צל״ח – ציון לנפש חיה – פסחים – קטע 17

[כו] בד''ה נימא קסבר וכו' דכל אב הטומאה דאורייתא כוונת רש"י משום דרש"י מפרש סוגיא זו למ"ד אין אוכל מטמא אוכל כמפורש בדבריו בד"ה מדברי ר"ח ס"ה ולקמן יבואר וא"כ למ"ד הזה אין כאן שום רבותא מה שאב הטומאה דאורייתא ולכן פי' רש"י דלהכי אמר בא"ה דאורייתא משום דכל א"ה הוא דאוריי': [כז] בא"ד כגון כלי שנטמא במשקין וכו' לפי הנראה רצה רש"י לפרש אוקימתא זו לכ"ע בין למ"ד אוכל מטמא אוכל ובין למ"ד אין אמ"א ולכן בחר לפרש ולד דרבנן כלי שנטמא במשקין דזה לכ"ע הוה דרבנן אבל לפרש ולד דרבנן אוכל מאוכל דקשה תינח למ"ד אין אמ"א אבל למ"ד אמ"א דאורייתא הוא ולפרש משקין שנטמא בכלי למ"ד משקין לטמא אחרים דרבנן לא רצה משום דא"כ קשה למ"ד אין אמ"א מאי מוסיף טומאה על טומאתו איכא וכדכתב רש"י לקמן ט"ו ע"ב באוקימתא דר' ירמיה בד"ה ורב יוסי לטעמיה דהך אוקימתא לא אתיא לרבינא וכאן רצה רש"י לפרש גם לרבינא ועוד דרש"י רצה לפרש אוקימתא זו גם אי סבר ר"מ משקין לטמא אחרים דאורייתא. [כח] בא"ד דמדאורייתא אין אוכלין ומשקין מטמאין כלים שאין אוכל נעשה אב הטומאה וכו'. הנה אם היו משקין הללו שטימאו את הכלי משקין הבאים מחמת שרץ או מנבילה או מטמא מת אין פירוש למה שכתב רש"י שאין אוכל נעשה אב הטומאה מאי אריא אוכל הלא כל דבר הנטמא באב הטומאה אינו נעשה אב כמוהו [זולת כלי מתכות בטומאה מת] ואפי' כלי שנטמא באב הטומאה שוב אינו מטמא כלי וכך הוה ליה לרש"י לפרש דמדאורייתא אין כלי מקבל טומאה אלא מאב הטומאה אלא ודאי כוונת רש"י שמשקין הללו נטמאו במת עצמו ואלמלא שאין אוכל ומשקה נעשה אב היו משקין הללו שפיר מטמאין כלי מן התורה שאב הטומאה מטמא כלי ולכן הוצרך רש"י לפרש שאין אוכל ומשקה נעשה אב הטומאה אלא דהיא גופא קשיא מי הכריחו לרש"י לפרש שמשקין שנטמאו במת עצמו טמאו הכלי ומה חסר לו במשקה שנטמא בשרץ ונבילה ולכן נלע"ד כוונה אחרת לרש"י בזה דהא יש להקשות מנא ליה לר"מ לפרש ולד דר"ח ס"ה היינו דרבנן וללמוד ממנו ששורפין טהורה עם הטמאה בפסח ודלמא ולד דר"ח ס"ה היינו גם כן דאורייתא כמו האב ובשלמא לקמן בסוגיא דר' ירמיה דמוקי לה בבשר שנטמא במשקין שנטמאו וכו' וכמבואר ברש"י שם באוקימתא דר' ירמיה ליכא לאקשויי היא גופא מנא ליה לר"מ דאיירי בהכי דאיכא למימר כיון דר"ק בולד ולד מיירי דאל"כ שני ושני הוא כמבואר בתחלת הסוגיא א"כ היא גופא טעמא בעי למה קורהו ר"ח ס"ה ולד הטומאה ולמה לא אמר לא נמנעו מלשרוף הבשר שנטמא בולד ולד עם הבשר שנטמא באב ולכן צריך לומר על כרחך שהך בשר נטמא במשקין ולכן שפיר קאמר בולד דמשקין לעולם הם רק ולד שהרי הם נעשים תחלה ולר"מ הוא ולד ממש ולר' יוסי הוא ולד ולד של תורה וגם ולד מדברי סופרים ולכן קורהו ולד ומוכח דאיירי ע"י משקין וכל זה לקמן באוקימתא דר' ירמיה שמפרש רש"י רק אליבא דמאן דאמר אמ"א אבל כאן שרש"י מפרש סוגיא זו גם למ"ד אין אמ"א וממילא ליכא לפרש באוקימתא דר ירמיה ולכן על כרחך איירי כאן במשקין שנטמאו במת וכלי במשקין הללו ולקמן דף י"ז ע"א בסוגיא דאישתבש כהני מבואר בדברי רש"י בד"ה רבינא אמר וכו' דמת אבי אבות ולחם אב ונזיד ראשון וכו' הרי מפורש בדבריו שאוכל או משקה הנוגע במת עצמו נעשה אב הטומאה וכתבו התוס' שם בד"ה רביעי בקודש וכו' והא קיימ"ל דכל דבר שאין לו טהרה במקוה אינו נעשה אב הטומאה מיהו יש לומר דאינו נעשה אב הטומאה היינו דוקא לטמא אדם וכלים אבל לאוכלין ומשקין נעשה אב הטומאה יעויין שם בתוס' נמצא משקה שנגע במת ראוי לקרותו אב ונמצא הכלי הנוגע בו אלמלא היה כלי זה אוכל היה נעשה ראשון והיה נקרא ולד הטומאה אלא שאעפ"כ מקרי ולד ולד שגזירת הכתוב שלגבי כלי לא יוחשב המשקה שנגע במת רק ולד ולא אב ולכן עכ"פ שייך לקרותו ולד ומזה נפקא ליה לר"מ דר"ח ס"ה מיירי בכהאי גוונא מדקורהו ולד הטומאה והרי באמת הוא ולד ולד דאם כן קשה שני ושני הוא ובזה אתי שפיר דאף דסוגיא זו מפרש רש"י למ"ד אין אוכל מטמא אוכל אפ"ה גם למאן דאמר הזה עצמו לא היה רש"י יכול לפרש ולד דרבנן כגון אוכל באוכל דא"כ הוה קשה היא גופא מנ"ל לר"מ דאיירי בכך ואי משום דקאמר בולד הטומאה ולא קאמר בולד ולד הרי אכתי אפי' מיירי אוכל באוכל היה לו לומר בולד ולד וגוף פירוש רש"י שפירש בכלי שנטמא במשקין קשה תינח לאחר גזירת י"ח דבר אבל ר"ח מימיהם קאמר והרי קודם גזירת י"ח דבר לא היה משקין מטמאין כלי אפי מדרבנן אלא דקודם י"ח דבר מיירי אוכל באוכל שגם כן הוא מדרבנן וקורהו ולד ואינו קורהו ולד ולד משום דאחר י"ח דבר משכחת לה בולד ועל דרך שכתבתי מעל"ד בדברי התוס' בסוף ד"ה דאיכא משקין

[כט] תוספת דזה ואלו הכא פסול וטמא וכו' מ"מ אומר ר"י דמגע ט"י אינו חשוב כשלישי דאפילו בקודש וכו' דבמעילה וכו' ודייק בגמרא לאפסולי אין וכו' והכי סבר ר' עקיבא לקמן בהסולת והקטורת וכו' וכתב הפ"י אע"ג דהתם במעילה פלוגתא דאבא שאול ורבנן היא וכו' אלא שאכתי יש לדקדק דאמאי אלימא להו להתוספות הך סתמא דמעילה מהך סתמא דשלהי נדה וכו' עיין בפ"י ואצלי דבריו תמוהים דאיהו אחר מחילת כבודו היה סבור שהתוס' מביאים הך דמעילה ללמוד משם דט"י אפילו בקודש וכו' ובאמת אינם צריכים להביא ראיה ממרחק והרי אנן הכא אליבא דר' עקיבא עסקינן ור' עקיבא עצמו קאמר לקמן הסולת והלבונה וכו' שנגע ט"י במקצתם פסל וכו' והתוס' הביאו הך דמעילה רק לראיה דדייק שם לאפסולי אין לטמויי לא ואם כן גם בדברי ר"ע דייקינן פסל אין טימא לא וכן כתבו התוספות בהדיא בחולין דף פ"ח ע"א בסוף ד"ה משקה טבול יום דר"ע סבר כרבנן דא"ש והביאו ראיה מדאמר הסולת והקטורת והלבונה וכו' שנגע ט"י במקצתן פסל את כולן ש"מ פסל אין טמויי לא מטמא:

[למד] ד"ה התם פסול וכו' וקשה לר"י בשלמא למ"ד אמ"א וכו' והנה לכאורה גברא קחזינא תיובתא לא חזינא ואטו מאן דאמר אמ"א אינו מחויב ליישב המשנה וא"כ קושיי' הגמרא למ"ד אמ"א ולמימר דכוונת התוספות דהוה ליה למימר הניחא וכו' הוא דוחק ונראה משום דדברי הגמרא דקאמר נימא קסבר ר"מ וכו' הלשון הזה מורה כאלו לא אתי שפיר לאוקמי בהכי שהרי לשון זה מורה על לשון בתמיה והרי למסקנא באמת מוקי לה למתני' בהכי בשינויא דרבי ירמיה ובשלמא לרש"י דכאן מוקי לה בכלי שנטמא במשקין ולא אסיק אכתי אדעתא דמשקין לטמא אחרים דרבנן לכן היה אצל המקשה כמלתא דתמי' מחמת קושיית התוס' בד"ה ולד טומאה דרבנן שהקשו שהרי אינו נשרף אלא בעבור צורה אבל למסקנא דאסיק ר' ירמיה בבשר שנטמא במשקין וכו' קאמר לה בניחותא וכמו שכתבו התוס' בדבור הנ"ל דבשאר טומאה דרבנן שו פין בלא עיבור צורה אבל לשטת התוס' בדבור ההוא דגם אוקימתא דכאן הוא ממש אוקימתא דר' ירמיה קשה דכאן קאמר לה בלשון תמיה ונראה דמה דקאמר מדבריהם דמאן וכו' אדלעיל קאי על רבא דאמר ש"מ קסבר ר' עקיבא טומאת משקין וכו' דאורייתא ועל זה מתחיל להקשות מדבריהם דמאן וכו' נימא קסבר ר"מ ולד דרבנן והיינו בשר שנטמא במשקין וא"כ איך קאמר רבא ש"מ מדר"ע וכו' והרי ר"מ סבר אליבא דר"ע שהוא מדרבנן ומעתה שפיר הקשה ר"י בשלמא וכו' ואם כן כיון דרבא עכ"פ בתרומה בין לרב אדא ובין לרבינא סובר אין אמ"א ולדידי' לא קשיא כלל מדבריהם דמאן דשפיר יליף מדברי ר' עקיבא וכקושיית רבי יוחנן ובאמת שהיו התוספת יכולים לומר דיליף מר"ח ס"ה לרב אדא דבקדשים עושה כיוצא בו אלא דאז היה מקום לדחות קושיית ר"י דהך נימא קסבר קמתמה לרבינא משמי' דרבא דלדידיה ליכא למילף מר"ח ס"ה דהרי עדותו של ר"ת הוא לעשו' משלישי דאורייתא שני דרבנן ואיך נילף לעשות מאיסור דרבנן שני דרבנן ולכן נקטו בקושייתם מדברי ר"ע דאתי שפיר בין לרב אדא ובין לרבינא ובתירוצם שכתבו תדע דהא ר' יוסי וכו' דלמ"ד אין אוכל מטמא אוכל וכו' כוונתן על רב אדא דבתרומה אינו עושה כיוצא בו אבל בקדשים עושה כיוצא בו וא"כ ר"ח ס"ה העיד שעושה משלישי דאורייתא שני דאורייתא אם כן למה לא יליף ר' יוסי לעשות מאיסור דרבנן שני דרבנן ואין אנו צריכין בזה לדברי מהרש"א שרצה לפרש התדע שכתבו התוס' ג"כ כוונתן על דברי ר"ע והוא נגד פשט של דברי התוס' וגם נלע"ד דתירוצא דר' ירמיה לא סליק אליבא דרבינא כלל רק לרב אדא דהרי לכאורה ק' דאיך סבר ר"מ משקין לטמא אחרים מדרבנן ולדברי התוספות לקמן דף ט"ז ע"א בד"ה ר' יוסי לטעמיה וכו' דר"מ אליבא דר"ע סובר משקין לטמא אחרים דרבנן ומה יענה ר"מ בהוכחת רבא שהוכיח דקסבר ר"ע שהוא מן התורה ובישוב הדבר נלע"ד עפ"י מה שכתבתי לעיל סי' כ"א בדברי הגמרא והקשיתי דאיך הוכיח רבא דקסבר ר"ע וכו' ודלמא רק בקדשי' מטמאין אחרים ולא בתרומה וחולין וכתבתי ישוב הדברי' דלרבינא אין סברא לחלק בין קדשים לתרומה וחולין ולדידיה באמת מוכח מדברי ר"ע עצמו דלכל הדברים משקין לטמא אחרים דאורייתא וכהוכחת הגמרא דאי מדרבנן מאי אריא בא"ה וכו' ולרב אדא אין הוכחה מדברי ר"ע עצמו דהרי יש לחלק בין קדשים וכו' רק הוכחה מדקרי לר"ע הוסיף ואי ס"ד שיש חילוק בין קדשים וכו' גם ר"ח מוסיף וכמבואר לעיל בדברינו וא"כ הוכחה זו אינה מדברי ר"ע עצמו רק מדברי רבי שסידר המשנ' ותני הוסיף ר"ע הדבר מוכת וא"כ רבי באמ' סבר כר' יוסי ור"מ חולק וסובר שהוא מדרבנן ועכ"פ לרבינא אי אפשר לקיים תירוצו של ר' ירמיה וא"כ על כרחך תירוצו של ר' ירמיה הוא לרב אדא ולכן שפיר כתבו התוספת התדע מדלא יליף ר' יוסי מדברי ר"ח ס"ה ורבינא אליבא דרבא יתרץ מדבריהם היינו מדברי ר"א ור"י וכן פירש רש"י לקמן דשינוי' דר' ירמיה לא קאי אליבא דרבינא אלא דרש"י פירש שם הטעם משום דלא משכחת לה דלדידי' מה אהני ליה גם מעיקרא שני הוה יעויין שם אבל לדעת התוס' שפיר משכחת לה משקין בשרץ ועצים ולבונה במשקין דהוה הני עצים ולבונה לר"מ דרבנן לר"י דאורייתא ועיין דף י"ד ע"א בתוס' בסוף ד"ה דאיכא משקין אבל אעפ"כ אין תירוצא דר' ירמיה עולה לרבינא משום הטעם שכתבתי לעיל

ולא בא"ד וא"ת למאן דמוקי וכו' ר"ח נמי מוסיף אדר' עקיבא וכו' עיין בזבחים דף ג' ע"א בתוס' ד"ה הכותב וכו הקשו התו' קושיא זו וכתבו וי"ל דאי לא הוי תני הוסיף לא הוה קמ"ל מידי זו היא גרסת הבה"ז וכתב שכוונת התוס' דאי לא הוי תני הוסיף לא הוה ידעינן דשלישי מותר לעשותו ראשון רק הוה אמרינן שר"ע מתיר לעשות משלישי שני וכדעת המקשה כאן שהקשה היינו הך ועבור קושיא זו מוקי לה בנר של מתכת ואי לא הוה תני הוסיף לא הוה שייך להקשות היינו הך והצאן קדשים שם השיב עליו דאפי' לא הוה תני הוסיף ג"כ ידעינן דאיירי בשל מתכת שהרי מסיק רבא כאן דרב יהודא מתניתן קשיתי' ולכן פירש הצ"ק דלא הוה ידעינן דמשקין לטמא אחרים דאורייתא וזה דייקינן דאי אינו מטמא מאי אהני ליה האי שמן ואי לא הוה תני הוסיף הוה אמינא באמת דר"ע לא קמ"ל מידי ובמחילה מכבודו של הצאן קדשים מה ענין זה למה דתני הוסיף ר"ע הרי ר"ע בעצמו מסיים בדבריו שמוסיפין טומאה ומזה דייק רבא שאם אינו מטמא אחרים מאי אהני ליה ומה הוספת טומאה על טומאתו איכא ואני תמה עלין איך שנה שגגה גדולה כזו בפשטן של דברי רבא ואני דן אותו לכף זכות שראה כאן ברש"י שכתב בד"ה ש"מ מדקאמר הוסיף ר"ע ובאמת דברי רש"י הללו תמוהים וכבר כתבנו לעיל סי' כ"א מה שפירשנו בכוונת לשונו של רש"י אבל לא יועיל פירושינו לקיים דברי הצ"ק שהרי אנו פירשני שאל"כ גם ר"ח מוסיף אדר"ע ומעין קושיית הירושלמי דוק ותשכח אבל מה שדחה הצ"ק דברי דברי הבה"ז אני אומר לקיים דברי הבה"ז ע"פי מה שכתבנו לפרש דברי רבא דקאמר מאי אריא שתני שנטמא במת נתני בשרץ וכתבתי דמה ירוויח בזה והם היה תני בשרץ היה קשה איפכא מאי אריא בשרץ וכתבתי דירויח דלא יצטרך למתני בטבול יום רק סתם שנפסל וע"כ בט"י דאי בדבר אחר לא הוסיף כלום על ר"ק ס"ה וכל זה עכשיו דתני הוסיף אבל אי לא הוה תני הוסיף א"כ איצטרך למתני בט"י להורות שאפי' פסול מותר לעשות שני ואז לא הוה שייך למידק נתני בשרץ ולא הוה ידעינן בשלישי כמותר לעשותו ראשון אלא שיש לשדות נרגא בזה דלסברת התוספת שהם דייקי מימיהם של כהנים שהיה קודם י"ח דבר ודאי שהיה יכול למתני שנטמא סתם וממילא ידעינן דקודם י"ח דבר לא משכחת כלי שנטמא אלא באב הטומאה וכמו שפירש רש"י דליכא למימר שנטמא במשקין שהרי קודם גזירת י"ח דבר עדיין לא היה כלי מקבל טומאה ממשקין:

[לב] דף ט"ו ע"א ומאי מדבריהם מדברי ר"ח סג''הכ והא דקאמר מדבריהם היינו משום דאיסור הוא רק כמו פסול ואם כן אין ראיה מדברי ר"ח ס"ה אלא לפי מ"ש התוספת בסוף ד"ה פסול וטמא דאי ר"ח ס"ה בולד דרבנן מיירי אם כן ר"ע איירי בט"י דבית הפרס ולמדנו מדברי ר"ע אבל מדברי ר"ע לחוד ליכא למילף דמנא ידעינן דאיירי בבית הפרס אבל ר"ח על כרחך איירי בהכי מדקורהו ולד הטומאה והרי הוא ולד ולד ולרש"י איירי בכלי שנטמא במשקין שנטמאו במת עצמו וכמו"ש לעיל ולדעת התוס' למ"ד אוכל מטמא אוכל איירי באמת בולד ממש רק ההוספה שעושה משני דרבנן שני דאורייתא וכמו"ש התוס' בד"ה ולד טומאה דרבנן ולמ"ד אין אוכל מטמא אוכל א"כ כיון דסבר טומאת משקין לטמא אחרים דרבנן לא משכחת בשר שנטמא בולד ולד שיהיה של תורה אם נימא עצים ולבונ' אין מונין בו ראשון ושני ומדר"ח ס"ה נשמע לר"ע דג"כ איירי בטבול יום דרבנן אי נמי כמו"ש התוספות בד"ה דמדאורייתא טהור מעליא דמדר"ח ילפינן שאף בקלקול דרבנן מותר לקלקלו יותר ושוב ילפי' מר"ע דמותר לעשות פסול טמא וה"ה איסור שהוא כמו פסול:

וע"פ זה נלע"ד לתרץ קושיית התוס' לעיל בד"ה הבא טהור וטמא הקשה ר"י לוקמי בשבע דאסור מן התורה וכו' ועיין מהרש"א שמדברי ר"ח ס"ה אפילו בשבע ליכא למילף איסור מטומאה דאיסור הוא רק כמו בפסול רק מדרבי עקיבא איכא למילף וא"כ מר"ע לחוד הוא דיליף ומדבריו מבעי' ליה והגמרא דקאמר מדבריהם דמאן וכו' ואלא מדברי ר"ע וכו' באמת הוה יכול להקשות מדבריו מבעי' אלא דעדיפא מיניה פריך דליכא למילף כלל:

[לג] שם אף אנו מודים בתרומה שנטמאה בולד הטומאה ששורפין אותה עם התרומה שנטמאת באב הטומאה הנה נפלאתי מכדי הך שנטמא בולד מאי הוי שני כי שרף לי' בהדי שנטמאת באב מאי הוי שני שני ושני הוא כקושיית הגמרא בריש השטה על רח''סה וכאן אין לתרץ בולד ולד עסקינן כדמתרץ לעיל אליבא דר"ח ס"ה דהתם בקדשים קאי ואפי' בולד ולד שייך שנטמא ששלישי בקוד' טמא הוא ועושה רביעי אבל ר' יוסי בתרומה קאי ואי האי שנטמאת בולד כוונתו בולד ולד א"כ איך קאמר שנטמא' הוי ליה למימר שנפסלה ששלישי בתרומה פסול הוא וצריך לומר עפ"י מ''ש התוס' דף י"ד ע"ב בד"ה ואלו הכא פסול וטמא דשלישי שבתרומה ג"כ עמא מקרי הואיל ועושה רביעי בקוד' רק שלישי של ע"י גרע משאר שלישי ואם כן שפיר קאמר ר' יוסי שנטמא בולד וכוונתו בולד ולד אלא דהיא גופא קשיא כיון דבאמת מתיר ר"ע אפילו במגע ט"י לשרפו עם מה שנטמא באב הטומאה היה לו לר' יוסי ג"כ למימר אף אנו מודים שתרומה שנפסלה בט"י ששורפין אותה עם התרומה שנטמאת באב הטומאה וחשבתי לומר דרבי יוסי לעצמו לשיטתו דאיהו סובר טומאת משקין לטמא אחרים דרבנן וכמבואר דף י"ח ע"ב דר' יוסי לא סבר לה כר' עקיבא וא"כ אף ששרפו הכהני' שמן שנפסל בנר שהוא אב הטומאה מ"מ מן התורה לא אהני ליה האי נר להאי שמן כי אם לאפסולי גופי' רק מדרבנן נעשה טמא ור' עקיבא הוא דסובר שעשאוהו טמא של תורה ולכך לא יכול ר' יוסי להודות בתרומה שנפסלה בט"י כי אם בנטמא ויליף מדברי ר"ח ס"ה אלא דתינח למאן דס"ל בתרומה עושה כיוצא בו אבל למאן דסבירא ליה אין עושה כיוצא בו רק מדרבנן אכתי היה לו לר' א יוסי להתיר אפילו נפסל בט"י וצ"ע

[לד] שם אבל היאך נשרוף התלוי' עם הטמאה שמא יבא אלי' ויטהרנה צל"ע למאן דאמר גם בתרומה אינו עושה כיוצא בה א"כ תלויה היא ספיק' דרבנן ולמה לא נימא ספיקא לקולא ואולי מיירי שהתלוי' היא משקה הוא ספק של תורה שפוסל שמן טהור: [לה] רש"י בד"ה מדברי ר"ח וכו' דאין אוכל מטמא אוכל אלא מדרבנן כבר כתבתי לעיל דכוונת רש"י דסוגיא זו אתיא גם למ"ד אין אמ"א משא"כ שינוייא דר' ירמיה לקמן ע"ב כתב רש"י דלא אתיא לרבינא לכן כתב רש"י כאן דאתיא אפילו לרבינא ואמנם שטחיות לשונו של רש"י כאן מורה דמוקי לה דוקא לרבינא ונראה משוה דהתוס' בד"ה התם פסול וטמא וכו' בסוף הדבור כתבו ואם תאמר למאן דמוקי בולד דרבנן ר"מ נמי מוסיף וכו' ובירושלמי פריך לה ומשני תיפתר בב"הפ שהוא מדבריהם עכ"ל ואני אומ' דאכתי ר"ח מוסיף דהרי השמן הוא משק' ולר"מ דמשקין לטמא אחרים דרבנן א"כ מן התורה לא אהני הנר להאי שמן רק לאפסולי גופי' ועושה מפסול דרבנן פסול דאורייתא אבל דרחס"ה אוכל הוא ועוש' משלישי דרבנן שני דאורייתא נמצא שלא זו שעושה מדרבנן של תורה אלא שמעלהו במדרגה יותר גבוה של תורה אלא דלאוקימתא דר' ירמיה לקמן לרש"י גם דר"ח הוא שני מדרבנן שמשקין לעולם תחל' וכבר היה שני דרבנן או דלא דייק מימיה' או דסבר כהרמב"ם דכל הפוסל הוא גזירה קדמוניות ולקמן נדבר מזה] וא"כ אין ר"ח מוסיף דמה לי אם עושה משני דרבנן שני דאורייתא או אם עושה מפסול דרבנן פסול דאורייתא וליכא בדר"ח הוספה על ר"ע אבל ר"ע מוסיף שעושה משלישי דרבנן ראשון דרבנן אבל לדעת התוס' דדייקי בדר"ח דקאמר מימיהם כמבואר בדבריהם דף י"ד ע"א בד"ה עם בשר ומשקין ואם כן קודם [לה] רש"י בד"ה מדברי ר"ח וכו' דאין אוכל מטמא אוכל אלא גזירת י"ס. דבר עשו בעדות ר"ח ס"ה משלישי דרבנן שני דאורייתא ולר' עקיבא אין בעדותו רק לעשות מפסול דרבנן פסול דאורייתא וצריך לומר דהתירוץ של הירושלמי ב אמת אינו עולה רק למאן דאמר אין אמ"א ואם כן אין עושה בדר"ח ס"ה אפילו פסול דאורייתא ולמ"ד אוכל מטמא אוכל צריך לומר תירוץ על קושיית והירושלמי כפי מה שתירצו התוספות בזבחים דף ג' ע"א בד"ה הכותב שהבא תי לעיל סי' ל"א ובזה עולה לנו כהוגן מה שהעמידו התוספות לעיל הך קושיי ת הירושלמי למ"ד אין אמ"א ועיין מהרש"א ולדידי ניחא שכוונתן להביא תירוץ של הירושלמי דלא סליק רק למ"ד אין אמ"א ומעת' לרש"י לאוקימתא זו דמיירי בכלי שנטמא במשקין וכו' אם כן הבשר הוא שלישי ממש ולמ"ד אמ"א עושהו שני דאורייתא ובדר"ע דמיירי בשמן שהוא משקה אסנימא דגם עכשיו סליק אדעתא דמשקין לר"מ לטמא אחרים דרבנן א"כ קשה ר"ח מוסיף אדר''י לכן פי' רש''י אוקימתא זו רק למאן דאמר אין אמ"א