צל״ח – ציון לנפש חיה – פסחים – קטע 25

[קז] תוס' ד''ה אלא דהוו רביעית וכו' מכאן אור"י וכו' דכלו שאוב אינו פסול אלא מדרבנן וכו' מדפליג בין דם למים וכו' והרא"ש בשלהי מס' נדה בהל' מקואות הביא בשם הר"ש שחולק וסובר כלו שאוב פסול מן התורה ומה שאמרו כאן בקרקע טהורים היינו שמעולם היו בקרקע ובכלים טמאי' היינו שהיו פעם א' בכלים אפי הם עתה בקרקע עיין שם ברא"ש והנה יתכנו דברי הר"ש לפי לשון רא"ש שבתחלת דבריו שהביא ראי' שאובין מן התורה הוא מדפליג בין כלים לקרקע עיין שם וכוונתו דאם לא כן נפלוג בקרקע גופי' בין באו מכלים לקרקע או לא ועל זה שפיר דחה הר"ש דכן הוא באמת כוונת התנא בכלים שהיו פעם א' בכלים אבל הראיי' שהביא ר"י כאן מדפליג בין דם למים היא ראי' חזקה דדם לא משכחת מחוברים וכל דם תלוש הוא וכמבואר בדברי רש"י לעיל דף ט"ז ע"א בד"ה ותלושין שכתב רש"י אמים הוא דמתמה אבל שאר משקים כולהו תלושין נינהו וא"כ קשה לשיטת ר"ש וסייעתו דכולה שחוב פסול מן התורה אדמפליג בין דם למים לפלוג במים גופי' בין תלושין למחוברים ונראה דר"י לא כתב ראי' זו אלא לשיטת התוס' בדבור הקדום שהוא ד"ה אבל דם שכתבו דלא קאי על דם קדשים אלא על דם חולין בע"מ או זבח שנפסל אבל דם קדשים טהור מקרא דעל הארן תשפכנו כמים וכו' ולשטה זו שפיר קשה אדמפליג בין דם למים נפלוג במים גופי' אבל לשיטת רש"י כאן דרב פפא קאי גם אדם קדשים וכמו שפירש המהרש"א דסובר דלא ממעטינן מעל הארץ תשפכנו כמים אלא לענין הכשר שאין דם קדשים מכשיר אבל לענין קבלת טומאה מן התורה אין חילוק בין דם קדשים לדם חולין נסתר הוכחת ר"י מעיקרו דאדרבה דם הוא רבותא יותר אף שדם קדשים אינו מכשיר אפ"ה מקבל טומאה מן התורה ואם כן איכא למימר דהני דסברי בכלו שאוב פסול מן התורה קיימי בשיטת רש"י ורש"י עצמו באמת ס"ל דכלו שאוב פסול מן התורה וכמו שכתב הבית יוסף בסי' ר"א כן בשם רש"י מדפירש במרובה דף ס"ז ע"א דג' לוגין פסלי מדרבנן מכלל דכלו שאוב פסול מן התורה: שם בגמרא אמר מר וכו' למימרא דסבר ר"י וכו' הנה מאד מאד אני תמה על תמיהת הגמרא עד שמכח קושיא זו הכריחו דהדר בי' ר"י ואני תמה לאידך גיסא על ר"מ ור"א שאמרו לטמא אחרים טהור למה יהיה טהור לדעת הרשב"א שאפי' אין ההיתר בא על ידי הזמן לחוד רק ההיתר בא ע"י מעשה גם כן מקרי דשיל"מ ועיין בי"ד סימן ק"ב בש"ך ס"ק ח' א"כ למה לטמא כלים יהיה ספיקו טהור הלא אם הם כלי שטף יש להם טהרה במקוה והוה דשיל"מ ואיפכא מסתברא דלאוכלי' טהור שאין להם מתירים וכיון שמשקין לטמא אחרים לר"מ ור"א דרבנן ספיקו לקולא ולכלים דהיינו כלי שטף טמאים דדבר שיל"מ אפי' בדרבנן ספיקו אסור לרב אשי בביצה דף ד' ע"א ועיין שם ברש"י בד"ה אפי' בדרבנן כך היה ק קשה לי לכאורה על ר"מ ור"א ואמנם נתישבתי לתרץ קושיא זו ע"פי מה שדקדקתי לעיל סי' ע"א למה לא אמר ר"מ לכל טהורים כשם שאמר ר"י לכל טמאים ועיין מ"ש לעיל ועכשיו הדבר נכון הלכך לא אמר לכל טהורים דלכים באמת אינן טהורים מטעם דשיל"מ ודוקא לאוכלים ולכלי חרס טהורים אבל עכ"פ על ר"י מאי מקשה הגמרא ודלמא ר"י סובר טומאת משקין לטמא אוכלים הוא מן התורה ולטמא כלים הוא מדרבנן ואעפ"כ שפיר קאמר לכל טמאים דלאוכלים הוה ספיקא דאורייתא ולכלים אף דהוה ספיקא דרבנן מ"מ טמאים מספק מטעם דשיל"מ ולמימר שקושי' הגמרא הוא רק מכלי חרם הוא דוחק ואפילו אם נסבול דוחק זה אכתי קשה בדברי ר' יוסי ור"ש שאמרו לכלים טהורים והא ודאי אפשר לומר דלכלים. יהיה הכונה רק על כלי חרס שהרי סתם אמרו לכלים והיא גופא קשיא למה יהיו כלי שטף טהורים והלא הוה דשיל"מ במקוה ומתוך כך עלה במחשבתי דבר חדש בדין דשיל"מ דלא אמר רב אשי דדבר שיל"מ אפילו בדרבנן ספיקא אסור אלא בדבר שלא היה לו חזקת היתר כגון ביצה שספק אם נולדה בי"ט או נולדה אתמול שאין לביצה זו חזקת. היתר שעל תחלת לידה אנו דנין אבל בדבר שהיה לו חזקת היתר ועכשיו נולד בו ספק איסור דרבנן ויש לו מתירין מוקמינן ליה אחזקתו והוא מותר דדבר שיל"מ מועיל לנו לעשות איסור דרבנן כמו של תורה ולכך ספיקו אסור כמו ספק תורה אבל אם יש לו. חזקת היתר לא יועיל דבר שיל"מ בדרבנן להחמיר בו יותר מאיסור תורה באין לו מתירין וכיון שכלים הללו שספק אם נגעו בהם המשקין טמאים יש להם חזקת טהרה לא מחמרינן בהו מטעם דשיל"מ אף שבאוכלין מטמאין ספיקו אף שאין לו מתירין מטעם ספק תורה ולא משגחינן אחזקת טהרה מ"מ בכלים שהוא מדרבנן שפיר סמכינן אחזקה [ועיין במסכת טהרות משנה יו''ד דותראה שגם באוכלין לא טמאו כי אם בשתי חביות אחת טמאה ואחת טהורה ולקח מאחת מהן ועשה עיסה והדברים ארוכים ואין כאן מקום להאריך בזה). ולפי זה יש חילוק בדשיל"מ בספיקו שאם הוא בשל תורה אסור מספק אפילו במקום חזקת היתר דכיון שיש לו מתירין לא סמכינן אחזקה דזה דוחה החזקה ונשאר ספק דאורייתא לחומרא אבל בדרבנן אף שהוא דבר שיל"מ אם יש לו חזקת היתר נשאר על חזקתו וספיקו לקולא וכל. זה לשטת הרשב"א וסייעתו דדשיל"מ אינו תלוי דוקא בזמן וכנ"ל ולפי זה מוכח דלאוקימתא דרב אשי שם בביצה דמוקי לה בספק נולדה בי"ט סיפא דברייתא דקתני נתערבו באלף לא קאי אספק כי אם אודאי דבספק אם אינו דוחה החזקה ק"ו שאינו דוחה רוב דהרי רוב עדיף מחזקה ועיין שם דף ג' ע"ב בתוס' בד"ה ואחרות באחרות ויש בזה אריכות דברים ועדיין לא קבעתי בה מסמרות קט דף י''ח ע''א והא בשרה טמא קתני: הנה לפי הנראה בסוגי' זו טומאה חמורה לשום דיעה לא מטמאי וקשיא לי מ"ש מרישא דהך משנה במסכת פרה מי חטאת שנפסלו לא יגבלם בטיט שלא יגרום תקלה לאחרים ופירשו הרמב"ם והר"ש והרע"ב שיגעו בטיט הזה ויטמאו הרי שמטמאים אדם הנוגע ואולי הכוונה שיטמאו את הידים דמשקים טמאים מטמאים את הידים אלא דקשיא לי שהרי הרמב"ם בפירוש המשנה שם פירש טעמי' דת"ק מפורש בספרי מדכתיב חטאת היא משמע שדינה כמי חטא' אף שנתערבה בעפר או במעי הפרה ולפי זה שעדיין מי חטאת היא קשה למה לח תטמא גם טומאה חמורה וצ"ע. אח"כ פקחתי עיני בהרמב"ם פרק ט''ו מפרה שמחמיר בגבלם בטיט כת"ק ומיקל בפרה מכלל שיותר נשאר שם מי ש חטאת בטיט מבמעי פרה. שם רב אשי אמר וכו' משום דהוה לי' משקה סרוח הנה רב אשי הוצרך לטעם זה לר' יהודה לטעמי דנפשיה אי מאוכלין לא הדר ביה ואעפ"כ טיהר בשרה משום משקה סרוח אבל לדידן דקיימא לן משקין לטמא אחרים אפי' אוכלין לאו דאורייתא וכמו שפסק הרמב"ם בריש פרק ז מאה"ט אם כן אפי'. לא הוה מחשב משקה סרוח ג"כ ניחא דבשרה טהור וכדמוכח מסוגי' שלא הוה קשיא לי' אליבא דר"י אלא אי אמרי' דמכלים הוא דהדר בי' ובזה ניחא דברי הרמב"ם בפט"ו מפרה הל' ז' שכתב פרה ששתת מי חטאת וכו' בשרה טהור שנאמר למשמרת וכו' ולא הזכיר כלל טעמי' דרב אשי משום דהוי משקה סרוח משום דלהלכה לדידן לא איצטרך ההוא טעמא כלל קי שם אמר ר"ל ר"י בשטת ר"ע אמרה לכאורה יפלא והרי ר' יוסי ור"ש אמרו דבר זה ושניהם הם תלמידי ר"ע ולמה נקט ר"ל ר"י ושבקי לר"ש והוה לי' למימר ר"י ור"ש בשטת ר"ע רבם אמרוה ולמסקנא דמסיק לקמן דר"י בשטת ר"ע רבו אמרה אבל ליה לא ס"ל ניחא דאולי ר"ש שפיר ס"ל כשטת ר"ע אבל לר"י דמוכת דלא ס"ל כן מדלא אמר רביעי בתרומה וחמישי בקודש כדלקמן דף י"ט ע"א לכן בא ר"ל לתרץ דלא תקשי דר' יוסי אדר יוסי משום דכאן רק בשטת רבו אמרה:

קיא שם ומה כלי שמטמה משקין אינו מטמא כלי ופירש"י בד"ה ומה כלי וכו' כדאמר לקמן מכל האוכל וכו' ואין כלים מטמאים מאויר כ"ח וכו' ויש להקשות דתינח האי לימוד דלקמן לרבנן ואבל לר"ע דדריש יטמא אם כן דלמא היינו לטמא כלים ובאמת גם כלים מטמאים מאויר כלי חרם וכלי שהוא ראשון עושה בלי שני אבל אין הכלי השני עושה כלי שוב שלישי וכך דרשינן כל אשר בתוכו יטמא לטמא עוד כלי לעשותו שלישי וע"ז קאי הפרט מכל האוכל וכו' אוכלים ומשקים שהם שניים עושים כלי שלישי ואין כלי שהוא שני עושה שוב כלי שלישי אבל התנור עצמו שהוא ראשון שפיר עושה כלי שני ונסתר הק"ו דכאן דקאמר משקין הבאים מחמת כלי וכו' ולפי מ"ש הרי באמת הכלי הזה שהמשקין באים מכחו דהיינו התנור גם הוא היה מטמע כלי ועוד יותר יש להקשות גוף הדין דדריש ר"ע דשני עושה שלישי בחולין מנא לי' ואף דדריש יטמא שהאוכל שבתוך התנור מטמא אחרים הוא גופא קשיא מנ"ל דהאי אוכל שני הוא ודלמא ראשון הוא ומהשרץ עצמו קיבל טומאתו וחזינן האי תנור כמאן דמלא טומאה והפת ראשונה וכקושי' רב אדא ב"א לרבא לקמן דף כ' ע"א ומה שהשיב לו רבא מדסמיך ליה מכל האוכל ואין הכלים מטמאים מאויר כ"ח זה ניחא לרבנן אבל לר"ע דרשינן ואין כל הכלים מטמאים כלים אחרים וגזירת הכתוב שכלי שהוא ראשון לא יעשה כלי שני אבל כלים שבתוך התנור שפיר מקבלים טומאה מן השרץ עצמו דחזינן לתנור כמאן דמלא טומאה ואפשר דעל זה יש לומר דאם איתא דהך יטמא היינו לטמא כלים אם כן על כרחך מהשרץ עצמו קיבל טומאתו דאל"כ נשאר הק"ו של הגמרא ומה כלי וכו' [והיינו אם נחדל מהקושיא הראשונה דהאי ק"ו פריכא הוא] ואיך יטמא משקין ואוכלים הבאים מחמת כלי כלי וכיון שכבר מוכח דהאי אויר כמאן דמלא טומאה קשה למה הוצרכה התורה להעיד על כלי חרס שאפי' מלא חרדל [עיין חולין ך"ד ע"ב] והיינו מדכתיב כל אשר בתוכו והרי כיון דמוכח דכמאן דמלא טומאה ומן השרץ עצמו קיבל טומאתו אע"פ שלא נגע בשרץ א"כ ן חילוק בין אוכל. חיצון בין פנימי במלא חרדל ומדאיצטרך כל אשר בתוכו למלא חרדל מכלל שהאוכל מן התנור קיבל טומאתו ואז יש מקום לטעות דוקא נגע ולכן הוצרך רחמנא להעיד אפילו מלא חרדל ואמרתי אולי זה כיון רש"י בד"ה אשר יפול וכו' ותניא בהכל שוחטין אף על פי שלא נגע שלכאורה הוא שפת יתר ואין לו ענין לסוגיא דשמעתין ולפי מ"ש ניחא [ולקמן יבואר בדברינו ישוב אחר על רש"י] אלא דאכתי קושיא ראשונה במקומה עומדת כיון שדריש יטמא א"כ המיעוט מכל האוכל בא רק למעט שהתנו' לא יטמא כלי שני לטמא עוד שלישי ולכן נראה דהרי תלתא יטמא כתיבי בהאי תנור כל אשר בתוכו יטמא וגו' מכל האוכל גומ' יטמא וכל משקה וגומר יטמא וכולהו קרינן יטמא והנה יטמא קמא הוא מיותר והפני יושע כתב שהוא כלל ופרט והנה אף אם נימא כן לרבנן אכתי לר"ע דדריש הקרי והכתיב קשה על הראשון למה קרינן יטמא כיון דשוב קרינן בהני תרתי יטמא באוכלין ומשקין יטמא דאינן עושין כיוצא בהן למה הקרי בהראשון הכללי יטמא ולכן נראה לי דלהך דרשה קאתי דכל אשר בתוכו לא מבעיא לענין לטמא אלא אפילו לענין יטמא דהיינו טומאת עצמן אפילו הכי דוקא מכל האוכל לאפוקי כלי שאפילו טומאת עצמו אינו מקבל מאויר. כלי חרס ובזה ממילא מתורץ גם הקושיא שהקשיתי לר"ע דלא חזינן לתנור כמאן דמלא טומאה דא"כ למה אין כלי טמא מאויר התנור וזה ניחא יותר מן התירוץ הראשון אשר כתבתי להוכיח מדהוצרכה התורה להעיד אפילו מלא חרדל דעל זה יש להשיב אדרבה מכאן נילף דחזינן כמאן דמלי טומאה מדמטמא אפי' מלא חרדל ולכן מחוורתא שעקר הלימוד ממה שאין כל הכלים טמאים באויר התנור ואפילו לר"ע מוכח כן מן יטמא הראשון וכנ"ל:

קיב רש"י ד"ה אשר יפול וכו' ותניא בהכל שוחטין אע"פ שלא נגע וכו' האריך רש"י בדברים שאין בהם צורך לסוגיא דשמעתין ולא עוד אלא שבסוטה בפ' כשם ששם במשנה הוא מקורו של דרשת ר"ע דדרש יטמא לא הזכיר רש"י דבר מזה והנלע"ד כוונת רש"י בזה משום דאי הוה אמרינן דוקא נגע אם כן אין התנור מקבל טומאה מאוירו ולפי זה גם התנור אינו מטמא אחרים מאוירו ואין הפת טמא אלא א"כ נגע בדופנו של תנור וכן אמרו שם בחולין נאמר תוכו ליטמא ונאמר תוכו נטמא וכו' הרי שצריכים להיות שוים ואם היינו אומרים שצריך ליגע שוב אי אפשר לקיים כלל דרשת ר' יוסי לדרוש גם יטמא דמשקין כשם שדרש ר"ע יטמא דאוכלין דלא מבעי שאי אפשר לדרוש שהמשקה יטמא אחרים אלא אפילו טומאת עצמן אי אפשר לפרש בהך יטמא דמשקין דהך קרא שהרי זה פשוט שאין דרכן של משקין בתנור בלי כלי וא"כ אין המשקה נוגע בדופנו של תנור כלל כי אם ע"י הפסק כלי והכלי זה עצמו שהמשקה שתוכו לא נטמא מהתנור שהרי אין כלי מטמא כלי וממילא לא הגיע הטומאה למשקה הזה כלל ואז על כרחנו היינו מוכרחים לפרש דהך יטמא דכאן גבי משקין היינו הכשר ואיך נימא דר' יוסי בשטת רבו דדריש יטמא ולכן הוכרח רש''י להקדים כאן דתוכו אע"פ שלא מנע [קיג] שם ד"ה והכא וכו' דמוקי ליה לטמא אוכל ולא לטמא משקה כיוצא בו ולא לטמא כלי הנה יש לתמוה דמנין לנו דר' יוסי לא סבר יטמא דמשקי לטמא גם משקין ואי משום דקאמר לאוכלין טמאין ולא קאמר לאוכלין ולמשקין טמאים קשה אדדייקת מרישא דוק מסיפא דקאמר לכלים טהורים ולא קאמר לכלים ולמשקין טהורים ויותר תמוה שהרי באמת כן הוא דמשקין אינן מטמאים משקין כמפורש בשמעתין דקאמר לא כך היה ואם כן למה באמת קאמר לכלים טהורים הוה להו לר"י ולר"ש למימר גם משקין דהיינו לכלים ולמשקין טהורים וגם לר' יהודה תמוה לי מאד דכייל כללא וקאמר לכל טמאים והרי באמת משקין טהורים דשום תנא לא פליג על דבר זה שאין טומאה עושה כיוצא בו כמפורש ברש"י בסוף ד"ה לימד על ככר שני והנה חשבתי לומר כי בברייתא זו לעיל דף ט"ז ע"א כך שנינו ספק משקין ליטמא טמא לטמא אחרים וכו' ואמרו לאחרים הוא מיותר דפשיטא דלטמא היינו לטמא אחרים ולכן אני אומר דבאמרו אחרים כיוון דברים אחרים שאינם משקים כיוצא בהם כי לא רצה לשנות כאן כי אם דברים שיש בהם מחלוקת בתנאים ולא מיירי כאן כלל לטמא משקין כיוצא בהן שבזה ליכא פלוגתא כלל וא"כ בל דברי התנאים לעיל ניחא וגם דברי רש"י כאן עולים כהוגן שכתב דמוקי ליה וכו' ולא לטמא משקים דודאי גם לר' יוסי אינו משקה מטמא משקה מדשבקינהו ולא הזכירם כלל וכנ"ל אלא שראיתי במשנה בפ"ד מטהרות משנה ומשנה ט' ספק משקין וכו' לטמא טהור ולא נזכר שם מלת אחרים ואף על פי כן שם במשנה יו"ד ר' יוסי אומר ספק משקים לאוכלים טמא ולכלים טהור ולא הזכיר שם מה דינן למשקין אלא דשם גם לאוכלים לא טימא ר יוסי אלא בעשה מהם עיסה שבאו המשקים עצמם לתוך העיסה וכתב שם הר"ש דבזרק לתוך הככרות מודה שהככרות טהורים דשם ר' יוסי בשטת עצמו שטומאת משקים לטמא אחרים דרבנן אלא שאם עשה עיסה ממשקים שהם ספק טמאים כיון שנתערבו המשקים עצמו בעיסה טמא ובזה איכא למימר דלרבותא קאמר לאוכלים אף דנשתנו המשקים שהיו ספק טמאים ונעשו אוכל אפ"ה טמאים וק''ו אם נתערבו במשקים שנשאר בעין רק מעורבים פשיטא שהם טמאים ועיין בר"ש בפירוש המשנה שם שכתב שמה שעשה עיסה נקרא מטמא אחרים פי שהלך לו המשקה ונעשה אוכל: [ק''ד] שם ד"ה ואי ס"ד וכו' ומדאיצטרך למעוטי אוכל מכלל דמשקין מטמא וכו' והנה כבר הרגיש המהרש"א במה שקש' בדברי רש"י הללו דכאן דקיימינן בשטת ר"ע דדרי יטמא אין צורך למדאיצטרך דהרי מדכתי' יטמא שמטמא אחרים על כרחך. מטמא משק' שהרי אוכל כיוצא בו כבר מיעט מקרא דטמא הוא והנלע"ד בכוונת רש"י בזה הוא דהא יש להקשות על יהיו חמורים מהכלי שהם באים מכחו שאינו מטמא כלי ואז שוב ממיחלא מוכח הוכחת רבינא דנערבינהו ונכתבינהו דלמא להכי לא ערבינהו דהרי עקר דרשת ר"ע הוא אינו אומר טמא אלא יטמא וכו' ואי הוי כתיב חד יטמא אתרווייהו הוה אמינא דחד מנייהו מטמא אחרים ולהכי לא כתיב טמא ומנ"ל דתרווייהו בין אוכלים ובין משקים מטמאים אחרים ודלמא רק אוכלים מטמאים אחרים ואוכל שני עושה שלישי אבל משקים שניים מנא ליה דעושים שלישי להכי הוצרך למכתב בכל חד בפ"ע יטמא ודרשינן בכל חד טמא לא נאמר וכו' ולכן הקדים. רש"י דמדכתיב טמא הוא מכלל דמשקין מטמא וידעינן שאוכל הבא מחמת שרץ מטמא משקה וממילא ילפינן ק"ו שכלי הבא מחמת שרץ שמטמא משקין דמה אוכל שאינו מטמא אוכל מטמא משקה כלי שמטמא אוכל אינו דין שיטמא משקה ואם כן אם משקין דכתיבי בהאי קרא רק לטומאת עצמן מיותרים לגמרי דמק"ו ילפינן להו אלא על כרחך לטמא אחרים ואכתי נערבינהו ונכתבינהו אלא שאכתי אין הדבר מוכרח דאי הוה כתיב רק חד יטמא אתרווייהו הוה אמינא להיפך דמשקין מטמאים ועושה שני שלישי אבל אוכל אין שני עושה שלישי ולטומאת עצמו נאמר בהאי קרא דמטמא הוא לא ידעינן אלא דשרץ מטמא אוכל ומהאי קרא ילפינן דגם תנור שהוא ראשון מטמא אוכל ולכך לא ערבינהו וכתבינהי אלא על כרחן שאין זה סברא כלל וגם אי הוה כתיב חד יטמא אתרווייהו הוה ילפינן אתרווייהו טמא לא נאמר אלא יטמא ולכן נלע"ד כוונת רש"י בזה דרש"י לשטתו דפי' בדברי רב פפא לא מצינו טומאה עושה כיוצא מדקרינן יטמא ואם כן רבינא דאמר מגופי' דקרא וכו' היינו אפי' לא דרשינן כאן אם למקרא אפ"ה ניחא ולפי זה ק' מעיקרא דדינא מנא ליה כלל לר"ע דשני עושה שלישי כלל ודלמא כל אוכל ומשקה אשר בתוכו ראשון הוא דחזינן להאי תנור כמאן דמלא טומאה כקושית הגמ' דף כ' ע"א ואי משום דכתיב מכל האוכל למעוטי כל הכלים הרי לר"ע דרשינן יטמא לטמא אחרים וממעטינן כל הכלים שלא יטמאו אחרים וגז"ה הוא שאין כלי ראשון עושה שני כלל ואי משום דגם יטמא הראשון קרינן יטמא דאפי' לטומאת עצמו ממעטינן כל הכלים וכמו"ש לעיל סימן קי"א קשה הרי לרבינא קיימינן דלא דריש הקרי ולדידי' הדר ק''ל ולזה הקדי' רש"י דדרשינן טמא הוא שאינו עושה כיוצא בו ונכלל דמה שאינו כיוצא בו שפיר מטמא וכבר ידעינן באוכל הבא מחמת שרץ שמטמא אחרים ואי ס"ד דגם בהך תנור מהשרץ עצמו קיבל טומאתו אם כן תרי קרא באוכל הבא מחמת שרץ למה לי אלא ודאי דמהתנור קיבל טומאתו: