צל״ח – ציון לנפש חיה – פסחים – קטע 10

אלא דקשה א"כ למה גרסינן בדברי מר זוטרא באחד משלשה פרקים ולכן נלע"ד דחשוב אינו בודק אינו ראי דלפי מה שפירשתי שעת ביעורו היינו בכל עת שיכול לבער וגם חוה"מ בכלל וא"כ שוב אינו בודק היינו משביעי של פסק ואילך ושפיר קאמר שוב אינו בודק דבשביעי עצמו הוא יום טוב ולא יכול לבער ואח"כ כבר הוא אחר הפסח וליכא שוב בבל יראה:

ולכן גריס מר זוטרא באחד משלשה פרקים וממ"נ אם אפרש באחד היינו שאין צריך בדיקה רק באחד מג' פרקים א"כ ממילא הוא אתקפתא לרב חסדא ורבה דאמרי דבעי ג' בדיקות ואם מפרש באחד היינו דוקא שלא בדק רק באחד אבל אם לא בדק כלל בודק א"כ על כרחך שוב אינו בודק לאו היינו על יום טוב עצמו דא"כ אפילו לא בדק כלל מה יועיל לר"י בבדיקה ביום טוב אע"כ בשעת ביעורו היינו בשש ושוב אינו בודק ואם ג' בדיקות מן התורה א"כ אין ביטול מועיל ופירורין לא בטלי ממילא ועובר גם עליהם בל יראה ואיך משום ספק אתי למיכל יבטל בדיקה שהיא מן התורה ויעבור בבל יראה על ב הפירורים ודו"ק

ואמנם אם נימא דאחר המועד דקאמרי רבנן היינו רק עד שתחשך וכמו שפירש רש"י במשנתינו אם כן בלאו הכי אין לומר דר"י לא אתי לאפוקי אלא ביום טוב דא"כ היינו רבנן ולפי זה שפיר קמותיב רב יוסף בראשונה ואין צריך להוסיף מה שהוסיף מר זוטרא באחד משלשה פרקים ואולי בזה מתורץ מה שרש''י סותר פירושו דכאן במשנתינו פירש רש"י אחר המועד עד שתחשך ובמסכת מנחות דף ס"ז ע''ב פירש רש"י אחר המועד בתוך הפסח עצמו דכאן קאי רש"י בשיטת רב יוסף הראשונה ושם קאי רשאי בשיטת מר זוטרא:

אלא דזה אי אפשר דלרש"י בלא"ה אין לפרש טעמא דר"י משום דבי"ט א"א לבערו דר"י לשיטתו דאין ביעורו אלא שריפה דהרי רש"י פי' לקמן דף י"ב דשלא בשעת ביעורו היינו בשבע שהוא אסור מן התורה השבתתו בכל דבר וכבר עלה בדעתי דדוקא משבע עד הלילה שאף שאסור מן התורה מ"מ עדיין אינו בבל יראה דומיא דנותר רק עשה דתשביתו סובר רש"י דהשבתתו בכל דבר שמנותר אין ללמוד דשאני נותר שהוא בבל תותירו וקודם שש שאז אפילו עשה דתשביתו אין בו ועיקר ביעורו אז מדרבנן כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תיקנו לשורפו אבל אחר שבע שכבר מוזהר מן התורה להשביתו דכתיב אך ביום הראשון תשביתו משביתו בכל דבר ואם כן קמו דבריי הנ"ל דלר"י אי אפשר לבערו בי"ט אלא דזה אי אפשר דהרי לקמן דף כ"ו ע"ב במה שאמרו חכמים לר"י כל דין שאתה דן תחלתו להחמיר וסופו להקל וכו' הוכרח רש"י לפרש שהוא קולא לענין מפרש בים או יוצא בשיירא ואי הוה סבר רש"י בפסח עצמו אין ביעורו אלא שריפה א"כ בלא"ה סופו להקל בפסח עצמו אלא ודאי הא ליתא אלא אחר איסורו לרש"י אפילו בפסק עצמו השבתתו בכל דבר אבל אכתי נוכל לומר דר"י לשיטתו דאית ליה מוקצה וא"א לבערו בי"ט כלל משום מוקצה ורבנן לשיטתייהו דלית להו מוקצה ואף דרבנן דר"י היינו ר"מ ור"מ אוסר במסכת שבת דף מ"ד ע"א הנר שהדליקו בו באותו שבת משום מוקצה אלמא אית ליה לר"מ מוקצה מחמת איסור והרי גם חמץ מוקצה מחמת איסור הוא יש לומר דשאני נר שהדליקו דדחי' בידים אבל היכי דלא דחי' בידים לית ליה מוקצה אפילו מחמת איסור רש"י ד"ה לאחר המועד משש שעות ולמעלה עד שתחשך עיין מהרש"א אמנם לפי מה שביארתי בכמה מקומות דלרש"י עובר בבל יראה משש ולמעלה עד שתחשך נסתר סברת מהרש"א ואף שביארתי בנ"ב חא"ח סימן כ' דזה דוקא לר"י אבל לר"ש אינו עובר בב"י משש ולמעלה וא"כ איכא למימר דר"מ שהוא חכמים דמתני' סובר כר"ש וכן מפורש בירושלמי דלר"מ ומר משש ולמעלה מדברי תורה וכו' וקאמר שם בירושלמי הא ר"מ אמר משש ולמעלה מדבריהן שביעית אסורה משום גדר ששית למה משום גדר ויש גדר לגדר אלא שעה ששית מתחלפת בשביעית אמנם בתלמוד בבלי לא משמע הכי דהרי משש שעות ולמעלה אסור מנלן וכו' הרי מפורש דעל ר''מ ור''י אמר דכ''ע וכו' וא''כ גם שלפנינו הדבר מוכח דלר"מ עובר בלאו לפני זמנו כמו בסוגיא שלפנינו דרבנן אדרבנן והלא יש לחלק שאני חדש שהוא איסור לאו ספיר גזרינן דלמא אתי למיכל משא"כ חמץ לדברי רש"י שגם רבנן לא התירו הבדיקה רק עד שתחשך שהוא איסור עשה לא גזרו והרי אפילו בין איסור כרת לאיסור לאו רצו ביבמות לחלק דלאיסור כרת חששו ולאיסור לאו לא חששו כמבואר שם דף קי"ט ע"א ולרש"י שם אפילו רבא דפליג התם ואמר מכדי הא דאורייתא וכו' מודה דבהרחקה שפיר יש לחלק וא"כ ק"ו לחלק בין לאו לעשה וכן משמע בהדיא במנחות דף ס"ח ע"א בתוס' בד"ה והא כתיב עד הביאכם דעל איסור עשה מקשה הגמרא ומשום מצוה ליקו וליגזור וא"כ מאי מקשה כאן דרבנן אדרבנן אלא ודאי דתלמוד שלנו סובר דלר"מ הוא בלאו לפני זמנו כמו לר"י ואמנם היא גופא מנ"ל לתלמוד שלנו דלר"מ הוא בלאו עד שמקשה דרבנן אדרבנן נלע"ד דהיא גופי קשיתי' מדסבר ר"מ שורפין בתחלת שש דגזר שש אטו שבע והלא באיסור עשה לא גזרינן אלא ודאי דסבר ר"מ לפני זמנו בלאו וממילא לר"מ עובר בב''י לשני זמנו כמו לר"י ונסתר סברת מהרש"א מה שרצה לפרש בדברי רש"י דפירש לאח' המועד עד שתחשך הנלע"ד כוונת רש"י בזה דרש"י סובר דלר"מ מוקצה מחמת איסור אסור כדמוכח בדבריו במסכת שבת בנר שהדליקו באותו שבת ולא ס"ל לרש"י מ"ש לעיל דדוקא בדחיה בידים שזה כתבתי לפרש אם פלוגתא דר"י ור"מ הוא ביו"ט אבל לשיטת רש"י במשנתינו גם ר"מ אוסר משתחשך ואמנם אין כוונת רש"י דמשתחשך לא יבדוק כלל אלא דלא יבדוק בי"ט דלמה יבדוק ואף אם ימצא לא יוכל לבערו שאסור לטלטלו רק כופה עליו כלי וא"כ ע"י הבדיקה גרע שעד עתה לא ידע בו ואינו עובר ב"י כדמוכח לעיל דף ו ע"ב דפריך וכי משכחת לה לבטליה דמשמע שקודם שמצאו לא עבר כלל אפילו שוגג לא מחשב ואף שדחיתי לעיל דף ו' ע"ב שאין מזה הוכחה מ"מ הרבה מהאחרונים פסקו כן ועיין בב"ח סימן תל"ד ועוד דגם לרמב"ם מגרע גרע ע"י הבדיקה שהרי אם יש חמץ בביתו שלא ידע בו מעולם ודאי אינו עובר להרמב"ם אפילו בשוגג עיין פ"ג הל' ח ועתה שמוצאו עובר עליו לכך אינו בודק משתחשך ואף דמשמע מדברי רש"י לעיל דף ו' ע"א בד"ה כופה עליו וכו' שאם לא ביטלו מאתמול מותר לטלטלו ביום טוב ולהוציאו נראה דהיינו כשכבר מצאו ואז ודאי עובר עליו אז לא העמידו חכמים דבריהם לאסור הטלטול במקום איסור ב"י אבל כשלא מצאו שעדיין אינו עובר עליו למה יבדוק כדי שימצא ויעקור איסור מוקצה לכך פירש רש"י עד שתחשך לאפוקי מליל יום טוב עד מוצאי יום טוב ראשון אבל בחוה"מ בודק.

ועוד נלע"ד כוונת רש"י במה שפירש עד שתחשך ולתרץ ג"כ למה במנחות שינה רש"י ופירש לאחר המועד בפסח עצמו ונראה דרש"י כאן רצה לפרש המשנה לפי המסקנא דטעמייהו דחכמים דלא גזרי כאן דלמא אתי למיכל מיניה משום שהוא עצמו מחזר עליו לשורפו והיינו בחול אבל ביו"ט שאינו מחזר עליו לשורפו שהרי אינו רשאי לבערו ואפילו לטלטלו רק כופה עליו כלי שפיר גזרינן דלמא אתי למיכל ולא אתי רש"י במה שכתב עד שתחשך אלא לאפוקי יום טוב אבל בחוה"מ ששפיר מחזיר עליו לבערו שפיר בודק וכל זה למסקנא אבל המקשה שהקשה דרבנן אדרבנן עדיין לא אסיק אדעתי' הטעם דהוא עצמו מחזר עליו לשרפו והיה סבור שחכמים דמשנתינו לא גזרי כלל דלמא אתי למיכל הא ודאי דבודק לרבנן אפילו ביום טוב ומעתה במנחות שם המקשה הביא משנתינו למרמי אהדדי ובדברי המקשה פירש רש"י דברי חכמים שפיר לאחר המועד אפילו תוך הפסח שאין שום טעם לחלק בין אתר חצות לפסח עצמו אבל כאן פירש המשנה אליבא דאמת למסקנא לכן פירש עד שתחשך

תוס' ד"ה ואם לא בדק וכו' וקשה דלר"י קרי לי' שעת הביעור ולמה שינה לשונו וכו' ונלע"ד ליישב שטת רש"י דלא שייך למקרי שעת הביעור אלא כשבאמת מבער אז אבל אם הוא אינו מבער אז לא שייך למקרי לי' שעת הביעור רק שייך לקרותו מועד הביעור שאז הוא המועד לבערו מי שהוא מבער וא"כ ר"י שפיר קאמר ובשעת הביעור שאם בודק אז באמת מבערו אז אבל חכמים שרוצים לומר אם לא בדק אז יבדוק אח"כ ואיך יאמרו לא בדק בשעת הביעור והרי אם אינו בודק אינו מבער ואיך הוא שעת הביעור ולכן הוצרכו לקרותו מועד שזמן ומועד הוא לבער לכך אמרו ג"כ בודק בתוך המוע' שיהיה שייך לומר לא בדק בתוך המועד:

ועוד נלע"ד ליישב קושייתם דהרי כבר כתבתי לעיל דר"י אפי' בשע' שאסור מדרבנן ג"כ גזר דלמא אתי למיכל ולכך אינו בודק לדידי' בשעה חמשית אלא שבששית מתיר לפי שחשיב בדיל מיני' לפי שהוא שעת הביעור ולהכי קאמר ר"י בודק בשעת הביעור שזה עקר ההיתר לבדו' אז ולא לחוש דלמא אתי למיכל לפי שהוא שעת הביעור ובדיל מיני' אבל חכמים דלא גזרו דלמא אתי למיכל אפי' אח"כ קרי לי' מועד דף י"א ע"א דרבנן אדרבנן נמי לא קשיא יא הוא עצמו מחזר עליו לשרפו הנה רבנן פליגי על ר"י דסבר אין ביעור חמץ אלא שריפה וסברי מפרר וזורה לרוח וא"כ למה אמר מחזר עליו לשרפו והוה לי' למימר מחזר עליו לבערו וצריך לומר עכ"פ דגם לחכמים רשאי לשרפו ומכאן ראי' דלא כמג"א בריש סי' תמ"ה שכתב שלגרסת הרי"ף אינו רשאי לשורפו כי הוא מן הנקברין והרי כאן מפורש שרשאי לשורפו:

שם תוס' ד"ה אבל לא גודשין וכו' וי"ל דמשום מצות ביעור יש להתיר כמו התיר משום מצות ביעור דחשיב כמו פסידא והרי גם בחדש התיר קצירה משום פסידא וכתב מהרש"ל דכוונת התוס' דמצות ביעור אינו כמו פסידא ממש אלא כמו מצות עולי רגלים ולר"י שהתיר משום עולי רגלים שפיר קשה שהי' לו להתיר גם חמץ אבל ר"מ שאוסר עולי ורגלים הי' לו לאסור גם חמץ ושוב הקשה רש"ל היא גופא מנ''ל דר''י מתיר משום עולי רגלים ושמא גם קמח וקלי לא על ידי שינוי ונדח' רש"ל, וגם מהרש"א שכתב דכוונת התוס' זר לשרפו וגם דבריו תמוהים שהרי המקשה לא ידע זו וא''כ מה מקשה דר"י אדר"י ולענ"ד נראה כוונה אחרת בשיטת הגמרא וזהו דיקא דמשני טחינא ברחיא דיד הרקדה על גבי נפה קשה שהרי לא נזכר כלל במשנה שעשוי איזה שינוי ונראה שלא משום פסידא והקש' מהרש"ל א"כ מאי פריך דר"מ אדר"מ ודלמא בחמץ א דמשני טחינא ברחיא דיד הרקדה קיימת ג''כ הא היה צריך להזכיר שהרי הקצירה ודאי היתה ע''י שינוי דהיינו ע"י קיטוף שהרי בלא"ה אסור לקצור קודם לעומר והרי קמח וקלי הזה על כרחן נקצר קודם לעומר וע"כ ע"י שינוי הי' וכשם שהקצירה היה ע"י שינוי ה"נ טחינה והרקדה ועל זה מקשה ואלא הא דתני' קוצרין בית השלחין וכו' וכוונתו א"ב ליכא הוכחה כלל שהאי קמח וקלי הי' ע"י שינוי שהרי לא נזכר השינוי מאי אמרת הרי הקצירה ע"כ היה שינוי זה אינו דמי לא משכחת קמח וקלי מתבואה של בית השלחין שנקצר בלי שינוי וא"כ מסתמא לא מיירי בטחינה והרקד' ע"י שינוי מדליכא רמז על זה במשנה וא"כ אין כאן היתר רק משום עולי רגלים וא"כ הי' לו להתיר גם חמץ דמצות ביעור חשיב כמו עולי רגלים:

אלא דלפי זה לא היה צריך להקדים ואוקימנא כר"י דבשלמא אם עיקר הקושיא דר"י אדר"י הוא ממה דלא גזר בקצירה דבית השלחין דלמא אתי למיכל שפיר הוצרך להקדים ואוקימנא כר"י אבל כיון דמהך קצירה ליכא קושיא דשאני בה"ש דאיכא פסידא ועיקר הקושיא משום דלא נזכר שינוי במשנה גבי שוקי ירושלים א"כ אפי' אם הך דקוצרין ב"הש לאו ר"י היא מ"מ כיון שעל כרחך בה"ש מותר מן התורה שפיר קשה דר"י אדר"י דכיון דב"הש מותר מן התורה לא נזכר שינוי בשוקי ירושלים כנ"ל וגם קשה למה דרב אשי בדותא היא שפיר קאמר דקמח וקלי תנן ומקצירה ליכא קושיא דממ"נ אם שוקי ירושלים לאו דב"הש ע"כ היתה ע"י קיטוף ומקוצרין ב"הש מעיקרא ליכא קושיא דזה מותר משום פסידא. והנה בעמדי על שני הסוגיות כאן ובמנחות ראיתי שני שינויים בין הסוגיות דכאן הגירסא ואוקימנא כר"י ובמנחות לא גרסינן ואוקימנא כר"י ועוד שינוי אחר דכאן הגירסא והא דרב אשי בדותא הוא בדלי"ת ובמנחות הגירסא ברותא ברי"ש ונראה דחדא מתורצת בחברתה דהנה מה שהקשיתי א"כ למה נדחה תירוץ דרב אשי אמרתי דרש"ל פירש ומעיקרא עד קלי מא"ל פירש"י בעודו רך בקליות וכו' א"כ משמע שאין הקושיא על הקצירה לחוד אלא גם אחר הקצירה בעודו מתעסק לייבשו יש לחוש דלמא אתי למיכל והדין עמו שכן נראה מדברי הגמרא דקאמר עד קלי מא"ל ולא קאמר קצירה מא"ל ומטתה לפי זה קשה מה דקאמר וכי תימא ע"י קיטוף כדרבא קשה הקיטוף הי' בשעת קצירה ואכתי בין קצירה לקלי מא"ל וצריך לומר כיון שבין קצירה לקלי אינו אלא זמן מועט שמסתמא נותנו תיכף לתנור ובאותו זמן עדיין זכור הוא מהקיטוף ואינו נכשל באכילה והנה זה תינח אם לא משכחת הקמח והקלי כי אם בקצירה שע"י קיטוף לא היה צריך להזכירו במשנה אבל כאן דמשכחת קצירה בלא שינוי כגון ב"הש ואף שהקצירה אי אפשר לאסור כיון דאיכא פסידא אבל למה הותר קמח וקלי ודלמא בין קצירה לקלי אתי למיכל מיני' וא"כ הקושיא על רב אשי היא ממש כקושי' דלעיל לדחות מה דמשני ברחיא דידא וע"ג נפה משום שלא נזכר ה"נ נדחה תירוץ של רב אשי מטעם הקיטוף שלא נזכר ולפירוש זה אין זה בדותא דבדותא היינו דבר שקר שיש עליו סתירה אבל על זה ליכא סתירה רק מחמת שלא נזכר במשנה ושייך לומר ברותא לשון תנא ברא דהיינו דברים חיצונים שלא הוזכר במשנה ואמנם כאן בפסחים שהקדים ואוקימנא כר"י על כרחך הכוונה למרמי הך הב""הש על חמץ ומכלל דסבר דמצות ביעור הוא כמו פסידא וא"כ נסתר תירוץ דרב אשי ע"י סתירה מהך דב"הש לכן קאמר בדותא בדלי"ת אבל במנחות דלא גרסי' ואוקימנא כר"י והקושיא רק דמשכחת קצירה בלא שינוי ולא נזכר השינוי במשנה וכאשר פירשתי אני לעיל גריס דרב אשי ברותא ברי"ש:

ואמנם גף קושיות מהרש"ל שהקשה על התוס' כיון דמצית ביעור הוא כמו פסידא א"כ איך הקשה דר"מ אדר"מ נלע"ד לתרץ דהתוס' לשטתם שפירשו במשנה לאחר המועד היינו לאחר הפסח והרי אז ליכא מצות ביעור ואפ"ה שרי ר"מ ולא חייש דלמא אתי למיכל מיני' אלא דאכתי קשה ודלמא ר"מ סבר כר"ש דאחר הפסח חמץ מותר מן התורה ולכך לא גזיר דלמא אתי למיכל משא"כ חדש שאסור מן התורה אלא דלפי מה שהוכחתי לעיל דר"מ לפני זמנו ע"כ סבר כר"י שהוא ל"ת ולדעת הראב"ד דפסק כר"ש גם לפני זמנו לפי שסתם התנא לקמן דף כ"ח לאחר זמנו כר"ש ממילא הלכה כמותו וגם לפני זמנו וא"כ הה"ד להיפך ר"מ שפוסק לפני זמנו כר"י גם לאחר זמנו פוסק כר"י ושפיר הקשה דר"מ אדר"מ: שם בד"ה כל היכא דבדילא מיניה וכו' דר"מ אדר"מ לא רצה להקשות וכו' כבר כתבתי לעיל דף ו' לתרץ קושי' התוס' דשאני בכור דבדיל מיניה לעולם ואמנם רש"י בשמעתין רמז לתרץ קושיית התוספות במתק לשונו בסוף ד"ה ואין מקיזין וכו' מחלוקת ר"י ור"ש שנוי' בת"כ והוא שפת יתר אבל רצה בזה שחכמים דכאן אינו ר"מ רק ר"ש לכך לא הקשה דר"מ אדר"מ וכוונתו שהמקשה ידע רק ברייתא דת"כ ולא ידע מהך ברייתא שהביאו התוספות מפרק כל פסולי המוקדשין אלא שזהו תירוץ על המקשה אבל אכתי מה הועיל רש"י בזה והלא ישאר קשה דר"מ אדר"מ מהך ברייתא שהביאו התוס' ואמנם נלע"ד שאעפ"כ הדין עם רש"י דהרי איכא למידק התרצין דמסיים ורבנן כ"ש דאי לא שרית לי' כלל וכו' מה בעי התרצן בזה והלא לא הקשה כלל דרבנן אדרבנן רק דר"י אדר"י וכיון דשני לתרץ דברי ר' יהודה מה הוצרך לחדש דבר בדברי רבנן אלא ודאי שהמקשה מתחלה שלא הקשה רק דר"י אדר"י היינו משום דלא ידע רק מברייתא דת"כ אבל התרצו ידע גם מברייתא שהביאו התוס' לכן הוצרך לתרץ נם לרבנן:

ע''ב תנן התם וכו' דברי ר"מ הנה אמת שבר פלוגתא דר"י בזה הוא ר"מ אבל אעפ"כ בגוף המשנה דפרק היו בודקין לא נזכר שמו של ר"מ במשנה רק סתם ולכן פסק הרמב"ם בפ"ב מהל' עדות כר"מ משום דנשנה בלשון ת"ק סתם וכאן בשמעתין התלמוד הוא שהוסיף על לשון המשנה דברי ר"מ וכן אביי ורבא אמרו לדברי ר''מ וכו וכל זה משום דרצה למרמי עלה בסוף שמעתין ממשנתינו ר"מ אומר אוכלין כל ארבע כו' ולכן הקדים שהת"ק שם בסנהדרין הוא ר"מ ובגוף הדבר קשיא ליה כיון שהת"ק הוא ר"מ א"כ ברישא אחד אומר בב' בחדש ואחד אומר בשלשה עדותן קיימת ג"כ ר"מ הוא והרי בפרק בן סורר דף ס"ט ע"א הוכיח מזה דהוה אזלינן בד"נ בתר רובה ורובה טעו בקביעא דרירחא וא"כ היא גופא קשיא למה לר"מ עדותן קיימת והלא ר"מ חייש למעוט' ואיך ניקום ונקטול משום דאזלינן בתר רובה וראיתי הגאון ר' שבתי כתב בס"ק י"ד וטעו בעיבורא דירחא עיין בגמרא ריש פרק בן סורר ובתשו' הרא"ש כלל מ"ה סי' כ"ה גבי ובד"נ הווה אזלינן בתר רובה ודו"ק עד כאן לשונו ונלע"ד כוונתו כיון דמשום רובה הווה תלינן שטעו בעיבורא דירחא א"כ תינח בד"נ אבל בד"מ לא הוו קאזלינן בתר רובה וא"כ מה יועיל עדות כזה זהו הנלע"ד כוונת' בזה ותמיה לי ובד"נ מי ניחא והלא ר"מ הוא הת"ק במשנה זו והרי לר"מ לא הוו אזלינן בתר רובה ואמנם הנלע"ד דע"כ לא חייש ר"מ למעוטא אלא היכא דאפשר כדמסיק בחולין דף י"ב ע"א וכאן לא אפשר לשנות עדותן אלא שאפשר לנו לחקור אותן אם הוא טעות והרי באמת דייקינן שהרי אנן חוקרין באיזה יום בשבוע ועל ידי זה נתברר שטעו בעיבורא דירחא כמבואר בשמעתין בתוספות ד"ה זה אומר יעויין שם וכל זה בד"נ אבל בד"מ קיי"ל דלא הווה אזלינן בממון אחר הרוב אפילו היכי דלא אפשר אם כן שפיר הקשה אך בסנהדרין דף ג' ע"ב בתוס' ד"ה ד"מ לא כ"ש כתבו בהדיא דבמקום דהווה אזלינן בד"נ בתר רובה ק"ו בד"מ והא דלא הווה אזלינן בממון בתר רובה א היינו מה שאינו רוב גמור:

שם תוס' ד"ה זה ידע בעיבורא של חודש והה"ד דהוי מצי למימר זה ידע בחסרונו וכו' ואני אומר בכוונה מכוונת דייקו חכמי הש"ס לומר זה ידע בעיבורו דהנה עקר רבותא דמשנה זו שאנו מתרצים דברי העדות בכל מה דאפשר שלא יכחישו זה את זה והנה זה פשו' דכל זה מיירי בשכיוונו שניהם על יום אחד בשבוע דאל"כ ודאי עדותן בטילה דהרי באיזה יום בשבת אין לתלות בשום טעות ולפי זה הוא יותר רבותא כשזה לא ידע בעיבורו של חודש והשני טעה ממה שהי' רבותא אם זה לא ידע בחסרונו של חודש שאז הראשון טעה דהרי סדר החקירות מתחלה שואלין את הראשון כל השבע חקירות כסדר ואח"כ שואלין את השני והנה אם הראשון טעה שלא ידע בחסרונו של חודש לכך אמר בשנים בחודש וכששוב שאלוהו באיזה יום בשבוע והוא מכוין היום לאמיתו א"כ כבר הוא מכחיש א"ע קודם שאנו שואלין השני כלל שהרי ב' בחודש אינו אותו יום בשבוע שאומר אח"כ וצריכין אנו תיכף לתלות שטעה ולא ידע בחסרונו של חודש בשביל שלא יכחיש את עצמו בדבריו וזה אינו כל כך רבותא שאנו מיישבים דברי העד כדי שלא יכחיש את עצמו תכ"ד שזה אינו מצוי כלל שאדם יכחיש עצמו בדבריו והמשנה רצתה להודיענו רבותא שאנו מתרצים דברי העדים זה עם זה כי כן משמעות הלשון שבמשנה זה אומר וכו' וזה אומר כו' א"כ על כרחך היינו שהשני טעה במנין החודש שלא ידע בעיבורא דירחא ואמר בשלשה בחודש ואז תכף בחקירה דכמה בחודש הכחיש את הראשון קודם שהכחיש את עצמו שעדיין לא שאלנוהו באיזה יום בשבוע והי' מקום לומר שנחזיק אותן תכף כמכחישין זה את זה ולא נתלה בטעות העיבור ולא נזדקק שוב כלל לחקור על יום השבת לברר טעותו כדי לקיים עדותן להרוג את הנידון כי להחמיר לא דייקינן כמו שכתבו התוס' ד"ה אלא אמר רבא: קמ"ל התנא דמתניתין שאפ"ה בזה עדות היתה קיימת ואמרינן שטעה בעיבורא דירחא דרובה דאינשו טעו בכך ושפיר קאמר שזה יודע בעיבורא ולא קאמר איפכא שזה יודע בחסרונו ואפשר שזה כוונת רש"י במה שכתב וכיון שהושוו שניהן לומר בשלישי או ברביעי וכו' וק"ל: