יערות דבש – חלק ב – קטע 53

והנה הרשב"א ותוס' סברו הא דאמרינן דיש לסמוך גאולה לתפלה בערב היינו לשיטתו דת"ע חובה אבל לפי דקיי"ל דת"ע רשות א"צ להסמיך גאולה לתפלה בערב ולפ"ז אין תפלת ערבית קבע אלא חובה ואם כן אין לתפלת הערב זמן קבוע אלא דלכתחלה זמנה כל הלילה ולפ"ז יתכן שפיר לומר לישנא אין לה קבע:

והן הן דברי הגמ' דבס"ד היה המקשן סבור כמ"ד דתפלת ערבית חובה וא"כ לכתחלה יש לה זמן קבוע עד חצות כדי להסמיך גאולה לתפלה כנ"ל ופריך שפיר דהל"ל זמנה כל הלילה דהיינו בדיעבד ולא הוי למימר אין לה קבע כי באמת יש לה זמן קבוע עד חצות להסמיך גאולה לתפלה כנ"ל וע"ז משני הגמ' דאתיא כמ"ד תפלת ערבית רשות וא"כ א"צ להסמיך גאולה לתפלה ולכתחלה אין לה קביעות זמן כלל ושפיר קתני לישנא דאין לה קבע ואתי שפיר דברי הברייתא הנ"ל וגם הרמב"ם ז"ל אתי שפיר שניהם צדקו יחדיו:

אמנם כ"ז לרבנן דס"ל ק"ש של ערבית עד חצות אבל לר"ג דס"ל ק"ש של ערבית עד שיעל' ע"ה א"כ עדיין י"ל ת"ע חובה והא דקתני לישנא ת"ע אין לה קבע שפיר קתני דהא אף ק"ש זמנו כל הלילה וא"כ כל הלילה יוכל להסמיך גאולה לתפלה ובזה נחלקו ר"י ור"ג דלשון המשנה ת"ע אין לה קבע היה מקובל בידם כנודע מ"ש שהיה מסורת להם המשניות ומאנשי כה"ג וכבר נחלקו במשמעו' דמתניתין כמה פעמים:

ולכך ר"י דהוא חכמים דר"ג כנודע דס"ל דק"ש ש"ע ע"ח לדידי' קשה קושית הגמרא כנ"ל ועכצ"ל ת"ע רשות ולכך אמר ח"ע רשות אבל ר"ג ס"ל דק"ש ש"ע זמנו עד שיעלה ע"ה א"כ י"ל ת"ע חובה ולישנא דמתני' דקתני ת"ע אין לה קבע אתיא נמי שפיר דבאמת אין לה קביעות זמן בלילה כי אף ק"ש זמנה כל הלילה ולכך ס"ל לר"ג תפלת ערבית חובה וא"ש ודו"ק:

אמר לו המתין עד שיכנסו בעלי תריסין לבה"מ כו' עמד השואל ושאל ת"ע רשות או חובה כו' אמר ר"ג כלום יש אדם שחולק עלי בדבר הזה אמר לי' ר"י לאו וכו' ע"ש ולהבין דלמה שינה ר"י מילתי' ואמר חובה במקום דס"ל באמת שהוא רשות ודבר זר הוא חלילה שר"י היה מחניף לר"ג ואין לומר דבאמת חזר ר"י מדבריו הלא אנן פסקינן כר"י דת"ע רשות א"כ ודאי דלא הדר ביה ומה טיבו של תשובה זו שהשיב ר"י לאו:

ונראה דהרמב"ם פסק בהלכות ת"ת פרק רביעי הל' ז' אין שואלין מעומד בבה"מ והרמ"א חולק עליו מהא דאמרי' בבכורות דף ל"ו דר"צ הוי ליה בוכרא רמא ליה שערי בסלא כו' אתי לקמיה דר"י אמר כלום חלקנו בין חבר לע"ה אמר הן כו' אתא לקמיה דר"ג אמר לא ע"ש עד שעמד השואל כשנכנסו בעלי תריסין ושאל כלום חלקנו בין חבר לע"ה ע"ש מזה הוכיח הרמ"א דלא כהרמב"ם דמוכח דשואל מותר לעמוד ותי' מהר"י השואל בב"המ דרך הלכה ופלפולא צריך לישב כשאר בני בה"מ אבל השואל דבר לעצמו בבה"מ להורות לו הלכה למעשה הוי כבעל דין דצריך לעמוד לשמוע דינו עכ"ל והרא"ש הביא בשם גאונים בהא דקיי"ל ת"ע רשות הקשו למה אמרינן גבי ר"ח טעה ולא הזכיר ר"ח בת"ע אין מחזירין אותו ואמרו הטעם לפי שאין מקדשין את החדש בלילה ל"ל האי טעמא תיפוק ליה דרשות הוא וכהנה הקשו כמה קושי' לכן תי' הגאונים דהא דאמרינן ת"ע רשות היינו למאן דלא צלי כלל מעולם אבל אם כבר צלי חד זימנא כבר חל עליו תיקון יעקב והוקבע ת"ע לחובה ולפי זה אם רשב"י שאל דרך הלכה יתכן עליו שפיר הך פלפולא דר"ג ור"י אי רשות אי חובה אבל אי רשב"י שאל זה למעשה דנפשיה להורות לו א"כ איך שייך לפסוק ולומר לו שהוא רשות וכי ס"ד דרשב"י לא היה מתפלל כל ימיו אף פעם אחד ת"ע ואף אם רשות הוא מ"מ הוא מצוה ומסתמא לא ביטל רשב"י ממצוה כזה וא"כ כבר הוקבע עליו לחובה וזהו כונתו של ר"י דלכתחלה כששאל השואל לר"י בביתו היה ר"י סובר דהשואל שאל דבר זה דרך הלכה אם רשות הוא או חובה והשיב לו ר"י דרשות הוא והיינו למי שלא התפלל עדיין ת"ע כל ימיו אמנם בבה"מ בראותו דעמד השואל ושאל וא"כ הוכיח ר' יהושע בע"כ דרשב"י שאל לנפשיה למעשה דאי ס"ד להלכה לא היה לו לעמוד אלא ע"כ לעצמו שאל ואצלו בודאי חובה כנ"ל דודאי כבר היה מתפלל רשב"י פעם אחד והוקבע לחובה כנ"ל ומש"ה כשאמר ר"ג כלום יש אדם שחולק עלי בדבר הזה אמר לאו כי בדבר הזה ודאי אין חולקין עליו וא"ש והבן:

אמר ליה ר"ג לר"י והלא משמך אמרו לי שהוא רשות יהושע עמוד על רגליך ויעידו בך כו' וכבר הרגישו בזה תוס' ושאר מפרשים וכי בדינא אזיל עמו שא"ל עמוד כמו גבי ב"ד שצריך לעמוד בקבלת עדים ונכנסו בדחוקים לפרשו ומקומו בסנהדרין בעובדא דינאי מלכא ושמעון ב"ש ע"ש בתו' ובירושלמי בבכורות דף ל"ו:

אמנם נראה דר"ג א"ל לעמוד להוכיח מהאי דינא דב"ד צריך לעמוד דטעה בדברי רשב"י הנ"ל כי הביאו בתוס' בשם הירושלמי דבשאלות הלכות ואגדות צריך לעמוד דכתיב ועמדו שני אנשים מהרבוי מוכח דצריכים לעמוד והרמב"ם דחה דברי ירושלמי הנ"ל ולהבין נראה כך דלכאורה צריך לבאר דקאמר מדכתיב ועמדו בוי"ו לרבות השואל בהלכות וכו' ולכאורה צריך להבין דהרי צריך לכתוב ועמדו בוי"ו דהיינו על ב' אנשים:

אמנם בפ' שבועות העדות מוקי חד מ"ד להך קרא דועמדו ב' אנשים בבעלי דינים וחד מוקי להך קרא בעדים ע"ש והנה להך דמוקי ליה בבעלי דינים שפיר קשה דה"ל לכתוב ועמד אשר לו הריב וממילא נשמע דבשניהם איירי דלכל חד אשר לו הריב כמ"ש התוס' שם וע"כ קרא דועמדו קאי אעדים ולכך הרמב"ם ז"ל דחה דברי ירושלמי מהלכה דס"ל כהך מ"ד דהקרא מיירי בעדים ולא מוכח מידי מדברי הירושלמי הנ"ל:

והן הן דברי ר"ג דהוא הבין הדבר דר"י הוכיח מעמידתו דרשב"י דהיה שואל למעשה דנפשיה מחמת עמידתו כנ"ל וע"ז אמר ר"ג לר"י טעית אתה בדבר זה עמוד על רגליך וכו' להורות לו כי זה הוא מעשה בכל יום דבעל דין צריך לעמוד וא"כ קאי הקרא אבע"ד וקשה ל"ל הוא"ו דועמדו אלא לרבות הלכות ואגדות כדברי הירושלמי הנ"ל ויפה עשה רשב"י שעמד בשאלתו להלכה ואתה סותר את דברך והבן:

אמר לו ר' יהושע אלמלא אני חי והוא מת יכול החי להכחיש את המת עכשיו שאני חי והוא חי כו' ע"ש וצריך להבין כי ח"ו לומר על ר"י שיכחיש דבריו ואם היה רוצה להכחישו גם עכשיו היה יכול להכחיש כפי מה דקיי"ל עד מפי עד הראשון נאמן ורשב"י היה עד מפי עד שהי' ר"י נאמן נגדו ויש לכאורה להבין ולדקדק בזה אמנם דלפי מה דאמרינן בגמרא דשבועות הנ"ל להך מ"ד דברייתא מוקי להך קרא דועמדו ב' אנשים אעדים ואשר להם הריב אבע"ד וא"כ זה וזה אית להו דהבע"ד צריך לעמוד וגם דועמדו ב' אנשים אינו מיותר דאצטרך דמוסב על העדות שהם רבים כנ"ל וכדברי המפרשים ונדחים דברי הירושלמי ונדחים נמי דברי ר"ג ושפיר יוכל לקרות כדבריו של ר' יהושע רק בזה אי רשב"י לא היה שם שייך שפיר הפלפול הנ"ל בדברי רשב"י איך היה השאלה אם להלכה או למעשה איך היה כונתו אבל עתה כיון דרשב"י היה שם נמצא היה זה הפלפול ח"ו בגדר פלפול של הבל דהרי יכול לשאול את פיו הקדוש איך היה כונתו אם להלכה או למעשה:

וזהו היה דבריו של ר' יהושע אלמלא אני חי והוא מת היה יכול להכחישו ויכולתי לומר כסברת הרמב"ם דאין נשאלין מעומד מסתמא כונתו היה למעשה כנ"ל ומקרא דועמדו אין ראיה דאף דהבע"ד צריך לעמוד מוקי קרא בתרוויהו בבע"ד ובעדים כנ"ל:

אבל עכשיו שאני חי והוא חי איך יכול לפלפל ולהתוכח איך היה כוונתו להלכה או למעשה הרי הוא זה בגדר פלפול של הבל דהרי אף דהוכרח מכח עמידתו דהי' למעשה מ"מ אם יענה ויאמר הוא שכוונתו היה להלכה אין אני יכול להכחישו א"כ גם לי ולך אין ראיה והבן:

היה ר' גמליאל יושב ור"י עומד על רגליו עד שרננו כל העם כו' ולהבין דמה ביקש ר"ג בזה וי"ל דרצה להוכיח לו בזה דת"ע חובה כי ידוע מ"ש חז"ל דאברהם תיקן תפלת שחרית שנ' וישכם אברהם בבוקר אל המקום אשר עמד שם ואין עמידה אלא תפלה והמפרשים הקשו דאדרבא מזה מוכח שתיקן תפלה אחרת מנחה או מעריב דהמשמעות הוא כך שהשכים אל המקום אשר עמד שם כבר ועמידה זו תפלה וע"כ מוכח דהתפלל מנחה או ערבית דהמלאכים היו באים אל אברהם ואח"כ כתיב ואברהם הולך עמם לשלחם כו' ואברהם עודנו עומד לפני ה' ואח"כ כתיב וישכם כו' וע"כ היה מנחה או ערבית ואם נאמר דיליף מפשטיה דקרא מן וישכם אברהם וכו' הוא תפלה כמ"ש תוס' א"כ ל"ל לסיים ואין עמידה אלא תפלה וביותר הקשו הא דאמרינן בפסחים מכדי חמץ מו' שעות ולמעלה אסור נבדוק בשית וכ"ת זריזים מקדימי' ונבדוק מצפרא דתנן כל היום כשר למילה אלא שזריזים מקדימים למצות שנא' וישכם אברהם וכו' ופירש"י דחזינן שלא הקדים יותר מצפרא וקשה מה ראיה דאין מקדימין יותר מצפרא דלמא מש"ה לא הקדי' אברהם כיון דעמידה הוא תפלה והיה תפלת שחרית וא"כ לא היה אפשר לו להקדים יותר מצפרא דכי יתפלל תפלת שחרית וק"ש בלילה ולכאורה הדברים נכונים ומשולל הבנה:

ונראה כך דודאי עמידה זו היה כדכתיב ואברהם עודנו עומד לפני ה' וכתיב ויבא אברהם סדומה בערב ולמעלה מיניה כתיב ואברהם הולך עמם לשלחם וכמ"ד זו כניסה זו ביאה.

ובזה יובנו דברי הש"ס דברכות וש"ס דפסחים דהנה הרמב"ם בהל' תפלה פסק דמדאורייתא חייב אדם להתפלל בכל יום והיינו פעם א' בכל כ"ד שעות ואין לה זמן קבוע מדאורייתא רק האבות תקנום ג' זמנים שחרית ומנחה וערבית והנה לפי"ז דבכל מעל"ע הוא זמן תפלה אחת מדאורייתא ומזריזין ומקדימין למצות נמצא מן הראוי ויתכן להתפלל תפלה דאורייתא בשחרית וא"כ קשה מאי קאמר הש"ס אברהם תיקן תפלת שחרית מדהוא התפלל תפלה בשחרית דלמא הוא היה מתפלל תפלה המוטלת עליו מן התורה ומנא ידעו עדיין שהוא תיקן תפלת שחרית אמנם כ"ז הוא אי לא התפלל כבר ערבית אז היה חיוב עליו להתפלל תפלה דאורייתא אבל אם כבר היה מתפלל תפלת ערבית א"כ אין חיוב עליו להתפלל בשחרית מדאורייתא ואעפ"כ היה מתפלל שחרית אז מוכח שפיר דתיקן ת"ש:

ובזה יובן הגמרא דברכות דודאי עיקר הלימוד שאברהם תיקן ת"ש ילפינן מפשטיה דקרא וישכם אברהם בבוקר והיינו שהתפלל כמ"ש התוס' בפ' הכונס רק דקשה קושי' הנ"ל דלמא היה מתפלל תפלה המוטלת עליו מד"ת לכן באו חז"ל כמתרץ אשר עמד שם ואין עמידה אלא תפלה וזה היה בערב כנ"ל וא"כ כיון דכבר היה מתפלל בערב תפלה דאורייתא ולמה היה מתפלל שוב בשחרית שהרי כבר יצא י"ח א"ו מוכח שתיקן ת"ש וא"ש:

ובזו יובן ג"כ דברי הש"ס בפסחים דע"כ מוכח הפי' דזריזין מקדימין אינו אלא מצפרא דאי ס"ד מקודם לכן קשה ל"ל אשר עמד שם דהא מפשטיה דקרא מוכח שתיקן ת"ש כנ"ל וא"ל דהיה מתפלל עכשיו תפלה המוטלת עליו מד"ת כנ"ל ז"א כיון דזריזין מקדימין מקודם לצפרא בוודאי היה אברהם מן הזריזין ולמה המתין עד שחרית א"ו דבאמת דכבר היה מתפלל תפלה דאורייתא ועכשיו היה מתקן ת"ש וא"כ ל"ל אשר עמד שם א"ו דזריזין אינן מקדימין אלא מצפרא ומש"ה איצטריך קרא אשר עמד שם כנ"ל ודברי הש"ס נכונים הם דשפיר מוכח מקרא וישכם וכו' ואל המקום אשר עמד שם דהיה למד שם מקודם כמ"ש וא"כ הדרא קושיא לדוכתי' דלמא זריזין ומקדימין מאורתא דקרא אשר עמד שם אינו מורה כלל על התפלה וא"כ ת"ע חובה להתפלל דמתחלת הלילה חל עליו זריזות המצות תפלת דאוריי' והמפרשים פירשו דהא דאמרי' אין עמידה אלא תפלה היינו משום שאינו נופל האי שם עמידה אלא אתפלה כיון שהוא צריך להיות תמיד בעמידה משא"כ תלמוד תורה כיון דבישיבה נמי מותר לא יתכן עליו לומר שם עמידה.

והנה כולם הקשו מפני מה באמת תפלה דוקא בעמידה ותורה אף בישיבה הלא בתרווייהו השכינה שורה ומתרצים כך דבתפלה השכינה קדמה ואתיא דכתיב דרשו את ה' בהמצאו כו' ומש"ה אסור לישב כיון דשכינה פה מקדם משא"כ בת"ת השכינה בא אחר שעוסקים בה כדכתיב אז נדברו כו' ויקשב ה' וישמע ועיין בגמ' דברכות והוא בא בגבולם ולכך מותר לישב כדפסקינן ודברים של טעם הם ולפ"ז הסברא נותנת מי שעומד בתוך ד"ת פשיטא דאסור לישב אח"כ כיון דהשכינה כבר פה:

וזהו הטעם שהניח ר"ג לעמוד לר"י דר"י עמד בתוך ד"ת כדאמרי' עמד ר' יהושע וא"כ אסור לישב אבל ר"ג היה יושב מתחלה לא הוצרך לעמוד כנ"ל:

ולפ"ז י"ל דהפי' הפסוק אשר עמד שם ד"ת היה כנ"ל וא"ל ד"ת יוכל להיות בישיבה ז"א דאיתא במדרש ואברהם עודנו עומד לפני ה' תיקון סופרים הוא שהשכינה היה ממתנת על אברהם וא"כ הוצרך לעמוד אפי' בד"ת וזהו הפי' אל המקום אשר עמד שם מוסב על הנ"ל מ"ש ואברהם עודנו עומד לפני ה' ע"ש במדרש:

וזהו שאמרו ר"ג היה יושב ודורש ור"י היה עומד ועכצ"ל היכא דשכינה קודמת אסור לישב בד"ת וא"כ י"ל דהפסוק אשר עמד שם פירושו בד"ת כנ"ל ואין כאן הוכחה דזריזין מקדימין מצפרא כנ"ל כיון דאשר עמד שם לא קאי אתפלה אלא אד"ת והדרן לסברת חוץ דזריזין מקדימין הוא מאורתא כמש"ל למה לא השכל מחייב לזה וא"כ ת"ע חובה דחל עליו מצוה דאורייתא כנ"ל וא"ש:

ובזה יובן נמי קצת למה דוקא שאל רשב"י שאל' זו דלפי דרש דר"ג הנ"ל א"ש דזריזין מקדימין מאורתא ות"ע חובה. כמש"ל אך זהו לסברת הרמב"ם הנ"ל דתפלת היום דאורייתא אמנם לסברת הרמב"ן דאינה מדאורייתא כלל רק האבות תקנום אברהם שחרית יצחק מנחה יעקב ערבית א"כ ל"ל המקדימין כנ"ל:

והנה הוכחת הרמב"ן דאינה מדאורייתא נפקא ליה מהא דאמרי' רשב"י וחביריו היו מפסיקין לק"ש אבל לא לתפלה ואי ס"ד דתפלה דאורייתא מאי אולמא הך מהך ולכן בא רשב"י דביקש לידע באמת אי תפלה דאורייתא כסברת הרמב"ם וא"כ צריך להפסיק בו או כסברת הרמב"ן דאינו דאורי תא כלל ולזה שאל ת"ע רשות או חובה א"א חובה א"כ יופשט דינו דע"כ ת"ע חובה ודאורייתא והחוב היינו מטעם דזריזין מקדימין כמש"ל בדברי ר"ג ואם רשות ע"כ דרבנן כנ"ל וא"ש וק"ל:

אמרו חכמי' עד מתי נצערי' וניזל בר"ה דאשתקד צערי' בבכורות במעשה דר' צדוק צעריה והשתא צערי' ליה וכו' ע"ש. ולכאורה יש להבין למה תפסו חז"ל דוקא אהנך ג' שראוי להעבירו לר"ג מנשיאותו על שצעריה לר"י בשביל טעם א' או ב' נמי היה יכולים חז"ל לומר כן ונראה דהכא בפ"ק דיבמות מקשי' אהא דתנן מקום שנהגו לעשות מלאכה בט' עושין ובמקו' שנוהגין שלא לעשות אין עושין וכו' ואמאי איקרי כאן לא תתגודדו לא תעשון אגודות אגודות ומשני דהרואה אומר מלאכה הוא דלית ליה ומקשינן אהא דתנן הרוצה לעשות כדברי ב"ש עושין וכדברי ב"ה עושין ה"נ ע"ש וביקש המג"א בהל' פסח לומר דהתם למסקנא קאי הך דמלאכה דלית ליה ואמרו דיש חילוק בין עיר א' לב' עיירות אבל בעיר אחת בנדון דכוות' אסור:

והנה לפי דברי ב"י בא"ח ס"ס תרכ"ד יש מחמירי' לעשות י"הכ ב' ימים וכו' ע"ש באר היטב ולא חיישינן משום לא תתגודדו דהוי בב"ד א' ובעיר א' ועכצ"ל כתי' קמא התם מלאכה הוא דלית ליה ולכאורה מוכח מהש"ס כב"י כי לפי תי' הגמרא דחלקוהו בין עיר א' לב' עיירות לכאורה קשה מהא דאמרו חז"ל בט' באב ת"ח לעולם בטילים וא"כ אף בעיר א' הוי אגוד' דע"ה עושי' מלאכה ות"ח אין עושים ועכצ"ל כתי' ב' מלאכ' הוא דל"ל:

אמנם לדעת הר"נ דס"ל דבין ת"ח לע"ה לא שייך כלל אגודות דהוי כמו ב' עיירות דע"ה יודעים שת"ח מפרישין מהם בכמה דברים ע"ש וזה ידוע דהאי עובדא דר"צ דבוכרא דהיה מום הראוי לבא בידי אדם וכו' ואין הכהנים נאמנים ע"ז וס"ל לר"י לחלק בין ת"ח לע"ה ור"ג סבר דאין חילוק והטעם משום לא תתגודדו אמנם לפי הנ"ל דבין ת"ח לע"ה לא שייך אגודות כנ"ל א"כ אין מקום לזה:

והשתא א"ש הני תרי מעשה בר"ה דאשתקד דגזר עליו ר"ג שיבא אצלו בי"ה שחל להיות בחשבונו במקלו ובתרמילו וכו' צ"ל לכאורה מה ביקש ר"ג בזה דר"י היה בעל נפש ומחמיר על עצמו דחשיב אולי הם סהדי שקרא ומה בזה דנהג היום קודש וכו' ועכצ"ל דר"ג היה חושש משום לא תתגודדו דאנשי עירו עושים מלאכה והוא פסק ממלאכה וקשה א"כ מפני מה בט' באב ת"ח בטילים ועכצ"ל דיש חילוק בין ת"ח לע"ה כמש"ל:

ולפ"ז הדין כר"י בבכור דחילק בין ת"ח לע"ה וא"כ ממ"נ שלא כדין עשה ר"ג שצערי' לר"י בחדא מהני אמנם עדיין י"ל הא דלא ניחא ליה לעשות יה"כ ב' ימים לא משום מלאכה ומשום לא תתגודדו אלא משום דהוי בל תוסיף ובר"ה פרק ראוהו ב"ד איתא שם אי שלא בזמנו קעבר על בל תוסיף או לאו ואמרי' התם דס"ל לר"י דשלא בזמנו קעבר על בל תוסיף וע"ש בתוס' וכן הוא לדידן בהישן בסוכ' בשמיני דהיינו ספק שביעי ספק שמיני לא יתכן ע"ש א"כ גם ר"ג היה ס"ל הכי ולכך מיחו:

אמנם א"כ הוא לא היה מהראוי לצערי' ליה עכשיו גבי ת"ע רשות או חובה דהנה הרא"ש בברכות כתב אהא דאר"י הלואי שיתפלל אדם כל היום כו' הפי' הוא דוקא אם ספק הוא אם התפלל או לא ע"ז נאמר הלואי כו' אבל מאן דצלי ודאי אין לחזור ולהתפלל בדרך נדבה והוכיח מהא דאמרינן בברייתא יכול יתפלל אדם כל היום כולו כבר מפורש ע"י דניאל תלתא זימנא ביומא הוי מצלי הרי דאין מתפלל רק ג' פעמים ביום ול"ל דהני ג' זימנא חובה ואינו רשות א"כ קשה למ"ד ת"ע רשות א"ו דהנך רשות ותו לא וטעמא דמילתא דתפלה כנגד תמידין תיקנו והמוסיף לתפלה הוי כמו כמוסיף לתמידין עכ"ל הרא"ש ע"ש:

אמנם א"א לאחר זמן אינו עובר על ב"ת וא"כ כיון שהתפלל חדא זימנא הוי כמאן דמקריב כבר התמיד ועבר זמנו ותפל' שניי' הוי לאחר זמן ול"ש ב"ת וא"ש בגמ' דקאמר הכי:

ובזה א"ש הנ"ל על ת"ע לחוד היה יכול להיות דלכך תקע עצמו להלכ' לומר שהוא חובה דס"ל דלאחר זמנו אינו עובר וא"כ ודאי דמתפלל בדרך נדבה כל היום דאין טעם לאיסורו כלל כנ"ל לפ"ז מה דמפרש תלתא זימנא ע"כ לקבוע בחובה ומוכח דת"ע חובה: