הוא עכ"ל ולכאורה אין לו פתח ושחר כי מלבד דקשה מה ענין זה לזה אף גם קשה בהא דיליף דלא יצא ראשון בלי פסח עדיין אינו ממעט עיבור מפני הטומאה דמ"ש עיבור טומאה או עיבור מחמת ד"א ומהקרא למדנו דאין מעברין ניסן בניסן אבל לעבר אדר מפני הטומאה לא שמענו כלל ממועט בזה והזית רענן טרח ליישבו בדוחק:

ונ"ל דאיתא בגמרא דפסחים דף ו' ע"א שואלין ודורשין בהל' פסח קודם לפסח ל' יום רשב"ג אומר שתי שבתות וכו' ונכתב ברישא בחודש הראשון והדר בחודש השני אמר רב מנשיא מכאן דאין מוקדם ומאוחר בתורה ומקשים העולם למה לא מקשי תלמודא קו' זו ונכתב ברישא וכו' על הפסוק האיך תלי' בהך דרשב"ג ונ"ל דהכוזרי ויסוד עולם פירשו על הא דצוה הקב"ה למשה ויעשו את הפסח במועדו ס"ד דיתעצל משה בעשיית הפסח אלא דמשה היה רוצה לעבר השנה וצוה הקב"ה למשה ויעשו את הפסח לבל יתעבר ויש להבין למה היה רוצה משה לעבר השנה הא אין מעברין מפני הטומאה ואי על אביב זה לא שייך במדבר דהיה המן ולא הקריבו עומר כלל ולא נהוג דין חדש אי על התקופה הא איתא בילקוט פ' בא אותו שנה דנאמר החודש הזה לכם היה חודש לבנה וחודש תמה שוים וא"כ בשנה ראשונה היה תקופת ניסן בר"ח ניסן בשנה שניה היה י"ב בניסן דאין בין שנות חמה לשנות לבנה אלא י"א ימים וא"כ היה פסח בתקופה חדשה ואין כאן עיבור:

אך לכאורה לא מקשה הגמרא מידי ונכתב ברישא בחודש ראשון י"ל לעולם דמעשה דניסן דמעשיית את הפסח היה מאוחר למעשה דבמדבר דנעשה בחודש השני בשנה שניה וזה היה ניסן שלאחריו וא"ק א"כ שנה שלישית מבעי' די"מ מניסן מנינן ז"א די"ל דהיה שני שנים בין י"מ לפסח הלזה ובשני שנים משום דאין עדיין בתוך שנה שלישי למ"ד יום ואיתא בגמ' דר"ה כל שלא נכנס ל' יום אינו נקרא שנה רק לפ"ז י"ל דמשה שפיר עשה דרצה לעברו ולעולם מפני התקופה וא"ל דא"כ הוי פסח בתקופה חדשה ואין כאן עיבור ז"א דא"א דהיה בשנה שלישית א"כ הוי ב' פעמים י"א והוא כ"ב והוי פסח בתקופה ישנה ויכול משה שפיר לעבר מפני התקופה ולפ"ז בל"ז על הפסוק לא יכול להקשות ונכתוב ברישא הייתי אומר כנ"ל ובאמת הוי אחר שנה שנייה והא דלא חשיב משום דלא הוי ל' יום כנ"ל:

אבל השתא דאמר רשב"ג שתי שבתות קשה מנ"ל ואי דכתיב ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו דלמא התם שאני דמשה היה רוצה לעברו מפני התקופה ועכצ"ל דס"ל דלא הוי רק בשנה שניי' וא"כ ל"ל מפני התקופ' דלא הוי רק י"א ימים ולפ"ז דהי' בשנה שנייה בתחילתו ושפיר קשה לכתוב ברישא בחודש הראשון וכו' וא"ש:

וכדי לבוא לתרץ נקדים גמ' דסנהדרין דף י"ב ע"א ת"ר אין מעברין את השנה מפני הטומאה ר"י אומר מעברין אמר ר"י מעשה בחזקיה מלך יהודה שעיבר את השנה מפני הטומאה בימי אחז אביו וביקש רחמים על עצמו שימחול לו עון זה דכתיב כי מרבית העם רבת מאפרים ומנשה יששכר וזבולן לא הטהרו כי אכלו את הפסח בלא ככתוב כי התפלל חזקיה עליהם לאמר ה' הטוב וכו' ואלא דמעברין למה ביקש רחמים על עצמו שאין מעברין אלא אדר והוא עיבר ניסן בניסן ולית ליה לחזקיה החודש הזה לכם זה ניסן ואין אחר ניסן טעה בדשמואל דאמר שמואל אין מעברין את השנה ביום ל' של אדר הואיל וראוי לקובעו ניסן והוא סבר הואיל וראוי לא אמרי' עכ"ל הגמר':

והרמב"ם בהל' ביאת מקדש הלכה י"ז וי"ח וכבר בארנו שטעה חזקיה שעיבר שנה מפני הטומאה ואין מעברין מפני טומאה ועוד אחרת היתה באותו שנה שעיבר חזקיה ביום ל' של אדר שראוי להיות ר"ח ניסן ועשה אותו החודש אדר שני ולא הודו לו חכמים שאין מעברין ביום זה כמו שבארנו בקדוש החודש עכ"ל הרמב"ם והשיג עליו הכ"מ דבגמ' דסנהדרין משמע לר' יהודה לא ביקש רחמים על שעיבר מפני טומאה אלא דביקש רחמים על דעיבר ניסן בניסן לר' שמעון דלא ביקש על דעיבר ניסן רק מפני הטומאה א"כ יש לתמוה על רבינו האיך כתב ב' טעמים דהוי כמזכה שטרא לבי תרי ע"ש שכתב דכן משמע לי' לרמב"ם מגמ' דבתרתי טעה אבל היא גופ' קשיא מנ"ל לגמ' להרבות בטעות לחזקיה משיח ה' ונראה דלפי דברינו דלעיל דהי' בשנה שנייה וא"כ הדרא קושיא לדוכתא מה מקום עיבור יש כאן אמנם אם אמרינן דמעברין שנה מפני הטומאה שפיר י"ל דחשב משה לעברו והוא דידוע הגי' ישנה בגמרא ר"ע סבר מישאל ואלצפן היו שחל שביעי שלהם להיות בע"פ והיינו כמ"ש הרא"ם ר"ע ס"ל דיום השמיני שהוקם המשכן ומתו נדב ואביהוא היה בשמיני לחודש והיה יום ז' בע"פ והרמב"ם כתב דאפי' אם היו טובלי' לא היו יכולים לעשות הפסח דטבול יום דמת אינו עוש' פסח ואמרי' בגמ' דפסחים לגבי קופץ שונה ומטביל כגון שהיה נשיא חולה וכו' ופירש"י דנשיא שמת כל ישראל חייבים לטמאו' לו והוי פסח הבא בטומאה דנטמאה רוב הקהל דכבר כתבנו לעיל דמשה אמר סבור הייתי אני או אתה לפ"ז משה דידע דבח' ניסן יהיה הקמת המשכן ויתקדש השם ב"ה במכובדים שלו דהיינו לעי מחשבתם הוא או אהרן ימותו וא"כ הוי מת נשי' ויהיה נטמאו רוב הקהל כנ"ל ויהיה פסח בטומאה ולכך חשב משה לעבר השנה ויהיה הקמת המשכן בשמיני לחודש העיבור ויהיה זמן לטהרת כל הקהל עד הפסח וא"ש:

אך לפ"ז י"ל להיפוך מדחזינן דלא עיבר משה ש"מ דאין מעברין מפני הטומאה אם לא שנא' דבאמת היה רצונו של משה לעבר רק הקב"ה עיכב על ידו כי הקב"ה ידע האמת שמשה וגם אהרן נשיא ה' לא ימותו רק זה תלי' אם אמרי' מעברי' ביום ל' של אדר י"ל משה חשב באמת לעברו רק המתין עד יום ל' הואיל ויש חזון לעבר וביום ל' אמר לו השם מבלי לעברו כי אם לעשות הפסח במועדו וכאשר ראה משה כן קידש החודש ניסן ולכך נאמר בא' לחודש הראשון בשנה השנית אבל אי אין מעברין ביום ל' של אדר א"כ קשה למה לא עיבר משה ביום כ"ט אדר ול"ל דהקב"ה מיחה על ידו דהרי דיבור זה לא נאמר רק בא' בניסן ולא בכ"ט:

ובזו יובנו דברי הספרי דאמר מנין שאין מעברין מפני הטומאה דממשה אין ראיה דהקב"ה צוה לו לעשות במועדו ולזה יאמר החודש הראשון לכם וכו' לא יצא חודש ראשון בלי פסח והיינו דאין מעברין ניסן בניסן כנ"ל וא"כ קשה למה לא עיבר משה בכ"ט באדר כנ"ל ועכצ"ל דאין מעברין מפני הטומאה ובזה יובן דברי הרמב"ם הנ"ל לולי שטעה חזקי' וסבר דמעברין ביום ל' של אדר לא היה בא לכלל טעות לעבר שנה מפני הטומאה דמשה יוכיח דלא עיבר מפני כך אבל בחשבו דמעברין ביום ל' אדר סבר דבאמת משה ביקש לעבר והמתין עד יום ל' ואז נצטווה לעשות הפסח במועדו ולכך עבר מפני הטומאה וטעות אחד גורר את חבירו וא"ש אך יש לפקפק דהך ראי' מחדש הראשון וכו' שלא יצא ניסן בלי פסח אין ראיה רק שלא לעבר ניסן בניסן בשלשים של אדר עדיין י"ל דמותר לעבר כדמשמע בגמ' דאין מעברין ניסן בניסן מ"מ י"ל דמעברין ביום ל' של אדר וא"כ עדיין י"ל דמשה ביקש לעבר בל' של אדר כהנ"ל וכו':

אך לכאורה מוכח דכל הקרא לא בא למעט רק שלשים של אדר דבעל התרומות פסק כל מצות נוהגות באדר ראשון ולא באדר שני כגון תענית משה ונדר להתענו' באדר וכדומה הנ"ל נוהג בראשון דראשון עיקר והשני תוספת רק במגילה הקרא ממעט אותו דכתיב שנית והמג"א פקפק עליו ודעתו דשני עיקר וראשון תוספת ולשיטת ת"ה קשה א"כ איך ס"ד לעבר ניסן בניסן כיון שכבר קדשו ב"ד ניסן ודאי דאין בידם להחזיר שופרא מעיקרא וכבר קידשו החודש ואם יעברו יהיה כאן שני ניסן ניסן ראשון וניסן שני ואם הראשון עיקר מה יועיל בעיבורם עדיין יהיה מצות הפסח נוהג בראשון ועדיין ליכא אביב או תקופה או טהרה מטומאה ופשיטא דאין לעבר בשלמא לשיטת המג"א ניחא דבעבורם ינהגו כל המצות בניסן שני אבל לפי מה דפסקינן בש"ע הל' תענית כת"ה קשה ועכצ"ל דעיקר קרא בא למעט ביום ל' של אדר ועדיין לא קרא הב"ד שם לניסן ושפיר ה"א דיעברו ויהיה הראשון אדר שני והשני ניסן:

אך י"ל דלעולם אצטריך קרא לניסן בניסן גופי' והיינו כראב"צ דאמר אם לא נראה בזמנו אין הב"ד מקדשין אותו וא"כ איירי כשאדר מלא ולא קידשו הב"ד חודש כלל ולא נקרא שם לניסן עליו והוא בתוך החודש יהיה הב"ד רשאין לקרות לחודש הזה שם א"ש ואח"כ ניסן כדי שיבא הפסח בזמנו קמ"ל דלא הואיל וכבר הגיע ניסן ממילא אבל לת"ק דראב"צ דלעולם צריך קידוש ב"ד קשה שפיר כנ"ל:

והנה ענין מחלוקתם פירשו המפרשים הוא זה דת"ק סבר דהתורה מסרה חדשים לב"ד וכל זמן שלא יקדשוהו אפי' החודש מלא מבלי ספק אין שם חודש עליו טרם אשר פי הב"ד יקבוהו וראב"צ סבר התורה מסרה לב"ד להבחין בין מלא לחסר וע"פ דבריהם יהיה אבל כל שנמל' חודש א"צ עוד לקידוש ב"ד ואמרי' בגמ' דקדושין פ"ב מכדי שבת חובת הגוף וכו' ל"ל מושבות ומשני הואיל ובעניינא דמועדות כתב ה"א דבעי קידוש ב"ד כמועדות פירש"י דהיינו קידוש החודש ובהן תלויות מועדות קמ"ל דלא וזה יתכן דהכל תלי' בקידוש ב"ד אפי' מלא אבל ראב"צ דס"ל במל' א"צ קידוש ב"ד וא"כ שבת הוא כל עולם מלא כי ששת ימי המעשה לא ישבותו לא ישנו סדרם תמידין ואין כאן מקום טעות:

ובזה א"ש דברי הספרי הנ"ל דעיקר קושייתו דאמר למה נכתב שבת אצל פ' מועדות הוא משום דיש כאן מקום טעות דיהיה צריך קידוש ב"ד ואם אמרי' כראב"צ אין כאן מקום טעות כנ"ל ולק"מ אבל השתא דהוכיח מקרא החודש הראשון ועשית פסח דאין מעברין ביום ל' של אדר קשה מנ"ל דלמא עיקר קרא על ניסן בניסן קאתי וא"ל היאך ס"ד לעבר ניסן בניסן הא כבר קראו שם וא"כ מה יועילו בעיבורם כנ"ל לשיטת ת"ה ז"א דאיירי בחדש מלא ולית כאן קריאת שם ועכצ"ל דלא כראב"צ ולעולם צריך קידוש וא"כ שפיר יש מקום טעות בשבת כנ"ל וקשה למה נכתבו וכו' ומשני וכו'.

והנה הרמב"ם בהל' קידוש החודש פסק הרי שלא באו עדים שראו הלבנה בזמני ועיברו ב"ד החודש ואח"כ כאשר עבר הפסח באו עדים ואמרו ראינו בזמנו אם עמדו בדבריהם חודש חסר למפרע אע"פ שאכלו ביום ראשון של פסח חמץ ע"ש וקשה מהא דאמרי' בפ"ק דר"ה אדר הסמוך לניסן א' מלא וא' חסר הא דתנן על ניסן מחללין את השבת לא לחלל שבת ולעברוהו ומשני אי דאיקלע יום ל' בשבת ה"נ אלא הב"ע דאקלע יום ל"א בשבת דמצוה לקדש ע"פ הראי' וקשה לרמב"ם מאי קושי' היאך יעברו את החודש היום או מחר לאחר זמן פסח יבואו עדים שראו הלבנה בזמנו ויהי' החדש חסר למפרע ויהיו כל ישראל מקולקלים במועדות ובאכילת חמץ ונראה ליישב דקשה בגמ' דמשני מצוה לקדש ע"פ הראיה תינח לת"ק לראב"צ מא"ל דבחודש מלא אין מקדשין אותו כלל וכי יהיה המשנה על שני חדשים מחלל שבת דלא כראב"צ:

לכן נראה דודאי לכאורה יפה תמה על הרמב"ם כיון דקיי"ל אתם אפילו שוגגים אתם אפילו מזידים איך יעלה על דעת אח"כ בביאת עדים יהיה מעשיהם למפרע בטל אבל באמת י"ל אף הרמב"ם היה מודה בזה אלו היה החודש מלא צריך קידוש ב"ד וא"כ ב"ד הוא דקבעו ליה וכחם יפה שאפי' אלף עדים אינם יכולים לבטל דבריהם כדכתיב אתם וכו' אבל כיון שחודש מלא א"צ קידוש ב"ד כלל כראב"צ ולא עשה הב"ד בזה שום מעשה אח"כ כשבאו עדים החודש למפרע מקודש וחסר וזה ברור וא"כ ודאי לראב"צ לא מקשה הגמ' מידי ופשיטא דמדמחללין שבת אם יבואו עדים אח"כ יהיה למפרע אוכלים חמץ בפסח כנ"ל רק לת"ק דס"ל לעולם מקדשין וא"כ אין כח ביד עדים למפרע שפיר קשה לעברינהו ולא לחלל שבת דברור דהך על שני חדשים מחללין וכו' דברי הכל היא ולית בי' מחלוקת ומשני הגמרא דאף לת"ק ניחא דמיירי דאקלע יום ל"א בשבת דמצוה לקדשה וכו' דלת"ק הכל צריך קידוש ואפילו מלא וא"ש ואמרי' בגמ' דחולין שבת ויה"כ ס"ד דלא הוי איסור בת אחת דשבת מקבע קביע וקיימא ויה"כ ב"ד הוא דקביעי ליה ודחי הגמ' סוף סוף השתא הוא דקביעי ליה ב"ד בהדי הדדי קאתי ע"ש בפ' ג"ה והנה ודאי אי היה ר"ח חסר א"ש דתרוייהו בהדדי כקושי' סוף סוף וכו' אבל אם אלול מעובר א"כ יה"כ תלוי ועומד דאולי אחר יה"כ יבאו עדים ויהיה החודש מעובר חסר וא"כ יהיה יה"כ בע"ש וא"כ שבת קבוע וי"הכ תלוי ברפיון:

ובזה יובן דברי הספרי הנ"ל דבלא זה לא היה יכול לשאול מנין לשבת וי"הכ שחייב ב' מה"ת ב' הא שבת קדמה כנ"ל דאולי יבאו עדים וכו' אבל השתא דהוכחנו לעיל דלא כראב"צ רק אפילו חודש מלא צריך קידוש ב"ד וא"כ ליתא לדינא דרמב"ם ואין כח ביד עדים לאוסרו כנ"ל ושפיר איסור בבת אחת ושפיר שאל מנ"ל דחייב באיסור בת אחת כמ"ש המפרשים בחולין דאיצטריך קרא שבת היא וכ' דחייב ב' על איסור בת אחת וא"ש ודוק:

אשא ידי לאל חי שזכני לברך על המוגמר ח"י דרשות הללו:

ולסיומא מדי דברי בו זכור אזכרנו מה ששמעתי מפיו הקדוש ז"ל פי' על הפיוט במוסף ר"ה בסדר זכרונות וז"ל זכר החיים עד כמה הם חיים. הן למות אם לחיים חי חי יזכור ולכאורה דברים קשים להבין והפי' על הפייט נכנס בדחוקים למאוד והגאון הנ"ל ז"ל אמר בדרך פשוט:

כי ידוע מ"ש הפסוק מאת ה' לא תצא רעה א"כ י"ל כך כי שנותיו של אדם קצובים ע' שנים וכאשר נגזר גזר דינו של א' למעט משנותיו ח"ו לא נאמר לשון מיתה ח"ו כי מאתו לא תצא רעה רק נכתב ונחתם לו זה יחיה ארבעים שנה זה חמשים זה שמונים אבל לשון מיתה לא נזכר כי מאת ה' לא תצא רעה.

וזהו פי' הפסוק זכר החיים עד כמה הם חיים הן למות אם לחיים חי חי יזכור וא"ש: לתשלום לשלשים דגבורה הבאתי על מזבח הדפוס זה הדבר מה שמצאתי באמתחתי מכ"י הקודש דברים חדודים ונחמדים קצת מהדרשה מ"ש בק"ק מיץ יע"א בשבת הגדול:

אמרינן בגמרא ריש חולין לעולם שוחטין מאי לעולם שוחטין אמר רבה ר"י הוא דאתמר כי ירחיב ה' את גבולך לא בא הכתוב אלא להתיר להם בשר תאוה דבשר היה במדבר נאסר להם יכול עכשיו שגלו יחזרו לאיסורו הראשון קמ"ל לעולם שוחטין ופריך הגמרא ומה כשבאו לארץ דמרחקי למשכן הותר להם כו' עכשיו דמרחקי טפי לכ"ש אמר ר"י ר"ע היא דאמר כי ירחק ממך לא בא הכתוב אלא לאסור להם בשר נחירה דבמדבר הותר להם נחירה כשבאו לארץ נאסר ויכול עכשיו יחזרו להתירו הראשון קמ"ל לעולם שוחטין במאי קמפלגי לר"ע בשר תאוה לא אשתרי לר"י בשר נחירה לא אשתרי.

עיין בתוספות דהקשה דלמא לא פליגי ותרווייהו אמת ע"ש.

והרמב"ם בהל' שחיטה פסק במדבר היו יכולים ישראל לנחור כדרך העכו"ם ולאכול אבל אם היו שוחטין לא היו רשאים לאכול אלא כבשר שלמים כדכתיב ואיש אשר ישחט ואל פתח אוהל מועד לא הביאו ונכרתו כו'. כשבאו לארץ הותר להם בשר תאוה ונאסר להם בשר נחירה וקשה בגמרא אמרינן דר"ע ור"י פליגי והוא קיבץ שני דעות יחד באיסור ב"ת והיתר ב"נ וזהו נגד הגמ' דמשמע שם דלא נשא התורה לשבת אותם יחדיו:

תו קשיא על הרמב"ם דמבעיא ליה התם אברי בשר נחירה שהכניסו ישראל עמהם לא"י מאי מי אמרינן כיון דאשתרי אשתרי או לא אמרינן אימת אלימא בשבע שכבשו ובשבע שחלקו השתא שלל עכו"ם אשתרי דתנן ובתיהם מלאים כל טוב אפי' קדלי דחזירי שלל דידהו לכ"ש אלא לאחר שכבשו וחלקו ואב"א לעולם תוך שבעה שכבשו כי אשתרי שלל דעכו"ם שלל דידהו לא אשתרי עכ"ל והרמב"ם בהלכות מלכים פסק חלוצי צבא כשיכנסו לגבול מותרים לאכול מן השלל נבילות וטריפות:

מפי השמועה למדנו בתיהם מלאים כל טוב אפי' קדלי דחזירי בד"א כשירעבו ויצמאו ואין להם מה לאכול וכו' וע"ש:

והקשו כל חכמי לב א"כ מאי קאמר הגמרא השתא שלל דעכו"ם אשתרי שלל דידהו לכ"ש הא זה לא הותר רק בעת רעבון וספיקא דגמרא אי אשתרי בשר נחירה לגמרי כמו קודם ביאתם לארץ ומותר לאכלו אפי' על השובע ופשוט:

וגם קשה מנ"ל לרמב"ם זה לחלק כנ"ל דבגמ' סתמא קאמר אפי' קדלי דחזירי ולא חילק בין שעת רעבון או לאו ועיין ברמב"ן על התורה גבי געולי מדין מבואר דלא כוותיה ע"ש:

ונראה לתרץ הכל ראשון הרמב"ם בהל' שחיטה הנ"ל והוא דרש"י פי' לר"י דנאסר בשר תאוה מקום איסור בתורה הוא מה דכתיב ואיש אשר ישחט ואל פתח אוהל מועד לא הביאו וכו' וכ"כ הרמב"ם הנ"ל דילפינן מהך קרא דאתא להורות ב"ת וכ"ה להדיא בברייתא דת"כ והביאו רש"י בחומש ובקושי' התו' דהקרא אתי לאסור קדשים בחוץ כבר תירצו המפרשים דתרתי ש"מ: