צל״ח – ציון לנפש חיה – ברכות – קטע 8

ודע דאף דלפי פירוש הנ"ל הוא פונה היפך מנגד ירושלים מ"מ לא קשי' ממה ששנינו בפרק תפלת השחר דף ל' ע"א שכל ישראל מכווני' את לבם למקום אחד ולרש"י הרי זה אינו פונה למקום ההוא דהרי גם שם במשנה דף ך"ט ע"ב שנינו ואם אינו יכול להחזיר פניו יכוין את לבו כנגד בית קה"ק ופירוש רבינו הרמב"ם בפה"מ שיפנה לבו ורעיוניו ויחשוב בלבו שפניו כנגד קה"ק ע"ש ושפיר אמרינן בברייתא הנ"ל שכל ישראל מכוונים את לבם למקום אחד הרי שלא קאמר שמכוונים פניהם למקום אחד אלא לבם וכן הקרא שמביא שם דף למד תלפיות שכל פיות פונים שם לא קאמר שכל פנים פונים שם אלא כל פיות דהיינו שכל התפלות פונים שם שכל אחד מכוין בתפלתו שדרך שם תעלה תפלתו והיכי דאפשר שמפנה גם פניו לשם מוטב והיכי דאי אפשר אז אחר כוונת הלב הן הדברים וא"כ גם כאן כיון שמחויב לאהדורי אפי' לבי כנשתא הרי הוא בכלל אם אי אפשר להחזיר פניו ששנינו שם במשנה וגם מה ששנינו שם בברייתא הנ"ל סומא ומי שאינו יכול לכוין הרוחות יכוין לבו כנגד אביו שבשמים ג"כ פירושו כנגד קה"ק ששם הוא משכן של אביו שבשמים ועיין בלח"מ פ"ה מתפלה הל' ג':

ושם וכיון שהחמה זורחת עליו מתהפך לכמה גוונין הא דקאמר וכיון שהחמה זורחת ולא קאמר סתם כרום שמו ומתהפך לכמה גוונין נלע"ד דמה שפניו של אדם משתנין כשנצרך לבריות היינו כשזה שנותן לו לא נתן לו מתן בסתר רק נתן לו ברבים אבל אם נתן לו מתנה כדינו וא"י למי נתנה וכו' אין כאן בושת ובפ' משפטים בפסוק אם זרחה השמש עליו תרגם אונקלוס אם עיני דסהדיא נפלת עלוהי הרי שראיית האנשים נמשל לזריחת השמש ולכן גם כאן קאמר בהמשל של עוף וכיון שהחמה זורחת עליו מתהפך לכמה גוונין כן זה המקבל צדקה אם השמש זרחה עליו שנתן לו ברבים אז פניו משתנין ככרום:

שם שהרי אלי' לא נענה וכו' ענני ה' ענני וכו' לכאורה אין ענין הך פירושו דהני ענני למימרא דר"ח כי אם לפרש הקרא. ואמנם נלע"ד דשייך לדלעיל דהנה בשלהי הנחנקין אמרינן נביא מוחזק שאני דאלת"ה אלי' בהר הכרמל היכי סמכי עלוהי ועבדי שחוטי חוץ וכ' שם התוס' וז"ל משמע דבשם הק"בה הי' מתנבא וכו' מיהו בקראי משמע שע פן הדבור עשה דכתיב ובדברך עשיתי וגו' ונראה לומר וכו' ועי"ל דהא דקאמר אלי' ובדברך עשיתי לא שאמר לו הק"בה אלא מקרא הי' דורש דכתיב גוי וקהל עמים ודרשינן עתידין בניך לעשות מעשה גוים לשחוט בחוץ וכו' ע"ש בתוס' ואני אמרתי שאף אם נימא ובדברך ממש שהק"בה צוה לו להקריב בחוץ אפשר שלא עתה בשעת מעשה אמר לו שיעשה כן אלא קודם הזמן ההוא כבר הבטיחו שיעשה ע"י נס להוריד אש לקבל קרבנו בחוץ ויש הוכחה לזה מדהוצרך להתפלל שיענהו השם באש ואם הק"בה צוהו עתה שיעשה כן מה צריך לתפלה בזה אבל אם קודם לזה הבטיחו ולא קבע לו יום ולא זמן הוצרך להתפלל שיעשה כן ביום ההוא ואולי יש לפרש מה שאמר היום יודע ורז"ל דרשו מזה שאחר אותו היום תמה זכות אבות ואני לפי דרכי הנזכר יש לפרש שהתפלל שמה שאני מובטח ממך ענית האש בחוץ ואמנם לא הגבלת לי היום אני מתפלל שיקוים זה היום הזה ולכן אמר היום יודע. והנה יש עדיין מקום לפרש כדעת התוס' בסנהדרין בשינוייא קמא שבאותו שעה הי' הדיבור וע"פי הדיבור עשה ומה שהוצרך להתפלל לא על צורך ירידת האש הוצרך להתפלל רק עקר תפלתו שידעו העם הזה וגו' שלא יאמרו מעשה כשפים הם אך כיון דכתיב ב' פעמים ענני וא"כ ע"כ חד הוא להוריד האש וכדמפרש כאן וע"כ שלא הי' לו עתה בשעת מעשה דיבור או צוי מהק"בה והנה אם נימא שבו ביום הי' לו הצוי מהק"בה א"כ אפשר שאמר לו בפירוש שיעשה כן בעלות המנחה וכיוצא בזה מצינו שהנבואה קובעת זמן לעשיית הנס וכמו בדוד המלך שמואל ב' ה' בשמעך קול צעדה וכו' אז תחרץ כי אז יצא ה' לפניך וגו' ואין ראי' שלא נענה אלא בתפלת המנחה אבל אם הדיבור אליו לא ה' ביום ההוא כלל בזה ולא קבע לו שום זמן ואלי' בעצמו המתין עד עלות המנחה מוכח שמנחה הוא עת רצון שיהי' נענה אז בתפלתו ולכן שפיר שייך כאן הסמיכות דקאמר לעולם יהי' זהר בתפלת המנחה וכו' שלא תאמר דאלי' הי' לו הזמן מוגבל מהק"בה ולכן קאמר ענני ענני ענני שתרד אש וכו' ומדהוצרך להתפלל על זה מוכח שלא הוגבל לו הזמן ההוא וכנ"ל:

דף ז' ע"א מנין שהק"בה מתפלל וכו'. עין בדברי הרשב"א בעין יעקב ודבריו מתוקים מדבש ואני מוסיף מעט על דבריו ולפרש למי כביכול הוא מתפלל ואומר אני אצלינו עמו וצאן מרעיתו הוא מתפלל ומבקש מאתנו שנטיב מעשינו ונשוב בתשובה לפניו ובזה נגרום שיהי' רצון מלפניו שיכבשו רחמיו וכו' כי תמיד זהו רצונו אך שעונותינו מעכבים ואל תתמה שאני מפרש שאצלינו הוא מתפלל ומאתנו הוא מבקש דבר זה כי מקרא מלא הוא מה ה' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה וגו' הרי שהוא שואל ומבקש דבר זה מאתנו כי בידינו היא כי נתן לנו הבחירה בדבר זה ולכן הוא מבקש דבר זה מאתנו וכמפורש ביחזקאל שהק"בה מבקש למה תמותו בית ישראל שובו וחיו וכמו כן כל הנביאים מלאים מזה וזה ג"כ כוונת הראי' שהביא בעל מימרא זו מקרא דבה"מ נקרא בית תפלתי ואין הכוונה להגביל לו מקום מיוחד שמתפלל שם אבל הכוונה שהק"בה אומר שאלו התפלות שאנו מתפללים בבית הזה שישרה קודשא ב"ה שכינתו שם בתוכינו אלו בקשות בעצמם הם תפלתו ובקשתו כביכול וזהו הרצון לפניו ובזה ג"כ ניחא מה שאמר ישמעאל בני ברכני שהכה"ג ביום הקדוש במקום הקדוש הזה יכוין מאד לכפר בקטרת על העם ובזה יהי' רצון מלפניו לכבוש רחמיו והוה ל' למימר ישמעאל בני ברך את עמי ישראל ואמר ברכני להראות לו כאלו הוא כביכול רוצה ברכתו להודיע שלא תהא ברכת הדיוט קלה כדמסיק:

שם מכין שאין מרצין לאדם בשעת כעסו לא אמר אין מרצין לאדם בכעסו אלא בשעת כעסו לומר דאפי' אינו כועס אלא שהוא שעה שראוי לו לכעוס שנעשה אז איזה מורת רוח ג"כ לא ירצוהו עד שתעבור השעה וכן הוא כביכול למעלה שבשעה שכל מלכי מזרח ומערב משתחוים לשמש אז הק"בה כועס ובאמת זעמו רק רגע אבל עסק השתחוית של המלכים בודאי הוא יותר מרגע ובאותו העת יש רגע שהק"בה כועס וכל שעה ההיא מקרי שעת כעס שהוא זמן המוכן לכעס אפי' אינו כועס עדיין ובזה ניחא מה דקשה איך שייך למעלה לומר פני ילכו שימתין וכו' והלא כל זעמו הוא רק רגע והרי כבר כלתה הרגע אבל לפי מ"ש ניחא שימתין כל שעה המוכן לכעס:

שם ומי איכא ריתחא קמי' דק"בה וכו' יש לתמוה והלא כמה מקראות בתורה דכתיב בהו חרון אף ובמתאוננים כתיב וישמע ה' ויחר אפו ובסנה כתיב ויחר אף ה' במשה וכאן בפרשה זו עצמה במעשה עגל הניחה לי ויחר אפי ולמה הוצרך להביא ראי' מתהלים מפסוק ואל זועם בכל יום. ונלע"ד דזה ודאי ידע שהק"בה כועס כשמכעיסים אותו ואמנם שיהי' לו זמן קבוע שהזמן ההוא יגרום שיכעוס אף על מי שלא הכעיסו אז זה לא עלה על דעתו והנה בעת שאמר הק"בה למשה פני ילכו כבר דבר עמו מקודם לזה דברי ריצוי כמבואר שם בפסוקים הקודמים ודבר ה' אל משה פנים אל פנים וגו' וצוהו שישוב אל המחנה והבטיחו על מציאת חן וא"כ כבר שקט רעש העגל הרבה ואם עדיין לא שקט לגמרי עד סוף ארבעים יום האחרונים אבל עכ"פ לא הי' כועס ממש ואיך אמר לו המתין עד שעברו פנים של זעם א"ו שבכל יום יש זמן קבוע לפנים של זעם לפניו וע"ז תמה ומי איכא ריתחא קמי דק"בה דוק בלשונו שלא אמר ומי רתח הק"בה דזה ודאי ידע דרתח כשמכעיסים לפניו אבל אמר ומי איכא ריתחא קמי' כלומר שיהי' הריתחא מוכנת לפניו שישתמש בו כשיכעוס שיהי' זה נקרא שעת הזעם וע"ז הביא ראי' מפסוק בתהלים ואל זועם בכל יום וידוע שאל הוא מדת החסד וי"ג מדות יוכיחו שהתחלתם בשם הזה ועם כל זה זועם בכל יו' בשע' הקבוע לזעם וזהו מדת חסד ושתכף ברגע עבר הזעם ונשאר חסד אל כל היום:

שם אין דתניא ואל זועם בכל יום. לכאורה קשה הלא זהו מקרא בתהלים ואיך שייך לומר דתניא רק הוה לי' למימר אין דכתיב ואל זועם וגו' ואמנם לפמ"ש לעיל ניחא דהכה ברייתא קתני ואין כל ברי' יכולה לכוין אותה שעה וכו' ולכאורה הוה לי' למימר ואין כל ברי' יכולה לכוין אותה רגע שהרי אין הזעם אלא רגע אלא ודאי הוא הדבר שכתבתי שאף שעצם הזעם ממש הוא רק רגע אבל שעה שלימה היא שהיא מוכנת לאותו רגע ובכל שעה זו עכ"פ יש מקום לקטרג כי כל השעה נקרא שעת הזעם וע"ז כיון מתחלה בקושייתו ומי איכא ריתחא קמי' דק"בה כלומר שיהי' הריתחא מוכנת לחול אז וע"ז משני כדתניא וכו' שאף שזעמו רגע ואותה רגע ממש אפילו בלעם לא הי' יכול לכוין אבל כל כחו של בלעם הי' שהי' יודע לכוין אותה שעה שבה היא אותה הרגע ובכל השעה הי' מקום לקללתו של אותו רשע לחול כי אז המקטרג מוכן לקטרג ולכן אמר הק"בה למשה שימתין עד שיעברו פנים של זעם. וע"פי דברינו אלו ממילא מתורץ קושית התוס' בד"ה אלמלא וכו' שהקשו מה הי' יכול לומר ברגע ולפמ"ש כל אותו שעה הי' יכול להרבות בקללות והק"בה ברחמיו הפכן לברכה ואולי גם התוס' ס"ל כמו"ש ואמנם עקר קושייתם על מה דאמרי כאן כמה צדקות עשה הק"בה שלא כעס כל אותן הימים שאלמלא כעס לא נשתייר ח"ו שריד ופליט על זה הוה קשה להו למה שינה הק"בה כל אותן הימים למנוע הכעס לגמרי לא היה לי' לשנות רק שלא להיות כל השעה ההיא מוכנת לזעמו והוה לו לקבוע זעמו ברגע קבוע ואז ג"כ לא הי' בלעם יכול לקלל כי מה יאמר ברגע וע"ז תירצו שהי' יכול לומר כלם. ובזה מיושב מה שהקשה המהרש"א במס' ע"ז בח"א על ההוא עובדא דריב"ל דבסמוך דמה הי' ריב"ל לקלל ברגע ומה שתירץ המהרש"א שם שהי' יכול לומר ימות אינו נוח לי דבשלמא בלעם שהי' עומד ורואה את ישראל כדכתיב ויעלהו במות בעל וירא משם קצה העם אם הי' אומר כלם עליהם הי' אומר אבל ריב"ל דההוא מינא הוה בשבבותי' ולא הי' עומד אז לפניו באותו רגע אם יאמר ימות לא נתפרש בקללה ההיא מי ימות ולפמ"ש ניחא דלריב"ל הי' זמן כל השעה שהיא שעת הזעם וכלה זמן פורעניות היא לקלל ועקר קושי' התוס' על מה ששינה הק"בה אז אפי' רגע ממש וכנ"ל:

שם ואר"י משום ר"י וכו' אפילו ע"ת לא חזר וכו'. נראה דכ"ז שייך לרחב"ג בקידושין דף ס"א ע"א דלא בעי תנאי כפול אבל לר"מ דס"ל שם דבעינן ת"כ מאי ארי' דבור שיצא מפי הק"בה והרי דבור זה של ואעשה אותך לא הי' ת"כ וא"כ אפי' בהדיוט הדין כן א"ו דר' יוסי כרחב"ג ס"ל וגם הא ודאי דת"כ אפי' יצא מפי הק"בה התנאי קיים וברכות וקללות שבתורה יוכיחו שכאשר חטאו ועברו על התודה לא באו הברכות ולפי"ז צ"ע מה דקאמר בקידושין בשלמא לר"מ היינו דכתיב אם בחקתי תלכו וכו' אלא לרחב"ג והרי כלפי גבוה ודאי בעינן ת"כ אפילו לרחב"ג ועלה בדעתי לחלק בין תנאי דשב ואל תעשה כמו במשה שהי' התנאי דלא יתפלל עבור ישראל ונמצא זכה תיכף בהבטחת הטובה אך שאח"כ בהתפללו ועבר על התנאי הי' ראוי שתתבטל ההבטחה ועל זה אמר ששוב אין ההבטחה חוזרת אבל תנאי של קום עשה כמו אם בחקתי תלכו שכל זמן שלא הלכו בחקתיו לא זכו אין חילוק בין הבטחת הק"בה להבטחת בשר ודם ושייך בפלוגתא דר"מ ורחב"ג אם בעינן ת"כ כך עלה במחשבה לפני אבל הוא קצת דוחק. והנלע"ד בזה דעד כאן לא אמרו שהבטחת הק"בה אפילו ע"ת אינה חוזרת אלא היכי שבמניעת קיום התנאי אין שם עבירה ועון כמו בהבטחת משה שמה שלא קיים משה רבינו התנאי לא הי' בו שום עבירה אדרבה מצוה רבה עשה להתפלל על ישראל אבל היכי שביטול התנאי הוא עבירה בזה לא אמרו שההבטחה אינה חוזרת והרי אפילו הבטחה מוחלטת בלי שום תנאי מתבטלת ע"י ועבירה ויעקב אבינו הבטיחו הק"בה והנה אנכי עמך ושמרתיך וגו' ואעפ"כ נתירא שמא גרם החטא וכדלעיל דף ד' ע"א ולכן לא שייך כלל בפרשת אם בחקתי לומר שהבטחת הק"בה אינה חוזרת ושייך בזה רק דיני תנאי כמו בכל התנאים. ודע שמה שכתב הרמב"ן בפירוש התורה בפרשת לך לך בפסוק ויעבור אברם בארץ וז"ל ודע שכל גזירות עירין כאשר תצא מכח הגזירה אל פועל דמיון תהי' הגזירה מתקיימת על כל פנים עכ"ל רצונו בזה שאפילו החטא שוב לא יגרום לבטל הגזירה לכך הוצרך שכבר עשאה הגזירה פועל דמיון ובזה אין דבריו סותרים לדברי הגמ' כאן שמבואר שאף בלי שום פועל דמיון אינה חוזרת שהיינו בלי גרמת חטא ובזה אין אנו צריכין לדברי הכותב בעין יעקב:

שם שנאמר הרף ממני וגו' עיין מהרש"א בח"א ומה שלא הביא מפסוק שבפרשת שלח לך במרגלים היינו דהך קרא דהרף ממני אף שכתב במשנה תורה במעשה עגל נאמר והוא קדום למרגלים ומה שפירש רש"י בחומש בפרשת שלח לך בד"ה ואורישנו וכו' וא"ת מה אעשה לשבועת אבות ואעשה אותך לגוי גדול ולא פירש כן בפרשת כי תשא בפסוק ועתה הניחה לי וגו' היינו ששם פירושו שהק"בה אמר לו זה לפיוס שהוא עושה לו נחת בהבטחה זו לעשותו לגוי גדול ולכן גם הוא יעשה בקשתו להניח מלהתפלל עליהם אבל במרגלים לא שייך שהק"בה עשה לו זה לנחת שהרי כבר הוא מובטח על זה ממעשה העגל שאף שלא נתקיים התנאי מ"מ אין הבטחת הק"בה חוזרת ואף שאבו לומדים זה ממה שנתקיים בזרעו של משה הק"בה בודאי ידע מדותיו וא"כ לא הי' בהבטחה זו של מרגלים שום הבטחה חדשה לומר שזה הי' לפייס למשה לכן הוצרך רש"י לפרש שזה הי' רק לתרץ קושייתו מה תעשה לשבועת האבות:

ע"ב עד שבא אברהם אבינו וקוראו אדון שנא' ויאמר אד' אלקים במה אדע וגו' עיין בע"י מ"ש בשם הרשב"א ועיין בח"א ושורש דבריהם שעד אברהם אבינו היו אומרים שעזב ה' את הארץ ומסר הממשלה למערכות השמים והכל תלוי במזל ובזה לא היו חושבים את הק"בה לאדון בעולם ואברהם הודיע כי הכל הוא בהשגחת הבורא והוא אדון על כל המעשים ואנחנו כל באי העולם עבדיו הם והכל לפי הזכות והחוב ככל מה שמפורש בתורה והנה בפרשת מה תתן לי ואנכי הולך ערירי והק"בה השיב לו מאשר יצא ממעיו הוא ירשנו אין בזה כל כך תשובת המינין כי גם הכופרים בהשגחה ואומרים שמסר עולמו ביד מערכת הכוכבים והמזלות אעפי"כ אינם מכחישים שהק"בה יודע כל העתידות אלא שסוברים שאינו משנה דבר ממה שהוא ע"פי המזלות ויודע כל מה שיהי' ע"פ מערכת השמים בכל זמן עד סוף כל הדורות ואברהם אבינו אמר מה תתן לי ואנכי הולך ערירי והודיעו הקיבה כי עתיד הוא להוליד אבל אין מזה ראי' שהוא שידוד המערכות רק הם מפרשים שהודיעו שכך מערכת מזלו שיוליד לעת זקנותו ומה שנאמר בתחלת הפרשה שכרך הרבה מאד הם יכולים לפרש שעל שכרו בעולם הבא הבטיחו שאף שהם אומרים שעוה"ז נמסר ביד מערכת השמים אעפ"כ הם מודים בגמול ועונש לאחר מיתה והג"ע והגיהנם לא נמסר ביד מערכת השמים והק"בה אדון הנשמות לענשם ולשלם להם שכר טוב לעוה"ב אבל אינו אדון העולם הזה ולהוציא ממחשבה הרעה הזאת תקנו בברכת המחזיר נשמות לומר רבון כל המעשים אדון כל הנשמות ואמנם בפסוק במה אדע כי אירשנה שפירושו באיזה זכות כמו שפירש רש"י בחומש בזה הורה אברהם אבינו כי הכל תלוי בזכות וחובה ירושת הארץ וכל כיוצא בענינו טובה ורעה בעלמא הדין והק"בה משגיח בהשגחה פרטיות לשלם לכל אחד כגמול ידו בזה הורה כי הוא אדון העולם הזה ג"כ ולכן הביא פסוק זה ולא הביא הפסוק המוקדם ומתורץ קושי' התוס' בד"ה לא הי' אדם:

ועוד נלע"ד לתרץ קושית התוס' דכבר ארז"ל בני חיי ומזוני לאו בזכותא תלי' מלתא אלא במזלא זולתי לצדיקים גדולים מאד שהק"בה משנה בזה המזל לצרכם ומשדד המערכות ממקומם וכמו שאמר הק"בה לאברהם מה דעתך דקאי צדק במערב מהדרינא לי' במזרח והמהרש"א בח"א כתב דודאי גם אדם הראשון ושת ומתושלח ונח ושם ועבר היו יודעים דבר זה אלא שלא פרסמו הדבר להכריז ולהודיע לכל העולם כמו שעשה אברהם אבינו שמסר נפשו לפרסם ולהכריז דבר זה ולכן הפסוק המוקדם הנאמר בבשורת הזרע אף שכתב אד' וגו' היינו שאברהם עצמו הכיר והשכיל אדנותו של הק"בה לשדד המערכה אבל לא שייך להכריז דבר זה לכל העולם שהרי באמת נס גדול ושינוי המזל בדבר זה לא שייך ברוב העולם דלדידהו באמת לאו בזכותא תלי' אלא במזלא ולכן הביא הפסוק המאוחר המדבר בירושת הארץ:

שםואמר ר"י משום רשב"י מנין שאין מרצין וכו' כבר נזכר מימרא זו משום ר' יוחנן בעמוד הקודם אלא דר"י שמע דבר זה משני רבותיו מר' יוסי ומר' שמעון ב"י ולעיל סדרם בין כל אידך מימרות שאמר ר"י משמי' דר' יוסי וכאן חזר וסדרו בין הנך דאמר ר' יוחנן משום רשב"י ולפי שכבר הרחיב בו הדיבור לפרש מהו שעת זעם ומי שיודע לכוין השעה לכן כאן הזכירו רק בקיצור גוף המימרא ולא הפלפול שעליו:

והנה יש הפרש בין שני המאמרים בלשונם דלעיל אמר דכתיב פני ילכו וגו' וכאן אמר שנאמר פני ילכו וגו' והיינו משום דהך סיומא דהמתן עד שיעברו פנים של זעם לא כתיב מפורש בקרא אבל אנחנו למרים מקרא הזה שהק"בה אמר לו כן ולפי שלעיל פירש דברי הק"בה ולכן אמר דכתיב ומביא הפסוק בשביל מה שכתוב בו אבל כאן שלא סיים הך דהמתן וסמך אדלעיל ומביא הפסוק וכוונתו גם על פירושו לכן אמר לשון שנא' שכולל גם מה שאמר לו הק"בה אז:

שם ואר"י וכו' מיום שברא הק"בה את עולמו וכו' לעיל במאמר הראשון שאר"י משום רשב"י לענין שם אדון אמר מיום שברא הק"בה את העולם וכאן במאמר הזה שינה לשונו ואמר מיום שברא הקיבה את עולמו. ונראה דנתינת הודאה על הדבר הוא כמו ברכה שמברכין על הדבר שכשאנו אומרים ברוך אתה הכונה שבת והודאה ועיין בהכותב בעין יעקב לעיל באגדה שהק"בה מתפלל ולקמן בפ' כיצד מברכין ר' לוי רמי כתיב לה' הארץ ומלואה וכתיב והארץ נתן לבכי אדם ל"ק כאן קודם ברכה וכאן לאחר ברכה וזהו כוונת הגמרא כאן שעד שלא נתנה לאה הודאה לא נתן שום אדם הודאה וברכה על שום דבר והי' העולם נקרא עולמו של הק"בה כדכתיב לה' הארץ אבל אחר שחדשה לאה ליתן הודא' ושבח על הדבר שוב נקרא עולם שלנו שלאחר ברכה הארץ נתן לבני אדם: