צל״ח – ציון לנפש חיה – ברכות – קטע 9

ועוד נלע"ד דעד אברהם כיון שלא קראו להק"בה אדון ולא הכירו כחו וממשלתו בעולם והיו סבורים אף שהוא ברא את עולמו מ"מ אחר הבריאה מסרו לחלוטין לצבא מרום מערכת השמים להיותם שולטים בעולם באמת לא כינו את העולם להקרא עולמו של הק"בה רק ידעו שהוא ברא העולם לכך במאמר הקדום אמר מיום שברא הק"בה את העולם לפי שהי' קודם שבא אברהם אבל כאן שקודם שבאה לאה כבר הודיע אברהם אבינו לכל באי העולם שהק"בה הוא שליט בעולמו לכן אמר שברא עולמו:

שם עד שבאתה לאה וכו' מאמר זה משתוה בענינו ובלשונו למאמר הראשון מיום שברא וכו' עד שבא אברהם והשויית הלשון שבשניהם אמר מיום שברא הק"בה וכו' לא הי' אדם וכו' והשויית הענין שכשם שקריאת שם אדון שקרא אברהם להק"בה הי' הוראה כי היא שליט בעולמו וממנו יגיע הטובה הטוב להראויים לקבל טוב וכן להיפך יתן לרשע כרשעתו ואין הדבר תלוי במזל כי הוא משדד המערכות כרצונו כן נתינת הודאה להק"בה על הטובה שהטיב מורה שממנו בא הטוב שאם הי' הכל תלוי במזל לא שייך לתת הודאה למקום על שום טובה וא"כ גם לאה בהודאתה הודיעה אדנותו של הק"בה ולפי"ז הי' לו להמסדר הש"ס להסמיך הני תרי מימרות יחד ולא להפסיק ביניהם בהך מימרא דאין מרצין בשעת כעסו ובפרט דהך קרא דלאה מוקדם בתורה לקרא דפני ילכו שזהו בפ' ויצא וזה בפ' כי תשא. ונראה משום דהך מימרא דעד שבא אברהם והך מימרא דאין מרצין וכו' תרווייהו מאמרים קצרים נינהו ולא בא עליהם שום פלפול מהגמרא ולכך סמכינהו ופסקינהו ברישא דזוטר מלייהו משא"כ הך מימרא דלאה דבא על זה אריכת דברים וטעם קריאת שם ראובן ושם רות ושאר אריכות השיך לזה לכך סמכינהו להנך מימרות דבתר הכא מימרא דקשה תרבות רעה בתוך ביתו ומימרא דמותר להתגרות ברשעים דג"כ יש בכל א' אריכות וגלגול דברים והני תרי בתראי כגון הקובע מקום וגדולה שימושה אע"פי שהם ג"כ מאמרים קצרים לא אקדמינהו להך דעד שבאתה לאה לפי שהך דלאה הוא כתיב בתורת משה אקדמי להנך שהם פסוקי נביאים:

שם ראובן וכו' אמרה לאה ראו מה בין בכי וכו'. נלע"ד דזה מקושר להא דלעיל משום דפשוטו של מקרא שאמרה ראה בעניי וכו' היינו שסברה שרחל תשאר עקרה ולא תלד ולכן יאהב יעקב את לאה ולפי מה שקראה שם והודה שבטלה יותר מחלקה מוכח שידעה שרחל תלד ג"כ בנים דאל"כ בשארו ג' נשים ומגיע על חלקה ארבעה בנים ולמה נתנה הודאה בלידת בן הרביעי א"ו שידעה שגם רחל תלד בנים וא"כ למה קראה שם ראובן לכן בא כאן ודרש שקריאת שם ראובן באמת הי' טעמה משום ראו מה בין בני וכו' אבל בפני יעקב לא גילתה שראתה ברוח הקודש שגם רחל תלד כדי שיאהב אותה שיהי' סביר שרחל עקרה וזה שאמר הכתוב כי אמרה כי עתה יאהבני אישי פירש שבפני יעקב אמרה טעם זה אבל באמת הי' טעמה כמפורש כאן:

שם ואר"י משום רשב"י מותר להתגרות ברשעים בעוה"ז וכו' הנה אמרו בעוה"ז הוא מיותר דפשיטא בעוה"ז מיירי דאי בעוה"ב לא יחומו חטאים בעדת צדיקים אלו מחיצותם למעלה בצל שוכן מעונה ואלו יורדים שאולה ולא קרב זה אל זה שיתגרה בו ולכן נלע"ד דרשב"י רמז לנו בלשונו דלאו דוקא במילי דשמיא מיירי אלא אפילו במילי דידי' דהיינו עסקי עוה"ז מותר להתגרות ולכן אמר לשון מותר דאי במילי דשמיא מאי אריא מותר אפי' מצוה וחובה איכא ודברי הגמ' דמשני הא במילי דשמיא יבואר במקומו:

שם ל"ק הא במילי דידי' וכו' ואבע"א הא והא וכו' ול"ק הא ברשע שהשעה משחקת לו וכו' ואבע"א וכו' הא בצדיק גמור וכו' ואבע"א שעה משחקת לו שאני רבים ראו וכן תמהו דהך שינויא בתרא היינו שינויא תנינא ממש וראיתי יש שרצו לומר דהך ואבע"א בתרא אהך רומיא דרמי רב הונא קרא דכבלע רשע וגומר קאי וכן ראיתי בספרו של הגאון מוהרר"ן כ"ץ ואין דעתי נוחה מזה דהיכן כזכר בהני קראי דר"ה רמז משעה משחקת לו וא"כ אי הוה קאי לתרץ קושית רב הונא ה"ל למימר ואבע"א כאן בשעה משחקת וכאן באין שעה משחקת. וגם את זה ראיתי דבר תימה ולא הרגישו בו המפרשים דבמגיל' דף ו' איתא ג"כ הך סוגיא ושם הך שינויא תנינא הא והא במילי דשמיא וכו' ליתי' התם והדבר צריך טעם ואמנם שם במגילה מתחיל הסוגיא מדברי ר' יצחק אם ראית רשע שהשעה משחקת לו וע"ז מתחיל אח"כ להקשות מדברי ר"י משום רשב"י ומר' דוסתאי בר מתון וגם שם מביא ר"י ראי' שאין להתגרות ברשע מפסוק אל תתחר במרעים וגם מפסוק יחילו דרכיו וכאן לא הוזכר רק פסוק יחילו. ואומר אני שאין הכוונה בסוגיות הללו להקשות מרשב"י ור"ד על ר' יצחק דאולי פליגי ומ"ס שמותר להתגרות ומ"ס שאסור להתגרות ואף שר' יצחק הוא אמורא ורשב"י הוא תנא וכן ר"ד ב"מ ברייתא הוא אין קפידא בזה כי הנלע"ד דדוקא בדינים ומשפטים אין אמורא יכול לחלוק על תנא אבל דבר שהוא רק למסבר קראי או בהנהגת האדם בדיעות ובמדות אין להקשות על אמורא מדברי תנא אבל כל הקשיות של הגמרא בסוגיות הללו הוא למירמי קראי אהדדי ולכן לא הביא כאן בדברי ר"י קרא דאל תתחר דבשלמא במס' מגיל' עקר המאמר שם הוא דברי ר' יצחק מביא דבריו בשלימות אבל כאן הוא עקר הסוגיא דברי רשב"י ור"ד והביא ע"ז דברי ר' יצחק למירמי קראי ולכן הביא רק קרא דיחילו דרכיו וכו' דהך קרא אי אפשר לפרשו רק על הצלחת הרשע ושרואה בצריו כדכתיב כל צורריו יפיח אבל קרא דאל תתחר לא הביא שהרי אנו רואים שר"ד פירשו בענין אחר ואנו רואים בודאי דפליגי בפירושא דהאי קרא ולכן שפיר מתרץ הא והא במילי דשמיא שאף דרשב"י ור"ד ודאי מיירי במילי דידי' מ"מ איהו לתרץ קראי בא וכן התירץ הראשון הא במילי דידי' והא במילי דשמיא גם כן לתרץ קראי הוא וכן התירוץ השלישי הא והא ברשע שהשעה משחקת גם כן אדלעיל סובב שהא והא במילי דשמיא והכל לשנויי קראי ולבסוף בואבע"א האחרון בא לתרץ דברי רשב"י ור"ד וקאמר ואבע"א שעה משחקת לו שאני דהיינו אפילו במילי דידי' ג"כ יש חילוק בין שעה משחקת או לא ורשב"י ור"ד מיירי באין משחקת לו וקרא דיחילו דרכיו בשעה משחקת ושם במגילה אמר תכף בואבע"א הראשון הא והא במילי דידי' ונמצא מיושב גם אל בא רשב"י ור"ד ושוב גם ואבע"א שעה משחקת שאני קאי במילי דידי' וג"כ באין שעה משחקת מתגרה וניחא לכ"ע שוב לא הוצרך לומר עוד הפעם כאן בשעה משחקת וכאן בשאינו משחקת כמו שכפל כאן בברכות. ואמנם אכתי צ"ע קצת למה באמת קאמר כאן בואבע"א הראשון הא והא במילי דשמיא ולמה לא אמר הא והא במילי דידי' וכמו דאמר בסוגיא דמגילה וכעת צ"ע. ואולי אפשר לומר דשם במגילה ששם מקור דברי ר' יצחק ושם יליף ר' יצחק ג"כ מקרא דאל תתחר במרעים ואכ"ק על ר' יצחק מסיפי' דקרא ואל תקנא דצריך ג"כ לפרשו שלא תתגרה וקשה מקרא דאל תקנא וגו' כי אם ביראת ה' כמו שהוכיח מזה ר' דוסתאי וצריך לומר דר"י מפרש אל יקנא לבך בחטאים להתקוטט עמהם במילי דידך כי אם ביראת ה' מה שנוגע ליראת השמים תתקוטט עמהם ועיין כאן ברי"ף וא"כ ר"י גופי' מתיר להתקוטט במילי דשמיא לכן לא ניחא שם לומר הא והא במילי דשמיא שהרי בשעה משחקת ואפ"ה מתיר במילי דשמיא לכן יותר ניחא לי' לומר הא והא במילי דידי' אבל כאן לא הוזכר בדברי ר' יצחק קרא דאל תתחר וגם אין כוונתו לתרץ דברי ר"י רק לתרץ קראי מוקי לי' בכל אוקימתות דאיכא לאוקמי:

דף ח' ע"א ראב"ח אמר מהכא הן אל כביר לא ימאס עיין במהרש"א בח"א ולענ"ד נראה דאם הך כביר לא ימאס היינו תפלת הצבור עצמה קשה מאי ארי' שאינו מואס הרי אפי' שומע תפלתם וכדלעיל לשמוע אל הרנה ואל התפלה וכל מקום שהציבור מתפללים הוא מקום רנה אלא ודאי דקרא איירי ביחיד המתפלל בביתו בשעה שהצבור מתפללים וכן מפורש בתוס' במס' ע"ז דף ד' ע"ב בד"ה כיון דאיכא ציבורא דהא דמהני אפי' כשהציבור מתפללים במקום אחר היינו דלא מדחי אבל אינה נשמעת אלא דוקא במקום שהציבור מתפללים כדאמרינן בפ"ק דברכות אין תפלתו של אדם נשמעת אלא עם הציבור ועיין לעיל בדברינו דף ו' ע"א מ"ש על דברי התוס' הללו א"כ כיון דכתיב לא ימאס מיירי שמתפלל ביחיד בעת שהציבור מתפללים וכן תנ"ה דלקמן ר' נתן אומר מנין שאין הק"בה מואס בתפלת הרבים כוונתו בעת תפלת רבים. ומדברי הרמב"ם בריש פ"ח למדתי דתפלת הציבור נשמעת כשאין בהם חוטאים וכשיש בהם חוטאים עכ"פ אין הק"בה מואס בתפלתן ואמנם שיהי' מעלה להמתפלל בביתו בעת שהציבור מתפללים לא נזכר בדברי הרמב"ם כלל ולא בדברי הרי"ף ולפי הנראה מדברי הרי"ף לעיל גבי הא דאמרינן שאין תפלה נשמעת אלא בבה"כ גירסא אחרת הי' לו כאן בסוגיא זו ועיין במעדני י"ט ועיין פרישה סי' צ' ועכ"פ נראה דאפילו לגירסת הרי"ף והרמב"ם דלא גרסינן הכא שום מעלה למתפלל בביתו בעת שהציבור מתפללים מ"מ הרי מפורש במס' ע"ז דף ד' ע"ב דקאמר התם אי הכי דשחרית נמי ומשני שחרית כיון דאיכא ציבורא דמצלי לא מדחיא:

שםכל מי שיש לו בה"כ בעירו ואינו נכנס לתוכו להתפלל נקרא שכן רע. ויש להסתפק אם גם במתפלל ביחיד ויש לו בה"כ בעירו ואינו נכנס לתוכו ג"כ נקרא שכן רע ועיין לעל דף ו' ע"א מה שכתבנו ואמנם שם דברינו לענין שמצוה ליכנס לבה"כ להתפלל אפילו כשמתפלל ביחד אבל לענין שיהא בקרא שכן רע לא דברנו שם וגם תר"י לא איירו מזה ואין להוכיח מדלא קאמר כל מי שהציבור מתפללין בעירו והוא אינו הולך להתפלל עמהם נקרא שכן רע ש"מ שאפילו כשאין שם באותו פעם ציבור אפ"ה נקרא שכן רע כשאינו הולך לבית הכנסת שי"ל דקמ"ל דדוקא אם הצבור מתפללין בבה"כ דאיכא תרתי למעליותא מעלת הצבור ומעלת המקום הוא דנקרא שכן רע הא אם הצבור מתפללים חוץ לבה"כ באיזה חדר אף שאם אינו מתפלל עמהם מפסיד שאינו בטוח שתפלתו נשמעת מ"מ אינו כקרא שכן רע ומה דלא קאמר כל מי שיש לו בה"כ בעירו ואינו נכנס לתוכו להתפלל עם הציבור אולי לפי שגם סתם אמרי בה"כ היינו ציבור שמסתמא כל מקום שיש בה"כ שם הצבור מתפללים. ועוד אני מסתפק מי שיש לו בה"כ אצל כותל ביתו וחלון פתוח לו שם לבה"כ ומשם מראה פניו לציבור שזה מצטרף עמהם לעשרה כמבואר בש"ע א"ח סימן ג"ה סעיף י"ד אם מועיל זה להיות נחשב כאלו עומד בבה"כ או דלמא אף דנחשב מתפלל בציבור מ"מ אינו נחשב נכנס לבה"כ ולצורך אדם חלוש שקשה עליו טורח דוחקא דציבורא אפשר להקל:

שם אוהב ה' שערים המצויינים בהלכה יותר מבכ"נ וב"מ עיין בתר"י שנחדקו דהרי בתי מדרשים היינו מצויינים בהלכה ולי נראה דהק"בה אוהב שערים המצויינים בהלכה לאותו אדם שלומד שם אבל לא מהני בית מדרשו של זה לאדם אחר שאינו לומד בו ומדברי רש"י משמע כדעת הרמב"ם דדוקא שגם בב"מ יש לו שם עשרה אבל לא להתפלל יחידי ומשמע מדברי רש"י אפי' יותר מדברי הרמב"ם שהרמב"ם לא התנה אלא שיתפלל שם בעשרה ומדברי רש"י משמע שגם ציונו בתורה שם יהי' ברבים שהרי רש"י פירש המצויינים היינו ציון ואסופות ציבור:

שם גדול הנהנה מיגיעו יותר מירא שמים מאמר זה על פשוטו הוא קושי ההבנה שממ"נ אם הנהנה מיגיעו הוא ירא שמים ג"כ א"כ פשיטא דהאי דאית בי' תרתי י"ש ונהנה מיגיעו שהוא עדיף מי שהוא י"ש לחוד ולמה הוצרך להביא ראי' על זה ואם זה הנהנה מיגיעו אינו י"ש איך יהי' עדיף מי"ש ובילדותי הייתי רגיל לומר בזה מלתא דבדיחותא והנהנה דקאמר כאן מושך עצמו ואחר עמו וכאלו אמר גדול הנהנה מיגיעו יותר מהנהנה מי"ש שבו שאומר פרנסוני בשביל שאני י"ש ולכך וטוב לך לעוה"ב לא כתיב בו לפי שכבר אכל שכרו בעוה"ז ואני מסופק אם מעצמי אמרתי הך בדיחותא או שמעתיו ויהי' איך שיהי' אין זה רק מאמר הלציי ולא פירוש אמתי בכוונת המאמר וגם הראי' שמביא מן הפסוק לא שייכא כלל: והנלע"ד בזה ע"פ מה שמבואר בפרק ששי משמנה פרקים להרמב"ם הפרש שבין החסיד ובין הכובש את יצרו ומושל בנפשו שהחסיד המעול' עדיף שזה נפשו מטוהרה ואינו חושק כלל לדבר עבירה אבל הכובש את יצרו נפשו לא מטוהרה וחושקת לתאוה אלא שהוא כובש את יצרו בזרוע יע"ש והנה זה שנפשו מטוהרה יש לו נחת מעבודתו ונהנה מעשיית מצותיו ואפשר שע"ז רמזו חז"ל שכר מצוה מצוה שכ"כ יש לו הנאה מן המצוה שנהנה כאלו קיבל בזה שכרו. ובזה אפשר לפרש כוונת התנא באמרו הוו כעבדים המשמשים ע"מ שלא לקבל פרס כלומר שהרי מקבל תכף שכרו משלם בהנאתו שנהנה מעבודתו לבוראו. אבל זה שכובש את יצרו יש לו צער לשנות טבעו ומזגו המביאו לידי תאוה וחמדה אלא שמורא שמים עליו וע"ז כאמר ואוי לו מיצרו. ולזה כיון כאן ר"ח משמי' דעולא גדול הנהנה מיגיעו ואין כוונתו על היגיעה להביא לחמו אבל רצונו יגיעו בקיום התורה והמצות והוא נהנה בזה הנאה גדולה לפי שנפשו טהורה והיא חושקת בקיום המצוה והיא הנאתה האמיתית והוא גדול יותר מי"ש שאינו נהנה מקיום המצות אבל עושה אותה מיראה שהוא ירא שמים ובזה וטוב לו לא כתיב לפי שאין טוב לו והוא מצטער בעשיית המצוה כמי שעושה הדבר בהכרח נגד רצונו. ומ"ש במס' ע"ז דף י"ט ע"א על ההוא קרא דאשרי איש ירא את ה' במצותיו חפץ מאד ולא בשכר מצותיו יבואר אצלינו במ"א:

שם זה המניח ס"ת ויצא. מזה משמע דוקא לצאת אסור אבל להדר אפי' שם בבה"כ שרי דאל"כ ה"ל למימר רבותא דאפילו להדר אפי' אסור ומדברי התוס' כאן משמע דגם להדר אפי' אי לאו רב ששת דגריס ואמר אינהו בדידהו וכו' הא אינש אחרינא אסור ונ"ל דלצאת אפילו יוצא ללמוד בבה"מ אסור דבשלמא כאן בבה"כ הכל רואים שעוסק בגרסתו אבל כשיוצא משם הרואה אותו יוצא אינו יודע שיוצא כדי ללמוד. והנה מ"ש דלהדר אפי' אפילו אינו יוצא ג"כ אסור לא מבעי' למה שתירץ התוס' כאן דר"ש גריס בנחת ומהדר אפי' דקאמר היינו לרבותא פשיטא מוכח דלהדר אפי' מאן דלא גריס אסור אלא אפילו למ"ש התוס' במס' סוטה דף ל"ט ע"א בד"ה כיון שנפתח וכו' דמהדר אפי' שאני אעפ"כ נלע"ד מוכח דלהדר אפי' מאן דלא גריס אסור משום עוזבי ה' דאל"כ ועקר הרבותא של ר"ש שהי' גורס משנתו בשעת קריאת התורה א"כ אין מקומו של הך עובדא דר"ש כאן במס' ברכות אלא שם במס' סוטה אלא ודאי דגם משום עוזבי ה' יש למאן דלא גריס ומהדר אפי' וכל חד לחודא אסור דלהדר אפי' לחוד אסור משום עוזבי ה' ולמיגרס לחוד אסור משום ואזני כל העם אל ספר כדאמרינן שם בסוטה ובהצטרף שניהם יחד דמהדר אפי' וגריס הוא היתר וכל אחד נעשה היתר לאידך:

ע"ב ואפי' עטרות ודיבון נקט אלו שהם ערי אמורי וקריאת שמותם הסכמיי בלי טעם שיהי' נרמז בשמות הללו ואעפ"כ צריך לקרותם ג"פ וק"ו שמות ראובן ושמעון שבשמותם נרמז טעם קריאתם בשם זה כמפורש בפ' ויצא כי ראה ה' בעניי וגו' כי שמע ה' וגומר פשיטא שצריך לקרותם ג"פ העברי כדי שיהי' תמיד על לבו ולא ישכח כשם שקורא כל התורה ב"פ מקרא וא' תרגום למען לא ישכח דבר כי החוט המשולש לא במהרה ינתק על ידי שכחה א מתורץ קושית התוס' בד"ה ואפי':

שם מעלה עליו הכתוב כאלו מתענה תשיעי ועשירי. ויל"ד הלא בעשירי הוא מתענה באמת ואין שייך למימר כאלו התענה ולא ה"ל למימר אלא מעלה עליו כאלו התענה תשיעי וצריך לומר דפירושו שאף תענית העשירי מתחשב ומתעלה יותר מאשר הוא בעצמו בערכו כי ידוע שהמתענה שני ימים יחד שהתענית ביום השני קשה כפלי כפלים מתענית יום פשוט וזהו שחשוב כאלו מתענה תשיעי ועשירי אלא דהיא גופה קשי' מנ"ל להגמרא הא הרי כל עקר דרש זה הוא מדכתיב ועניתם בתשעה ודי אם נדרוש שמעלה עליו כאלו מתענה בתשיעי אבל מנ"ל למילף גם העילוי של יום העשירי ונראה משום דלכאורה קשה כיון שרצון הק"בה שנאכל בתשיעי למה צוה זה בלשון עינוי ומה הי' חסר אם הי' כותב בתורה בפירוש ואכלתם בתשעה לחדש והיתה האכילה מצוה והיינו ג"כ מקבלים שכר על האכילה שאנו מקיימים מצות הבורא ולומר שיותר יש שכר כשמקיימין מצוה בעינוי ממה שמקיימין בעונג כי לפום צערא אגרא זה דוחק ואין אתה יודע מתן שכרן של מצות ובשלמא לפי מה שרצה הב"י בא"ח סי' תר"ד שמי שרוצה להתענות באמת בעיוה"כ ג"כ מצוה עביד והברירה בידו אם לאכול אם לישב בתענית ניחא שלא הי' הכתוב יכול לכתוב ואכלתם בתשעה דא"כ בודאי הי' אסור להתענות לכן הוכרח הכתוב לכתוב בלשון ועניתם אבל לפ"מ דמסיק הב"י שם וכן הוא מפורש במס' ר"ה דף ט' בתוס' שאסור להתפנות בו הדק"ל, איו להכי אפקי בלשון ועניתם שיהי' נחשב תענית גם לענין צום העשירי כאלו התענה תשיעי ועשירי רצופים: שם תניא רשב"י וכו' ויוצא בהם י"ח. הא דנקט רשב"י לענין דיעבד שיוצא בהם י"ח והרי כיון דהלכה כר"ג א"כ לא עשו סיג בק"ש ויכול לקרות לכתחלה אחר חצות ושוב מה גבול יש בין אחר חצות לעמוד השחר דנימא שאף שיכול לקרות לכתחלה אחר חצות מ"מ סמוך לע"ה הוא דוקא דיעבד דאיזה זמן תגביל לזה שיהי' כקרא סמוך לע"ה ודוחק לומר דרשב"י פליג על ר"ג. ואמנם אפשר לומר דהא דנקט לשון דיעבד להורות דאפי' דיעבד אינו יוצא בשל לילה רק קודם עלות השחר אבל אחר ע"ה אפילו דיעבד לא ולקמן באידך מימרא דרשב"י יבואר יותר בדברינו:

שם פעמים שאדם קורא ק"ש ב"פ ביום וכו וכתב הרא"ש דהנך תרי ברייתות לא פליגי אהדדי עיין בדברי הרא"ש ולפי"ז חזינן דס"ל לרשב"י דיוצא בשל ערבית בדיעבד גם לאחר ע"ה הדרא קושיא דידי במימרא קמא דרשב"י לדוכתא דלמה נקט במימרא קמא לשון דיעבד דמה שכתבתי לעיל דכוונתו להורות דאחר ע"ה אפילו דיעבד אינו יוצא בסתר ממימרא בתרא דמוכח דשפיר יוצא. ונלע"ד דלתרץ זה בא ר' זירא לקמן וחידש לנו ובלבד שלא יאמר השכיבנו וגם אמימרא קמא דרשב"י קאי וכפירוש רש"י שם ולכן נקט רשב"י לשון דיעבד דאף דהלכ' כר"ג דלא עבדינן סיג דק"ש וזמנה עד ע"ה היינו מצד גוף דין ק"ש אבל עם כל זה אינו רשאי לכתחלה להמתין עד סמוך ממש לע"ה כדי שלא יפסיד ברכת השכיבנו. ובזה מתורץ קושית התוספת לקמן בד"ה ובלבד שהקשו על פירש"י דלפירושו ה"ל לר"ז לומר תכף במימרא קמא ולפי מ"ש ניחא דבמימרא קמא לחוד לא היינו מוכרחים לזה דהוה מצינן למימר דנקט לשון דיעבד להורות דאפילו בדיעבד אינו יוצא אחר ע"ה אבל כאן שחידש לנו בברייתא שני' דגם אחר ע"ה יוצא בדיעבד וא"כ הדק"ל דלמה נקט דיעבד לכך הוצרך ר"ז לחדש שלא יאמר השכיבנו: