יערות דבש – חלק ב – קטע 48

ולכאורה דבריו תמוהים דאיך יקשו התוס' מן מו"מ די"ל כדאמרי' כאן דשאני לן בין ממון לאיסור וניחא להו לתוס' להקשות מאיסור דהוא יותר קושיא. וי"ל דודאי העולם מקשי' ג"כ על מהרש"א מה יקשה מן של בעל האילן הא י"ל כמ"ש התוס' בשמעתין דאפשר לומר דאף בעלמא שדי נופו בתר עיקרו וכו' עיין בתו' ומתרצים דאף כתו' כתבו כן לדחות מ"מ קושטא לאו הך טעמא הוא וא"כ קשיא מנין לרבא דס"ל דכ"ע שדי נופו בתר עיקרו:

והנה יש להבין דהא ודאי אם בעל אילן וקרקע מוחלקים בטיב מכירה אי מכר לו או לא ודאי דבעל קרקע מוחזק דהא קרק' שלו והכל ברשותו וגם הוא מוכר ויש לו חזק' מרא קמא וא"כ אי הספק אי מכר או לא ודאי דבעל קרקע מוחזק אוקמי בחזקת מוכר שהוא מרא קמא ולפ"ז יש להבין הא דס"ד לחלק בין ממון לאיסור מה חילוק יש אי ס"ל לר"י ודאי דלא שדי נופו בחר עיקרו דמאוירא קא רבו כמ"ש בס' אסיפת זקנים א"כ אף באיסור כן ואי ס"ל דמספקא אי אזלינן בתר נופו או עיקרו א"כ איך אמרינן דהיוצא מהגזע של בעל אילן והא בעל קרקע מוחזק והמע"ה הרי הוא של בעל קרקע וע"כ דברי הוא א"כ אף באיסור נימא כן וצ"ל דוודאי י"ל בתו' דכתבו די"ל דלכך לבעל אילן משום דהוי כמו ענפים א"כ לימא בגמרא הך צריכותא דאי איתמר במ"ומ ה"א הך טעמא ולא הוי ידעינן דבערלה ס"ל לר"י דלא שדינן נוף בתר עיקר וצ"ל דא"כ הוי קשה הא דקתני במשנה ר"י אומר של תחתון ש"מ דס"ל דלא שדי נוף בתר עיקרו וא"כ הך דערלה תו ל"ל ולכך איצטריך הכא לומר דיש לחלק בין ממון לאיסור:

ולפ"ז י"ל דודאי הא דאמרינן ר"י ס"ל לא שדי נופו בתר עיקרו משום דמאוירא גדל כבר כתבו המחברים ודאי אף ר"מ מודה דיש קצת גדולים דלאו מאויר קא גדלו רק מעיקר וכי יכחיש ר"י החוש ומציאות. רק ר"י ס"ל רוב גדולים מאויר וכ"כ בישוב הקושי' מפרק העור והרוטב גבי דלעת וכו':

וכבר יש להבין במ"ש הטור בסי' קס"ז בהך אבעיא מגיע לנופו ואינו מגיע לעיקרו דלא איפשטא וכתב הטור לא יטול ואם תפס לא מפקינן והקשו הא ס"ל דהוי תפיסה לאחר הספק ולא מהני בתיקו כנודע שיטתו של הרא"ש מיהו לפי מ"ש הגהות הרא"ש בשם אור זרוע דהך ספיקא חולקים וצ"ל דלא אמרינן המע"ה הואיל ואין כאן חזקה מבוררת לשום צד דזה יכול למלאות גינתו וזה יכול ליטול עפרו ולכך ס"ל חולקים הואיל ואין כאן מוחזק ולפ"ז לק"מ להטור דכי אמרינן לאחר הספק מוציאין היינו ביש להשני חזקת קמא אבל כשאין לא' חזקת קמא כלל ודאי מאן דתפס זכה כמ"ש הנ"י להדיא בשמעתין דתקפו כהן ע"ש ולכך בהך דליכא שום חזקה לשום גבר פשיטא דמאן דתפס זכה יהיה קודם או אחר הספק ולפ"ז דהך משנתינו אין כאן שום מוחזק:

וכבר נודע מ"ש התו' דאף דקי"ל אין הולכין בממון אחר הרוב היינו להוציא מיד מוחזק אבל כשאין א' מהם מוחזק פשיטא דאזלי' בתר הרוב אבל באיסורי' כמה פעמים דהחמירו חכמים לחוש למיעוטא כנודע וא"כ שפיר קאמר הגמרא אי מהך ה"א ה"מ בממון והיינו הך דקתני במשנה דהך דבמו"מ באילן בלא"ה לק"מ כסברת התו' דה"א מידי דהוי בענפי' רק הקושי' מהמשנה וע"ז שפיר משני דה"א ה"א בממון דהואיל ואין א' מוחזק אמרינן ניזל בתר רוב אבל לא באיסורא:

וא"כ קושיא מהרש"א שפיר דה"ל להקשות מהך מו"מ ולא קשה דלמא משום ממון מה בכך דהוי ממון דהא שם בעל הקרקע מוחזק ואולי המיעוט מעיקרו גדל ובמקום מוחזק אין הולכין בממון אחר הרוב ועכצ"ל דאפי' מיעוט ליכא וא"כ אף באיסור ליכא וקושית מהרש"א לכאורה שפיר:

אך באמת נראה דלק"מ דצריכין אנו להבין באמת כי תמוה מאוד קושי' התוס' כאשר הרגיש בו הרמב"ן באסיפת זקנים דאיך יהיה רבא סותר דברי עצמו דבב"מ אמרינן דפליג בשדי נופו בתר עיקרו וכאן דחי לי' דלא פליגי בזה כלל רק באיזה סברא קאי העליון ליקח עפרו או התחתון למלאות גינתו והרמב"ן בשביל זה רוצה לגרוס רבה במקום רבא ע"ש וגם קושית התוספות מן ערלה צ"ע דאף אם נימא הואיל והוא רק ברייתא וברייתא לא שמיע ליה כמ"ש מקצת מחברים מ"מ קשה על הרמב"ם בהלכות מעשר ותרומה פסק כרבא דגיטין דאם השריש כ"ע מודים דשדי נופו בתר עיקרו ובערלה פוסק דהיוצא מהגזע מותר משום ערלה ובגמרא מבואר יהי' איזה גי' שיהי' הן דגרסי' כגי' רש"י דר"מ פוטר בערלה רק היוצא מהגזע לבד והן כגי' הרמב"ן דר"מ פוטר אפי' היוצא מהשורש סוף כל סוף בזה כ"ע מודים לפי הגמרא דר"י דמחייב בשרשים ופוטר בגזע דס"ל דלא שדינן נופו בתר עיקרו:

אמנם לפי מ"ש לעיל הכל ניחא דודאי העליון אף לר"י דס"ל דלא שדינן נופו בתר עיקרו הטעם דמאויר קגדל אין כל הגדולים מאוי' רק הרוב ויש מיעוט דגדילים מהעיקר דלא יכחיש ר"י החוש והמציאות כנ"ל. והנה ידוע מ"ש הר"ן במסכת ביצה עכו"ם המביא בצים למכור בי"ט אסורים אף דרוב בצים הם מאתמול דאין הולכין בדבר שיש לו מתירין אחר הרוב וכ"כ הרבה מהפוסקים וידוע דטבל הוי דשיל"מ כמבואר בגמ' דנדרי' וא"כ אין להלוך בו אחר הרוב כלל וא"כ י"ל בשלמא בערלה שפיר י"ל לר"י דהיוצא מגזע מותר דאזלינן בתר רוב גידולים דגדילים מאויר ולא שדינן בתר עיקרו ומותר דבכל איסורים אזלינן בתר רובא משא"כ בטבל כיון דמיעוטא דגדילים מעיקרו א"כ כיון דבהך איסורא דטבל לא אזלינן בתר רובא חייב במעשרות דשדי נופו בתר עיקרו וחייב דחיישינן למיעוטא:

ולכך א"ש דקאמר רבא שם בדאשריש כ"ע ל"פ דחייב משום טבל דלענין טבל כ"ע ל"פ דאין הולכין אחר הרוב ואף ר"י דמודה בערלה דמותר כאן ס"ל לאיסור דהא הולכין אחר המיעוט ולכך לא פריך הגמ' מהך דערלה רק מהך דשתי גינות. דכבר כתבנו דבאמת דעת הרבה מחברים דהעליון נקרא מוחזק היות גדל בקרקע שלו ועיין ב"ח סי' קס"ז דכ' ג"כ דהוא של עליון מדינא אבל כבר כתבנו דעת הא"ז וכן דעת הטור דכאן אין א' מוחזק וס"ל דהואיל דיש סברא לכאן ולכאן ליקח עכרו ולמלאות גינתו א"כ אין שום אחד נקרא מוחזק:

ובזה א"ש קושי' הגמ' דבגמ' ס"ד הך טעמא דאם ירצה עליון ליקח עפרו וכו' ותחתון למלאות וכו' אינם טעמים כלל רק דחיות בעלמא כמ"ש האסיפת זקנים ותו' שם וא"כ מסברא העליון מוחזק דהרי גדל בעפר שלו ומ"מ ס"ל דפליגי אי שדי נופו בתר עיקר וא"כ שפיר פריך דע"כ לאו מיעוט איכא דגדילין מהעיקר דהא העליון מוחזק ואיך יחשוב ר"י שהוא של תחתון ואי דרוב איכא הא קיי"ל אין הולכין בממון אחר הרוב והוי של מוחזק ומשני הגמ' התם דאיכא טעמא דזה אמר שיכול למלאות גינתו וזה אמר שיכול ליקח עפרו וא"כ אין כאן מוחזק כלל כמש"ל וא"כ שפיר אזלינן בתר רוב אבל בטבל הולכין אחר מיעוט להחמיר כדין דשיל"מ וא"ש אבל מ"מ בגוף הדין מחלוקתם דר"מ ור"י אי שדי נופו בתר עיקרו וא"ש והכל מכוון ומיושבים דברי הרמב"ם דאף דפסק בערלה כר"י משום דאזלינן בתר רוב מ"מ בטבל פסק להחמיר דהולכין אחר מיעוט דהוא דשיל"מ:

ובזו יובנו דברי תוס' בב"מ דכתבו ותנן גבי מו"מ דתניא גרסי' דלאו משנה היא אלא ברייתא ולא כה"ג ממש היא וכו' והדבר צריך ביאור דמה שייכות יש לזה עם הך דתניא גרסי' דכתבו דכה"ג לאו דוקא הוא והלא דבר הוא דחיברן התו' זה לזה אבל לפי הנ"ל יובן דלכאורה יש להקשות לפי מה שכתבנו כמ"ש דיש חילוק בין רוב למיעוט וא"כ אין צריכי' התוס' לזה לומר בסברא דחוקה דלא תניא כוותיה ממש ולומר דברים מה שלא נזכר בגמרא אי דקשי' לתוס' דה"ל צריכותא בין משנה דהכא ב' גינות עם הך מחלוקת דמו"מ דהא אי תנא פלוגתא גבי ב' גינות ה"א לכך ס"ל לר"י של תחתון דאזלי' בתר רוב דאין כאן מוחזק ולא שדי נופו בתר עיקרו אבל התם גבי מו"מ דבעל הקרקע מוחזק בשלו כהנ"ל א"כ ה"א דר"י מודה דהיוצא מגזע של בעל הקרקע דיטעון אני מוחזק דאין הולכין בממון אחר הרוב ואני תופס שאני מן המיעוט ולכך איצטריך הך דמו"מ נמי. ובהך דמו"מ לחוד ה"א התם טעמא דר"מ דהכל לבעל הקרקע היותו מוחזק ואין הולכין אחר הרוב אבל בב' גינות שאין כאן מוחזק כהנ"ל אף ר"מ מודה דלא שדי רוב נופו בתר עיקרו דמאויר גדל ואזלינן בתר רוב והרי הוא של תחתון ומצריך צריכי תרוייהו ולא היו צריך תו' לחדש דבר מסברא:

אך נראה דבאמת בשביל הך צריכותא היה אפשר לומר כנ"ל. אבל בלא"ה ס"ל לתו' הך סברא דקשיא ליה לתו' קושי' הראב"ד דכיון דקי"ל הלכה כר"ש והתוס' ס"ל כפירש"י כמ"ש להדי' בפ' המקבל גבי אילן הנוט' למיצר דס"ל כר"ש וא"כ איך סתם לן התנא במשנה דפ' הספינה כר"י היוצא מהגזע של בעל האילן וקי"ל הלכה כסתם משנה וא"כ קשי' הלכתא אהלכתא דכאן קי"ל כר"ש דס"ל כר"מ כפירש"י ולכך הוצרכו התוס' לסברתו די"ל באילן מ"מ לבעל אילן מידי דהוי אענפי' וא"כ כבר העלו התוס' סברות כאלה. ואגב גררא כתבו דא"כ אין צריך הגמרא לעשות צריכותא כאן דבלא"ה צריכין אנו לומר סברות כאלה ליישב הלכתא אך אלו הוי פלוגתא זו אי היוצא מהגזע של בעל אילן או בעל קרקע מבואר במשנה אין כאן קושי' דהלכה כסתם משנה דסתם ואח"כ מחלוקת אין הלכה כסתם משא"כ אם אין זו משנה רק ברייתא וקיי"ל סתם במשנה ומחלוקת בברייתא הלכה כסתם משנה קשה הלכתא אהלכתא וצ"ל כנ"ל:

וזהו המשך דברי התוס' דכתבו תני' גרסי' ולא תנן דאינו משנה רק ברייתא ולפ"ז קשי' הא אהא ולכך כתבו ותניא כוותיה לאו דוקא וכו' דיש כאן צריכותא וכו' וא"כ לק"מ כמש"ל אך י"ל דבאמת לא היה נעלם מעיני התו' דגיטין כל מ"ש לעיל רק התוס' כתבו שם בד"ה ובדאשריש וכו' ואמרינן נמי התם בגמ' בפרק הבית והעליה ואזדא לטעמא וכו' ותנן נמי בערלה וכו' ותימא דלא מייתי הכא מערלה עכ"ל ויש להבין מה בקשו התוס' בזה מ"ש ואמרי' נמי התם בפרק הבית והעליה ואזדא לטעמיה וכו' דמה מייתי בזה ומה נ"מ וצורך בזה לקושי' דה"ל להקשות מערלה:

אמנם לפי הנ"ל ניחא די"ל בקושיא התו' כמ"ש דכאן שאני דאין הולכין בדשיל"מ אחר הרוב רק תינח אי לא גרסי' בגמרא ואזדו וכו' כמ"ש מהרש"ל דלפי מ"ש התוס' בב"מ לא גרסי' ואזדו לטעמיה אבל לפי הגי' ואזדו לטעמיה א"כ ש"מ דחדא בחברתא מישך שייכי הך דב' גינות עם הנך דמו"מ ש"מ דליתא מ"ש לעיל לחלק בין רוב למיעוט דא"כ שם במו"מ הבעל קרקע מוחזק ואינו דומה להך דב' גינות ולא שייך ואזדו לטעמיה כאן דיש לחלק בינייהו ועכצ"ל דליתא להך סברא וקושי' התוס' מערלה שפיר. ולכך טרם דהקשו תוס' מהך דערלה הביאו לכך מתחלה הך גירס' ואזדו לטעמיה וא"כ ליתא לסבר' שכתבתי ולכך הקשו אבל לסברת התוס' בב"מ דבאמת לא גרס ואזדו לטעמיה א"כ שפיר י"ל לחלק כמ"ש ובאמת לא תלי' זה בזה וא"ש ולק"מ וכל קושי' התוספות מיושבי' ונכונים:

ובזה י"ל לחד פי' דשבו' מלכא הוא שמואל והוא אמר אפריון נמטי לר"ש ולמה דוקא שמואל דלפי דקי"ל גבי ערלה דהיוצא מגזע פטור ש"מ דרוב לא גדילי' אלא מאוי' ולא שדי נוף בתר עיקר וא"כ ק' למה כאן בב' גינות הדין כר"ש דהא ר"ש ס"ל כר"מ אצ"ל כמש"ל בשם ב"ח דהוא נקרא מוחזק וא"כ אין הולכין בממון אחר רוב ולכך של עליון רק זהו למ"ד דאין הולכין בממון אחר רוב אבל למ"ד אף בממון הולכין אחר רוב לא שייך לכאן הך תי' ושמואל דפליג ארב וס"ל דאין הולכין בממון אחר רוב בפ' המוכר ולכך שמואל ס"ל דאפריון נמטי לר"ש דלשיטתו ניחא וא"ש:

אך לפ"ז יש לתמוה בתמיהות הב"י על הרי"ף דלמה השמיט הך אבעיא דסלקי בתיקו מגיע לנופו ואינו מגיע לעיקרו ע"ש והי' מקום ליישב ודאי רש"י נתן טעם דלכך ס"ל לר"ש דהוא בכדי שיפשוט ידו וכו' משום דס"ל כר"מ ויותר מכדי הפשטת יד מייאש ומכח זה הקשה הרא"ש מה קמספקא לך פשיטא דאם מגיע לנופו או לעיקרו דאינו מייאש:

אמנם י"ל טעם אחר בדר"ש דס"ל כר"י רק ס"ל כל טעמא של ר' יהודה הואיל ויכול למלאות גינתו ואלו היה ממלא הגינה עפר היה מחויב לעשות כותל מפרדת בין גינה שלו לשל חבירו דסתם גינה מקום שנהגו לגדור הוא דאסור בגינתו של חבירו ובשלמא השתא שגינה שלו נמוך א"א לו לראות לשל חבירו אבל אם ימלא ע"כ יבנה כותל והוא במקום של שניהם ואם כן סתמא גזית זה נותן ג' טפחים וזה ג' טפחים וא"כ יפסיד משלו קרקע ג"ט שלא יהיה יכול לזרוע עליו שום דבר וג' טפחים בלא"ה סמוך לעליון הוי של עליון לכ"ע כמ"ש באסיפת זקנים דכמו כן למ"ד של עליון מ"מ אין לו בג"ט סמוך לתחתון וא"כ ה"ה להיפוך למ"ד של תחתון אין לו בג"ט סמוך לעליון וא"כ כשנצרף להו הנך ג"ט דהיה מפסיד אלו מילא גינתו עפר ועשה מחיצה צריך לבנות בתוך ג"ט קרקע ומה איכפת ליה בהך ג"ט דהי' מפסיד ע"י מילוי עפר א"כ הרי כאן ששה טפחים וזהו שמניח לעליון דעל אלו אין לו טענה למלאות גינתו עפר ושיעור פשיטת יד הוא אמה כנודע ולכך גבלו חכמים בכדי פשיטת יד הוא של עליון. ולפ"ז דאין הטעם משום יאוש שפיר קמיבעיא ליה מגיע לנופו ואינו מגיע לעיקרו ול"ק קושי' הרא"ש דהא אין טעם משום יאוש:

אבל באמת יותר מסתבר טעמו של רש"י ורא"ש והתוס' דס"ל לר"ש כר"מ ויותר מכדי פשיטת ידו הוא מייאש והנה לסברת הרמב"ן גורסין בב"מ רבה ובגיטין רבא ונחלקו בזו וכן נראה מתוס' דגיטין דסוגיא דב"מ וגיטין מחולקים ולפ"ז לב"מ דהסוגיא לרבה דס"ל דפליגי בשדי נופו בתר עיקרו וא"כ ל"ל טעמא דר"ש כר"מ ולכן אין לו יותר מכדי פשיטת יד דיאוש בעלים נגע בו דא"כ קשיא הלכתא אהלכתא דקי"ל במו"מ ובערלה הלכ' כר"י ובפרט במו"מ דסתם משנה כוותיה ועכצ"ל דס"ל כר"י ומטעם הנ"ל יש לעליון בכדי פשיטת יד וא"כ דאין הטעם משום יאוש שפיר קמבעי' מגיע לנופו ולא לעיקר וכו' ולא קשה קושי' הרא"ש אבל למסקנא דגמ' בגיטין דרבא הוא דא' למילתי' שם וקיי"ל כוותי' כמ"ש הרמב"ם ויתר מחברים וא"כ שפיר י"ל כר"ש דר"ש כר"מ ס"ל ול"ק מהך דקיי"ל בפ' הספינה כר"י גבי היוצא מהגזע של בעל האילן דהא לא פליגי כאן בהך סברא דשדי נופו בתר עיקרו רק בסברת מי יכול למחות זע"ז וא"כ דר"ש כר"מ ס"ל הטעם משום דיאושי מייאש וא"כ נפשוט הך איבעי' כקושי' הרא"ש ולכך כיון דקיי"ל כהך סוגיא דגיטין השמיט הרי"ף הך איבעי':

ובהכי ניחא מה שהשמיטו כל הפוסקים הך דינא בעיקר כ"ע לא פליגי דעליון וכתבו סתמא כל מה שהעליון יכול ליטול ולפשוט ידו הרי הוא של עליון והשאר של תחתון משמע אפילו עיקרו ונ"ל הטעם דזהו הכל לסוגיא דכאן דס"ל דפליגי אי שדי נופו בתר עיקרו אבל העיקר כסוגיא דגיטין דבהך לא פליגי כלל וכל טעם מחלוקת הוא אם ירצה תחתון למלאות עפר גינתו או העליון ליקח עפרו וזהו הטעם שייך אף בעיקר נמי ולכך השמיטו הפוסקים ונכון:

אך לפי מ"ש לעיל דלא פליגי הסוגיא דב"מ וגיטין כלל וא"צ לגרוס כאן רבה כ"א גי' ישנה רבא ניחא קושי' הנ"ל על הרי"ף במקומו והיה מקום לומר דודאי הרא"ש הקשה מה ספק כיון דמגיע לנופו וכפירש"י דהיה נוף גדל ועולה למעלה הא לא מייאש מיניה אך יש להבין הא דאמרי' דמייאש מיניה אימת נעשה זה אם בכל שנה שיוצאים הגידולים ופורחים מהקרקע אז בראותן כי א"א ליקחן מייאש מיני' או תיכף מתחלה מייאש על כל גידולים שיעלו מעולם בקרקע שאינו יכול ליטול בפשיטות ידו כ"א אמרי' מתחלה אם כן אז לא עלה ברוחו שיהיה גידולים עולים עד למעלה מהעיקר ומייאש הקרקע עד מקום הגיע ידו ומה בכך שבשנה א' או שתים נשתנה שלרב גידולים הנופים עולים למעלה בדרך עקלתון. אבל אם אמרינן דבכל שנה מייאש שפיר הקשה הרא"ש דאיך יהיה מייאש בראותו הגידולי' מגיעות מקום שיכול ליטלן והנה באמת מוכח דבכל שנה מייאש ומפקיר כשכבר נעשו גידולים דהא אין אדם מקדיש ומקנה ומפקיר דשלב"ל והאומר גידולי שדי הבאה מופקר אינו מופקר דאין אדם מפקיר דשלב"ל אבל למ"ד כר"מ דאדם מקנה דשלב"ל שפיר י"ל וא"כ ס"ל לרי"ף הא דבעי ר"י מגיע לעיקרו ואינו מגיע לנופו היינו לרב ינאי שאל דבזה איירי גמ' קאמר ר' ינאי אמר בלבד שלא יאנס. וע"ז קאמר הגמ' בעי ר"י מגיע לנופו וכו' דרב ינאי ס"ל כר"מ דאדם מקדיש ומפקיר דשלב"ל כמבואר בגמ' דיבמות דף צ"ב ע"ש וא"כ תיכף מפקיר על עולם פירות שיגדלו למטה מכדי פשיטת ידו ולכך הספק מגיע לעיקרו וכו' משא"כ אנן דלא קי"ל כר"מ ואין אדם מפקיר דשלב"ל וע"כ בכל שנה כשכבר הגידולים בעולם מפקיר להו וא"כ קושית הרא"ש שפיר מה"ת ייאש בראותו שיכול ליטול הגידולים ולכך השמיט הרא"ש הך איבעי' זהו מה שנ"ל:

אבל היותר נאות לפענ"ד בכוונת דברי הרי"ף נא' כשנבין ג"כ מה דאמרי' אמרוהו קמי' דשבור מלכא ואמר אפריון נמטי לר"ש דמה נ"מ אם שבור מלכא קילס לר"ש או לא וכי לקילוסו הוא צריך ולמה שבח שבור מלכא לר"ש בדין זה יותר מאלפים דינים האמורים בש"ס משמיה אמת לפי פירש"י דהיה שמואל י"ל בישוב קושי' רש"י ג"כ למה לא אמר שמואל אפריון נמטי עד דאמרו לי' כי ריש לקיש אמר הלכה כר"ש דהראב"ד הקש' אם הטעם דר' ינאי דאמר שלא יאנס הא עכ"פ אינו מייאש ממנו דמאנס עצמו ליטול. אמנם הרמב"ם בפי' משנה הרגיש בזה ותי' דהוא מהתקנה שלא יאנס עצמו ויבא ח"ו לכלל סכנה ומזו נר' דאמר אפריון נמטי לר"ש היינו לשון החזקת טובה וחנות ולמה בזה יותר מבכל הש"ס אבל לפי מ"ש ניחא דהחזיק לו טובה היותו עושה תקנה לבל יפול הנופל ח"ו וישמור בני אדם מהסכנה ודרכי' דרכי נועם ונתיבותיה שלום ובזו י"ל להחזיק חן כי חיים בלשונו:

אך י"ל טעם אחר דאמרי' בב"ב דף ל"ה בב' שטרות היוצאין ביום א' שודא דדיינא ופרכינן לשמואל דנימא כל דאלים גבר ומשני הגמ' משום דליכא למיקם עלה דמילתא אמרינן שודא וא"כ כאן ר"ש דמספקא ליה הלכתא כמאן ה"נ ליכא למיקם עלה דמילתא וא"כ שודא דדיינא וזהו סברת הדיין הגידולים דעד כאן יהיה לעליון היותו קרוב לו ועד כאן יהיה לתחתון הואיל והעליון אינו יכול להגיע לו בפישוט ידו אם לא יעבור דרך התחתון וזהו שודא דדיינא באמת ליתן לזה כפי אומד הדעת ולזה כפי אומד הדעת אך כתבו התו' בב"ב הנ"ל כי אין אומרים שודא דדיינא רק בקרקע וא"כ זה שאין לו חלק בגוף הקרקע דודאי דגוף הקרקע לעליון ואפי' עיקרו אמרו שהוא לעליון מכ"ש גוף הקרקע וכל הנדון הוא על הפירות וא"כ אפשר דלא שייך בהו שודא אבל למ"ד קנין פירות כקנין הגוף ומביא בכורים ויכול לקרות האדמה אשר נתת לי וא"כ זה התחתון שזוכה לעול' בפירות הגדילים באויר גינתו הרי כקנין הגוף דמי: