צל״ח – ציון לנפש חיה – פסחים – קטע 24

[קא] ובגוף הדבר אם גזירה זו דכל הפוסל התרומה מטמא משקה להיות תחל' הוא מגזירת י"ח דבר כדעת התוס' לעיל דף י"ד ע"א בד"ה עם בשר ומשקין או אם הוא גזירה קדמוני' בדעת הרמב"ם היה נלע"ד דזה שייך בפלוגתא דתנאי אם טומאת משקים לטמא אחרים דאורייתא או דרבנן שאם הו' דאורייתא א"כ לא מצינו שום גזירה דרבנן במשקין קודם גזירת ח"י דבר ומהי תיתי נמציא שגזרו על משקין להיות תחלה אבל אם מן התורה אין טומאה למשקין כל עקר או אף אם טומאת עצמן דאורייתא מ"מ לטמא אחרים לאו דאורייתא ואם כן כבר גזרו עליהן גזירה קודם י"ח דבר שהרי בימי חגי כבר טמאו משקין אחרים בין לרב ובי לשמואל א"כ איכא למימר דבאותו שעה שגזרו על המשקין שיקבלו טומאה או שגזרו שיטמאו אחרים תכף גזרו שיהיו תמיד תחל' ויעשו הנוגע בה שיהיה שני כך עלה במחשבה לפני לפי מה שכתבתי לפרש דברי רש"י הנ"ל לשטת הרמב"ם וכל זה לפרש דברי שמואל דאמר לא אשתבש כהני והרי שמואל סובר משקין לטמא אחרים דרבנן אבל לפ' מה שכתבתי לעיל בסימן כ"ד לפרש דברי רש"י לעיל דף י"ד ע"ב אליבא דרבא דאמר שמע מיניה קסבר ר"ע וכו' ג"כ לשטת הרמב"ם שזה גזירה קדומ' הית' אי אפשר לומר כן דהא ר' עקיבא סבירא ליה טומאת משקין לטמא אחרים הוא דאורייתא בכלים טמאים בקרקע טהורים הנה לפי זה ריב"ח דאמר לעיל ט"ז ע"א לא דיין שהן דכן אלא שאין מכשירין ג"כ בקרקע מיירי והדבר תמוה שהרי מחוברין ודאי מכשירין מן התורה שאפילו נימא דליכא אלא חד קרא בהכשר עכ"פ במחוברין מוקמינן לי' ועיין לעיל ט"ז ע"א דקאמר ותלושין מי מכשירין וכו' ועיין לקמן ך' ע"א בתוס' בד"ה ובשעת שחיטה ולמימר תרגמא אדם כמו דמשני לעיל דף ט"ז ע"א אי אפשר לר' שמעון דהרי בדם אפינו בקרקע טמאין כדמסיק רב פפא בסוף שמעתין ולשטת הפוסקים דמקוה שכלו שאוב כשר מן התורה ניחא דמשכחת לה בקרקע ולא קיימי בדוכתייהו אלא שאבם ממקומם ושפכם בגומא שבקרקע ששוב לענין הכשר בטל חשיבותן דלא קיימי בדוכתייהו וחשיבי תלושין ואינן מכשירין מן התורה ולענין קבלת טומאה חשיבי מקוה מן התורה ואינן מקבלים טומאה ושייך בהו דכן שאינן מקבלים טומאה וגם שאינן מכשירין ועיין ועיין בתוס' בד"ה אלא דהוו רביעית אבל לדעת שאר פוסקים שכלו שאוב פסול מן התורה הדרא קושיא לדוכתא ולא מהני בזה מה שכתב הרא"ש סוף נדה בשם הר"ש לדחות ראיית התוספות כאן בד"ה אלא וכו' דבקדשים היינו שמעולם היו בקרקע דזה מהני לדחות דברי התוס' אבל קושיא זו דלמה אינן מכשירין אדרבא כיון שמעולם היו בקרקע קיימי בדוכתייהו ומכשירין מן התורה ואולי משום זה שייך לכאן סמיכת דברי רב פפא שאמר אפילו למ"ד משקין דאורייתא משקי בי מטבחייא הלכתא גמירי לה שלכאורה מה ענין דברי רב פפא לכאן ועל פלוגתא דרב ושמואל היה לו לרב פפא לומר דבר זה והרי כבר התחיל בפלוגתא אחרת דפליגי רב ולוי אם בי מטבחייא או מדבחייא שנינו ולפי מה שכתבתי לעיל ניחא דלרב פפא הוה קשיא בדברי ר"ש דאמר בכלים טמאים בקרקע טהורים אם כן למה אינן מכשירין והרי בקרקע הם מכשירין מן התורה ובא רב פפא לתרץ דלא אכפת לן במה שהוא מן התורה משקי בי מטבחיא הלכתא גמירי לה ולבסוף באמת מקשה עליו א"כ למה בכלים טמאים הבל הוא דחוק לומר כן דאם ר"פ אסיק אדעתא דברי ר"ש הללו א"כ איך לא אסיק אדעת קושיית הגמרא דאי הלכת' מה לי בכלים ומה לי בקרקע ואמנם לפי מ"ש התוס' בד"ה אבל דם וכו' דבדם קדשים מודה ר' פפא שהוא טהור ולא קאמר אבל דם לא אלא דם שאינו דם זבח א"כ בלאו הכי ניחא ואמרינן דמה דאמר לא דיין שהן דכן אלא שאין מכשירי ין תרגמא על דסוהיינו דם קדשים ממש דבהו משכחת תרוייהו שהם דכן וגם לאו מכשירין אבל רש"י שכתב בד"ה אבל דם וכו' וכי אתמר דיוסי בן יועזר אמים לחודייהו אתמר וא"כ סובר רש"י דשום דם אינו דכן לר"ש ועיין מהרש"א ורש"י הוא מהפוסקים הסוברים דכלו שאוב פסול מן התורה ועיין ב"ק דף ס"ז ע"א בד"ה שאובה כתב רש"י מה שמקוה נפסל בג' לוגין הוא מדרבנן ומזה הוכיח הב"י בי"ד סימן ר"א דס"ל דכולו שאוב הוא מן התורה וצריך לומר דריב"ח דאמר לא דיין שהן דכן וכו' לא קאי אליבא דר"ש:

קג והנה יש להוכיח מסוגיא זו דכלו שאוב פסול מן התורה דאל"כ נסתר קושיית הגמרא דקאמר ואי הלכתא היא מה לי בכלים ומה לי בקרקע דהא מבריית' הראשונה דתניא כוותיה דלוי מחלק בין נטמא בפנים והוציאן לחוץ ובין נטמא בחוץ והכניסן בפנים והנה לא ראיתי לרבינו הרמב"ם שהזכיר דין זה בפ' יו"ד מט"א כלל ונראה שהדין עמו דבשלמא ברייתא זו על כרחך דכן מלטמא אחרים היא כיון שתנא משקי מדבחייא היין והשמן על כרחך טומאת עצמן יש להם כדמוכח מנבואת חגי וכדאמרינן לעיל דלוי על כרחך כשמואל ס"ל ואם כן שפיר היה מקום לומר נטמאו בפנים כיון שעכ"פ הן עצמן נטמאו אעפ"י שבפנים אינם מטמאים אחרים אולי כשיצאו לחוץ מטמאים שם גם אחרים וקמ"ל ששוב אינן מטמאים אחרים וכמו שפירש רש"י שמתחלה כשנטמאו לא ירדה להם טומאה לטמא אחרים וכן להיפך כשנטמאו בחוץ אף שהן עצמם טמאים מ"מ כשהכניסן לפנים לא יטמאו שם אחרים והוצרך התנא להשמיענו ששוב מטמאים אחרים גם בפנים אבל לרב במשקי מטבחייא שסובר דכן ממש שוב כל הני פירושים הוא משנה שאינה צריכה דאם נגעה בהם טומאה בפנים כיון שלא קיבלו טומאה כלל פשיטא שאף כשהוציאן לחון הן בטהרתן שמאין יתחדש להם טומאה בלא שום נגיעה בטומאה וכן להיפך נטמאו בחוץ אם טומאת עצמן מן התורה מי יפקיע טומאתן אפילו אם הלכתא גמירי שמשקי מטבחייא דכן הא ודאי שלא שייך למקרינהו משקי מטבחיא כי אם בפנים ולכן לא הוצרך הרמב"ם להביא פרטים הללו דאיהו פסק כרב דכן ממש ופסק טומאת עצמן מן התורה רק שבי מטבחיא הלכתא גמירי לה אלא שיש לי לדקדק בבריית' דת"כ דרב דקאמר הדם וכו' שנטמאו בין בכלים ובין בקרקע טהורים ולשון זה תמוה כיון דלרב דכן ממש ואם כן טהורים ששנינו כאן היינו טהורים ממש ואיך קאמר שנטמאו שכיון שהם טהורים איך נטמאו וכך הוה ל' למימר הדם וכו' שנגעה בהם טומאה טהורים אבל נטמאו משמע שנטמאו באמת ואם כן ברייתא זו היא תיובתא לרב וא דאנחית ליה חדא דמטבחיא שנינו אבל אתקיף ליה חדא דלאו דכן ממש ממש דבשלמא ברייתא ראשונה דת"כ דלוי שפיר קאמר שנטמאו בפנים והוציאן לחוץ טהורים דטמאים היינו טומאת עצמן וטהורים היינו מלטמא אחרים וכלוי אבל ברייתא דכוותי' דרב קשה וצריך לומר דברייתא זו כיון דכוותיה דרב אתיא סברה היא באמת לגמרי כרב ואין למשקין מן התורה טומאה כל עקר ורבנן הוא דגזרו טומאה ולא גזרו בפנים על משקי מטבחיא כלל ואפילו כבר נטמאו בחוץ בשהכניסן לפנים פסקה טומאתן לגמרי דלא כברייתא ראשונה ואל תתמה כיון שכבר נטמאו במה נטהרו שהם אמרו והם אמרו שתפסוק טומאתן בפנים ולרבותא קאמר הדם והמים שנטמאו והיינו שכבר נטמאו בחוץ ואפ"ה עתה שהם בפנים פסקה טומאתן בין בכלים בין בקרקע ולא סבירא ליה הלכה למשה מסיני בטומאת משקין כלל דכיון שאין להם טומאה כל עקר מן התורה איך שייך הלכתא גמירי במשקי מטבחיא ולא היתה ההלכה רק לענין הכשר ור"ש פליג וסובר טומאת משקין דאורייתא ולא היה כח ביד חכמים לטהרן אבל ס"ל כר"פ דמשקי מטבחיא הלכתא גמירי לה אבל ההלכה מסיני לא ניתנה אלא במקומן כמו ששנינו בברייתא הראשונה ובמקומן באמת בין בכלים ובין בקרקע אינן מקבלים טומאה ומה דקאמר בכלים טמאים בקרקע טהורים על דברי ת"ק קאי שכבר נטמאו בחוץ ואא"כ הובאו לפנים ובכלים נשארים בטומאתן שזה לא היתה הלכה וחכמים לא יכלו לטהר מה שנטמאו כבר אבל בקרקע כיון שתורת מקוה עליהם פסקה טומאתן מן התורה שאין לך השקה גדולה מזו שהם עצמם נעשו מקוה ונטהרו אלא שחכמים בטלו לרביעית דמקוה ובמשקי מטבחיא הניחו על דין תורה וטהרו וכל זה בנטמאו בחוץ אבל בפנים אינן מקבלים טומאה כלל דהלכתא גמירי לה כרב פפא ולמא נשאר בקשי' על רב פפא אלא ודאי דשאובין פסולים מן התורה וא"כ אי ס"ד דר"ש מיירי שהכניסן מבחוץ הרי כבר שאובים הם ומה מועיל מה שהם בקרקע שהרי פסולים למקוה מן התורה אלא ודאי בקרקע היינו שהם בקרקע מתחלתן ושפיר קאמר קשיא ליב פפא:

ואומר אני שאין מזה הוכחה דהר"ש בפ"ב ממקואות משנה ג' כתב דאפי' המכשירין כלו שאוב היינו שנשאבו בכלי גללים וכדומה שאינן מקבלי' טומאה אבל אם נשאבו על ידי שאר כלים פסולים דהווייתן של מקואות צריך להיות על ידי טהרה ואומר אני אפילו מאן דפליג גם בהא ומכשיר גם בשאר כלים היינו שהכלים היו טהורים אבל אם כבר נטמאו המים אף שנתנן בקרקע אינם נעשים מקוה מן התורה שאלו הווייתן בטומאה ממש וא"כ שפיר אתי' סוגי' זו גם להפוסקים דכולו שאוב אינו פסול מן התורה

[קד] שם והא רבן שמעון דאמר טומאת משקין דאורייתא דתניא ר"י ור''ש אומרים וכו' לפי הגירסא שלפנינו בסוגיא זו הוא רבן שמעון אומר וכו' ואם כן תמה אני מאוד מה ענין רבן שמעון שהוא רשב"ג שנזכר בהרבה מקומות בש"ס בשם רבן לר"ש הנזכר עם ר' יוסי שהוא סתם ר"ש והוא רשב''י ומעולם לא נזכר רשב"י בשם רבן:

[קה] שם ואי הלכתא היא מה לי בכלים מה לי בקרקע קשיא הנה רבינו הגדול הרמב"ם דפסק דמשקים טומאת עצמן מן התור כמבואר בדבריו ריש פרק זי"ן מאה"ט שכתב דבר מפורש בתורה שהאוכלין והמשקין מתטמאין שנאמר מכל האוכל וגומר וכל משקה וגו' ופסק כרב פפא שמשקי מטבחיא הלכתא גמירי לה כמבואר בדבריו פרק יו"ד מט"א הלכה ט"ז שכתב משרה שבבית מטבחיא בעזרה והוא הדם והמים וכו טהורין לעולם ואינן מתטמאין ולא מכשירין ודבר זה הלכה מפי הקבלה וכו' והדבר צריך עיון שהרי דברי רב פפא נשארו בקשיא ואף שזה גופיה במקום דמסיק קשיא ולא לאמר תיובתא הוא מחלוקת הפוסקים אם נדחו מפסק הלכה ודעת ר"ח הובאו דבריו ברשב"ם במס' ב"ב דף נ"ב שמשום קשיא לא דחינן מהלכה והרשב"ם חולק עליו ויש לי בזה אריכות דברים בחיבורי נודע ביהוד' מהדורא תניינא אם יזכני ה' להוציאו לאורה ואמנם הנלע"ד שהנך קושיות שנשארו כאן בקושיא הוא רק על רב פפא דאיהו מרא דשמעתתא אבל גוף הדבר שזה הלכה מפי הקבלה ניחא ומוצל מקושיית הללו שהקשו רב הונא בר נתן ורבינא כאשר יתבאר לפנינו בס"ד והנה קושיא הראשונה והיא אשר הקשה רב הונא ב"נ אלא הא דאמר ר"א אין טומאה למשקין וכו' משקי בי מטבחיא דכן ואי הלכתא גמירי מי גמרינן מינה אומר אני דלכאורה לא ידעתי מאי קא קשיא ליה דאף שהיא הלכה אעפ"כ שפיר הוכיח שאין טומאה למשקין כל עקר דהא רב ושמואל שנחלקו בטומאת עצמן כבר מפורש טעמייהו לעיל דף ט"ז ע"א דרב דריש יטמא דכתיב במשקין הכשר ובעי תרי קראי בהכשר חד לתלושין וחד למחוברין ושמואל סבר יטמא ממש ולית ליה אלא חד קרא בהכשר ולפי דברי התוס' לקמן דף ך' ע"א בד"ה ובשעת שחיטה לשמואל באמת תלושין אין מכשירין מן התורה אבל בחולין דף ל"ו ע"ב כתבו התוספת ד"ה ועדיין וכו' שיש סברא לומר דלשמואל נפיק תלושין ומחוברין מחד קרא אלא שדחו זה מלישניה דשמואל דקאמר והעבירה בנהר ועכ"פ אנן חזינן דרש"י לא אשגח בזה ופירש לקמן שמהעור נופל על הבשר והיינו תלושין ולקמן דף ך' ע"א יתבאר בדברינו לדחות תמיהת התוס' ולהוכיח דעת רש"י ועל כל פנים לרש"י שמואל ורב בהא פליגי דרב סבר דצריך תרי קראי להכשר חד לתלושין וחד למחוברין וממילא אין לנו קרא לטומאת משקין כל עקר ושמואל סובר דתלושין ומחוברין מחד קרא נפיק ואייתר יטמא לטומאת עצמן של משקים ובחולין דף ל"ו ע"ב בעי בגמרא על קרא והבשר אשר יגע בכל טמא דאתכשר במאי ולא אשכח פירוקא כי אם שהעבירה בנהר ובשעת שחיטה עדיין משקה טופח או בחבת הקוד' ואם כן אי חבת הקוד' לאו דאורייתא לא משכחת לה קרא והבשר אשר יגע כי אם בהעבירה בנהר וכל זה אם תלושין מכשירין והיינו אחר ההנחה דמשקי בי מטבחיא אין מכשירין דאי לאו הכי הרי מוכשר במשקי מטבחיא והנה בכלל דכן הוא גם כן אין מכשירין כמבואר לעיל דף ע"ז ע"א ומעתה איכא למימר דגם ר"א סבר משקי בי מטבחיא הלכתא גמירי לה דכן ואם טומאת משקין לאו דאורייתא אעפ"כ שייך הלכה למשה שהם דכן דהיינו שאין מכשירין וס"ל דתלושין ומחוברין צריכי תרי קראי ואם כן כך אמר ר"א תדע שאין טומאה למשקין כל עקר שהרי העיד יוסי על משקי מטבחיא דכן והיינו שאין מכשירין ואם כן קשה קרא והבשר אשר יגע דאתכשר במאי ואיהו ס"ל דחבת הקודש לאו דאורייתא ועל כרחך צריך לומר שהעבירה בנהר וא"כ ע"כ תלושין מכשירין ויטמא היינו הכשר לתלושין וממילא אין טומאה למשקין כל עקר ונסתר קושיי' רב הונא בר נתן על לרב פפא ואומר אני דעל רב פפא לשטתו שפיר הקשה דהרי רב פפא לקמן דף כ"ד ע''א יליף איסורין שבתורה שאסורין בהנאה מוהבשר אשר יגע בכל טמא אם אינו ענין לגופיה וכו' ומקשה בגמ' והבשר למה לי ופי' רש"י דכיון דלאו לגופיה אתי תינח אשר יגע וכו אבל והבשר למה לי לרבות עצים ולבונה וא"כ לדידי' חבת הקודש דאורייתא דלדידיה ליכא למימר אסמכתא כיון שכל התיבה והבשר מיותר אינו אסמכתא רק לימוד גמור ואם כן לדידי' ליכא קושיא כלל האי בשר דאתכשר במאי שהרי הוכשר בחבת הקדש ולדידיה שפיר הקשה ואי הלכתא היכא גמרינן מינה דלדידיה ליכא לתרץ כנ"ל אבל הרמב"ם לשטתו דאיהו סבר חבת הקודש דרבנן כמו שכתב בפירוש ר בסוף פרק יו''ד מט"א וז"ל פרת קדשים שהעבירה בנהר וכו' בד"א להיות הבשר טמא מדין תורה אבל להתטמא מדבריהן הקודש צריך הכשר אלא חבת הקודש מכשרת הבשר וכו' ומ"ש בפרק ח"י מפה"מ שלוקה עה לבונה שנטמא מבואר אצלינו באריכות במקום אחר] הרי מפורש בדבריו שחיבת הקודש דרבנן ולא משכחת קרא דוהבשר אשר יגע בכל טמא כי אם בהעבירה בנהר ועל כרחך תלושין מכשירין ושפיר הוכיח ר"א שאין טומאה למשקין כל עיקר מדהעיד משקי בי מטבחיא דכן ואם כן משקי בי מטבחיא לא מכשירי ועל כרחך בהעבירה בנהר קודם שחיטה חוץ לעזרה ובשעת שחיטה משקה טופח והיינו תלושין וצריך קרא בפ"ע לתלושין ואם כן יטמא היינו הכשר דר"א בהא סבר כרב דתלושין ומחוברין צריכי תרי קראי ואם כן לית לן שום קרא בטומאת משקין כלל ושפיר קאמר תדע והרמב"ם לעצמו אף שפוסק יש טומאה למשקין מן התורה כמבואר בדבריו פ"ז מאה"ט ואעפ"כ פסק דתלושין מכשירין היינו משום שהוא פסק בהא כשמואל דתלושין ומחוברין מחד קרא נפקי

[קו] ונעתיק עצמינו לקושיא שניה שהקשה על רב פפא שהקשה רבינא והא ר"ש וכו' ואי הלכתא היא מה לי בכלים מה לי בקרקע קשיא והנה זה פשוט דלר' שמעון טומאת משקין גם לטמא אחרים דאורייתא דבהדיא קאמר לאוכלים טמאים. הנה לעיל איפליגי רב ושמואל בפירוש של דכן דרב סבר דכן ממש ושמואל סובר דכן מלטמא אחרים נמצא לפ"ז יש לספק בלשון דכן אם ממש או רק מלטמא אחרים ולפ"ז גם אי אמרינן הלכתא היא יש לנו ספק בהלכה כיצד היתה אם דכן ממש וכי רק תתהפך כחומר חותם דלעיל בפלוגתא דרב ושמואל רב סובר דכן ממש סובר טומאת עצמן דרבנן וכו' היינו לפי דלעיל הסוגיא דמשקי בי מטבחיא לא הלכתא נינהו רק מדרבנן המה דכן ואין ביד חכמים לעקור טומאה דאורייתא לכן מאן דסובר דכן ממש סובר טומאת משקין דרבנן ומאן דסובר טומאת משקין דאורייתא סובר דכן מלטמא אחרים אבל כאן בהלכה למשה מסיני נהפוך הוא דמאן דסובר משקין לטמא אחרים דאורייתא סובר דכן מלטמא אחרים דכל המשקין מטמאין אחרים מן התורה ואתי הלכתא למשקי מטבחיא שיהיו דכן מלטמא אחרים אבל טומאת עצמן אפשר שאין כוונת ההלכה למשה מסיני שיהיו דכן ממש כיון דאיכא לפרושי דכן מלטמא אחרים ויש לנו לחוש לפרש לחומרא כדין בספק דאורייתא אבל מאן דסובר דמשקין לטמא אחרים לאו דאורייתא ליכא לפרושי דכן מלטמא אחרים דאיך אתי הלכתא למשקי מטבחיא לזה הלא שום משקה אינו מטמא אחרים אלא ודאי דכן ממש דשאר משקים יש להם טומאת עצמן וחידשה לנו הלכה לטהר משקי מטבחיא לפי זה אף דהלכתא היא שפיר קאמר ר"ש בכלים טמאים בקרקע טהורים דר"ש לשטתו דמשקים לטמא אחרים ג"כ דאורייתא ואם כן יש לפרש ההלכה דכן היינו מלטמא אחרים אבל טומאת עצמן יש לנו ספק אם הוא בכלל ההלכה דדכן או לא ולכך בכלים בשאר משקים טמאים דאוריית' ספק דאורייתא במשקי בי מטבחיא טמאי' ובקרקע שגם בשאר משקים ליכא טומאה דאורייתא לכך ג"כ במשקי מטבחיא ספקו לקולא וטהור או דלר"ש פשוט דדכן היינו לטמא אחרים כיון דאפשר לפרש דדכן רק מלטמא אחרים מסתמא כן הוא דדבר זה חידוש הוא שיהיה דכן ואין ואין לך בו אלא חידושו רק מלטמא אחרי' ולכך בכלים טמאים ודאי ובקרקע קע שהוא רק מדרבנן במשקי מטבחי לאו גזור לכך טהורי' וזה נראה יותר דאי משום ספיקא הלא עזרה רה"ר לטומאה וספק טומאה ברה"ר טהור ואם כן לפ"ז לא מקשה הגמרא מידי על רב פפא והנה לעיל בדף ט"ז ע"א א"ל רב הונא בר חיננא לברי' עיילת לקמי פפא רמי לי' מי אמר שמואל דכן מלטמא טומאת אחרים אבל טומאת עצמן יש להם קרי כאן והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל אמר ר' שישא ברי' דרב אידי מידי דהוה ארביעי ודש מתקיף לה רב אשי רביעי בקודש לא אקרי טמא האי אקרי טמא קשיא והנה לפי זה איך נימא דר"ש סובר דההלכה דדכן היינו מלטמא אחרים אבל טומאת עצמן יש להם א"כ קשיא קרי כאן והבשר אשר יגע וגו' אלא דלכאורה יש לנו תשובה על קושיא דהנה אם היה באמת רביעי בקודש אקרי טמא ואעפ"כ לא היה מטמא אחרים א"כ היה רב ששת משיב שפיר מידי דהוה ארביעי וכו' והיינו משום דחזינן דהאי והבשר אשר יגע בכל טמא וגו' אין למדין מו הכלל הזה זחזינן דרחמנא שייר רביעי בקודש ואם כן כל לאו דוקא וה"ה דשייר משקים אלא דרב אשי פריך שפיר דרביעי לא אקרי טמא ואומר אני שאני אשיב מאוכל שאינו מטמא אוכל אף דאקרי טמא וקרי כאן והבשר אשר יגע וגו' אלא דבאמת משום הכי איכא למ"ד ל"ש אלא חולין ותרומה אבל בקדשים עושה כיוצא בו וכתבו התוס' בדף י"ד ע"א בד"ה אבל וכו' דהיינו מקרא דוהבשר אשר יגע בכל טמא ע"ש וא"כ איך נשיב אפירכא דמשקין מידי דהוה אאוכל דאינו מטמא אוכל וערבך ערבא צריך דאוכל גופי' באמת מטמא אוכל ממרה מקרא דוהבשר אלא שיש לנו הוכחה דמקרא מלא דבר הכתוב דהנה בדף י"ט ע"א ברש"י אמר ליה בסוף הדבור כתב רש"י ואוכל דמטמא משעה כיון דלא דרשי יטמא יטמא לא ידענא מהיכי נפקא להו אי לא מהאי קרא וכי יותן מים על זרע וכו ודרשינן הוא טמא ואין עושה כיוצא בו ומדאיצטריך קרא למעוטי כיוצא בו מכלל דמטמא אחרים וכ''ת טמא הוא הרי הוא טמא ואינו מטמא אחרים אם כן לשתוק מיניה ולכתוב היכי תיתי טומאה לאחרים ע"ש ברש"י אמר רב פפא לא מצינו טומאה עושה הדבור כתבו וז''ל ועוד פ"ה דמאן דלא דריש יטמא צ"ל דאוכל מטמא אחרים מדאצטרך טמא הוא למעוטי שאינו עושה כיוצא בו אור"י הניחא לאביי ולרב אדא בר אהבה אבל לרבינא דאמר מקרא מלא דבר הכתוב דלמא אתי הוא לקדשים דה"א עושה כיוצא בהן מוהבשר אשר יגע בכל טמא עכ"ל והנה בדף י"ח ע"א אתה אומר יטמא לטמא טומאת אוכלין או אינו מא טומאת משקין אמרת לא כך היה מאי לא כך היה אינו אלא לטמא טומאת מאנה ופירשו התוס' דהיינו מדכתיב טמא הוא ע"ש: רבינא אמר מגופיה דקרא נמי לא מצית אמרת דאי סלקא דעתך יטמא דסיפא לטמא משקין יטמא דרישא נמי לטמא משקין נערבינהו ונכתבינהו וכו' תרי יטמא למה לי וכו' והנה פשוט דלפי פי התוס' שפירשו בדברי רב פפא דכוונתו מטמא הוא על כרחך רבינא דאמר מגופי' דקרא וכו' אין כוונתו מטטא הוא כפירש רש"י אלא הכי פירושו דזה ודאי אסמצינו אוכל אין עושה כיוצא בו גם משקה אינו מטמא משק' דלא מצינו טומאה עושה כיוצא וראיה לדבר שהרי רב פפא יליף מטמא הוא אף דכתיב רק באוכל אלא דשוב אמרינן לא כך היה וכו' ואם כן רבינא ה"ק שאם יטמא דמשקה היינו לטמא משקין והיינו אפי' משקה דאוכל דאיהו לאו כיוצא בו ודאי מטמא וא"כ יטמא דאוכל ג"כ לטמא משקה ואוכל ואם כן נערבינהו וכו' אלא ודאי שאינו עושה כיוצא בו והא ל"ל שיטמא דאוכל הוא דאינו עושה כיוצא בו ומשקה יטמא גם כיוצא בו או אפכא ואז אי אפשר לערבינהו זה אינו דאם אחד אינו עושה כיוצא בו שוב גם על השני אמרינן לא כך היה תמצית הדבר דלרבינא לא איצטריך למילף כלל מטמא הוא ודברי מהרש"א כאן אינם נוחים לי שנדחק בזה והדבר פשוט כמ"ש העולה מזה דלרבינא מוכח מגופי' דקרא דאין טומאה עושה כיוצא בו ולפי זה קשה ל"ל באוכל הבא מחמת שרץ דכתיב הוא שאינו עושה ביוצא בו הא כבר ידעינן מגופי' דקרא וליכא למימר דאף דידעינן מגופי' דקרא דאוכל הבא מחמת כלי אינו עושה כיוצא עדיין ה"א אוכל הבא מחמת שרץ עושה כיוצא בו זה אינו דהרי באוכל הבא מחמת כלי הוא דכתיב יטמא שיטמא אחרים אבל באוכל הבא מחמת שרץ דלא כתיב יטמא רק טמא מנא ליה כלל דמטמא אחרים אלא דילפינן ק"ו מאוכל הבא מחמת כלי שיטמא אחרים ואם כן דיו לבוא מן הדין וכו' ואינו עושה כיוצא בו וג"כ אין לומר דאיצטריך הוא למילף שכיוצא בו אינו מטמא אבל משקה מטמא וכמו שפירש רש"י אליבא דר"מ זה אינו דמאן דדריש יטמא הרי כתיב בהדיא שאוכל מטמא משקה אלא דלרבינא לשיטתו דסבירא ליה לעיל בדף י"ד ע"א מקרא מלא דבר הכתוב ואך בקדשים אינו עושה כיוצא בו ואיצטרך הוא לקדשים שאינו עושה כיוצא בו דבקדשים הוה אמרינן דעושה כיוצא בו מוהבשר אשר יגע וכו' וכמו"ש לעיל בשם התוס' נמצא מוכח דבקדשים ג"כ אינו עושה כיוצא בו וכ"ז לרבינא אבל לרב פפא דלא ס"ל דמוכח מגופי' דקרא ואם כן ומאן דדריש יטמא איצטרך טמא הוא שאינו עושה כיוצא בו א"כ אין ראיה דממעט גם קדשים דאיצטרך לחולין גופיה דלא תימא יטמא היינו אפילו כיוצא בו ואם כן לרב פפא באמת בקדשים עושה כיוצא בו מקרא דוהבשר אשר יגע וכו' ולכך לר"פ מקשה שפיר לעיל בדף י"ז מהא דאמר ר"ש בכלים טמאים בקרקע טהורים ואי הלכתא מה לי בכלים וכו' ואין לומר לפי שאמרי' דהלכתא היא רק דכן מלטמא אחרים אבל טומאת עצמן יש להם דקרי כאן והבשר אשר יגע ואין לומר מידי דהוה אאוכל דאינו מטמא אוכל דמידי הוא טעמא אלא לרב פפא ולדידי' היא גופא קשיא שאוכל באמת יטמא אוכל בקדשים וטמא הוא איצטרך לחולין דהרי אליבא דר"ש קיימינן דסובר משקין לטמא אחרים דאורייתא וד יש יטמא ואצטרך למעוטי שאינו עושה כיוצא בו אבל הרמב"ם פסק דהלכתא היא וטעמיה דר''ש משום דאיהו סבר דדכן היינו מלטמא אחרים ומוהבשר אשר יגע אין קושי' משום דאמרינן מידי דהוה אאוכל דאינו מטמא אוכל אף דאיקרי טמא וכרבינא דמגופי' דקרא לא מצית אמרת ואייתר טמא הוא לקדשים: