יערות דבש – חלק ב – קטע 49

ולכך לולי דאמר ריש לקיש הלכה כר"ש ה"א טעמא דר"ש משום שודא דס"ל לר"ש קנין פירות כקנין הגוף דמי וא"כ הוי כקרקע ואמרי' בי' שודא אבל השתא דאמר ר"ל הלכה כר"ש ור"ל סבירא ליה לאו כקנין הגוף דמי וש"מ דס"ל לאו כקרקע וא"כ ליכא למימר שודא דהא לא אמרינן רק בקרקע ועכצ"ל דס"ל הטעם כר"מ ומשום דמייאש וקשה למה לא יאנס וצ"ל משום דלא יבא לידי סכנה ח"ו וא"כ שפיר אמר אפריון נמטי לר"ש החזקת חנות שהורה למלט נפשות ישראל מסכנה ואימת מות:

וזהו מה שנראה לפרש דשבור מלכא הוא שמואל אבל לפי פירש"י ותו' דשבור מלכא הוא מלך פרס נראה כשנבין ג"כ ירושלמי דהביא על הך משנה דב' גינות כותל שבין ב' חצירות שנפל ר' יוחנן אומר הוי קיים כולו של כל א' וא' ר"ל אמר לזה מחצה ולזה מחצה מה בינייהו מצא מציאה למ"ד של כל א' זכה בו למ"ד מחצה על מחצה בכ"מ שנמצא הרי של בעל החצר ובזה סליק מס' ב"מ ולא נזכר עוד דבר:

ויש להבין למה סידר תלמודא דירושלמי הך מלת' לכאן ולא בשאר דוכתא ומה שנראה לי נרא' דיש להבין במ"ש הרא"ש ויש לתמוה מה מספקא ליה הלא כיון שיכול לפשוט ידו ליטלו א"כ לא מייאש וכו' דמה ביקש הרא"ש בזה התימה הלא ספרו אינו בקושי' ופירוקא רק לברר פסקי הלכות ודינים. אמנם נראה דודאי בקושית הרא"ש יש להבין דמה קושיא וכי מייאש הלא מתחלה כשגדל הנוף קודם שגדל והולך עד שמגיע למעלה תיכף מייאש ומפקיר וא"כ מה בכך שאח"כ גדל הנוף עד שנוטה לרב גדלו למעלה הלא כבר מיואש ומופקר הוא מתחלתו שלא הגיע להיות נוטה למעלה אמנם איפכא בהך איבע' מגיע לעיקרו ולא לנופו דפירש"י דנופו נוטה למטה בזו שפיר קשה קושית הרא"ש דהא לעולם לא מייאש דהא כשידו מגיע לעיקרו תמיד יטלנו ומה איכפת ליה אם מגיע למעלה או למטה וא"כ שזהו כוונת הרא"ש דהרא"ש גרס דהאי בעי' היה רק מגיע לנופו ולא לעיקרו ולא איפכא וכבר תמהו בזה למה לא גרס ג"כ איפכא ועיין בדרישה שהאריך בזה:

אמנם הרא"ש ביקש ליישב זה דלא תיקשי למה לא גרס ג"כ גי' זו דהאי בעי' פי' להיפוך ג"כ וע"ז אמר הרא"ש דיש לתמוה דלמה מתייאש הא יכול ליטלו וא"כ בשלמא על מגיע לנופו ולא לעיקרו י"ל כמ"ש לעיל דמתחלתו תיכף בצמיחת הנוף טרם שגדלה ורבה למעלה כבר הפקירו. משא"כ במגיע לעיקרו ולא לנופו אין כאן שום זמן דמייאש ממנו. דהא תמיד יכול לעלות ושפיר ק' קושיות הרא"ש ולכך ע"כ דלא גרסי' לי' הך איבעי' מגיע לעיקרו ולא לנופו ולכך השמיט הרא"ש ואתי שפיר דברי הרא"ש דהביא הך קושי' ותמי' וכו' לברר גירסתו דנכון אתו דאין הספק במגיע לעיקרו ולא לנופו כלל דמהאי ודאי לא מייאש:

אמנם בגוף הדבר יש כאן סברא לומר דמה בכך דבעל עליון דיש לו מהדין כל הירק רק דמה שהוא למטה מהפשטת ידו מפקיר מה בכך אמת דהוה הפקר אבל במה זוכה בו בעל תחתון ואם הוא הפקר הרי הוא מופקר לכל אדם דזהו דינו של הפקר במה זוכה בו התחתון וצ"ל דלמ"ד דאויר שאין סופו לנוח כמונח דמי א"כ הואיל דהירק הולך וגדל באויר גינה מתחתון א"כ זוכה בו מתורת חצר דאויר חצר קונה אבל למ"ד אויר שאין סופו לנוח לאו כמונח דמי צ"ל דבאמת הוא מופקר ועומד עד שבא בעל התחתון ותלשו וזוכה בו ונ"מ כמ"ש לעיל בדברי הרא"ש דאם אינו זוכה עד שבא ותלשו קושית הרא"ש שפיר דמה בכך שאינו מגיע לעיקרו כיון שנופו גדל למעלה עד שיוכל לזכות בו וא"ל כמ"ש לעיל דמתחלה כשגדל טרם הגיע למעלה כבר נתייאש והפקירו. דמה בכך כל זמן שהוא מחובר ולא בא התחתון וזכה בו בתלישתן א"כ הרי מופקר לכל וא"כ כשיפשוט עליון ידו ליטלו הרי זוכה בו ולא יהא אלא כזוכה מהפקר ופשיטא דהרי שלו וקושי' הרא"ש שפיר אבל אם אמרי' דאויר גינת התחתון תיכף זכה בו א"כ א"ש מ"ש לעיל דתיכף כשהתחיל הנוף לצמוח מייאש ומפקיר אותו ותיכף זכה בו תחתון ומה בכך דאח"כ הולך וגדל למעלה וחוזר בו מהפקירו הא כבר הפקירו וזכה בו תחתון וליתנהו עוד בחזרה כלל וידוע מ"ש המפרשים דהך איבעי' זרק ארנקי בפתח זה ויצא בפתח אחר לא איפשטא אי אויר דאין סופו לנוח כמונח דמי או לא והקשו דהרמב"ם פסק גבי גט דאינה מגורשת ודאי למה. והא איבעי' דלא איפשטא הוא וה"ל מגורשת מספק ותי' הב"י ושער אפרי' וב"ש ושאר אחרונים דס"ל להרי"ף והרמב"ם דאע"ג דלא איפשט' בב"מ בזבחי' דף כ"ה אמרינן, את"ל אויר שאין סופו לנוח לאו כמונח דמי וכו' ודעת הרי"ף ורמב"ם כדעת הגאונים האומרים דכל את"ל פשיטותא היא וא"כ בזבחים נפשוט דלאו כמונח דמי ולכך השמיט הרי"ף להך איבעי' וגם הרמב"ם פסק להדיא דאינה מגורשת:

ובזו ניחא ג"כ דהשמיט הרי"ף הך איבעי' מגיע לנופו ולא לעיקרו דהך איבעי' קאי לסוגיא גמ' דב"מ אשר כאן מקומו ובב"מ עדיין לא נפשוט אויר שאין סופו לנוח וא"כ מספקא ליה בהפקר זוכה זה שהיה ההפקר באויר חצירו כמ"ש הרא"ש לעיל וכן הטור בסי' רמ"ג להדיא וא"כ שפיר מספק' לן הך דמגיע לנופו וכו' ול"ק קושי' הרא"ש הא לא מפקיר כיון דיכול ליטלו די"נ כמ"ש לעיל מתחלה טרם שגדל הנוף כ"כ מפקיר להו ול"ק מה בכך כיון שזכה אח"כ בו טרם שתלשו התחתון דהא אויר של תחתון תיכף קונה אותו לתחתון וא"א אח"כ לזכות בו דאויר שאין סופו לנוח קונה בהפקר. אבל בזבחים דאיפשט דאין סופו לנוח לאו כמונח דמי ואין קונה אויר. וא"כ פשיטא כ"ז שלא תלשו התחתון דיכול עליון לזכות בו וקושי' הרא"ש במקומו ואין כאן מקום ספק ולכך השמיט הרי"ף ודוק:

והנה אם אמרי' דמפקיר להו תיכף בכדי הגעת ידו שפיר אמרי' בכדי שלא תאנס כי מתחלה לא אסיק אדעת' שיהא מאנס ידו ליטלו אבל אי אמרי' אף דמפקיר להו כ"ז שלא תלשו תחתון לאו זוכה בו דהרי הוא הפקר וא"כ קושי' אסיפת זקנים במקומו מה בכך דמאוס עצמו מ"מ הרי ניטלו וא"כ אמת דהי' הפקר הרי הוא זוכה מהפקר וצ"ל כהנ"ל בשם רמב"ם דתקנה הוא לסכנת נפשות והנה יש לדקדק בהא דאמרו למילתא קמיה דשבור מלכא הא אסור ללמד לעכו"ם תורה וכן קשה במה שכתבו תו' דהיה בקי בדיני או"ה הא אסור ללמד תורה וצ"ל בז' מצות דידהו מותר ללמד עמהם דהא מוזהר על כך וא"כ כיון דבן נח מצווה על אבר מן החי א"כ צריך ללמוד דיני או"ה בתערובות אם נפל אמ"ה לקער' או לקדירה מה דינו של המאכל. ואם חתך בסכין אמ"ה חם או צונן אי צריך נעיצה או הגעלה דמ"ש אמ"ה או שארי דברים אסורים ומזה למדו וידע שבור מלכא דיני סכין של איסור דצריך נעיצה וכדומה וכן כאן כיון דב"נ מצווי' על דיני' ולדעת הרמ"א בתשובה דיני' שלנו. א"כ למדו הך דינא דב' גינות למען דעת להורות ולדון בין ב"נ לחברו אך כיון דישראל אסור לדון לפניו אפי' דן כדיני ישראל כנודע רק בין ב"נ לחבירו אם אמרי' דתחתון תיכף זוכה בו משום אויר חצירו דכמונח דמי קשה דין זה לא שייך בב"נ דחצר משום שליחות הוא כמבואר בפ"ק דב"מ ואין שליחות לעכו"ם ואף חצר ליכא כנודע ועכצ"ל דבאמת לא זכה תחתון רק בעת תלישה וזה אמרו קמיה שבור מלכא וצ"ל דשייך אף בב"נ ואינו זוכה בו רק בעת תלישה וקשה א"כ למה לא קונה כשמאנס ידו הא זוכה מהפקר וצ"ל משום סכנה וע"ז אמר אפריון נמטי לר"ש דתיקן להשמר מהסכנה כנ"ל:

והנה הראב"ד דהקשה אם ר"ש ס"ל כר"מ איך סתם לן התנא בב"מ היוצא מהגזע של בעל אילן כר"י ותי' דבאמת ר"ש ס"ל כר"י ולכך כל שהעליון יוכל לפשוט ידו וליטול שלו דתחתון מפקיר להו אף שיכול לעלות בסולם וליטלו ע"ש באסיפת זקנים אך צ"ל ג"כ במה קנהו העליון ואי דקונה לו קרקעו וחצירו דהא גדל בקרקע שלו הא בעינן חצר משתמרת וזהו אינו משומר מן תחתון דיוכל לעלות בסולם וליטלו אך זהו תליא בפלוגתא דתו' ור"ת באסיפת זקנים לעיל בפ"ק דב"מ גבי וכי ר"ג וזקנים בצד שדהו עומדים דס"ל לר"ת אם המקום משומר לכ"ע אף דאינו לגבי לוקח ומקנה הוי משומר וא"כ אף כאן מה בכך דאינו משומר מהתחתון דהוי מקנה לכ"ע משומר הוא אבל דעת תו' דצריך להיות משומר אף מהמקנה וא"כ כאן אינו משומר מהתחתון והנה בירושלמי דאמר דנ"מ בין הנך אי מקום כותל שהי' בין ב' חצירות שייך לכל א' כולו או לכל א' החצי דנ"מ במציאה אי שייך כולו לשל המוצא או שהוא של אותו ששייך לו המקום וצ"ל דקונה לו חצירו וק' הא לא הוי משומר דב' שותפין יכולין לילך בו וצ"ל כר"ת הואיל ומשומר לכ"ע אף דלגבי שותפי' אינו משומר קרוי חצר משתמרת וא"ש דעל הך מלתא דר"ש דאמר כל שהעליון יכול לפשוט ידו ש"מ כראב"ד וש"מ דאף זה קרוי חצר משתמרת וא"כ שפיר קתני על הך מלתא דכותל ב' חצירות דנ"מ למציאה דאלו אין קרוי משתמרת כדעת התו' לא קאי הך דינא:

ונשוב לדעת התוס' דבעי משתמרת לכל אדם א"כ ליתא לדינו של הראב"ד וצריך לומר כפירש"י דר"ש כר"מ וקשי' א"כ איך סתם התנא בב"ב כר"י וצ"ל כיון דהך פלוגתא אי שדי נופו בתר עיקרו שנו כאן ומחלוקת ואח"כ סתם אין הלכה כסתם בתרי מסכתא כמ"ש תו' במסכת ע"ז ריש פ' א"מ אבל אי כולו נזיקין חד מסכתא הוי הלכה כסתם והנה לעיל אמרי' מי שנפל כותלו לגינת חבירו ואמר לו טול עציך ואבניך ואמר לו הגיעוך יכול לחזור בו ופריך הגמ' ותקנה ליה חצרו וכו' ומשני דחוי קא מדחי ליה והקשו מה קושי' דלמא איירי בחצר שאינו משתמרת ותירצו דהא נקט לגינתו של חבירו ולא קתני סתם לרשות חבירו ש"מ לכך נקט גינה דסתם גינה משומר הוא וא"כ מהמשנה דנקט לשון גינה ש"מ דקמ"ל דאפי' חצר משתמרת לא קני דדחוי קא מדחי וש"מ דלענין קנין בעינן חצר משתמרת וזהו כוונת הגמ' אפריון נמטי לר"ש דהלכה כמותו והדרן עלך פרק הבית והעלי' דקתני מי שנפל וכו' לגינת חבירו וצ"ל מדנקט גינה ש"מ דבעינן חצר משומר וקשה א"כ ל"ל דר"ש כר"י ס"ל וכמ"ש הראב"ד דהא אין כאן משומר כה"ג וע"כ צ"ל כפירש"י דס"ל כר"מ ותחתון קונה לו אויר ובתחתון הוי משומר דהא אין עליון יכול לירד וקשה א"כ איך סתם התנא בב"ב כר"י דהיוצא מהגזע של בעל אילן וע"ז אמר וסליקא לן מס' ב"מ ויש כאן שני מסכתות ולא כל נזיקין חדא מסכתא וא"כ בשני מסכתות אמרי' אין הלכה כסתם כהנ"ל וא"כ ל"ק הלכתא אהדדי ודוק:

וזהו מה שכתבתי בפלפול התורה והקב"ה חדי בפלפולא ובפרט בלימוד התורה לשמה להבין דברי חז"ל תו' ופי' על בורי' ולא בלימוד של הבל והבל שיש בו חטא דברים שמטפשי' האדם בלימודי' עקולי' וכדומה אשר בעוה"ר הם מקלקלי' לימוד התורה לשמה והם הגורמים אשר נתבזה התורה בעיני המוני עם ונתמעטו מורי הוראות על בורי'. ברוך השם שלמדנו בעיון כל מסכת ב"מ ועמדנו על דברי' הרבה ב"ה זכות אבותי ראה אלהים יגיעי בחורה וכוונתי לש"ש שהאיר עיני בדברים רבים וזכינו לגמור המס' בעיון היטב בכל מקומות חמורים במסכת עד אשר דלגנו מענין לענין בשאר מס' הנוגעים במס' זו גם בהם שמנו עיונינו כנודע כי הרבה שיטות בב"ק ובכתובות שלמדנו ה' ראה עמלינו ויוכח אמש ושם חלקנו מיושבי בה"מ לשמה ות"ל לא הי' ערעור ופקפוק בכל לימודנו לשמה ואף כי כמה פעמים שיסרני ה' שלא הייתי בקו הבריאה מ"מ ברוך ה' שלא הי' בו ביטול תורה כלל:

ואוהבי תלמידים למדו תורה לשמה וראו והלכו בעקבות חכמי תוס' ופוסקים ומפרשי' איך התנהגו בלימוד גפ"ת ולא בלו הזמן בדברים שאין בהם ממש כ"א תורה לשמה להבין ולהורות ובחריפות שיש בו ממש בתורה וחכמה ומדע וכל הלומד תורה לשמה זוכה לדברים הרבה וכבר נודע מ"ש חז"ל ולא נתן לכם לב לדעת כפויי טובה אתם:

בניי משה אמר אמר ה' מי יתן והי' לבבם זה כל הימים היה לכם לומר תן אתה ואתם אמרתם ונפשנו קצה בלחם הקלוקל וכו' וכן אדם אמר האשה אשר נתת עמדי היא נתנה לי ואוכל ואף משה לא אמרו אלא בסוף מ' שנה וכו' ויש להבין מה כפוי טובה יש בזה ויש בו מחסרון דעת והתו' ביקשו לתרץ דיודעים היו שיש לומר כן רק מיאנו להחזיק טובה להקב"ה וזהו תמוה דא"כ הרי זה עזות ומרד בהשי"ת ואיך אמר ה' מי יתן והיה לבבם זה כל הימים ואם היה חסרון חכמה שלא אמרו כן מלבד דאין זה בלשון כפוי טובה אף גם דיש חסרון ידיעה בזה הלא גם משה לא אמרו אלא בסוף מ' שנה. ועוד מה ענין הך דמן לכאן פתח במי יתן והי' לבבם וסיים בענין מן הל"ל ועוד בהמן ולא לחבר הדברים יחד כאלו חדא בחברת' שייכי והם לכאורה עניינים נפרדי' ומה ענין מן דאין כאן מקומו כלל:

אבל נראה כי העיקר קושי' מה שיש בכאן איך אמר ה' מי יתן הא הבחיר' ביד איש וע"ז סובב והולך יסוד הדת ועיקר ומקור האמונה וזהו מאמר חז"ל שהקב"ה מתפלל וצחקו עלינו או"ה ובאמת יש ב' מיני תפלות א' קטן לגדול לעשות בקשתו וכן יש מין ב' גדול לקטן והוא האב לבן שמבקש לבנו אהובי בני לרוב אהבתך איני רוצה להכותך מכה רבה ולכן נא שמע למוסר אביך ואל תמרוד בם כי אם לאו אני מוכרח לייסרך על העמוד וזהו לי לצער כי אהבת עולם אהבתיך ולכן שמע בני והאזין למצותי בקשה זו האב עושה לבן ממש יום ביומו. וכן הוא על דרך זה תפלת הקב"ה לישראל שמעו נא בקולי לבל אצטרך לייסרכם במשפט ונקה לא אנקה וזהו הוא לה' לרב אהבת ישראל לצער כדכתיב בכל צרתם לו צר והיש תפלה גדולה מזו וזהו למדנו מן מאמר ה' מי יתן וכו' והוא תפלה גדולה שאמר מי יתן והיה לבבם וכן נאמר בתהלים לו עמי שומע לי ישראל בדרכי יהלכו והיש תפלה גדולה מזו והוא יסוד הבחירה ועמוד כל הדת בקביעות שכר ועונש וזהו אמרם מתפלל. ולכך נקרא בהמ"ק בית תפלה כי הוא המקום שיעד הקב"ה לבני אדם ששם יקנה שלימות המעשה וכשרון העבודה לה' ובזו יזכה הנער ארחו ארח אנשים כשרים:

וכן יובן במה שאמרו כי ה' אמר לר"י כה"ג ברכני וגם בזה או"ה צוחקים על ישראל אבל הענין כי תמיד אין העולם מתקיים אלא על תפלת וברכת ישראל לה' הודיה והלל שהוא לשון ברכות כנודע. רק בזמן שישראל עושים רצונו של הקב"ה חפץ בתפלתן וברכתן של כל ישראל וה' מתאוה לתפלתן משא"כ כשאין עושין רצונו הקב"ה ממאס בם ובתפלתן כדכתיב גם כי תרבו תפלה אינני שומע אבל שומע תפלה מן יחידי בני סגולה אשר ה' קורא עליהן תפלתן וברכתן הוא מקבל ולא זולתן ולכך א"א לעולם בלא צדיקים דאל"כ תפלה מה תהא עלה:

וזהו הענין כי ר"י כה"ג היה בעת חרבן ואז הי' חרון אף ה' בישראל לגודל עונם ולכך אמר ה' לר"י כה"ג בני ברכני הרצון הברכות והתפלות יהיו ממך לבד כי אותך ראיתי צדיק ולא זולתך ולכן ברכני ואני ממאס בברכות של המוני ישראל וכששמע ר"י כן הרגיש בכעס ה' על עמו וכי מיאן לקבל ולשמוע ברכתן אף הוא התפלל והפגיע לה' בעדם ואמר יה"ר מלפניך שיגולו רחמיך על מדותיך ותכנס לפנים מש"ה עם בניך ולכך בנוסחא ישנה נאמר ונענע לי ראשו רק בנוסחאות חדשות הגיהו והרכין לי ראשו אבל נוסחי דעתיקי נכון. כי מיאן ה' לקבל תפלתו בזה ולכך נענע לו כביכול ראשו כי כבר הי' כלה ונחרצה חורבן בהמ"ק וגלות ישראל והסתרת פנים של רצון מה' וא"ש:

ובזה יובנו כמה נעמו דברי חז"ל צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו עכ"פ העיקר יתד הוא הבחירה וא"כ איך יאמרו ישראל תן אתה אבל תבין כי בבחינות קנין השלימות יש ב' דרכים בהסתרת המונעים ומעכבים לעבוד את ה' בתמים דרך אחד הוא כאשר אדם טרוד על המחיה וכלכלה להביא טרף לביתו ולכלכל עצמו והעם אשר עמו יקצור ויזרע ויזרה ויאסוף עד הגיע ללחם אשר אוכל וכמה יגיעות להכין מלבוש ושמלתו לעורו הלא צריך בילוי הזמן וא"כ כל זה ממעט כוונת קנין השלימות הלא יתן בעפר דעתו להוציא יקר מזולל למחיה וכלכלה ועכ"ז כמה יתגלגל עי"ז מהקנאה והשנאה ברעהו וכבוד וכדומה עד שכל אלה מהמדות הפחותות הם סילון ממאיר לעכב גדר היראה והחכמה ועם כל אלה כאשר יאכל הוא שבע כעס ומכאובו' בתחלואי' העלולי' ע"י מזון שאינו על מזג הראוי לפי הזמן ומזגי גוף אם קר או חם אם לח אם חזק אם רפה מרבים וממעטים שינה עד שעי"כ יש בהם ביטול חקירות מדע ויראת ה' וכהנה איבוד זמן בניקוי המותרות ומיהר צועה כי יפתח אשר בין כך מיעט בהסתכלות גופו ועבודת בוראו. לא כן הי' עם תמימי דרך דור המדבר שהיו אוכלי מן לא ירעבו ולא ידאגו כי לחמם מצוים יום ביומו כאוכלים מעדנים ונער קטן ינהג בם ללקט עומר לפי אכלו בלי לאות וטורח ודאגה והמאכל היה מזוג לפי אכליו לא חלו בו שום שינוי מזג ונבלע באיברים כי היה כולו מתחלק לדמים ויסודות הגוף כפי מקריו ואיכותיו איש איש למקומו ואפי' להוציא המותרות לא היה צריך ונשאר הזמן כולו קודש לה' ואין כאן דבר מעכב ומטריד:

והכי אמרו לא ניתנה תורה אלא לאוכלי מן אך יש ג"כ דרך שני בהיפוך כי כאשר האדם כל תאותו בידו ואין לו שום דבר המעצבו ומאדיבו ירום לבבו וישכח עושהו ויבקש לו גדולות כאלו מידו הי' הכל ויקצץ בנטיעות ויפול בשחת ח"ו וכאמרם יאה עניות לישראל והלא שאל נא ימות עולם אד"הר שהיה לו תכלית הטוב עדן גן אלהים היה כל טוב לא נבצר מאתו מה עשה ביקש להיות כאלהים יודעי טוב ורע ושלח אל עץ ידו וכן דור המבול שלא חסרו טובה ומרו בה' וכהנה רבים:

ובזה יובן הנ"ל כי כאשר אמר ה' מי יתן והי' לבבם זה להם כל הימים הי' להם לומר תן אתה ולא שיבטל הבחירה רק תן להסיר המניע' והיינו שיהיה רדת מן מתמיד תמיד וזהו יהי' פתח פתוח לעבוד ה' בכל לב כנ"ל וזהו שהיה להם לומר תן אתה ולא ביטול הבחירה. אבל ישראל שלא אמרו כן היו כפויי טובה כי חשבו להיפוך המן הוא להם לרוע להיות פתח לחטאת כמש"ל בביטול הדאגה והטורח וירום לבב ויבקש גדולות ולכך לא בקשו מן וצעקו ככרוכיא בלתי אל המן עינינו ונפשינו קצה בו. כי טענו עי"ז בא להם תרמית לב שהמרו כמה פעמים ה' בציה ומדבר למיעוט יגיעה ולכך לא ביקשו שיתמיד ה' המן: