צל״ח – ציון לנפש חיה – פסחים – קטע 21

[עב] שם גופא רב אמר דכן ממש ושמואל אמר וכו' לפי כללי הש"ס רב ושמואל הלכה כרב באיסורי וראוי היה להיות בזה הלכה כרב והרמב"ם בריש פ"ז מאה"ט כתב דבר מפורש בתורה שאוכלים והמשקים מתטמאים שנאמר מכל האוכל וגו' יטמא וכל משקה וגו' יטמא והדבר צריך טעם למה שביק רב ופסק כשמואל ועיין מה שכתבתי לעיל סימן ס"ט בהג"ה ונראה דסבירא ליה לרבינו דמה שפירשו כאן בגמרא טעמי' דרב דאמר דכן ממש הוא משום דסבר טומאת משקין דרבנן לאו רב אמרו אלא הגמרא כך פירש טעמיה דרב אבל לדברי רב פפא לקמן דף י"ז ע"ב דמשקי בית מטבחיא הלכתא ננהו גם רב סובר דכן ממש והוא הלכתא וכיון שהרמב"ם פסק כרב פפא בפרק יו"ד מט"א הל'. ט"ז שפיר פסק שמשקין מקבלין טומאה מן התורה ובמשקי' בית מטבחיא דכן פסק באמת שם בפ' יו"ד מט"א כרב דדכן ממש והרמב"ם סובר דההוא קסבר דאמרינן כאן סתם גמרא אמרו ודלא כמה שמבואר בדברינו לקמן סימן ע"ח.

[עג] ואיזה מן המשקים שמקבלים טומאה נחלקו בו הרמב"ם והראב"ד הרמב"ם פרק א' מט"א הלכה ד' כתב אין שום משקה שמקבל טומאה אלא שבעת המשקין שמנינו בלבד אבל שאר מי פירות כדרך שאין מכשירין כך אין מקבלין טומאה כלל והראב"ד שם השיג עליו וכתב שכלם מקבלין טומאה ומה שמצא בתוספתא דבש תמרים אינו לא אוכל ולא משקה וכן בשאר פירות היינו ביצאו מאליהן שהם זיעה בעלמא אבל אם סחטן למשקה הרי הם כעיקר הפירות עכ"ל ואומר אני להכריע לפי עניות דעתי שדבר זה תלוי מאיזה לימוד שאנו לומדין שמשקין מקבלין טומאה שאם אנו לומדים מוכל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא אפי' שאנו מפרשים אותו לענין טומאה אפ"ה לענין הכשר ג"כ מיירי כאשר יבואר בדברינו לקמן סימן פ"א ולכן דוקא שבעה משקין המכשירין הם המקבלים טומאה ולא שאר משקים אבל רש"י בדף י"ט ע"א כתב בד"ה אמר לי' וכו' ואוכל דמטמא משקין כיון דלא דרשי יטמא יטמא לא ידענא מהיכן נפקא להו אם לא מהאי קרא וכי יותן וגו' טמא הוא ודרשינן שאינו עושה כיוצא בו מכלל דמטמא דבר אחר עיין שם ברש"י והרי שם אינו מפורש מה הוא הדבר אחר שמטמא אלא שגילה שאינו מטמא אוכל כיוצא בו וכן אינו מטמא כלי כדילפינן לקמן בדף י"ח לכן על כרחך שמטמא משקין אבל לא נתפרש איזה משקין שמטמא ואמרינן ר ליה באם אינו ענין לשרץ תנהו ענין למת וכמו"ש התוס' ורש"י בחולין מסתמא מטמא כל המשקין וכדעת הראב"ד. והרמב"ם לשיטתו שם בפ"ז מהא"ט שפסק סתם אין אוכל מטמא אוכל ולא חילק בין חולין לתרומה או קדשים והיינו משום דמסתמא הלכ' כרבינא דהוא בתרא דאמר בריש השיטה מקרא מלא דבר הכתוב והתוס' בדף י"ט ע"א בד"ה לא לשתמיט כתבו ועוד פי' הקונטרס דאוכל דמטמא אחרים ילפינן מדאיצטריך טמא הוא וכו' אומר ר"י הניח' לאביי ולרב אדא אבל לרבינא דאמר מקרא מלא דבר דלמא איצטריך טמא הוא לקדשים דה"א דעושה כיוצא בו מדכתיב והבשר אשר יגע וגו' עיין שם וא"כ הרמב"ם שפסק כרבינא ולכן לא יוכל למילף מטמא הוא באשר באמת יליף מוכל משקה אשר ישתה וגו' ולכן פסק שאינן מקבלין טומאה רק שבעה משקין ודעת הראב"ד יתבאר לקמן ועפ"י דעת הרמב"ם נלע"ד ליישב מה שהקשיתי לעיל סימן ס"ו כיון דכתיב טמא הוא שאינו עושה כיוצא בו מכלל דמשקה מקבל טומאה מאוכל וכמ"ש רש"י דף י"ט ע"א א"כ לר' יוסי דדריש יטמא דמשקין שמשקין מקבלין טומאה קשה למה לי קרא הרי הוא ק"ו אם אוכל מטמא משקה ק"ו שכלי מטמא משקה ולדעת הרמב"ם ניחא דאי מטמא הוא היו כל המשקין מקבלין טומאה קמ"ל וכל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא דדוקא ז' משקין הוא דמקבלין טומאה ולא שאר משקין עד שם קרי כאן והבשר אשר יגע בכל טמא וכו' הא דלח קשיא לי' למ"ד מקרא מלא דבר הכתוב ואפי' בקדשים אין אוכל מטמא אוכל קרי כאן והבשר אשר יגע וכו' ולפמ"ש לעיל סוף סימן ס"ו ניחא דשם גילתה התורה בהדיא טמא הוא שאינו עושה כיוצא בו ולכן מאי אולמא דקרא והבשר אמר יגע יותר מקרא דטמא הוא אבל משקין שאינן מטמאין אחרים לא מיעטה התורה אלא שכיון שלא גילתה התורה שיטמאו אחרים ממילא אינן מטמאין ולכן שפיר קשה קרי כאן והבשר אשר יגע וכנ"ל:

[עה] עוד אפשר לתרץ וגם ליישב למה לא הקשה לכל הני תנאי ומשניות דספק משקין ליטמא טמא לטמא אחרים טהור קרי כאן ונראה דהרי לכאורה יש לדקדק הרי קרא דוהבשר אשר יגע בכל טמא אינו מיותר וללאו איצטרך ליחודי ליה לאו בגופי' הוא דאתי או למילף מיניה כל שאר איסורי תורה לאסרם בהנאה כדלקמן דף כ"ד ע"א ואם כן מאן יימר דההוא קרא כללא כייל ולכן באמת איכא מ"ד דאין אמ"א אפי' בקדשים וסובר והבשר אשר יגע בכל טמא לאו דוקא אלא באותן שדינם לטמא אחרים אבל על שמואל הקשה דאיהו סבר טומאת משקין עצמן יש להם ולטמא אחרים הוא מדרבנן ובחולין גזרו ובמשקי בי מטבחיא לא גזרו וקשה מ"ש מאוכל לטמא אוכל דלמ"ד מקרא מלא דבר הכתוב חכמים גזרו בקדשים להיות טומאה עושה כיוצא בו בשלמא למ"ד אין טומאה למשקין כל עיקר א"כ איכא למימר דאוכלין כיון שיש טומאת עצמן דבר תורה גזרו בקדשים לטמא אוכל כמוהו משום גזירה שיאמרו גם טומאת עצמו אין לו ויהיו נכשלים באיסור תורה לכן לא חששו להפסד קדשים וגזרו אבל במשקין שאין להם טומאה כל עיקר וליכא בהו חשש איסור תורה לא גזרו בקדשים כלל משום הפסד קדשים אבל לשמואל דסובר טומאת עצמן יש להם וסובר דלטמא אחרים לא גזרו בקדשים אם כן קכה מאי שנא באוכל מטמא אוכל שגזרו גם בקודש ועל כרחך צריך לומר דסובר דגם באוכל לא גזרו חכמים בקדשים כלל רק שכן הוא דין תורה דבקדשים עושה כיוצא בו ועל כרחך נפקא לי' מוהבשר אשר יגע בכל טמא וכמו"ש התוס' בדף י"ד ע"א בד"ה אבל בתרומה וכו' וא"כ כיון דע"כ דייק הבשר אשר יגע שפיר הקשה לו קרי כאן והבשר אשר יגע וכו' אמנם עוד נלע"ד אפילו אם הי' שמואל סובר מקרא מלא דבר הכתוב אפילו הכי ניחא מה שבאוכל לטמא אוכל גזרו בקדשים דהיא הנותנת כיון דמשקין יש להם טומאת עצמן חששו שאם יאמרו אין אוכל מטמא אוכל יאמרו שאין אוכל מטמא כלל אחרים ויטהרו גם משקה שננע באוכל טמא לכן גזרו שיהיה אוכל מטמא אפילו אוכל אבל משקין שאינן מטמאים אחרים כלל מן התורה לא היה שום חשש איסור תורה ולכן לא גזרו בקדשים ולמ"ד אין טומאה למשקין כל עיקר אפילו טומאת עצמן א"כ קשה מ"ט גזרו שאוכל יטמא אוכל שהרי אי אפשר שיבוא מזה חשש איסור תורה ורציתי לומר שיש חשש שיאמרו שאוכל אינו מטמא עצים ולבונה ולהביא מכאן ראיה לדעת התוס' שאפילו למ"ד מקרא מלא וכו' אפילו הכי אוכל מטמא עצים ולבונה ודלא כמו שכתבתי אני לעיל סי' מ"ה אלא סאין הכרח לזה דלמ"ד אין טומאה למשקין כל עיקר בלאו הכי ניחא וכמ"ש לעיל דאוכל נזרו לטמ' אוכל אחר גזירה משום טומאת עצמו [עו] שם וצריכי וכו' הנה לא היה צריך לעשות צריכי לשני צדדים ודי אם אמר מעלה בתלושין הואיל ואחשבינהו שהרי מחוברים לא כתיב בפירוש דאיירי קרא במחוברים וא"כ אי הוה כתיב חד קרא הוה מוקמינן אמסתבר דהיינו תלושין הואיל ואחשבינהו ונראה שהוצרך ליתן מעלה גם במחוברים נגד תלושים דאל"כ לשמואל דהך יטמא הוא ממש א"כ אין בהכשר רק חד קרא דהיינו רישא דקרא אשר יבוא עליו וא"כ לשמואל היו תלושין ודאי מכשירין דעכ"פ מוקמינן אמסתבר ואף אם לא היה נראה לשמואל לחלק כלל עבור זה היו עכ"פ בין תלושין ובין מחוברים מכשירים והרי אנן חזינן דשמואל ס"ל דוקא מחוברין מכשירין ולא תלושין כדלקמן דף כ' ע"א דקאמר שמואל שהיתה פרה של זבחי שלמים והעבירה בנהר ומדכתיב והעבירה בנהר חזינן דבעינן דוקא מחוברים וכמ"ש התוס' שס ד"ה ובשעת שחיטה וכו' ולכן הוצרך כאן ליתן מעלה במחוברים שיהי' ניחא לשמואל ובתלושין ודאי צריך ליתן מעלה לרב דהרי משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא דסבר רב הכשר ודאי תלושין נינהו דכתיב בכל כלי ואפשר שזה כוונת רש"י מ"ש בכל כלי היינו משקין תלושין לתרץ על שהוצרך צריכא משני צדדים וכנ"ל [עז] שם ותלושין מי מכשירין הנה משמע כאן דלשמואל דיטמא ממש אין לנו רק חד קרא בהכשר ומוקמינן לי' במחוברין ותלושין אין מכשירין וכן כתבו התוס' דף ך' ע"א בד"ה ובשעת שחיטה ולענ"ד הדבר תמוה מאד שהרי יש לנו עוד קרא בהכשר וכי יותן מים על זרע אלא דמוקמינן ע''ב והיינו לרב דאיכא תלתא קראי בשרץ בהכשר וחד ודאי מיותר ואמרינן אא"ע לשרץ תנהו למת ושאר טומאת אבל לשמואל דדריש יטמא ממש וליכא דףצאד אליו תרי קראי בהכשר ותרווייהו בשרץ כתיבי אם כן איך נימא דבשרץ דוקא מחוברים מכשירין ולאוקמי חד קרא במת אדרבא נוקי תרווייהו בשרן כי שם כתיבי וחד בתלושין וחד במחוברין ומנ"ל בשא' טומאות הכשר כלל והוא לדעתי דבר תמוה מאוד ואני תמה שלא הרגיש בזה שום אחד ממפרשים הקדמונים ואצלי במקום אחר מבואר ישוב על זה ולפי שהדברים ארוכים ושם מבוארים כמה שרשים בדיני טומאה וטהרה בשיטות אחרות לא רציתי להעתיקם כאן ואם יזכני השם להביא חיבורי דורש לציון לאורה שם יתבאר דבר זה ולקמן בדברינו סימן קל"ז יתבאר גם כן ישוב על זה

עח דש"י ד"ה קסבר יוסי בן יועזר כוונת רש"י בזה משום שיש לפנינו שני דרכים או דפליגי רב ושמואל במשמעות מלת דכן דרב סובר דדכן פירושו ממש והלכך על כרחך גם טומאת עצמן אין למשקים מן התורה ושמואל סבר דדכן אפשר לפרשו רק מלטמא אחרים. ויש לפנינו דרך שני דגם רב מודה דדכן יש לפרשו כפי הצורך כי סובל גם דכן מלטמא אחרים לחוד אלא שמתוך שרב סובר בלאו הכי דטומאת עצמן דרבנן לכך הוא מפרש דכן ממש ולפי פי' זה היה קשה איך רב פליג על כל הני תנאי דכולהו שוים שספק משקין ליטמא טמא ואפילו ר"א דאמר אין טומאה למשקין כל עקר גם כן אפשר לפרשו מלטמא אחרים שהרי אמרו הניחא לשמואל וכיון שדברי ר"א אין להם הכרע איך פליג רב על כל הני תנאי ולכן פירש רש''י קסבר יוסי בן יועזר ובחר רש"י הדרך הראשון דרב סובר דדכן אינו סובל פירוש אחר רק דכן ממש ועל כרחך סבר יוסי בן יועזר דטומאת עצמן גם כן דרבנן ויוסי בן יועזר תנא הוא והני תנאי דלעיל פליגי על יוסי בן יועזר ולקמן בדברינו סימן פ''ב יתבאר עוד ישוב אחר על דברי רש"י הללו: [עט] עוד נלע"ד לתרץ מ"ש רש"י קסבר יוסי בן יועזר ונתרץ ג"כ מה שהקשה דווקא לשמואל קרי כאן והבשר וגו' ולא הקשה לכל הני תנאי דסברי טומאת משקין לטמא אחרים דרבנן היא משום דאיכא למימר דבקדשים באמת מודו דמטמאים מקרא דוהבשר אשר יגע אבל בדברי שמואל יש לנו דקדוק דקאמר ושמואל אמר דכן וכו' אבל טומאת עצמן יש להם קסבר וכו' לטמא אחרים דרבנן וכי גזור במשקין וכו' אבל וכו' לא גזור וכי לא גזור וכו' אבל לטומאת עצמן יש להם הך וכי לא גזר הוא שפת יתר שהרי בזה התחיל דכן מלטמא וכו' אבל טומאת עצמן יש להן וגם כבר קאמר קסבר טומאת משקין עצמן דאורייתא ועוד דמלשון וכי לא גזור רבנן לטמויי אחרים אבל טומאת עצמן וכו' משמע דטומאת עצמן רבנן גזור והרי אמר שטומאת עצמן דאורייתא ונלע"ד כוונתו שלא תאמר תינח דיש להם טומאת עצמן אלא בטומאה דאורייתא אבל בטומאה דרבנן אפילו טומאת עצמן לא יהיה להם ובאמת סבר שמואל דטומאת עצמן יש להם בכל טומאות אפילו בטומאה דרבנן ולכן קאמר וכי לא גזר לטמא אחרים אבל טומאת עצמן יש להם אפילו מה שהוא רק גזירה דרבנן גזור גם במשקי בי מטבחייא ואמנם טעם הדבר בשלמא לטמא אחרים דליכא שום דבר תורה במשקין כלל לא גזרו בה במשקי מטבחייא אבל טומאת עצמן כיון שיש בהם על כל פנים בטומאה של תורה לא חילקו בין טומאה לטומאה וגזרו אף במשקין בי מטבחייא ולפי זה מוכח דשמואל סבר אף בקדשים אין משקים מטמאים דאם לא כן כיון שיש בהו דררא דאורייתא לטמא אחרים גם כן לא הוו להו לחלק אף במה שמטמאין מדרבנן ואם כן לשמואל שפיר הקשה קרי כאן והבשר אשר יגע וגומר וכל זה אם הך קסבר כו' רב ושמואל עצמייהו קאמרי אבל אם סתם גמרא פירשה כן היא גופיה קשיא מנ"ל לפרש כן אליבא דשמואל ודלמא שמואל דאמר טומאת עצמן יש להן היינו בטומאה דאורייתא וטומאת אחרים אין להם אפילו בטומאה דאורייתא בחולין אבל בקדשים יש להם ואף על פי כן נ"מ דמשקי בי מטבחיא דכן לטמא אחרים לענין כמה דברים המובאין בעזרה שאינם קודש וכמו"ש התו' דף ך' ע"א בד"ה אלא דאיתכשר לענין הכשר יעויין שם ולכן מדמקשה הגמרא לשמואל על כרחך דהני קסבר רב ושמואל בעצמם אמרום ואם כן על וזהו כוונת רש"י שפירש קסבר כרחך קסבר היינו קסבר יוסי בן יועזר יוסי וכו'

[פ] ד"ה ותלושין מי מכשרי אמים הוא דמתמה וכו' אבל אשאר משקין לא מתמה דכולהו תלושין ננהו עיין מהרש"א שהרי לפי דברי המקשה הזה יטמא היינו יטמא ממש אם כן אין לנו קרא בהכשר בשאר משקין כלל אפילו הכי משמע ליה דהך וכל משקה קאי נמי אדלעיל אהכשר אבל יטמא דסיפא היינו ממש ואין לו במים רק חד קרא ומוקים ליה במחוברין והנה דברי המהרש"א נכונים ליישב דברי רש"י אבל על רש"י גופא קשה מי הכריחו לזה שכך היתה דעת המקשה ואולי באמת המקשה שהיה סבור יטמא ממש באמת שאר משקין אינן מכשירין דלית בהו קרא מיוחד דוכל משקה אסיפא דקרא קאי וכיון דבאמת שאר משקין כולהו תלושין נינהו לא מכשרי כלל לפי דעת המקשה בזה ואף ששנינו כמה משניות בשאר משקין שמכשירין היה סבור כל זה מדרבנן כשם שהיה סבור במי' תלושין שאינן מכשירין רק מדרבנן ונראה דרש"י כיון בזה לתרץ מה שנדחקו בו התוספות בד"ה תרגמא אדם בפ"ב דחולין פריך והא משקי תני והכא לא חייש אהך פרכא וכו' והנה דברי התוספות תמוהים מדוע בחולין וכן לקמן דף ך' ע"א לא בעי לשנויי תרגמא אדם משום הך פירכא ועיין שם בתוספות ד"ה לא דיין וכאן לא חש אהך פרכא משום דאמרינן מאי משקי משקי דעלמא ודברי התוספות דחוקים והנלע"ד דכאן מוכח מדברי המקשה עצמו דאמרינן מאי משקי משקי דעלמא ולכן שפיר משני ליה תרגמא אדם ואפרש כוונתי דהנה המקשה שהקשה ותלושין וכו' רצה להוכיח מזה דיטמא ממש ודכן דר יוסי היינו מלטמא אחרים אבל טומאת עצמן יש להם על כרחך לא ידע מקרא דתשפכנו כמים דכתיב בדם שאם היה יודע מזה א"ב היה יודע שדם קדשים דכן ממש אפילו מטומאת עצמן שהרי כשם שדרשינן מקרא דתשפכנו שאין דם קדשים מכשיר ה"נ דרשינן ממנו שאין דם קדשים מקבל טומאה וזה לשון הרמב"ם סוף פ"א מפה"מ וכל דם הקדשים כ ק ש א אינו מקבל טומאה שנאמ' על הארץ תשפכנו כמים דם שנשפך כמים הוא הנחשב כמים ומקבל טומאה אבל דם קדשי' שאינו נשפך כמים אינו מקבל טומא' עכ"ל הרמב"ם ואם כן אם המקשה הזה היה יודע מקרא דתשפכנו אם כן איך רצה לפרש דכן מלטמא אחרים והרי משקי קאמר ודם ודאי דכן ממש אם כן על כרחך מים גם כן דומיא דדם דמשקי קאמר אלא ודאי שאם היה יודע קרא זה ע"כ רצה לפרש משקי רק על מים ומשקי דעלמא ואם לא היה יודע קרא זה א"כ ג"כ לא היה יודע שדם קדשים אינו מכשיר ודם לפי דברי רש"י ודאי מכשיר אף אם מים תלושין אין מכשירין דשאר משקים כולהי תלושין נינהו ואם כן אכתי איך קאמר משקי בי מטבחייא לא דיין וכו' אלא שאין מכשירין והרי דם מכשיר מן התורה ואיך יוכלו חכמים לומר שבקדשים אינו מכשיר אלא ע"כ משקי קאי רק על מים ומשקי דעלמא וא"כ שגם המקשה מוכרח לומר משקי דעלמא השיב לו התרצן תרגמא אדם והביא לו קרא דעל הארץ וגו' וכל זה אם גם המקשה מודה דשאר משקין מכשרי דכולהו תלושין אבל אם המקשה היה סבור דשאר משקי לא מכשירי מן התורה כלל א"כ לדעת המקשה שפיר משקי קאי על מים ועל דם נשאר קושית התוספות וזה היה כוונת רש"י שפירש ושאר משקין מכשרי שפיר דכולהו תלושין וכפי מה דאסבר' לן המהרש"א דגם לפי דעת המקשה דיטמא ממש מ"מ וכל משקה קאי גם אדלעיל אהכשר וכל זה כאן אבל בחולין דף ל"ו ע"ב דהביא מתחלה קרא דעל הארץ שדם קדשים אינו מכשיר וקאמר אלא דאיתכשר במשקי בי מטבחייא והא ריב"ח וכו' וכי תימא תרגמא אדם והא משקי קאמר שם שפיר דקדק משקי וכן לקמן דף ד' הוא כמו בסוגיא דחולין.

[פא] פירות הנושרין מדברים הנזכרים שאפילו מאן דס"ל יטמא ממש אפ''ה מודה דוכל משקה גם אדעיל אהכשר קאי וכיון דהך וכל משקה אדלעיל אהכשר ואדלמטה יטמא קאי אם כן חד משקה כתיב בהכשר ובטומאה ומוכרח להיות כדברי רבינו הגדול הרמב"ם שהבאתי לעיל סימן ל"ג שאין שום משקה מקבל טומאה רק שבע משקין ודעת הראב"ד שכתבתי לעיל דאיהו ס"ל יטמא היינו הכשר ומשקין דמקבלין טומאה סובר כדברי רש''י דמדכתיב טמא הוא שאינו עושה כיוצא בו מכלל שמטמא משקין אבל אחר היישוב הא ליתא דהרי הראב"ד שם כתב דמה שמצא בתוספתא דבש תמרים אינו לא אוכל ולא משקה וכן בשאר פירות היינו ביצאו מאיליהן שהם זיעה בעלמא אבל אם סחטן למשקה הרי הם כעקר הפירות עכ"ל ואי ס"ד דהראב"ד יליף טומאת עצמן במשקין מטמא הוא כדברי רס"י קשה ואטו נזכר בקרא שמטמא משקה מדיוקא אנו למדין מדאיצטריך שאינו מטמא כיוצא בו מכלל דדבר אחר מטמא וכלי ודאי אינו מטמא ואין לנו דבר שיטמא רק משקה ומה לי אם הוא זיעה או אם הוא עקר כיון שאינו אוכל הוא מקבל טומאה מאוכל שהרי עכ"פ אינו אוכל כמ"ש דבש תמרים אינו לא אוכל ולא משקה וכיון שאינו אוכל למה לא יקבל טומאה מאוכל ולכן דעת רבינו הגדול הראב"ד קשה להבין אם לא שנאמר שגם דעת הראב"ד דטומאת עצמן ילפינן מוכל משקה וגו' יטמא ממש אלא שאינו סובר כדעת רש"י וס"ל וכל משקה קאי רק איטמא דסיפי' דקרא ולא על אשר יבוא עליו מים דריש' ולפי זה יטמא דוכל משק' כולל כל מה שנקרא משקה ולדעתו כל שאינו זיעה נקרא משקה ושאר משקין שאינן מים באמת לא מכשרי רק מדרבנן והוא דוחק ועוד שבודאי אין בכלל משקה סתם רק שבעה משקין דאם לא כן בהכשר גופי' מדוע אינו מכשיר רק שבעה משקין ולכן נלע"ד דהראב"ד ג"כ מודה שאין שום משקה נקרא משקה רק שבעת המשקין וגם הראב"ד יליף טומאת עצמן של משקים מוכל משקה וגו' ומחלוקת הראב"ד והרמב"ם הוא זה דודאי אין שאר מי פירות מקבלין טומאה בתורת משקה כלל אלא שלדעת הרמב"ם אינן מקבלין טומאה כלל שכך כתב הרמב"ם שם כדרך שאין מכשירין כן אין מקבלים טומאה כלל עד כאן לשון הרמב"ם ולא לחנם כתב הרמב"ם טומאה כלל והיה די' באומרו אינן מקבלין טומאה אלא ודאי כוונתו שלא תאמר שאינן מקבלין טומאה בתורת משקה אבל יקבלו טומאה בתורת אוכל קמשמע לן הרמב"ם שאין מקבלין טומאה כלל לפי שאינם לא אוכל ולא משקה והראב"ד ס"ל שאם סחטן למשקה ואינן זיעה בעלמא הרי הם לעקר הפרי ומקבלים טומאה בתורת אוכל וכן משמע לשון כעקר הפרי וההפרש אם מקבלים בתורת משקה או בתורת אוכל הוא בכמה חילוקים שאם מקבלים בתורתי אוכל אינם מקבלים טומאה מן התורה רק מכלי אבל אוכל אינו מטמא אוכל וכן אינן נעשין תחלה ואם הם חולין ונגע בהם שני טהורים לגמרי שאין שני עושה שלישי בחולין ואם הם משקה נעשים תחלה שכל הפוסל את התרומה מטמא משקין להיות תחלה וראיה גדולה שכן הפירוש בדברי ראב"ד שהרי דברי הראב"ד שם תמוהי' מאד שכתב וכל מה שמצא בתוספתא דבש תמרים וכו' כאלו אין להרמב"ם ראי' רק מהתוספתא והלא דברי הרמב"ם מפורשים במשנה פי"א מתרומת משנה ב' דבש תמרים ויין תפוסי' וחומץ ושאר כל מי פירות כו' ר"א מטמא משום משקה אמר ר' יהושע לא מנו חכמים שבעה משקים כמוני פעמים אלא אמרו שבעה משקים טמאים ושאר כל המשקין טהורים הרי מפורש במשנה בדברי ר"י ששאר כל המשקין טהורים והא ודאי שהלכה כר"י והכ"מ שם הביא משנה זו והיה סובר שמ"מ הראב"ד שאין מהצורך כן במשנה זו ואין דברי הראב"ד סובלים דבריו ועוד שהראב"ד לא הביא משנה זו כלל ולכן נראה לע"ד שהראב"ד סובר שמשנה זו אין ראיה כי פלוגתא דר"א ור"י הוא שר"א מטמא משום משקה הרי שלא אמר ר"א סתם טמאים אלא פירש דבריו שטמאים משום משקה ויש בהם כל חומר טומאת משקים שא"צ הכשר ונעשים תחלה לעולם ור"י מטהר היינו שמטהר משום משקה אבל אפשר עדיין שמודה ר"י שטמאים טומאת אוכלים ואם כן אין להרמב"ם ראיה ממשנה זו וגם ליכא קושיא על הראב"ד ממשנה זו אבל עקר ראיית הרמב"ם הוא מתוספתא דבש תמרים אינו לא אוכל ולא משקה שמבואר בהדיא שאינו לא אוכל ולא משקה על זה הוצרך הראב"ד ליישב דמיירי ביצאו מעצמן אבל אם סחטן הם כעקר הפרי ומקבלים טומאה משום אוכל כעקר הפרי [פב] שם בגמרא תרגמא אדם וכו' דם שנשפך כמים וכו' הרמב"ם בפ"א מפה"מ הל' ל''ו יליף מהאי קרא שדם הקדשים אינו מקבל טומאה כלל יעויין שם ולפי זה יש להקשות מנ"ל להגמרא לעיל לאוקמי פלוגתא דרב ושמואל דרב סבר טומאת משקין דרבנן ודלמא אדרבא רב סבר טומאת משקין לטמא אחרים דאורייתא ואם כן אי אפשר לפרש דברי יוסי ב"י על מים ודם דכיון שמטמאין אחרים מן התורה מי הפקיע טומאתן בקודש שאפילו תפרש דכן לטמא אחרים אי אפשר לפרש על מים ועל כרחך על דם לחוד קאי יוסי בן יועזר ומשקי דקאמר היינו משקי דעלמא וכמו"ש התוספות כאן בד"ה תרגמא וכו' וכיון דעל כרחך על דם לחוד קאי אם כן ממילא הוא דכן ממש שהרי דם קדשים אינו מקבל טומאה כלל ושמואל סבר טומאת משקין לטמא אחרים דרבנן ולכן אמר דכן מלטמא אחרים כדי שלא יוקשה והא משקה קאמר וכמו שכתבו התוספות דהיכי דמצי לשנויי שפיר מקשה והא משקי קאמר ומנא לן להגמרא דרב סבר אין טומאה למשקין כל עקר. וצריך לומר דהך קסבר רב וקסבר שמואל דמפרש לעיל לאו סתם גמרא הוא דמפרש אלא רב ושמואל בעצמם פירשו טעמייהו כן ואם כן על כרחך קסבר היינו יוסי בן יועזר ואתיין כהוגן דברי רש"י לעיל שפירש בד"ה קסבר יוסי בן יועזר ועיין לעיל בדברינו סימן ע"ח.