יערות דבש – חלק ב – קטע 37

והנה אדם הוא בשני בחינות יש אדם שענינו רע בטבע נואף זולל וסובא איש תענוגים וכדומה עלול לתאוה ויש אדם בעצמותו טוב ועלול לטוב רק ע"י חברת רשעים ופושעי' נפתה אחריהם וילך שובב ולזה אדם בשומו אל לב כי יראה חכמים ימותו והנחילו שם טוב להם ולנשמתו ולעומת זה רשעים הלכו בחשך ימיהם וכהנה ומכח זה יסור מדרכו הרעה להתרחק מרשעים ולדבוק בטובים ולעזוב דרך רשע אך מי שבעצמותו רע קשה שיועיל כל הנ"ל הלא הנביא צווח ואחריהם בפיהם ירצו סלה:

וזהו כוונת הגמרא למה נסמכה מיתת צדיקים לפרה אדומה מה פרה מטהר אף מיתת צדיקים מטהר ויש להבין למה דוקה לפרה אלא להורות ה"מ דמטהר בעשות הרע מלימוד אחרי' וכן פרה מטהר טמאים ה"מ אם נטמא מאחר שנגע במת אבל בטומאת יוצאות מגופו זב ומצורע אין מטהר כך מיתת צדיקים מטהר באופן זה בטומאתו בהתחברות לאחרים ולא בטומאת יוצא מגופו בעו"ה:

אמת כי ישראל בעצמן כולן טובים וכשרי' ועלולים לטיב רק התחברות לרשעים גורם הכל אשרי אדם שקובע ללמוד כל יום ביום דף אחד מספר מוסר ותוכחה ברור לו שיהיה צדיק וישר וימאס ברע כי זהו לו למזכרת וייקץ משינת האולת ויקנא בטובים. וזהו ג"כ מן הספד ת"ח הן מפאת כי עיקר אבילות כי הקרובים אל המת הם דבוקים בנפשו ולכך כאשר גבר מדת הדין בהמה אף לקרובים אחז מדת הדין ומתוח בם ולכך אמרו כל ימי אבילות יראה אדם האבל כאלו חרב כרוך אחריו וכדומה ולת"ח הכל קרובים ובעו"ה הכל טעמו טעם מיתה ועל הכל מתיח מדה"ד ולכך עליו לעורר הספד ואבל אולי ישוב ה' ונחם והוא ברב רחמיו יכפר: ולכך

אמרו שאבל צריך להיות דומם כי מבואר בזהר כאשר מדה"ד מתוח מיבעי ליה לבר נש למעט במילולו ודברים לבל יאחז בהם מדת הדין כי ברב דברים לא יחדל פשע וישב בדד וידום כתיב ובזה יובן מ"ש כי עשו שאל ליעקב מה טיבן של עדשי' הללו אמר שמת אותו זקן אמר אף באותו זקן פגע מדה"ד א"כ לית דינא וכו' והדבר צריך ביאור מה ענין זה לאכילת עדשים וכי לא ידע שאין גבר אשר יחיה ולא יראה מות וכי לא ידע שמת אברהם עד אכילת עדשים אבל ודאי ידע עשו שימות ושמת אברהם רק חשב לא ע"י מדת הדין רק יקר בעיני ה' המותה לחסידיו ברב יקר והסתלקות קדושתו למעל' וכל מדת הדין אתכפי' במותו רק עכשיו שנתן לו עדשי' ואמרו בגמרא דלכך עדשים מה עדשים אין להם פה אף אבל אין לו פה והטעם כמ"ש דלא לעורר וליתן פה למדת הדין מזה שפט עשו שגם אברהם מת במדת הדין ומדת הדין מתוח וזהו אמר אף באותו זקן פגע מדה"ד דייקא אמר א"כ אין דין אמת ח"ו וארץ נתנה ביד רשע ח"ו וכפר בשכר ועונש ודו"ק:

ובאמת עיקר הספד לעזוב רע ובזה יהיה לנשמת הצדיק הדבוק בנו לתועלת ובאור התעורר' התשובה יאחוז ויעלה מעלה מה שאין לו מקדם כח לעלות וזהו אמרו אחים הספידא דהתם קאימנא מבלי כח לעלות וע"י הספד יעלה מעלה ובאמת מי שמונע ההספד הוא מבזה תורה ולומדיה ואחז"ל כמה טפשאי הני אינשי דקיימי מקמי ס"ת ולא קיימי מקמי גברא רבה דכתיב בתורה ארבעי' יכנו ואתו רבנן ובצרי ליה חדא ולהבין ענינו והקשו הא בגמרא אמרי' דלכך קיימינן מקמי ס"ת בפני לומדיה עומדי' בפניה לכ"ש וא"כ מוכח גדול כבוד התורה מת"ח וא"כ מה זה דקאמר כמה טפשאי וכו' אבל הענין כך דיש להבין כאשר אמרתי כבר איך קרו להו טפשאי הלא המה רשעים דעוברים על מה שכתב בתורה מפני שיבה וכו' והדרת פני זקן זה קנה חכמה רק אמרינן בגמרא אין בעלי אומנות רשאים לעמוד מפני ת"ח רק שחרית וערבית מפני ביטול מלאכה ובזה איירי דהם אינם עומדי' באמצע יום מלפני ת"ח ובפני ס"ת עומדים וקאמר שהוא שטות מפני ת"ח אינם מבטלים ומפני ס"ת דאף דכבוד ס"ת עדיף מ"מ הא גוף עמידה מפני ס"ת אין לו שרש רק דנלמד מקימה בפני ת"ח מק"ו כנ"ל ואם בפני ת"ח אינם עומדים רק שחרית וערבית איך נקום בפני תורה שנלמוד מן ת"ח די לבא מן הדין להיות כנדון.

והא דקאמר דכתיב מ' יכנו ואתו רבנן ובצרו היינו דצריך לטעם למה אין צריך לעמוד רק שחרית וערבית כיון דבתורה סתם כתיב וצ"ל או דרשות ביד ב"ד לעקור ד"ת וב"ד עקרו מצות הקימה בפני ת"ח והניחו על שחרית וערבית או יש לומר דירדו חז"ל לסוף דעת ת"ח שמוחלין על כבודם במקום שיש הפסד לאחינו בני אומנות ות"ח יכול למחול על כבודו ונ"מ בזה לגבי ס"ת אי הטעם משום מחילה א"י למחול כבוד התורה אבל אי הטעם דעקרוהו החכמים לעשה דהקימה כנ"ל אף לגבי ס"ת יעוקר. וזהו מאמר הגמ' כמה טפשאי אינשי דקיימי מקמי ס"ת כל היום ולא קיימי מקמי דת"ח רק שחרית וערבית רק דלא תימא איך אפשר לבטל עשה של תורה וצ"ל משום מחילה וזהו לא שייך בס"ת וע"ז אמר לא כן הוא אין הטעם משום מחילה רק כח ביד ב"ד לעקור ד"ת כדחזינן במלקות דכתיב מ' והם בצרו חדא וא"כ דעקרו לעשה אף לגבי ס"ת מעוקר ודוק. ראו כי ת"ח כלול בתורה כי הוא מקור התורה והרואה ת"ח שנשרף כאלו רואה ס"ת שנשרף ולכן שטות מהרבה אנשים האומרים במיתת ת"ח זקן מופלג שאין להרבות הספד היותו זקן. אדרבה הרואה ס"ת שהוא ישן מימים קדמונים נשרפת ח"ו הלא יבכה בכי תמרורי' ויעורר אבל כי היא מוגהת וכהנה רב מעלתה מכמה דברים. וכן הדבר בת"ח זקן אשר יגע ומצא ועמד על רזי תורה בנגלה ונסתר ונסה בכל דברים ובא לידו הרבה שאלות עמוקות ואין חכם כבעל נסיון:

ולכך אמרו זקן זה קנה חכמה כי ימים ידברו ואורך ימים תבונה כאשר יעברו ימי בחרות יזכזך השכל ולא יהיה בו חריפות של הבל וקנטור כאמרם ילדות היה בו וכו' וכהנה משמוש ת"ח ויהיה דעתו מיושבת ביותר ויתר ראוי לעורר הספד על זקן מן נערים ובעו"ה אוי לנו אשר זקנים שבדור הולכים למנוחה ועוזבים אותנו לאנחה. כי בעו"ה נתמעט התורה ובעו"ה לוקחים נערים מבית הספר לסתור אפי' מי שיש להם שכל טוב והבנות לתורה הם גוזלים קב"ה וכ"י הם כגונבי נפשות בעו"ה ליקח בנים יקרים אשר ראוים לתורה בפרט בני עשירים שיהיה סיפוק בידם ללמוד ולא יטרידום העוני ודאגת פרנסה למו"מ ויבא גם השטן להתיצב בתוכם להסיתם לדבר עבירה:

ואמרנו הטעם זקן זה קנה חכמה וששים לזקנה והיינו כי למעלה מבן עשרים לעונשים והטעם כי אמרו בגמרא דב"ב בן למכיר בנכסי אביו בקרקע צריך להיות בן עשרי' ונתנו הטעם כי עד בן עשרים דעתו קלישתא ואין דעתו כדאי לסמוך עליו ולכך במשפט צדק למעלה אין מענישין אלא למי שדעתו שלימה אבל מי שדעתו קלוש אינו בגדר עונש וא"כ מתחיל דעה גמורה באיש מבן עשרים ואמרו חז"ל עד ארבעים שנה לא קם איש אדעתיה דרבי' א"כ אימת קנה חכמה כשעברו עשרים וארבעים שהוא ששים וס' לזקנה וזה קנה חכמה כי אז קם אדעתי' דרבו ונתמלא חכמה ולכך המפרישין בניהם מהתורה קודם שהם בני עשרים הם גונבי נפשות כי תורה ירושה לנו מאבותינו מורשה קהלת יעקב עד שאמרו עכו"ם העוסק בתורה ה"ז כגוזל וזה השוטה מוכר חלקו בתורה בבצע כסף אין לו רשות למכור בנכסי אביו עד שיהיה בן עשרים ואביו משיאו לעבור ד"ת אוי לנשמה והמה כאדם עוברי ברית בעו"ה:

ועי"כ בעו"ה עבירה גוררת עבירה להתלוצץ בתורה וביחוד דברי חז"ל ואומרים בזה הטיבו חז"ל לדבר ובזה לא שמועה זו נאה וזו אינה נאה. וע"ז נאמר ירהבו הנער בזקן בזקני הדור שהוא דור ודור ודורשיו שלוחי של משה שליח הגבורה לכבוד המשלח חופף על השליח ולכך הפוגע בכבוד הזקן פוגע בכבוד המקום וכבוד משה ודורות זה אחר זה:

וזהו הטעם דכתיב בתורה ארבעים יכנו ובצרו רבנן בתורה שבע"פ חדא מבואר במדרש ארבעי' יכנו נגד ארבעים יום שהי' משה בהר לקבל התורה והוא עובר התורה והנה לפי דעת ר"ע בז' בסיון נתנה התורה ולמחרת עלה משה בהר סיני דהיינו ח' סיון ובי"ו בתמוז כלה מ' יום דבי"ז בתמוז בהשכמה ירד ונשתברו לוחות בעו"ה. צא וחשוב כ"ג דסיון וי"ו דתמוז הרי ל"ט אך באמת הא דתורה נתנה בז' משום יום א' הוסיף משה מדעתו והסכים קב"ה ע"י. אבל זולת זה היה ראוי ליתן בששה בסיון והיו ארבעים יום שלמות ולכך בתורה שהיה קודם הוספת משה מדעתו היה מ' יום לכך כתיב מ' יכנו אבל רבנן תלמידי משה שהסכימו כי בז' יתנו תורה והסכים המקום לא היה משה בהר רק ל"ט ימים לכך בצרו ליה חדא והבן:

אשרי שוקדי תורת ה' יום יום אוי לנו מיום דין אוי לנו מיום תוכחה כי שלשה ימי דינים נדון בהם אדם בעו"ה. הדין אחד נדון לייסרו לא לכפרת פשע רק לעוררו משינת אולת לשוב אל ה' כאשר יתעלף איש ויכו אותו באגרוף לעוררו מעולפו וכי זהו לעונש רק למען ישוב רוחו לנדנו כן כל יסורים בעוה"ז בזה אופן לעוררו משינת אולת ואחד לאחר מיתה אין נדון לעונש אלא לטהרו ולזכזכו מכתמים ומומים שנתהוו בגופו ונשמתו על ידי פגמים וחטאין וכלי שיש בו כתם מלבנו באור ומכבסו במים כן הענין גיהנם וכדומה להעביר הכתם ולזכזך אותו אבל אין עדיין עונש על אשר עבר מצות ה' אבל לע"ל ליום הדין הגדול לאחר התחיה יהיה נדון בשביל שעבר על מצות ה' והמרה רצונו ואמרי פיו ואין זה מועיל מה שיתלבן בגיהנם להעביר הכתם עדיין מעיקרא דדינא פרכא מי הביאך הלום לטנף בגדיך וגופך ונפשך ותצטרך אח"כ ליבון וצירוף. ע"ז יהיה דין הגדול ליום התחיה ולכך מתים כשיחיו יעמדו במומם כי מום סימן על עבירה כי מי שאינו חוטא גופו נקי מן מום ולהיות כי עון עצמו אינו נמחק עד לאחר יום הדין הגדול לכך יעמדו במומם ולכך אם יתן החי אל לבו ימי דינים אלו על שלשה אלה ירגז ארץ ויעורר בתשובה כי הכל תלוי בתשובה:

בזוהר חדש אמר דשאל בתוכחה נזכר רזא דפורקנא אי' והשיב בהך קרא והיו חייך תלואים לך מנגד ופחדת יומם ולילה ולא תאמין בחייך והדבר תמוה אבל הענין אמרו שוב יום אחד לפני מיתתך והיינו הואיל ואינו יודע אימת ימות א"כ חושב אולי היום זמנו ושב בתשובה וא"כ כל הימים בתשובה וידוע כי כלו כל הקיצי' ואין הדבר תלוי אלא בתשובה היום אם בקולו תשמעו וזהו רזא דפורקני' שהוא התשובה הוא מרומז בפסוק והיו חייך תלואים לך מנגד שכל שעה אתה עלול למות ופחדת יום ולילה אולי עכשיו זמן ולא תאמין בחייך כי כל שעה זמנא וא"כ תחזור בתשובה וזהו יהיה צמיח' הפורקנא כי הכל בתשובה ודו"ק וכן הדבר באמת ראוי לאדם כראותו כמה מהנ"ל שמתו פתאום וצידה לא עשו להם שיש לשוב בתשובה אולי הגיע הזמן ומה נענה ליום פקודה:

ואמת אמרו בדוד שהתפלל לה' הודיעני ה' מדת ימי וכו' רבש"ע הודיעני באיזה זמן אמות א"ל קב"ה גזירה היא מלפני שאין מודיעין לאדם זמנו א"ל הודיעני באיזה יום משבוע אמות א"ל בשבת וכו' ע"ש ויש להבין למה חקר דוד לדעת זמנו הלא הוא הגבר הקים עולו של חשובה ובזה הלא מתיש כח תשובה ביודע זמן כי אמר עוד יש זמן וגם מה נ"מ לי' אם יודע יום השבוע שימות או לא אבל הענין כשמובן אמרם לא היה דוד ראוי לאותו מעשה רק להורות בתשובה וי"ל מנ"ל לגמר' זה הלא כל שגדול מחבירו יצרו גדול ומי לנו גדול מאדם הראשון יציר כפו של הקב"ה והיה יצרו גדול אשר המרה פי ה' אבל הענין כי דוד שנותיו ע' שנה ושלשים ושלש מלך בירושלים ומעשה דבת שבע היה בירושלים א"כ אף דנימא תחלת שנה למלכו קרה ענין ב"ש כבר היה חי ל"ו שנים והוי רוב שנותיו ואמרו כיון שעברו רוב שנותיו של אדם ואינו חוטא שוב אינו חוטא דכתיב רגלי חסידיו ישמור וקשה א"כ איך בא דוד לכלל חטא הא עברו רוב שנותיו ואיך לא שמרו הקב"ה וע"ז קאמר דבאמת לא היה ראוי לכך רק קב"ה סילק שמירתו למען יחטא וישוב ויהיה פתח תקוה לב"ת:

אך זהו אם דוד היה שנותיו ע' שנה אבל אלו היה דוד חי יותר א"כ לא היה עדיין רוב שנותיו וא"כ לא אמרי' דהי' כדי להורות וכו' רק יצרו גבר ועדיין לא הגיע לרוב שנותיו שישמרהו ה' ולכך ביקש הודיעני ה' באיזה זמן אמות אם אמות בע' הרי עברו רוב שנותיו ואנח כי מאת ה' היה להורות תשובה אבל אם אחיה לאורך ימים א"כ אין ראיה וחטאתי נגדי תמיד והשיב לו השם גזרה מלפני וכו' אמנם אמרו בימי דוד אימעט שני דכתיב ימי שנותינו שבעים ואם בגבורות שמנים וידע דוד שאו יחיה שבעים או יבא בגבורות יחיה שמנים ואם כן עדיין לא עברו רוב שנותיו כהנ"ל. ולברר כן חקר אחר ימי שבוע ודוד נולד בשבת כמ"ש מפרשים ומת בשבת וק' הא הקב"ה ממלא שנות צדיקים מיום ליום דהיינו ימי חודש דרך משל אם נולד ו' בסיון ימות בו' בסיון ואיך אפשר שיתכוון לימי שבוע ג"כ הא השנה אין מכוון לימי שבוע אך אף כי אנו מונין ללבנה שהשנה הוא שנ"ד מ"מ לפי עבורים שאנו עושים עולים שנות הלבנה ושנות חמה כאחד כי מה שחסר שנת לבנה י"א יום לשנה נתמלא ע"י עיבור חדש שלם וא"כ סוף כל סוף בצירוף עיבורים נמנה השנה לימי חמה שס"ה ימים וזהו עולה בימי שבוע נ"ב שבועות ויום א' עודף ולכך דרך משל אם שבת הי' ו' סיון בשנה שלאחריו יבא א' בשבת כי יום א' עודף אבל כשיעברו שבעים שנה הרי שבעים יום עודפים והם עשרה שבועות וא"כ אם חל שבת בו' בסיון כאשר יעברו ע' שנים חזר ו' סיון לחול בשבת אבל אם יעברו שמונים שנים ויש כאן פ' ימים וע"ז בשבועות עודף ג' ימים עד שאם חל ו' בסיון בשבת כאשר יעברו פ' שנים חל ו' בסיון ביום ג' לשבוע וזהו היה חקירו' דוד כי ידע כי נולד בשבת אם ימות בשבת ע"כ שיהיו ימיו שבעים כי שמונים א"א כנ"ל משא"כ אם באמת לא ימותו רק בג' בשבת ראי' שיהיו ימיו פ' שנה ויבא על החקירה ודוק:

ומה עמקו מחשבת קדמונים אמרו בירושלמי על כ"ד משמרות ויעשו כ"ג לית את יכיל דכתיב אשר יסד דוד ושמואל הרואה באמונתם אומנות גדולה היה שם שאין משמר נוטל ושונה בשדה חרם ביובל עד שיטול חבירו וקאמר חשבתם שאין משמר נוטל ושונה עד שיטול חבירו ותמהו כל חכמי לב ובראשם הרב מוה' דוד הנ"ל בספרו לירושלמי כי חשבון זו כמעט אינה במציאות כי טוב חשבון אם נודע בקביעות כמה שבועות יש במנין שנים של יובל הרי יש לעשות עליו יסוד ולקבוע חשבון אבל חז"ל עברו לפי צורך שעה וא"כ אין ברור כמה שבועות יש ביובל פעם הרבה ופעם מעט ואיך אפשר לקבוע חשבון שיהיה תמיד מכוון וצ"ע:

ולכן נראה כי בלא"ה יש להבין מה אומנות גדול יש בזה וצריך לשמואל הרואה כל באי שער חשבון יודעים לחשוב זה אבל הענין ודאי לזה שלא יטול המשמר וישנה אין צריך קביעות משמרות כי כך הדין ויושר שלא יהיה משמר א' נוטל פעמים ומשמר השני לא כלום ולכך יובל הוא שנה תמימה ובו משמרות חוזרות פעמים כך יסדו שאם ביובל זה נטל משמר זה שביובל השני יטול המשמר של אחריו ואין מוכח שדוקא בתחילת היובל יטול אבל ידוע בג' דערכין בבית ראשון היו מונים י"ו יובלות ובשני ח' יובלות ס"ה כ"ד יובלות:

וזהו המכוון כי ראו ברה"ק שבעו"ה לא יהיה יובלות יותר מכ"ד וא"כ אם יעשו כ"ג ובכל יובל יטול משמר א' וא"כ בכ"ג יובלת יכלו המשמרות ליטול וכאשר יגיע יובל כ"ד יחזור משמר ראשון ליטול ואח"כ יחרב וא"כ לא יטלו עוד אחרים והרי משמר א' נטל שני פעמים ושארי משמרות רק פ"א וכן אם יהיה כ"ה יטלו כל משמ' ביובל ויכלה בכ"ד משמרות ומשמר כ"ה יצא נקי ולכך קבעו כ"ד משמרות כמנין יובלות ולא יהיה משמר נוטל ושונה לא יוסיפו ולא יגרעו ולכך היה אומנות גדול ע"פ שמואל הרואה ברה"ק וא"ש:

והנה העיקר לתפוס בעו"ה בגולה אשר אין לנו שיור רק התורה ותפלה כי בתורה קב"ה שורה כמו שאמרו שנים שעוסקי' בתורה שכינה שרוי' וכן לתפלה קרוב ה' דכתיב קרוב ה' לכל קוראיו ולכך אמר הנביא תוכחת מגולה על עוסקים בתורה שעוסקים כל היום וקרוב לזמן תפלה מפסיקים בשטו' להריח עשב טובאק וכדומה ועל זה צווח הנביא דרשו ה' בתפלה בהמצאו שהוא כ"ז שהיה כאן כי עסקת בתורה קראהו בתפלה וכן להיפוך להמוני עם שמתפללים ראוי תיכף לילך מחיל לחיל לתורה כי בתפלה ה' קרוב כנ"ל קרוב ה' וכו' קראהו בהיותו קרוב קראוהו בתורה לשים שכינתו בתוכם ועיקר תפל' באמ' דהיינו בכוונת הלב ומזה קונה חיים לעצמו כי זהו ענין והתוית תו על מצחות האנשים ודרשינן תיו תחיה תיו תמות היינו כי במצחות אנשים נרשם אמת וכאשר הוא כך ואין החטאים מחפי' לאות אלף שהוא אלף נהורים המאירים לאדם וע"ז נאמר אם יש מלאך אחד מני אל"ף דייקי אז באמת בשלימתו והוא חיים כנודע אמת הוא במ"ק ט' והוא חי וקיים אם תגלגל מנין ט' לעולם נשאר מנין ט' והוא מספר חיים וזהו תיו תחיה כמנין אמת אבל שבעו"ה מחופים בעונות עונות הם מחפים ושמים אור חושך ונחשך האל"ף ונשאר מת מן אמת וזהו תיו תמות ולכך להעביר העונות צריך תפלה בדמע ולרחוץ בדמע כמ"ש הזהר כי כך נתן רשב"י לאחד לרחוץ פניו בדמע ולהעביר הרושם הנעשה לו בפניו ע"י חטא וכן כתב האר"י ז"ל:

והמתפלל בדמע זהו לאות שמתפלל בלב שלם ולכך בכי בגי' לב ודמעה בהפוך אתוון עמידה זו תפלה. וכך יפה לנו לעורר בדמע וקול בכי כי כבר כתבנו כי חטאנו לה' בתפלה בלי כוונה ויש לתקן בתפלה בבכי שזהו ודאי בכוונה ולכך לע"ל שיהיה מדת אמת בעולם לא יהיה מות כי תיו תחיה גובר ולכן תתן אמת ליעקב נאמר יעקב אבינו לא מת ולכך נאמר לע"ל בלע המות לנצח כי יהיה אות אמת ת' תחי' וא"צ לרחוץ פניו בדמע ולכך ומחה ה' אלהים דמעה מעל כל פנים והבן אמן כן יהיה רצון שיהיה במהרה בימינו אמן: ת"מ מ"ש הגאון ז"ל בק"ק המברוג ט' טבת תקיא"ל:

רוח ה' דבר ביחזקאל הנביא ומלתו על לשונו בשנה התשיעי' בי' לחודש העשירי בן אדם כתוב לך את שם היום את עצם היום הזה סמך מלך בבל על ישראל בעצם היום הזה ומשול אל בית המרי כה אמר ה' שפות הסיר כו' תוכן ענין המשל שיש כאן כל הכנות למהר הבישול כי הדוד על האש וירתיחו תחתיו היושב בתוך הסיר בשר טוב ושמן הנמהר להתבשל ויוצק בו מים הנמהר הבישול באופן שיתבשל בתכלית הבישול ובמהירות. וזה המשל לבני ישראל: