צל״ח – ציון לנפש חיה – ברכות – קטע 10

כתב הרא"ש והאי דקאמר אליבי' דר"ע דק"ש של שחרית אחר הנץ החמה וכו' ואי תקשי לך דלקמן אמר ר"ע משיכיר בין חמור לערוד צ"ל דתרי תנאי ואליבא דר"ע א"כ הא דקאמר לאחר הנץ האמה לאו דוקא דה"ה קודם הנץ החמה ונקט אחר הנץ לאשמועינן דק"ש של ערבית אינו יכול לקרות אחר הנץ אפי' נאנס. ורבים תמהו מה קשה לי' להרא"ש בלל הרי איהו כתב לעיל בדברי רשב"י הראשונים דלהכי נקט של ערבית קודם ע"ה דלא מסתבר שיקרא של ערבית ושל שחרית אחר ע"ה קודם הנץ אף שיכול לקרות כל א' לבדה א"כ גם כאן כיון דנקט שקורא של ערבית אחר ע"ה קודם הנץ צריך הוא לקרות של שחרית אחר הנץ אבל לקמן מיירי ר"ע במי שקורא של ערבית בלילה ואז קורא של שחרית משיכיר. ונראה דהרי בין במימרא ראשונ' דרשב"י ובין במימרא שני' קשה למה נקט שקורא ב' פעמים הלא במימרא ראשונה עקר הרבותא שקורא של יום קודם הנץ וה"ל למימר פעמים שאדם קורא קיש של שחרית קודם הנץ ויוצא וכן במימרא שני' עקר הרבותא שיוצא בשל ערבית אחר ע"ה וה"ל למימר פעמים שאדם קורא ק"ש סל ערבית ביום קודם הנץ ויוצא של ערבית והנה המימרא ראשונה קמ"ל שאינו יכול לקרות שתיהן אחר ע"ה אף שיכול לקרות כל א' לבדה אבל במימרא שני' למה נקט של יום אחר הנץ ומה חידוש יש בו ואי לאשמועינן שאינו יכול לקרות שתיהן קודם הנץ זה כבר שמענו מרישא אלא ודאי אחת משתים או דקמ"ל דשל יום עקר זמנה אחר הנץ היכי דלא אניס ותרי תנאי אליבא דר"ע או דקמ"ל שאינו יכול לקרות של ערבית אחר הנץ אפילו אניס. אלא דקשיא הא שאינו יכול לקרות של ערבית אחר הנץ ג"כ מרישא קמ"ל כיון שידענו מרישא שאינו יכול לעשות זמן אחד יום ולילה יחד א"כ אם יקרא של ערבית אחר הנץ אימתי יקרא של שחרית שאיזה זמן יתחדש שיתחיל זמן ק"ש של שחרית כיון שעשה אותו זמן אחר הנץ ערבית. אלא דהא ודאי דאף דאשמועינן ברישא שמי שקורא של ערבית אחר ע"ה אינו רשאי לקרות אז של שחר אף שאניס לצאת לדרך מ"מ כיון שכל היום עדיין לפניו לא שרינן לי' משום אונס לעשות שעה אחת יום ולילה בלי הפסק חידוש זמן בנתים אבל להיפך אם לא קרא מחמת אונס של ערבית עד אחר הנץ החמה הוה אמינא שיכול לקרות שני ק"ש ויוצא בשל א' משום ערבית ובשני משום שחרית כיון שהוא דיעבד גמור קמ"ל מימרא שכי' דאפ"ה לא. אלא דאפכא קשיא מימרא שני' יאמר כמות שהיא פעמים שאדם קורא ק"ש שתי פעמים ביום וכו' ובמימרא ראשונה יאמר רק פעמים שקורא ק"ש של שחרית בלילה לאחר ע"ה ויוצא בשל שחרית וממילא ידעינן שאינו קורא אז סל ערבית וק"ו ממימרא שני' לכך הוצרך הרא"ש לחדש שבמימרא שני' אין הדבר מוכח כלל שאינו יכול לעשות זמן א' יום ולילה דבמימרא שני' איכא למימר דלכך לא נקט שתיהן קודם הנץ לפי שרצה לאשמועי' ששל ערבית אינו יוצא אחר הנץ אפי' אניס. ואי קשיא הרי גם מימרא ראשונה אין בה ייתור דהרי קמ"ל דק"ש של ערבית עד ע"ה ולאפוקי מחכמים דאמרי עד חצות. זה אינו קושיא דהרי רשב"י פעמים שאדם קורא אמר והיינו דיעבד ועיין ברשב"א ובדיעבד אין זה חידוש דהרי חכמים ג"כ כוותי' דר"ג ס"ל אלא שעשו סיג:

רש"י דה ואפילו עטרות ודיבון שאין בו תרגום. אין כוונת רש"י שאין בו תרגום אונקלוס ולכך צריך שיאמר תרגום ירושלמי שהרי רש"י סתמא כתב שאין בו תרגום א"כ משמעות דברי רש"י שאין צריך לומר שום תרגום. וגם כוונת לשון הגמ' דקאמר ואפי' עטרות ודיבון אין לפרש שבא להשמיענו שא"צ לומר תרגום ירושלמי רק יאמר ג' פעמים מקרא שאין זה במשמעות לשון הגמרא. ובזה אתי שפיר מה שהקשו התוספות בד"ה ואפילו דהוה לי' למימר ראובן ושמעון דליכא לתרץ שלרבותא נקט עטרות ודיבון שאף שיש בו תרגום ירושלמי אפי' הכי א"צ לאמרו שאין זה מרומז בגמרא דנימא שהשמיענו רבותא זו ולכך הוצרכו לפרש דאדרבה היא גופה קמ"ל דצריך לומר תרגום ירושלמי שבו אף שאינו סתם תרגום: תוספת

ד"ה שנים מקרא ואחד תרגום י"מ וכו'. עיין מהרש"א שהיתה גירסא ישנה לפניו שהי' נרשם תחלת דבור תוס' זה ואפי' עטרות ודיבון והיינו שהי' דבור זה עם הדבור שאחריו הכל דבור אחד והמהרש"א הגי' עיין בדבריו. ולענ"ד לקיים גירסא הישנה שהוא דבור אחד והתוס' הוצרכו להקדים לדחות דברי הי"מ ולפסוק דדוקא תרגום אבל לא שאר לעז דאל"כ לא הי' מקום לקיים דבריהם בדבור שאחריו דנקט עטרות ודיבון אף שאין בו רק תרגום ירושלמי דהא פשיטא דלא גרע עכ"פ תרגום ירושלמי משאר לעז וא"כ מאי קמ"ל הגמ' בזה לכך הקדימו מתחלה דשאר לעז אינו מועיל:

ד"ה לא לעולם וכו' ותימא א"כ לימא רבותא וכו' וי"ל וכו' והאי דנקט לאחר שיעלה ע"ה לא דוקא דהא צריך להמתין עד שיכיר וכו' יש לדקדק דהאי והאי דנקט וכו' הי' להם לרשום על תחלת הברייתא על גוף דינו של רשב"י דיוצא של שחרית לאחר ע"ה היינו לאו דוקא מיד אבל אין שום שייכות לזה להך תימא וי"ל הקדום. ונראה דכוונתם להסיר מעליהם קושית מהרש"א שהקשה למה לא תירצו התוס' כאן דנקט קודם ע"ה לאשמועינן דשל יום אינו יוצא קודם ע"ה על דרך שתירצו לקמן בעמוד הסמוך בד"ה לעולם יממא הוא עיין במהרש"א שם בדבור ההוא שנדחק בזה. ולענ"ד הדין עם התוס' דכיון דגם לאחר ע"ה עדיין אינו יוצא של שחרית מיד עד שיגיע זמן שיכיר בין תכלת וכו' איך נימא דרשב"י אתי לאוריי דשל שחר אינו יוצא קודם ע"ה והלא גם אחר ע"ה עדיין אינו יוצא של שחרית כל זמן שאינו מכיר בין תכלת לכרתי וזהו שכיוונו התוס' כאן בסוף הדבור שסיימו דלאחר ע"ה לא דוקא:

עוד נלע"ד בכוונת התוס' בזה הוא בהקדים מ"ש הרא"ש לתרץ קושית התימא של תוס' דהוה לי' למימר רבותא דיוצא של ערבית אף לאחר ע"ה הוא משום דאף דלילה הוא לצאת ידי ק"ש של ערבית אז מ"מ אם באותו הפעם צריך לקרות של שחרית באותו הזמן קודם הנץ החמה אי אפשר לו אז לקרות של ערבית והתנא רצה למנקט שיקרא שתי ק"ש תכופי' וסמוכי' זו לזו ויהי' יוצא באחת של ערבית ובשני' של שחרית להכי נקט של ערבית קודם ע"ה. והנה דברי הרא"ש צריכין תבלין דמ"ש דיוצא ידי שתי הק"ש כשאחת קודם ע"ה אף שהשני' סמוכה לה מיד תכף בע"ה ומ"ש כששניהם הם לאחר ע"ה לא יהי' יוצא מטעם סמיכתם זה לזה. והנלע"ד בזה דצריך להיות זמן מסוים מוגבל שיפסיק בין שתיהן וכשאחת קודם ע"ה אז ע"ה מפסיק ביניהם ומבדיל בין חובת הלילה לחובת היום אבל כשקורא של ערבית לאחר ע"ה שוב אין שם זמן מסוים להבדיל ביניהם רק הנץ החמה לכן שוב מוכרח להמתין בשל יום עד אחר הנץ החמה ואמנם אם נימא דזמן של שחרית אינו מתחיל תכף בע"ה כי אם אח"כ שיכיר בין תכלת לכרתי א"כ גם אחר ע"ה אפילו קודם נץ החמה יש זמן מוגבל דהיינו כשיכיר בין תכלת לכרתי ואכתי ה"ל לרשב"י לאשמועי' רבותא יותר שאפי' אחר ע"ה יוצא בשל ערבית והוה לי' למימר פעמים שקורא ב"פ אחת קודם שיכיר בין תכלת לכרתי ויוצא בהן י"ח אחת של יום ואחת של לילה ונסתר תירוצו של הרא"ש ומוכח כדברי התוס' דבאמת אינו יוצא של לילה אחר ע"ה אף שהוא לילה לשאר דברים מ"מ לק"ש אינו לילה כיון דאיכא אינשי דקיימי בהאי שעתא ואינשי דקיימי הם תיכף כשעלה ע"ה אף קודם שיכיר בין תכלת ללבן וזה כיונו התוס' מה שסיימו דלאחר שעלה השחר לאו דוקא לדחות תירוצו של הרא"ש והא דבאמת אינו קורא של שחר תכף בע"ה כיון דקיימי אינשי אז צריך לומר שהוא סיג וגדר שלא יטעה לקרות קודם ע"ה ומה דאמרינן במנחות הביאו התוס' לקמן דף ט' ע"ב בד"ה אלא וכו' ראה מצוה זו וכו' דמשמע שדרשו זה מקרא שיכיר בין תכלת וכו' צריך לומר שהוא אסמכתא בעלמא:

דף ט' ע"א ורמינהו ק"ש ערבית והלל בלילי פסחים ואכילת פסח מצותן עד שיעלה ע"ה. הנה לא נזכר בברייתא שום סיג שמדרבנן עכ"פ הוא רק עד חצות ואולי לא סבירא להברייתא באלו סיג כלל ואף דגם ק"ש חשיב בברייתא אולי ר"ג היא דגם בק"ש לא ס"ל סיג ולפי"ז קשה מאי מקשה ברייתא אמתני' ואולי להכי לא חשיב במשנה אכילת פסחים משום דמשנתינו לא חשבה רק מה שחכמים עשו סיג ובשלמא לפירש"י במשנתינו בהקטר חלבים ג"כ לא עשו סיג ואפיה חשבינן שפיר וניחא אפילו לתרץ מה שהרשים פיסקא זו על ה"ח דה"ל להרשים פיסקא זו על כל הנאכלים ליום אחד אבל להרמב"ם שפוסק גם בה"ח עד חצות משום סיב כמבואר בחידושינו בריש מכילתין א"כ אי נימא דבפסח לא עשו סיג א"כ לא מירמי מידי משנתינו אברייתא וצ"ל דלהרמב"ם גם באכילת פסחים עשו סיב והסברא נותנת כן דבשלמא לרש"י יש לומר דהא דעשו סיג בשאר אכילת קדשים היינו משום דתודה נאכלת לכל אדם וחששו לפשיעה ולכך החמירו גם בקדשי קדשים דלא שייך להקל בק"ק יותר מתודה אבל פסח אינו נאכל אלא לבני חבורה וב"ח זריזין הם וכשם שלא עשו סיג בה"ח משום דכהנים זריזים הם ה"כ לא עשו סיג באכילת פסח אבל להרמב"ם שעשו סיג בה"ח אף דכהנים זריזין איך לא יעשו סיג באכילת פסחים וכן כ' הרמב"ם בפירוש בהל' ק"פ סוף פ"ח וכבר ביארנו בכמה מקומות שאין הפסח נאכל אלא עד חצות כדי להרחיק מן העבירה עכ"ל. והנה תמה אני למה בפ"י מחמץ ומצה פסק הרמב"ם שזמן אכילת מצה כל הלילה והיא גופה קשיא למה באכילת פסח עשו סיג ובאכילת מצה לא עשו סיג והנה יש לומר הואיל וחביבה מצוה בשעתה יהבי דעתייהו ולא פשעי באכילת מצה ובפסח אף שהוא מצוה בשעתה מ"מ הואיל וגזרו בשאר קדשים אף פסח בכלל אי נמי מפני חומר איסור כרת חששו אף במצוה בשעתה ואף שלהרמב"ם עשו סיב בה"ח ואיברים אף דליכא כרת מ"מ שם לא שייך חביבה מצוה בשעתה א"נ באכילת מצה הואיל ויוצא בכזית א' לא חששו לפשיעה משא"כ אכילת פסח חששו שמא יבוא לידי נותר שאף שיאכל בלילה אם לא יאכל כולו עובר על בל תותירו. ועוד דבאכילת מצה אין כאן רק שיבטל מצות עשה לכן לא חששו לעשות סיג. משא"כ בה"ח ואכילת קדשים עובר בלאו דלא תותירו ולא ילין ובק"ש עשו סיג משום שהוא קבלת עול מלכות שמים. ואמנם בהך ברייתא דשמעתין קשה לי למה לא חשיב אכילת מצה בלילי פסחים והנה אם נימא דבפסח לא עשו סיג ולפי הטעם שפירשתי דב"ח זריזין א"כ במצה לא שייך בני חבורה שפיר עשו סיג ולכך לא חשיב בברייתא מצה דהך ברייתא לא חשיב רק מה שבם רבנן לא עשו בו סיב משא"כ מצה אף שנאכל כל הלילה מן התורה מ"מ חכמים עשו בו סיג וכל זה היפך מדברי הרמב"ם ועכ"פ מוכח מהך ברייתא אחת משתים אם נימא דפסח לא עשו סיג א"כ במצה עשו סיג או דנימא איפכא דברייתא חשבה רק דומיא דק"ש דעשו סיג ובמצה לא עשו סיג ושפיר הקשה דממ"נ קשה על משנתינו או מפסח או ממצה:

שם וקריאת הלל וכו' הנה ברומיא שהתחיל למירמי לא הזכיר קריאת הלל שהי' לו לומר ואלו אכילת פסחים וקריאת הלל לא קתני ורמינהו וכו' ואין לומר דעל קריאת הלל הי' אפשר לתרץ דמשנתינו לא חשבה רק מצות שהם של תורה משא"כ קריאת הלל שהוא רק מד"ס דאכתי לרב יהודה דס"ל לקמן דף ך"א ע"א דק"ש הוא מדרבנן מאי א כא למימר דלדידי' הדק"ל למה לא חשבה משנתינו קריאת הלל בליל פסח ולא עוד אלא שבזה לא הי' משני מידי דבהלל לא אשכחן דפליגי ראב"ע ור"ע וצריך לומר דקריאת הלל לאכילת פסח שייך וכמו ששנינו בסוף פרק ט' דפסחים וטעון הלל באכילתו ולראב"ע גם קריאת ההלל הוא רק עד חצות וכן כתב הרשב"א בחידושיו שהלל בלילי פסחים הוא עד חצות ועיין בש"ע סי' תע"ז סעיף א' בהג"ה:

שם נאמר כאן בלילה הזה וכו' מה להלן חצות וכו' הנה זה פשוט שמכת בכורות הי' רק ברגע חצות ממש ולא קודם ולא אחר חצות אמנם הא ודאי דלא קשיא דגם אכילת פסח נילף בג"ש דלא יהי' נאכל רק ברגע חצות ממש ולא קודם לכן ולא אח"כ דזה דבר שאי אפשר דרגע חצות הוא רגע שאין לו שום משך כלל ולא שייך ברגע כזו אכילה כלל אפי' כל דהו ק"ו הפסח שעכ"פ צריך לאכול כזית ממנו וא"כ על כרחך הלימוד הוא או התחלת זמן אכילה או על סוף זמן האכילה אבל הא קשיא מנ"ל לראב"ע שהג"ש היא על סוף זמן האכילה ודלמא להיפך הלימוד הוא על התחלת זמן האכילה והי' הפסח נאכל רק בחצי לילה אחרונה ונראה משום דגם ראב"ע דריש בלילה לומר בלילה נאכל ואינו נאכל ביום והזה לחוד הוא דדריש לג"ש ומדמעטינן שלא יהי' נאכל ביום מכלל דבחצי לילה הראשון נאכל דאל"כ רק דג"ש דהזה לומר שהתחלת אכילתו בחצי הלילה לא הי' צריך למעט יום זביחתו דאין לומר דבלילה אתי למעוטי יום שאח"כ דהרי ראב"ע מל"ת ממנו עד בוקר ממעט זה דאיהו ס"ל בוקר הוא בוקר ראשון. ועוד י"ל דראב"ע בשטת ר"א קאי דדריש בערב כבוא השמש מועד צאתך וכו' והיינו כבוא השמש אתה אוכל א"כ א כרחך הזה ג"ש לסוף זמן אתי ותירוץ זה נ"ל עקר דבאמת בלילה אינו מיותר לראב"ע דכיון דאיצטרך למכתב הזה לגז"ש איצטרך למיכתב הלילה דלא שייך לכתוב הזה לחוד אלא דלפי"ז קשה ר"ע שהשיב דאצטרך הלילה למעוטי ביום ותירוץ זה אינו מספיק דאכתי קשה הזה למה וכדמקשה בגמ' ואיצטרך לשנויי הזה למעוטי לילה אחרת וא"כ ה"ל לר"ע להשיב דאיצטרך הזה למעוטי לילה אחרת והי' מספיק לתרץ דאיצטרך כל המקרא דכיון דאיצטרך הזה צריך לכתוב הלילה משא"כ עתה שהשיב ר"ע דאיצטרך למעוטי ביום אכתי קשה הזה ל"ל ונראה דבאמת ר"ע הי' כוונתו למה דמסיק התלמוד דאיצטרך למעוטי לילה אחרת אלא שאם הי' נאכל ביום שוב לא הוה איצטרך למעוטי לילה אחרת דלא שייך נוקי לילות בהדי ימים לכך איצטרך להקדים שאינו נאכל ביום וממילא איצטרך למעוטי לילה אחרת:

שם א"כ מה ת"ל בלילה יכול יהי' נאכל כקדשים ביום וכו' ואף דכתיב כבוא השמש כדדריש לקמן ובין לר"א ובין לר"י דרשינן כבוא השמש אתה אוכל נראה דאכתי ה"א ביאת אורו דהיינו תחלת שקיעה ועיין בריש מכילתן דף ב' ע"ב בתוס' ד"ה דלמא וכו' ולכן צריך בלילה למעוטי שלא יאכל עד הלילה ממש דהיינו צאת הכוכבים ועוד דכבוא השמש בפסח דורות כתיב ומנין היו יודעים במצרים שלא יאכלוהו ביום והרי עדיין לא נאמר להם פרשה זו שכתב בה כבוא השמש ואיצטרך לומר להם בלילה שלא יאכלו ביום:

שםועד מתי אתה אוכל עד מועד צאתך ממצרים הכה אף דר"ע ור"י שניהם שוים בדבר זה שזמן אכילת פסח מן התורה עד עלות השחר אמנם מדרבנן אם גזרו ועשו בו סיג כמו שעשו בכל קדשים הנאכלים ליום ולילה יש מקום לחלק בין ר"ע לר"י והוא ע"פ מה שנודע מדברי הטורי זהב בי"ד סימן קי"ז דדבר המפורש בתורה להיתר לא הי' יכולת ביד חכמים לגזור בו ולאסרו וכבר תירץ הט"ז בא"ח סי' תקפ"ח בזה קושית הר"ן מדוע לא גזרו במילה שלא ידחה שבת שמא ילך אצל בקי ויעבירנו ד"א ברה"ר משום דכתיב ביום השמיני ביום אפי' בשבת ודבר המפורש בתורה להיתר לא יכלו חכמים לגזור עליו איסור ומעתה לר"י שמפורש בתורה שעד מתי אוכל עד מועד צאתך דהיינו עד עלות השחר לא היו חכמים יכולים לעשות סיג שלא יהא נאכל רק עד חצות אבל לר"ע דדריש עד שעת חפזון הנה זה בפסח מצרים נאמר וכבר מפורש במשנה בפסחים דף צ"ו ע"א מה בין פסח מצרים לפסח דורות ונאכל בחפזון וכו' ויליף שם בגמ' ואכלתם אותו בחפזון ולא פסח דורות בחפזון ואמנם אעפ"כ יליף ר"ע מהכא דע"כ גזירה שוה דראב"ע ליתא דהרי אם איתא לגז"ש זו א"כ עקר גז"ש בפ"מ הוא והרי שם כתיב בחפזון וכיון דג"ש זו ליתא ממילא פסח נאכל כל הלילה בין פ"מ ובין פ"ד אבל מ"מ בפסק דורות לא נתפרש בתורה שיאכל עד ע"ה ואף דכתיב ואכלו את הבשר בלילה וכתיב ועבדת שיהי' כל עבודת של חודש זה שוים והוה כאלו כתיב בפסח דורות ואכלו את הבשר בלילה מ"מ אף שבלילה סתם היינו כל הלילה מ"מ אינו מפורש בכתוב והי' יכולת ביד חכמים לעשות סיג בפסח דורות עד חצות:

ובזה נלע"ד לתרץ קושית הרשב"א בחידושיו בסוגיא זו דאיהו דייק בברייתא דריש סוגיין ק"ש ערבית וכו' ואכילת פסחים מצותן עד שיעלה ע"ה ומדלא נקט א"כ למה אמרו ע"ח וכו' מכלל דסבירא לברייתא זו שלא עשו שום סיג באכילת פסחים ונאכל גם מדרבנן עד ע"ה והקשה הרשב"א שהרי בזבחים דף נ"ז ע"ב הפסח וכו' מאן תנא אמר רב יוסף ראב"ע היא וכו' א"ל אביי ממאי דראב"ע היא ודאורייתא ודלמא דרבנן ולהרחיק מן העבירה א"כ מאי אלא וכו' ומעתה איך ס"ד דאביי להרחיק מ"הע וא"כ גם לר"ע דפסח נאכל מן התורה עד ע"ה מ"מ חכמים עשו סיג א"ב הך ברייתא אמאן תרמיי' ונדחק הרשב"א מאד בקושיא זו. ולפמ"ש ניחא דאף דאיכא למימר לר"ע דעשו סיג מ"מ לר' יהושע ודאי ליכא למימר דעשו סיג והך ברייתא ר' יהושע היא ואביי הקשה דמשנה דזבחים מאן מוכח דמדאורייתא היא וראב"ע ודלמא דרבנן וכר"ע. אלא דחזינן בסוגיין דמשני ר"י הא ראב"ע והא ר"ע וא"כ בפירוש מוקי רב יוסף הך ברייתא כר"ע מכלל דגם לר"ע לא עשו סיג. ונראה דכיון דאליבא דר' יהושע ודאי לא עשו סיג ואם נימא דאליבא דר"ע עשו סיב נמצא יהי' ג' מחלוקת בדבר לראב"ע ולר"א הגדול מדאורייתא אינו נאכל רק עד חצות ולר"ע מדרבנן אינו נאכל אחר חצות ולר' יהושע נאכל כל הלילה ואפושי פלוגתא בחכם לא מפשינן ואמרינן דר"ע ור"י בחד שיטה קיימי ופסח נאכל באמת כל הלילה ולכך שפיר קאמר ר"י הא ראב"ע והא ר"ע אלא דא"כ הדרא קוש' לדוכתא בזבחים על אביי שהקשה ודלמא מדרבנן ולהרחיק מ"הע א"כ נצטרך לעשות מחלוקת בין ר"ע לר' יהושע ומהי תיתי לחלוק את השוים וצ"ל שיותר ניחא לעשות מחלוקת בין ר"ע לר"י כדי דנוקי סתם משנה דזבחים אליבא דהלכתא דעכשיו דמוקמת לה כראב"ע היא לבר מהלכתא שאין הלכה כראב"ע וכ"ז לפי ההוה אמינא של אביי דנוכל לאוקמי משנה דזבחים מדרבנן להרחיק מה"ע אבל למסקנא דשם א"כ מאי אלא וכו' וע"כ הך מתני' כראב"ע שוב למה נפוש במחלוקת בחנם בין ר"ע לר"י ואמרינן דגם לר"ע לא עשו סיג ושפיר קאמר ר"י הא ראב"ע והא ר"ע. ומעתה זה עצמו טעמו של הרמב"ם דפסק דלא כראב"ע רק כר"ע דכיון דחזינן שאביי דחיק עצמו לאוקמי כר"ע אף לעשות מחלוקת חדש רק כדי לאוקמי כהלכתא מכלל דהלכה כר"ע. אלא שהרמב"ם מדויל ידי' משתלים שלפי הוצעה הנ"ל א"כ למסקנא אין לעשות פלוגתא בין ר"ע לר' יהושע וגם לר"ע לא עשו סיב והרי הרמב"ם פסק בפירוש בפ' ח' מק"פ שעשו סיג בפסח להרחיק מן העבירה: