צל״ח – ציון לנפש חיה – פסחים – קטע 18

[לו] ד"ה אמר ר שב"ל וכו' והאי עדות דר"ח ור"ע לא שייך גבי פסח ואיידי דבעי לאורויי ששורפין קודש טהור וכו' הא דלא פירש רש"י דנקט לה הכא מישום דר' יוסי טעה וסבר דר"מ מדר"ח ס"ה יליף משום דאם כן קשה רבא דלא סליק אדעתא דר' יוסי טעה למה הקשה מברייתא אמר ר' יוסי וכו' למה לא הקשה ממשנתינו דאי ר"מ מדר"י יליף מה שייכא דעדות ר"ח ס"ה ור"ע כאן במכילתן לכן הוצרך רש"י לפרש דנקט לה הכא איידי דבעי לאורויי וכו'

[לז] ר"ח ממחלוקתן וכו' שהרי הלכה כר' יהושע בטהרות דר"א נימנו עליו וכו' הא דנקט רש"י בטהרות רמז למה דמסקינן במסכת נדה דף ח' ע"א דאמר שמואל הלכה כר"א בארבע ומסיק שם דבסדר טהרות הוא דאין הלכה כמותו רק בארבע אבל בשאר סדרים איכא טובא

ד"ה שמא יבא אליהו לאחר זמן כוונתו דלא תימא שפירושו שמא יבא היום וזה אי אפשר שכבר מובטח להם לישראל שאין אליהו בא לא בע"ש ולא בערבי ימים טובים כדלעיל דף י"ג ע"א לכן כתב רש"י שיבא לאחר זמן [לח] תוס' ד''ה באב הטומאה דאורייתא וכו' והא דנקט דאורייתא לא ק נפקא לן מידי למאן דאמר אין אוכל מטמא אוכל וכו וראיתי בספר א''הע דאפי' למ"ד אין אוכל מטמא אוכל היינו לטמאו אבל פוסל הוא כיוצא בו מדברי תורה ולכך נקט באב הטומאה דאורייתא שמותר לגרום לולד דרבנן פסו דאוריית' דאם לא כן והיה מיירי באב דרבנן לא היה ר' מאיר יכול ללמוד להתיר לגרום לתרומה טהורה פסול דאורייתא עיין שם והנה טרם רואי בספר הנ"ל חשבתי לחלק כן עיין לעיל בדברינו בהמשנ' מ"ש על קושיית מהרש"א בתוספת ד"ה דאיכא משקין ודחיתי סברא זו עיין בדברינו בסימן ה' ואמנם בגוף החידוש הזה לומר דאוכל פוסל עכ"פ כיוצא בו והואון הזה אסברה לנו שכך דרשינן לקרא טמא הוא ואינו עושה כיוצא בו טמא ואני אומר תינח למדרש כן לר"ע דסובר שני עושה שלישי בחולין וא"כ ההוא אוכל מחמת שרץ שבו כתיב טמא הוא ההוא י הוא עושה שני להיות טמא לעשות שלישי דרשינן ואינו עושה כיוצא בו טמא לטמא אחרים אבל לדידן שאין שני עושה שלישי בחולין א"כ איך נדרוש שאינו עושה כיוצא בו טמא לטמא אחרים קשה מאי אירי' כיוצא בו הלא אפי' אינו כיוצא בו אינו מטמאו רק פוסלו מכלל דכיוצא אפי' לפסול אינו יכול ואפי לר"ע ג"כ אינו נכון לנוסחא דידן לקמן דף י"ח ע"ב דגרסינן יטמא דאינו עושה כיוצא בו וזה באוכל הבא מחמת כלי הוא ולכן אין קיום לסברא זו ודוחק לומר דקרא דכתיב בחולין אתי לענין א תרומה וקדשים ו[לט] ד"ה ולד טומאה דרבנן וכו' ומיהו אם עיבור צורה היינו לינה בעלמא אע"ג דלא הוה נותר לא קשה מידי ולענ"ד קשה הא אין שורפין קדשי' בלילה וממילא ימתין עד למחר והרי הוא נותר ומתוך דברי התוספת הללו משמע שדוקא נותר אינו נשרף בלילה אבל שאר פסולי' נשרפים בלילה וכן משמע בדברי הרמב"ם בפ"ט מפה''מ שפיגול ונותר הוא דאינן נשרפים אלא ביום וכן משמע בכ"מ שם אבל אני תמה כי ברייתא מפורשת בת"כ שכל פסולי המוקדשים אין שריפתן אלא ביום ואי נימא דלינה בעלמא שכתבו התוס' היינו אפילו תוך זמן אכילתן אתי שפיר דמיירי בשלמים שאירע בהם כן ביום זביחתן וממתין להם עד למחר ומקרי עיבור צורה ועדיין אינו ואמנם גוף דברי התוספת הללו תמוהים אצלי איך כתבו כן ליישב שטת רש''י והרי רש"י בעצמו כתב לקמן דף ל"ד ע"א בד"ה ותעובר צורתה היינו פסול לינה וכו' וכיון שלנה בלילה הרי הוא נותר וכו' הרי שלרש"י עיבור צור' היינו הנשרפים שכתב הרמב"ם בפ' י"ט מפה"מ הל' ג שאלו אפי' אם אירע בהם ספק פסול נשרפים בלא עיבור צורה וכתב הר"י קורקס הטעם שכיון שגם בכשרותן לשריפה עומדין ואין חילוק בין כשרים לפסולים אלא במקום שריפתן לכך אין צריך עיבור צורה ובירושלמי הרגיש בזה וכתב וקודם אושא אין שורפין על דבריהם ומוקי לה בכלי זכוכית אבל בבבלי במסכת שבת דף ט"ז ע"א מבואר שאין שורפין על כלי זכוכית כלל [מ] ואמנם גם בלאו הכי נלע"ד לתרץ קושיית התוספת על רש"י שהרי לעיל כתבו התוס' בסוף ד"ה התם פסול וטמא דבירושלמי מקשה למאן דמוקי בטומאה דרבנן בא בא ר"ע אלא לפחות תפתר בבית הפרס דרבנן והנה על בית הפרס שפיר שורפין תרומה דבאושא גזרו לשרוף על בית הפרס כדאמרינן בשבת דף ט"ו ע"ב על ששה ספיקות שורפין התרומה יעויין שם וא''כ מדר' עקיבא יליף ר''מ ומה דקאמר מדברי ר''ח ס''ה היינו דר''ח ס"ה ודאי מיירי בולד דרבנן אי משום דלא משכחת ולד ולד דאורייתא למ"ד

אין אוכל מטמא אוכל אי מדקרי ליה ולד וכמו שכתבתי למעלה ומזה שמעינן: דר''ע איירי בבית הפרס

[מא] ובזה נלע"ד לתרץ לעיל דף י"ד ע"ב דקאמר רבא שמע מיניה קסבר רבי עקיבא משקין לטמא אחרים וכו' מאי אריא באב הטומאה אפי' בראשון ושני וכו' הדבר תמוה שהרי התוס' כתבו לעיל דף י''ד ע''א בד''א עם בשר ומשקין וכו' דלא שייך להקשות מאי אריא וכו' משום דמימיהם קאמר ואם כן איך קאמר רבא מאי אריא וכו' והרי ר"ע ג"כ מימיהם וכבר כתבתי לעיל סי' ך' ליישב ואמנם לפי מ"ש ניחא שהרי כבר כתבתי בסי' כ"א דהך מאי אריא קאי לרבינא משמיה דרבא דמקרא מלא דבר הכתוב שאין טומאה עושה כיוצא בו וא"כ אם משקין לטמא אחרים דרבנן על כרחך ולד ולד דר"ח ס"ה היינו דרבנן דלא משכחת כשר שיהיה שלישי של תורה כלל וא"כ קשה הא ר"ע לא בא אלא לפחות וצ"ל דאיירי בבית הפרס דרבנן והרי על בית הפרס אין שורפין תרומה כלל ולרש"י בשום טומא' דרבנן אין שורפין תרומה וקדשים כמפורש בדבריו בשבת דף ט"ז ע"א בד"ה עבדי רבנן הכירא יעויין שם וא"כ בשלמא מלת' דר"ח ס"ה דאיירי בקדשים א"כ אף בטומאה דרבנן משכחת שריפה בעיבור צורה ועל זה גופיה העיד ר"ח ס"ה שעל ידי עיבור צורה שורפין עם בשר שנטמא באב הטומאה אבל ר' עקיבא מיירי בתרומה וע"י טומאה דרבנן אין שורפין כלל דבתרומה ליכא עיבור צור' וא"כ איך שורפין אלא ודאי דמיירי אחר תקנת אוש' שתקנו לשרוף על בה"פ ואוש"הי' אחר גזירת י"ח דבר שהרי אושא בימי ר"ג היה כדפירש רש"י במסכת ר"ה דף ל"א ע"ב וי"ח דבר קודם ריב"ז היה שהרי ספר מגזרת ח"י דבר היה וידים הבאים מחמת ספר נגזר אחר גזירת ספר כמו"ש התוס' במס שבת ד י"ד ע"א בד"ה אף ידים ובמסכת ידים פרק ד' משנה ו' אומרים צדוקים וכו' שאתם אומרים כתבי הקודש מטמאים ידים וכו' אמר ריב"ז וכו' ועכ"פ עדות דר"ע לא שייך כלל קודם תקנת אושא וא"כ לא שייך כלל קודם ח"י דבר ומימיהם של ר"ע היינו מיום שהתחילו לשרוף על בה"פ ושפיר קאמר מאי אריא בא"ה וכו':

[מב] אלא דלפי זה קשה כיון דלרש"י על שום טומאה דרבנן אין שורפין תרומה וקדשים חוץ מששה ספיקות שגזרו באושא וחוץ מידים שתחלת גזירתן לשריפה אם כן לרבינא משמיה דרבא דמקרא מלא דבר הכתוב גם בקדשים אין אמ"א אם כן למה הוצרך רבא להוכיח מדברי ר"ע שמשקין לטמא אחרים דאורייתא והלא יש להוכיח כן מר' חנינא ס"ה דאי ס"ד דרבנן א''כ לא משכחת ולד ולד דר"ח כ"א מדרבנן ובעי עיבור צורה ונעשה נותר ונותר הוא ראשון לטומאה מדרבנן כמבואר בדברי הרמב"ם פ"ח מאה"ט הל' ג' וכיון שכבר הוא ראשון דרבנן כי שריף ליה בהדי בשר שנטמא באב הטומאה שאינו מטמא רק מדרבנן אוכל את אוכל מה הוספת טומאה על טומאתו איכא ראשון בהדי ראשון קשריף אלא ודאי דסבר ר"ח ס"ה משקין לטמא אחרים דאוריית ומשכת' בשר שנטמא בולד ולד שהוא שלישי דאורייתא שנטמא במשקים שנטמאו בכלי שנטמא בשרץ ושורפו בהדי בשר שנטמא באב הטומאה ועושהו שני דרבנן והוסיף טומאה על טומאתו קודם גזירת ח"י דבר ולא עוד אלא דקשיא יותר לפי הנראה מדברי רש"י לקמן ע"ב בד"ה ור' יוסי לטעמיה דלא ניחא ליה לרש"י לפרש דר"ח ס"ה איירי קודם י"ח דבר וכמו שיבואר לקמן ואפי' למה שאפרש אני לקמן דברי רש"י עכ"פ צריך שיהיה הוספ' גם אחר ח"י דבר א"כ למ"ד אין א אוכל מטמא אוכל אפילו יסבור ר"ח ס"ה משקין לטמא אחרים דאוריית' אי אפשר לאוקמי בשלישי דאורייתא על ידי משקין דא"כ אחר י"ח דבר כבר היה שני דרבנן ומה הוספת טומאה איכא שני ושני הוא שהרי גם עתה אינו רש שני דרבנן שאין אוכל מטמא אוכל מן התורה ועל כרחך צריך לומר שלישי דרבנן לגמרי אוכל את אוכל וא"כ בעי עיבור צורה ונעשה נותר והרי הוא ראשון ומה מוסיף טומאה על טומאתו איכא וע"י עצים ולבונה ליכא לאוקמי לשטת רש"י בכל הסוגיא דרש"י סובר בכל סוגיא דעצים ולבונה הוא רק מעלה דרבנן כמבואר בדבריו דף י"ט והמבואר בדבריו לקמן ע"ב בתירוצא דר' ירמיה וקושיא זו מרפסא איגרין לדברי רש"י כאן דולד דרבנן היינו כלי שנטמא במשקין שזה ודאי טעון עיבור צורה והתוס' הקשו רק על ר"מ דאיך יליף ר"מ מזה לשרוף תרומה טהורה עם טמאה ואני מקשה יותר על ר"ח ס"ה עצמו כיון שכבר הוא נותר והוא ראשון דדבריהם מה הוספת טומאה על טומאתו איכא למאן דאמר אין אוכל מטמא אוכל והרי רש''י פירוש אוקימתא זו למ"ד אין אוכל מטמא אוכל מג והנלעד בישוב דבר זה בהקדים דברי הרמב"ם בפ"ז מאה"ט הל' ב' אין לך ולד הטומאה שמטמא כלים אלא משקים בלבד וטומאה זו מדבריהם והוא שיהיה אותן משקין טמאין מחמת אב מאבות הטומאה בין של תורה ובין של דבריהם וכן מפורש עוד בדבריו בפ"ח הלכה יו"ד וז"ל אבל אין משקין הללו הטמאים מחמת ידים מטמאים כלים שעיקר טומאת ידים מד"ס ע"ש וכוונתו דודאי אפילו משקים שנטמאו רק מד"ס מטמאים כלים אבל הכלל שכלל הרמב"ם הוא שתהא הטומאה של משקים הללו נסמכים זה לזה עד שתהא התחלת הטומא' אב מאבות הטומא' ואפי' יהיה אותו האב עצמו רק מד"ס שוב המשקין הבאים מהן אפילו יהיו שלישי מן האב נעשו תחלה ומטמאים הכלים אבל ידים אף שהם שניות מ"מ אין התחלתן מאב אלא הם עצמם מתחלתן נעשו שניים דגזרו חכמים על ידים שיהיו שניים וכיון שאין טומאתן בא ממדרגת אב לכך אינם מטמאים משקים לטמא כלים אף שהמשקים הבאים מהם נעשו תחלה אבל אעפ"כ אינן מטמאין כלים וכן מפורש בדבריו בפתיחתו אשר עשה לסדר טהרות ולפי זה גם נותר אף שגזרו עליו חכמים שיהיה ראשון לטומאה מ"מ אין טומאתו נסמכת לאב שלא קיבל טומאתו מאב רק הוא עצמו הוא תחלת הטומאה מדבריהם וגם משקים הבאים מחמתו אינם מטמאים הכלים וא"כ שפיר קאמר ר"ח שמוסיפין טומאה על טומאתו שמתחלה בשר זה שנטמא בולד ולד היה שלישי ואם היה נוגע במשקה חולין או משקה תרומה לא היה פוסלין כלל ועכשיו אף אחר שעברה צורתו ונעשה נותר והרי הוא ראשון ועושה משקה תחלה מ"מ ראשון זה שנעשה מחמת שהוא נותר אינה נסמוך לשום אב וא"כ אף שמטמא משקים מ"מ אין משקים הללו יכולים לטמא כלי ועכשיו ששורפו בהדי בשר שנטמא באב הטומא אף שנעשה רק שני מ"מ שני זה נעשה ע"י ראשון שקיבל מאב ושוב בשר זה שנעשה עתה שני יטמא משקין לטמא כלים ושפיר הוסיף טומאה על טומאתו וכל זה אם משקין לטמא אחרים דאוריית' שאז ניחא עדותו דר"ח בין קודם גזירת ח"י דבר שאז ההוספה בלי עיבור שהרי משכחת שלישי של תורה ע"י משקין ובין אחר י''ח דבר שאז לא משכחת לה ע"י משקין דא"כ שני ושני הוא אבל משכחת שלישי אוכל מאוכל ואף דבעי עיבור צורה יש הוספה לענין כלים כנ"ל אבל אכתי היה לו לרבא להוכיח מדברי ר"ח ס"ה שמשקין לטמא אחרים דאוריית' דאם לא כן א"כ תינח דמשכחת מוסיף טומאה על טומאתו אחר גזירת י"ח דבר שאז כבר גזרו שמשקין יטמא כלים אבל קודם י"ח דבר אם משקין לטמא אחרים דרבנן לא משכחת בשר הנטמא בולד ולד מן התורה כלל ובעי עבור צורה והרי הוא נותר והוא ראשון ומה הוספה שייך בו וקודם י"ח דבר לא שייך הוספה לענין משקין שיטמאו כלים שהרי משקין גופייהו שמטמאים כלים מגזירת שמנה עשר דבר הוא ולא עוד אלא לפי מה שרציתי לעיל בסימן כ"ד לומר דרש"י סובר כהרמב"ם דכל הפוסל את התרומה וכו' גזירה קדומה היתה אם כן אפילו למ"ד משקין לטמא אחרים דאורייתא ליכא הוספה קודם י"ח דבר דע''י משקין ליכא למימר דא"כ שני ושני הוא וע"י אוכל מאוכל בעי עבור צורה והרי הוא ראשון ומה הוספה שייך קודם ח"י דבר שאז עדיין לא נגזר גזירת כלים שנטמאו במשקין ולכן נראה לע"ד דאף דגם רש"י סובר דלא שייך להקשו' מאי אריא וכו' משום דרצה לומר חידוש גם קודם ח"י דבר היכי משכחת לה אבל אם לא מצינו חידוש בדברי ר"ח ס"ה רק אחר י"ח דבר ג"כ ניחא ליה לרש"י ומימיהם היינו מיום ששייך הוספה זו וכשם שפירשתי לר"ע מימיהם מתקנת אושא ואילך ולכך לא היה רבא יכול להוכיח מדברי ר"ח ס"ה שמשקין לטמא אחרים מדאורייתא רק מדברי ר"ע.

מד בא"ד ואור"י דאכתי לא נגזרה נזירה דכל הפוסל וכו' הנה שינו התוס' לשונם דלעיל דף י"ד ע"א בתוס' ד"ה עם בשר ומשקין ששם כתבו דמימיהם קאמר דמשמע אף קודם וכאן כתבו אכתי לא נגזרה גזירה וכו' מכאן ראיה למה שכתבתי דאף דמימיהם קאמר אעפ''כ צריך שיהי' עדותו שייך גם בשעה שהעיד זה ולכן כאן וכן בדף י"ד ע"א בסוף ד"ה דאיכא משקין הוצרכו לתרץ דבשעה שהעיד זה אכתי לא נגזר דאל"כ לא הי' בשעת העדות הוספה בזה משא"כ בד"ה עם בשר דודאי איכא תוס' רק שהקשו מה ארי' וכו' די במה שתירצו מימיהם קאמר ואחז דבר שהוא תוס' גם קודם י"ח דבר וגם אחר י"ח דבר.

מה בא"ד אי נמי דהאי שלישי נטמא בעצים ולבונה הנה מה שפשוט אצל רבותינו בעלי התוספת דאפילו למ"ד אין אמ"א מ"מ עצים ולבונה מטמאים אוכל לדידי בעניות דעתי הדבר צריך עיון דהרי עצים ולבונה דרבינהו הכתוב והבשר לרבות עצים ולבינה אמרינן בחולין דף ל''ו ע"ב דחבת הקודש משוי להו אוכל וגם התוספות שם כתבו הא דמרבינן מן והבשר עצים ולבונה ולא מרבינן משקי בי מטבחיא היינו משום דלא שייך לרבויי למשוי אוכל אלא דבר גוש הדומה לאוכל וא"כ כיון שחבת הקודש משוי להו אוכל א"כ אין אוכל מטמא עצים ולבונה ולא עצים ולבונה מטמאים אוכל כמו שאין אוכל מטמא אוכל כן היה פשוט בעיני לולא שהתוספות לא כתבו כן ועיין בדברינו לקמן סימן ע"ה

מו בא"ד אי נמי וכו' בעצים ולבונה הנה יש לדקדק א"כ פליגי ר"מ ור"י במציאות מה היה עדותו של ר''ח ס"ה דר"מ סבר שהי' ע"י משקין ורבי יוסי סבר שלא היה ע"י משקין גם מ"ש מהרש"א דלר"מ לא קשיא להו דשלישי דהכא משכחת לה בלא משקין הוא תמוה דהרי רבי ירמי' קאמר בהדי' בבשר שנטמא במשקין אלא א"כ יאמר המהרש"א דר' ירמי' לא ס"ל כרבינא ורבינא מוקי ליה לר"מ אוכל באוכל אבל הא לא ניחא להתוס' למימר דרבינא גם אליבא דר' יוסי לא מוקי לה בשלישי דאורייתא ונחזור לדברינו דלענ"ד לא שייך פלוגתא בזה ואם אפשר לאשכוחי שלישי דאורייתא ע"י עצים ולבונה מנ"ל לר"מ דר"ח איירי בשלישי דרבנן ואם קבלה היתה בידו שמעשה של הכהנים היה בנטמא במשקין איך פליג ר' יוסי לכן נלע"ד שכוונת התוס' ע"י עצים ולבונה היינו משקה בשרץ ועצים במשנה והוה להו הנך עצים ולד ולד ור"מ לשטתו דהוה דרבנן שהרי ממשקין קיבלו טומאה ור' יוסי לשטתו דמשקין לטמא אחרים דאורייתא והוה ליה ולד ולד דאורייתא ולכן לא היה קשה להו מתחלה לר"מ דג"כ מוקמינן משקין בשרץ ובשר במשקין והוה ליה בשר זה ולד ולד דרבנן ולא קשיא להו אלא לר' יוסי דמה בכך דבשר שהוא ני הוה ולד דאורייתא מכל מקום זה הבשר שנטמא הוא אינו אלא מדרבנן וכן למאן דאמר אוכל מטמא אוכל לא קשה להו דגם כן מוקמינן משקין בשרץ ואוכל במשקין ושוב אוכל באוכל ושפיר ר"מ לשטתו ור' יוסי לשטתו ולר' יוסי הבשר הזה שנטמא בולד ולד הוא שלישי גמור בין מדאורייתא ובין מדרבנן ודלא כמהרש"א.

מז בד"ה ולד הטומאה דאורייתא הכא דקיימא לן אליבא דר"ל לא אשכחן שלישי דאורייתא למ"ד אין אוכל מטמא אוכל וכתב מהרש"א דעכ"פ לר"מ דודאי סבר טומאת משקין לטמא אחרים דרבנן לא משכחת שלישי דאורייתא למ"ד אין אוכל מטמא אוכל ואומר אני דאליבא דר"מ אפשר דליכא קושיא כלל שהרי במס' מעילה דף ח' שם נחלקו תנאי בטבול יום דר"ש סובר שהוא ראשון לקדש מטמא שנים ופוסל א' ור"מ סבר שני דקודש מטמא א' ופוסל א' וחכמי' סברי שהוא רק פוסל א' ואף דרבא מפרש שם דא"ש ור"מ חומרא דרבנן הוא דקאמרי אבל מדאורייתא מודו שאינו רק פוסל קודש מ"מ הרי כתבו התוס' שם דסוגיא דסוטה דף כ"ט ע"ב פליג על רבא וס"ל דמדאורייתא פליגי ואם כן לר"מ טבול יום הוא ולד ולד לקודש שהרי הוא שני והבשר הנוגע בו הוא שלישי מן התורה ושפיר משכחת במשנתינו בדברי ר"ח ס"ה בשר שנטמא בולד ולד ויהיה שלישי של תורה וגם מדרבנן אינו אלא שלישי אלא דבסוטה שם אמרינן על מה דאמר רבי יוחנן טעם בריבי אינו יודע דאיכא למימר אוכל הבא מחמת ט"י יוכיח ועל זה אתקיף רב פפא ודלמא ר' יוסי כא"ש ס"ל ועיין שם ברש"י דה"ה דהוה מצי למימר ודלמא כר"מ ס"ל ועל זה משני אם איתא דכא"ש ס"ל א"כ ליתי לרביעי בקודש בק"ו מאוכל הבא מחמת ט"י וכו' וממילא מוכח דגם כר"מ לא ס"ל דאל"כ אכתי הוה ליה למיתני לרביעי בקודש מאוכל הבא מחמת טבול יום שהרי לר"מ אוכל הבא מחמת טבול יום הוא טמא לקודש ופוסל עוד אחד אלא על כרחך דרבי יוסי גם כר"מ לא ס"ל וא"כ לר' יוסי שפיר הקשו התוס' היכי משכחת שלישי דאורייתא אבל לר"מ קושי מעיקרא ליתא דשפיר משכח' עדות דר"ח ס"ה בשר שנטמא בולד הטומא' היינו בט"י ונסתר קושיית מהרש"א ואמנם כיון שכל דברי התו' הוא למ"ד אין אמ"א ומרא דשמעתא בזה הוא רבינא משמיה דרבא והרי רבא אמר בפירוש שם במעילה דהך פלוגתא דהני תנאי הוא רק בחומרא דרבנן ולדידיה שפיר קשה היכי משכח לה שלישי דאוריית' אליבא דר"מ ואותו שלישי יהי' אוכל מח ע"ב הפיגול וכו' בש"א אין נשרפין כאחד הנה לפי מה שכתבתי לעיל דנותר הוא ראשון לטומאה א"כ היא גופא קשיא מ"ט דב"ש ומה הוספה איכא בשלמא למ"ד אוכל מטמא אוכל שפיר שמוסיף טומאה של תורה אבל לרבינא דאמר מקרא מלא דבר הכתוב מאי תוספת איכא ומ"ש לעיל דאיכא תו' לטמא משקין לטמא כלים קשה תינח לדעת הרמב"ם אבל לדעת הראב"ד בפ"ו מאה"ט שאפילו משקה הבא מחמת ידים מטמאין כלים אם כן מה הוספה איכא ואולי מיירי שיש כאן אוכלים ומשקי' שמטמאים זא"ז דבר תורה: מט שם שאני התם דאית להו טומאה מדרבנן והנה לפי זה אני אומר ו לאבי שאין סיוע לר' יוחנן ואפי' תיובתא איכא דהרי יש להקשות למה לקט דוקא הני והוה ל ה למימר כל פסולי הקדשים עם הטמא בית שמאי אומרים וכו' ובה"א נשרפין כאחת ולמימר לרבותא לב"ש דאפי' הני שיש עלייהו טומאה דרבנן אפ"ה אין נשרפין כאחת הלא ב"ש במקום ב"ה אינו משנה ואיך שביק כחא דהיתרא וב"ה ונקט כחא דאיסורא וב"ש אלא ודאי דגם ב"ה לא שרי אלא בהני דאיכא עלייהו עכ"פ שם טומאה מדרבנן אבל שאר פסולי הקדשים שאין עלייהו שם טומאה אף שיש עליהם איסור תורה אין נשרפין עם הטמא ואולי סבירא ליה לר' יוחנן דגם יוצא מטמא ידים ועיין לקמן דף פ"ה ומעתה לא משכחת שאר פסול בבשר כי אם בדם ובבעלים והרי צריך עיבור צורה וממילא הוא נותר ואף דמשכחת לה יוצא בפסח שיצא חוץ לחבורתו עיין לקמן דף פ"ה דודאי אינו מטמא מ"מ אינו נשרף בי"ט וממילא הוא נותר נון שום הפת שעיפשה וכו הקשה אותי הרב מו"ה וואלף עמרך רבינו הרמב"ם שפסק בפ"ב מטומאת אוכלין הל' י"ד כל אוכל שנפסד עד שאינו ראוי למאכל אדם אינו מקבל טומאה מה יענה לסוגיא זו והשבתי לו מרישא דברייתא דתני מטמאה טומאת אוכלין לא קשיא דהרמב"ם מוקי לה שכבר נטמאה קודם שנפסלה מלאכול לאדם דבזה מודה הרמב"ם דלא פרקה טומאה מינה עד שתפסל, אפי' מאכילת כלב וכמו שכתב הכסף משנה שם אבל עקר הקושיא מסיפא מה דסיים ונשרפת עם הטמאה בפסח ואם אינה מקבלת טומאה מה רבותא שנשרפת עם הטמאה וגם מה סיוע מביא מזה לחמץ בשבע וגם הא לא תברא שהמסייע היה באמת סבור כדעת הראב"ד שם שסובר שמקבלת טומאה כל זמן שראוי לכלב והיה סובר המסייע שנשרפת עם הטמאה הוא מטעם הואיל ובלא"ה הולכת לאיבוד והביא סיוע לחמץ בשבע והתרצן דחי ליה שאני התם דעפרא בעלמא והיינו דעת הרמב"ם שאינו מקבל טומאה כלל לכך שורפו עם הטמאה והיא גופא קמ"ל שאינו מקבל טומאה והא דנקט בפסח היינו משום שבלאו הכי למה ישרפנו הלא יכול להאכילו לבהמה. נא שם אמר רבי ירמיה הכא בבשר שנטמא במשקין וכו' הנה לשטת רש"י לעיל דקאמר נימא קסבר ר"מ וכו היינו בכלי שנטמא במשקין שייך הכי בדברי ר' ירמיה דקאמר הכא בבשר שנטמא במשקין וכו' שהמציא אוקימתא חדשה דלא איירי בכלי שנטמא במשקין וכו אבל לשטת התוס' לעיל בד"ה ולד הטומאה דרבנן שאוקימתא דלעיל היינו אוקימת' זו במשקין שנטמאו בשרץ אלא שר' ירמיה קאמר דר"מ ור"י כל א' לשטתו לא הוה ליה לר' ירמיה רק לתרץ הקושיא אמאי אינה מן המידה והיה לו רק לומר ר"מ ור"י לשטתייהו ולמה הוצרך לומר הכא בבשר וכו' ולכן נראה שגם התוס' לעיל בד"ה ולד הטומאה דרבנן לא השיגו על רש"י אלא מה דפירש דאיירי בכלי שנטמא במשקין וזה לא ניחא להו להתוס' משום דבעי עיבור צורה והרי הוא נותר לכן פירשו דלא איירי בזה כלל ומה שכתבו דולד הטומאה דהכי איירי כדמשני ר' ירמיה היינו שהאמת הוא כן ור' ירמיה פירשה לנו כן אבל מתחלה היה סבור דמיירי בשאר טומאת דרבנן דלדעת התוספת בכל טומאה דרבנן שורפין בלי עיבור צורה רק בכלי שנטמא במשקין ולכן הקשה אמאי אינה מן המדה ובא ר' ירמיה ופירש לנו כוונת האוקימתא הראשונה דאיירי במשקין שבזה מצינו מחלוקת בין ר"מ ור"י ויש ראי' לפירושי זה מירושלמי שהרי רצה לפרש ולד טומאה דרבנן ע"י כל זכוכית (נב) רש"י ד"ה נימא קסבר וכו' אבל אם בא לשורפה בארבע או בחמש וכו' יש לדקדק דאף אם מדברי ר"י יליף ג"כ יש לחלק דאיכא למימר דרבי מאיר ורבי יוסי מחולקים במה שמחולק ר' ירמיה עם ההוא סבא וגם ר"מ מודה דטעמיה דר' יהושע משום דאיכא הפסד חולין אלא דסובר דמתניתן נמי איכא הפסד עצים שאין ביעור חמץ אלא שריפה ולדעת רש"י בדף י"ב ע"ב שלא בשעת בעורו היינו בשש ואז הוא בשריפה ואיכא הפס' עצי' אבל בארבע וחמש שאז עדיין מותר בהנאה לא שייך לומר אין ביעור אלא שריפה שהרי יכול להאכילו לבהמה חיה ועוף ואטו משליכו לנהר גרוע מלהאכילו לבהמה חיה ועוף ומ"ש רש"י בדף כ"ז ע"ב בד"ה שאם לא מצא עצים וכו' קולא הוא במי שרוצה לצאת בשיירה בתוך שלשים וכו' נקט בתוך שלשים משום עקר הדין שצריך לבער אבל הקולא היא ביוצא בשיירה בשש אבל קודם לכן ודאי שמשביתו בכל דבר וא"כ אז ליכ' הפסד עצים מודה ר"מ דליכא למילף מדברי ר"י ור' יוסי סובר כההוא סבא דלהפסד מועט לא חששו ונלע"ד דגם רש"י מודה לסברת תוספת כאן בד"ה נימא וכו' דמדברי ר"י אפי' בשבע אי אפשר למילף לר' יוסי דאמר שאני התם דאיכ' הפסד חולין אלא דעכ"פ איכא למילף ההיתר בשבע מדברי ר"ע וכמו שהקשו התוספות לשטתם והיש לומר שכתבו התוספות לא ניחא לרש"י בחמש וארבע ומעתה אי ס"ד דגם ר"מ סובר דטעמיה דר''י משום הפסד אלא דסובר דגם הפסד עצים מקרי הפסד א''כ איך קאמר רבי יוחנן אבל בשבע דקשה תינח ר' יוסי יליף בשבע מדברי ר' עקיבא אבל ר"מ היכי יליף ודלמא ר"ט מיירי באין לו נר אחר ואיכא הפסד שהרי צריך לשמן זה להדליקו ובשבע לדברי רש"י בדף י"ב ע"ב מקרי שעת ביעורו והשבתתו בכל דבר וליכא הפסד עצים אלא ודאי דר"מ לא ס"ל הסברא שמשום הפסד יהיה מותר ושפיר מוכח דלא יליף מדברי רבי יהושע מדאסר בחמש וארבע