צל״ח – ציון לנפש חיה – פסחים – קטע 11

שם ד''ה א' אומר בב' שעות וכו' וא"ת אמאי עדותן היתה קיימת אלו דייקינן בהני סהדי וכו' וזה עולה לשעה ומחצה הנה יש לתמוה שהביאו ראי' כדאמר במי שהיה טמא וסיימו שזה עולה שעה ומחצה ובאמת אין הדבר כן דרבא הוא דאמר כן והרי קאי שם בתיובתא והמסקנא שם מעלות השחר עד הנץ החמה ארבע מילין ועולה שעה וחומש ואמנם נלע"ד דהתו' שפיר כתבו כן דהנה כל עקר קושיית' שהקשו אלו דייקינן קושי' זו תשוב רק לרבא אבל אביי לא ס"ל דדייקינן לבטל עדותן כדמוכח בשמעתין וא"כ שעקר קושיא זו היא לרבא שפיר סיימו שהוא שעה ומחצה שכן ס"ל לרבא שם

דף י"ב ע"א ומה אלו דייקינן בהני סהדי דהאי דקאמר שלש בתחלת שלש וכו' יש לדקדק למה שביק דברי ר"מ דקדים במשנ' וכך הוה ליה למימר דהאי דקאמר שתים בתחלת שתים ועלה בדעתו לומר דלהכי אחז דברי ר"י שהוא העקר דר"מ ור"י הלכה כר"י אבל לא כן הוא כאן דהרי פסק הרמב"ם כר"מ שהוא שנוי בלשון סתם בסנהדרין ואם כן אדרבה קשה יותר למה שביק ר"מ שהוא מוקדם במשנה וגם הלכה כמותו ואחז דברי ר"י ונלע"ד דלא מבעי' קאמר לא מיבעי' אליבא דר"מ ודאי קשה שהרי על איזה מהעדים שתקח הספק תכף בטלה העדות שאם תאמר שזה שאמר בשתים היינו תחלת שתים אפי' יה בנא לך דהאי דקאמר שלש היינו בתחלת שלש מ"מ כבר יש ביניהם שעה שלימה והרי לאביי אליבא דר"מ אינו טועה אלא משהו ואפי' את"ל דהאי דקאמר שתים היינו סוף שתים אכתי קשה ודלמא האי דאמר שלש היינו בסוף שלש וגם כן בטלה עדותן ויש לנו ס"ס להקל ספק שמא שתים היינו בתחלת שתים ואפילו את"ל בסוף שתים אכתי שמא שלש היינו סוף שלש אלא אפי' לר"י שאי אפשר לבטל עדותן אא"כ נדייק בדברי שניהן שאם לא נדייק אלא בדברי האחד כגון זה שאמר שלש אפי' נימא תחלת שלש מ"מ אם זה שאמר חמש היינו תחלת חמש אמרינן מעשה כי הוה בתחלת ארבע וכל אחד טעה שעה דהרי אליבאי דר"י סבר אביי בלישנא בתרא שטוע' שעה וכן להיפך אפילו אם זה שאמר חמש היינו בסוף חמש מ"מ אכתי דלמא זה שאמר שלש היינו בסוף שלש ואמרינן מעשה כי הוה בסוף ארבע וכל אחד טעה שעה ועדותן קיימת והוה ס"ס להחמיר ולחייבו מיתה והרי הוו אזלינן בד"נ בתר רובה וס"ס לא גרע עכ"פ מרובה וגם מבואר בי"ד סי' ק"י סוף סעיף ט' בהגה"ה דכל מקום שיש ס"ס א"צ לבדוק כלל ואפי במקום שיכול לברר וא"כ גם כאן הוה אמינא שא"צ לדייק כלל לכן בא רבא לומר דזה בשאר דינים אבל בד"נ דרחמנא אמר והצילו העדה א"כ גם בס"ס יש לנו לחקור ולעמוד על הבירור ולדייק בדברי שניהן ודלמא האי דקאמר שלש היינו בתחלת שלש והאי דקאמר חמש היינו בסוף חמש ויש ביניהם שלש שעות ויהיה המעשה אימת שיהיה כבר בטלה עדותן שהרי לדברי אביי אליבא דר"י אינו טועה יותר משעת ומשהו

ובזה ניחא מה דקאמר רבא ואנן ניקו' וניקטול מספיקא ורחמנא אמר ושפטו העדה והצילו העדה דמשמע דאי לאו כתיב והצילו העדה הוה קטלינן מספיקא אתמהה ולדידי ניחא דאי לאו והצילו העדה שפיר הוה קטלינן על ידי ס"ס דעדיף מרוב והנה אני אומר שאכתי הקושיא במקומה עומדת למה הקשה מסיפא ועל ר"י ולא מרישא דאחד אומר בשתים ואחד אומר בשלש בין לר"מ ובין לר"י ומ"ש דלא מבעי' קאמר קשה הרי ללישנא קמא דאביי איזה מהם שנדייק בטלה העדות שהרי לל"ק אינו טועה אלא חצי שעה לר"י ואם נידוק באחד מהם כבר יש ביניהם ב' שעות ולל"ב אין תולין הטעות בשניהם וא"כ באיזה מהם שתידוק בטלה עדותן ומעתה שאין בקושייתו רבותא בסיפא לר"י הוה ליה להקשות מרישא ואליבא דכ"ע בין לר"מ ובין לר"י אך לפי מה שיבואר בדברינו על התוס' ד"ה אלא דגם לל"ב לאביי תולין הטעות בשניהם יעויין שם לא הי' יכול להקשות מרישא לר"י כלל דאפי' זה אומר בתחלת ב' וזה אומר בסוף שלש עדותן היתה קיימת והוצרך להקשות מסיפא אבל לר"מ היה יכול להקשות מרישא אלא שהק' בלשון רבותא וכמו"ש ועוד נלע"ד דלהכי לא הקשה לר"מ דרבא רצה להוכיח דדייקינן לבטל עדותן דאלת"ה למה צריך לשאול כלל באיזה יום כקושיית התוס' בד"ה באיזה יום וצריך לומר דנ"מ לאחד אומר בב' ואחד אומר בג' כמו"ש התוספת וקשה גם בזה למה לנו לשאול באיזה יום כיון דרובה טעו בעיבורא דירחא נקיים עדותן בלי חקירה דאיזה יום אלא על כרחך כל מה דאפשר למידק דייקינן א"כ הכי נמי באחד אומר בשלש וא' אומר בחמש נידוק בהו וכל זה הוכחה לר"י אבל לר"מ אין זה הונאה כלל דהא דשיילינן באיזה יום בשבוע ולא אמרינן מעצמינו שטעו בעיבורא דירחא הוא משום דר"מ חייש למיעוט' היכי דאפשר ולכן צריך לחקור באיזה יום בשבוע כדי לברר אם הם מרובה דטעו בעיבורא דירחא אבל מה שאינו הכרח למידק לא דייקינן כלל ולא היה יכול להקשות רק אליבא דר"י ומעתה נוכל לומר דאביי ורבא מחולקים בדין שנסתפק בו הרשב"א בתשובה סימן ת"א אם ספק ספיקא אלים יותר מרוב ולקמן בחידושינו בדברי התוספות מבואר דלאביי לכן היתה עדותן קיים בזה אומר בג' וזה אומר בה משום דאיכא ס"ס לקיים עדותן וסובר אביי אף דבמקום רובה דייקינן מדשאלינן באיזה יום כנ"ל אפ"ה בס"ס לא דייקינן דס"ס עדיף מרוב ורבא א סבר דס"ס הוה רק כמו רוב ולכך קאמר אלא דייקינן וק"ל שם ואי אמרת טעי אינשי כולי האי וכו' דאמרי מטעא קטעינן וכו' אין קושיא זו על סתם עדים שאמרו בשעה פלונית הרגו וכו' שלא יהא עדות שאי"ל מדאמרי מטעא קטעינן דבשני עדים לא אמרינן מטעא טעו כמו שכ' התוס' בד"ה לר"מ בסוף הדבור לענין המזימין הה"ד לענין הניזומין אבל כוונת הגמרא למה יוכשר עדים שא' אומר בב' וא' אומר בג' הרי הוה עדות שאי אתה יכול להזימה דבזה שפיר יכול לומר טעיתי ועל זה משני דיהבינן להו טעותייהו אבל שני עדים שהעידו שניהם על שעה א' לא יהבינן להו כלל ואם הוזמו רק על אותו שעה היו נהרגין ולכן שפיר פסק הרמב"ם בפי"ט מהל' עדות הל' א' ב' שהעידו במזרח הבירה הרג פלוני את הנפש בשעה פלונית ובאו ב' ואמרו במערב הבירה עמנו הייתם בעת הזאת וכו' הרי אלו נעשו זוממין הרי שלא הוצרך להזים רק על אותה שעה לבד לפי ששם מיירי בב' עדים שהשוו יחד על שעה א' ולכך אין מן הצורך למיהב להו שיעור טעותייהו ובאשל אברהם מצאתי אחר כך שהרגיש בזה אבל מה שכתב שקושיי' הגמרא היא רק לאביי דתולה הטעות בשניה' לחד לישנא וכו' עיין בדבריו וכל זה שגיאה רק קושיית הגמ' כיון דבעינן שבע חקירות וכולם משום הזמה וגזירת הכתוב הוא א"כ למה יועיל זה אמר בב' וכו ומה לנו אם יועיל חקירה דאיזה שעה בעדות אחרת היכי דהושוו מ"מ בעדות זה בטלה חקירה א' ועל זה משני דגם בעדות הזה לא בטלה דיהבינן להו טעותייהו:

אמנם אף שתירצתי דעת הרמב"ם אבל לדידי הדבר צ"ע לדינא שמה שכתבו התוס' בסוף ד"ה לר"מ דלא תלינן הטעות בב' עדים הנה דבריהם המה תורה ואין מקום לחלק שהרי הדבר מוכח מכח קושייתם אמנם דבר זה במזימים שאנו מחזיקים אותם לאמתיים ושניהם כוונו שעה א' בוודאי לא טעו אבל אלו הניזומין שאנו מחזיקים אותן לשקרנים למה נחזיק שניהם לשקרנים כיון שעל כרחך שקר יש כאן דלמא חד מנייהו הוא שמשקר והשני אמיתי ומטעי טעה דחד שפיר טועה וא"כ אפי' העידו שניהם על שעה אחת לא יהא מהני הזמה כי אם עד דיהבינן טעותייהו דאל"כ לא יהא דינו אלא כאלו הוזם א' בלבד והשני טעה והדבר צריך תלמוד ובדברי התוס' בד"ה אלא אמר רבא שכתבו גם כן דאין תולין הטעות בשניהם ג"כ ראי' דשם כיון שאתה רוצה לתרץ דבריהם אם כן אתה רוצה לומר ששניהם אמיתים וטעו ולכן כתבו שאין לתלות בשניהם אבל בניזומין שאנו רוצים לומר ששקר העידו אכתי מנ"ל ששניהם העידו שקר ודלמא רק אחד הוא שקר והשני לבדו טעה והוה כאלו הוזם רק אחד מהם ובחידושינו לדברי התוספות יתבאר שהתוספות סברי לגמרי כהרמב"ם אף בניזומין.

שם חקירות דאיזה שעה נמי וכו ויש לדקדק ובחקירות דאיזה יום מי ניחא והרי יכולי' לומר מיטעי טעינן בקביעא דירחא ואי דיהבינן להו טעותייהו כסברת המהרש"א במסכתא סנהדרין בריש פרק היו בודקין ואני תמה על דבריו דא"כ אכתי יוקשה על המקשן כאן דלא אסיק אדעתי' דיהבינן טעותייהו א"כ היה לו להקשות על איזה יום ולכן נראה לענ"ד כדברי מהרש"ל שם בסנהדרין דלזה מועיל מה ששאלו באיזה יום ומה שהקשה מהר ש"א דאם כן איך חשיב בכמה בחודש מן החקירות כיון דלא אתי עלה לידי הזמה אני תמה והרי בכולן יחד אם חסר באיזה מקום אינם באים לידי הזמה ואם כן איך חשבינהו בחקירות אלא צריך לומר דכיון דגם באיזה מקום בלי חקירות הזמן ג"כ אי אפשר לבוא לידי הזמה אם כן הזמן צריך להמקום והמקום צריך להזמן ומחשבי חקירות הכי נמי וכי על ידי באיזה יום מימי השבוע יכולים לבוא לידי הזמה בלי שאלת בכמה בחודש הלא זה אינו דהרי בכל חודש יש ארבעה ימים כאלו מימי השבוע ואם כן שאלת באיזה יום צריך לשאלת בכמה בחודש וכן שאלת בכמה בחודש צריך לשאלת באיזה יום מימי השבוע ולכן מחשבי בשניהם בחסירות ונלע"ד דכוונת מהרש"א דאם כן לא נפקא לן בשאלת בכמה בחודש מידי לענין הזמן דהרי יכולין לומר טעינו בקביעא דירחא רק לברר על ידו באיזה יום משבוע על איזה שבוע כיוונו ויותר היה לקבוע בז' חקירות באיזה שבוע מד' שבועות החודש ואעפ"כ למסקנא דכאן דיהבינן להו טעותייהו א"כ שפיר שייך בכמה בחודש להזמה אם יתזמו על כל ימים שיש לתלות הטעות ושוב שואלין באיזה יום ואז יוכלו להתזם על אותו יום לחוד שם בתוס' בד"ה אלא אמר רבא וכו' וא"ת וכו' נימא דעובדא ברביעית הוה וכתב מהרש"א ולעיל לאביי דלר"י טועה שעה ומשהו לא קשה להו דא"כ אחד אומר בשתים ואחד אומר בה' דגם כן עדותן היתה קיימת וכו ועובדא הוה בתחלת ד' דאיכא למימר אין הכי נמי והא דנקט א' אומר בג' וא' אומר בה' לרבותא דר"מ דאפילו בהא עדותן בטילה עכ"ל והדבר יפלא דשבקי' לרבותא דר"י דלא שמעינן לה כלל ונקט רבותא דר"מ דכבר שמענו מרישא מדאמר א'. אומר בשנים ואחד אומר בג' עדותן קיימת מכלל דאי אמר א' בג' ואחד אומר בה' עדותן בטילה לר"מ דאל"כ נתני רבותא יותר.

ונראה דלאביי אליבא דר"י איכא למימר דגם אביי ס"ל ללישנא בתרא דלא קטלינן מספק אלא מס"ס וכך אנו אומרים שמא זה שאומר בשלש בסוף שלש ועובדא הוה בסוף ד', וא"כ אף אם האי דקאמר חמש היינו סוף חמש טעה כל אחד שעה ואפילו את"ל דהאי דקאמר ג' היינו תחלת ג' אכתי דלמא האי דאמר חמש היינו תחלת ה' ועובדא הוה בתחלת ד' וטעה כל א' שעה ולכן בסנהדרין הוו קטלינן אבל בא' אומר בב' ואחד אומר בה' אדרבא יש ס"ס שלא להרגו שמא זה שאמר בב' היינו תחלת ב' ואז אפי' זה שאמר חמש היינו ג"כ תחלת חמש מ"מ יש ביניהם ג' שעות שלימות ואימת שתאמר שהיה עובדא ממוצע בין שני הזמנים יש טעות יותר משעה ומשהו ואי אתה יכול לקיים עדותן אם לא שתאמר שניהם יחדיו להתקרב זה שאומר ב' היינו סוף ב' וזהו שאמר חמש היינו תחלת חמש ועובדא הוה בתחלת ד' א"כ יש כאן ס"ס להקל ולא הוו קטלינן ומה שאמר אביי לר"י מעשה כי הוה או בסוף שלש או בתחלת ה' אין הכונה על המעשה באמת רק על אמירת העדים המעידים על זמן המעשה ואמרינן מעשה כי הוה לפי עדותן או בסוף שלש או בתחלת חמש רוצה לומר או שזה שאמר בשלש כוונתו שהיה המעשה בסוף שלש או בתחלת ה' ג"כ הכוונה זה שהעיד בחמש כוונתו על תחלת חמש:

ואף שאי אפשר לפרש הכי לאביי דא"כ לאביי אליבא דר"מ היכי הוו קטלינן והרי יש לפוטרו מס"ס ספק שמא זה שאמר בב' היינו תחלת ב' ואת"ל שכוונתו סוף ב' אכתי שמא זה שאמר ג' היינו סוף ג' אלא ודאי לא משגחינן כלל בשום דיוקא ואמרינן לקרב כוונת שניהם בכל מה דאפשר א"כ מדר"מ נשמע לר"י אליבא דאביי ושפיר כתב המהרש"א שהיו התוספות יכולים להקשות לאביי אלא דאז היו צריכים להאריך ולהקדים להוכיח מדר"מ לר"י ולכן הקשו אליבא דרבא בקיצור ועוד נלע"ד דס"ס הוה כמו רוב ור"מ לשיטתו דחייש למעוטי וסמיך מיעוטא לחזקת העדים דלא משקרי והוו מקיימין עדותן אבל לרב יהודה מעוטא כמאן דליתא וכשיש ס"ס לבטל עדותן לא חיישינן למיעוטא: שם בד"ה באיזה יום וכו' תימא כיון דכבר כיוונו וכו' הנה כאן הקשו התוס' קושיא זו ובסנהדרין ששם מקור סוגיא זו לא הקשו קושיא זו כלל ושאר הפלפולים שפלפלו התוס' בשמעתין הביאו התוס' גם שם בסנהדרין אף שלא הובא שם בסוגיא שקליא וטריא דשמעתין וקושיא זו שהיא על עקר א המשנה שם לא היקשו וצ"ע:

בא"ד א''נ לא' אומר בב' וא' אומר בג' כדפרישית הנה כוונתם במ"ש כדפרישית למ"ש בריש שמעתין בד"ה זה ידע שהקשה ריב"א ומה אלו דייקינן וכו' וי"ל דדייקינן בהו שפיר כיון דשיילינן באיזה יום ומכווני והנה כ"ז לרבא אבל לאביי לא דייקינן בהו כלל וא"כ לאביי קשה למה שיילינן באיזה יום ודוחק לומר דהאי א"נ באמת כתבו רק לרבא ולאביי ע"כ יתרץ כתירוץ קמא לחוד ונראה דנם לאביי ניחא דלר"מ על כרחך צריך לשאול דאל"כ לא מהני מה דרובא טעו בעבורא דירחא דר"מ היכי דאפשר חייש למיעוטי ולאביי אליבא דר"י בלישנא בתרא דוקא במקום ספק ספיקא לא דייקינן ולא קשיא רק לל''ק לאביי אליבא דר"י ונלע"ד דכוונת התוס' להזמה נ"מ שאם יזומו אותן על יום החודש יכולים להנצל בטענות טעות עיבורא דירחא ולכן שואלין באיזה יום ומ"ש דנ"מ באחד אומר בב' וכו' היינו משום שאם שניהם כיוונו ליום אחד בחודש א"כ אין להם שום אמתלא להזמה בעיבורא דירחא דתרי לא טעי אבל באחד אומר בב' ואחד אומר בג אז שפיר יש לאחד אמתלא וצריך לשאול באיזה יום ומזה ראיה שגם התוס' ס"ל דתרי לא טעו אף בניזומין וכדעת הרמב"ם שביארתי בגמרא אמנם כאשר שמתי לב לעיקר קושיות התוס' אני מתפלא שהקשו דהוי חוזרין ומגידין ולכאורה אין כאן חזרה דהרי יכולים לומר דטעו בעיבורא דירחא וצריך לומר דגם עיקר קושיית התוספת בנוי' על סברא זו דתרי לא טעו ועקר קושייתם למה נשאל את השני באיזה יום בשלמא הראשון שפיר שיילינן שאף אם אמר דרך משל בג' בחודש ואנן יודעים שאותו יום היה בג' בשבת יכול אח"כ לומר בב' בשבת היה וטעיתי שלא ידעתי בעיבורא דירחא אבל השני אם כבר אמר בג' בחודש כמו הראשון ושוב אי אפשר לו לומר טעיתי דתרי לא טעו א"כ אם אחר כך יאמר על יום אחר מהשבוע הוה ליה חוזר ומגיד וע"ז תירצו התירוץ השני על נכון א"נ נ"מ לאחד אומר בב' וא' אומר בג שאז ב השני לא כיון יום החדש עם הראשון ושוב כל אחד יכול לומר בימי השבוע על יום אחר מוקדם או מאוחר יום אחד ולומר טעיתי בעיבורא או בחסרונא דירחא ולא מקרי חוזר ומגיד ואם השני שאמר בג' בירתא יגיד יום השבוע שיהא מכוין בג' בירחא החזיק דבריו שידע בעיבורא דירחא ולא עשה והכחיש הראשון והוה ליה עדות מוכחשת ואף דלאביי לא דייקינן מ"מ אם אמר אח"כ מכוון על אותו יום לא מקרי חוזר ומגיד שהרי לרבא אפי' הכרח יש לדייק ולאביי אין הכרח אבל מ"מ לא מקרי חוזר ומגיד שהרי אדרבא מחזיק דבריו הראשונים ולכך שואלין באיזה יום מן החקירות וא"כ לא מיירי התוס' כאן לענין הזמה ואין כאן הוכחה שהתוספות סבירא ליה בניזומין דתרי לא טעו ואף שמחמת עקר קושיית התוספות מוכח דתרי לא טעו היינו באינן ניזומין ודו"ק ולפי מה שכתבתי לעיל בדברי הגמרא דרבא דקאמר ומה אלו דייקינן עקר הוכחתו דדייקינן מדשאלינן כלל באיזה יום בשבוע וכמו"ש לעיל וקשה הרי בלא"ה צריך לשאול באיזה יום בשבוע משום דאולי יזומו ויאמרו טעינו בעיבורא דירחא כמו שכתב מהרש"ל בסנהדרין וצריך לומר דסבר רבא דתרי לא טעו בעיבורא דירחא ומוכח כדברי הרמב"ם דאף בניזומין אמרינן דתרי לא טעו אבל באמת זה טעות דאכתי נ"מ לענין אחד אומר בב' ואחד אומר בשלשה בחודש ולא בשביל דדייקינן בהו אלא משום שבזה אם יזומו יכול לומר טעיתי בעיבורא דירחא וכמו"ש לעיל בכוונת התוס' וא"כ אף דסובר רבא כדברי הרמב"ם אכתי אין לו הוכחה ממה דשאלינן יום בשבוע דדייקינן בדברי העדים:

ע"ב ולרבא אליבא דר"י כו' מתחלת ד' כו' ה' חמה במזרח וכו' אי הכי ה נמי ניכול ולכאורה דקארי לה מאי קארי לה שהקשה מתחלת ד' לא ניכול וכי לא ראה המשנה בסנהדרין דבהדיא אמר ר"י ה' חמה במזרח והיה לו להקשות תכף בה' נמי ניכול ואמנם יש לומר בזה שקושייתו כך מדאסר ר"י בה' ש"מ שבחמץ אינו סומך על החמה או משום דלכל מסור או משום יום המעונן כדמסיק א"כ מתחלת ד' לא ניכל וכדמשני ה' חמה במזרח וא"כ גם בחמץ סומך על החמה חזר והקשה אי הכי בה' נמי ניכול ועל זה משני אביי אליבא דרבא חמץ לכל מסור וכפירוש רש"י שמ"מ אכתי יש חילוק בין ד' לה' ורבא מסיק ד' זמן סעודה לכל אמנם הא קשיא לרבא אליבא דר"מ דמקשה בה' לא ניכול וכי לא ראה המשנה בסנהדרין דבה' חמה במזרח ועיין במהרש"א מ"ש בתוס' ד"ה ולהך לישנא והנלע"ד דמה שאמרו במשנה דסנהדרין בה' חמה במזרח ובשבע חמה במערב יש לפנינו לומר דבשבע חמה במערב היינו בסוף שבע וכן חמש חמה במזרח יש לומר דהיינו בתחלת חמש אבל סוף חמש ותחלת שבע החמה שוה בהם בזה כמו בזה ויש לפנינו לומר בחמש חמה במזרח כל חמש אפילו סוף חמש ובשבע חמה במערב היינו תחלת שבע ואם נימא כפירוש הראשון א"כ לענין איסור חמץ אין לנו בזה שום תועלת שהרי חמץ אסור מן התורה מתחלת שבע ואז אכתי החמה במזרח כמו בחמש אבל אם בתחלת שבע חמה במערב ובסוף חמש חמה עדיין במזרח שפיר מועיל לענין חמץ והנה לאביי ע"כ הפירוש בסנהדרין חמש חמה במזרח כל חמש ובשבע חמה במערב תיכף בתחלת שבע דאם לא כן אמאי לר"י עדותן בטלה דלמא האי דאמר חמש היינו סוף חמש והאי דאמר שבע היינו בתחלת שבע דהרי ס"ל דלא דייקינן לבטל עדותן וא"כ לאביי ע"כ סוף חמש ותחלת שבע חלוקין בחמה ממזרח למערב ולכך כתבו התוס' בד"ה ולהך לישנא וכו' שהיה יכול להקשות דניכול עד סוף חמש שהחמה במזרח ששם קיימי התוס' לשיטת אביי ולרבא יש לנו לפרש בה' חמה במזרח היינו תחלת חמש ובשבע במערב היינו בסוף שבע ואפ"ה עדותן בטלה דלרבא דייקינן האי דאמר חמש היינו תחלת חמש והאי דאמר שבע היינו סוף שבע וא"כ בין תחלת שבע לחמש שפיר טועה וא"כ לענין חמץ אינו מועיל חמה במזרח ולכן הקשה לרבא אליבא דר"מ מתחלת ה' לא ניכול אף שידע המשנה דחמש חמה במזרח ומשני ליה התרצן בחמש חמה במזרח כל חמש ובשבע במערב כל שבע ובזה אין כאן מקום לדברי מהרש"א הנ"ל שוב פקחתי עיני בירושלמי בסוגיא זו וראיתי מחלפא שיטתי' דר"י תמן הוא אומר אין חמישית מחלפא בשביעי' אר"י בר בון תמן תחלת חמישית סוף שביעית ברם הכא תחלת שביעית סוף חמישית ותני כן שבתחלת חמש חמה במזרח סוף שבע חמה במערב עכ"ל הירושלמי והנאני וצריך לומר דהירושלמי בשיטת רבא דלאביי כבר הוכחתי שאז אפשר לפרש כן ואמנם להירושלמי נשאר קושיית הגמרא לרבא אליבא דר"מ מתחל' חמש לא ניכול אלא שהירושלמי לשטתו שהוא מפרש טעמיה דר"מ שסובר ר"מ שחמץ אפילו אחר חצות אינו אסור מן התורה רק מדרבנן רק שעה אחת קודם שתחשך ולכך לפי שהוא מדרבנן לא גזור בחמש ואעפ"כ בששית גזור אף שהוא גזירה לגזירה לפי ששש בשבע ודאי מחלפת וכמפורש בירושלמי שם אלא ר"י לטעמיה וכו' יש לתמוה אם זה הוא הטעם של איסור חמץ בשעה חמישית א"כ תינח בחל בחול אבל בשבת דלא שייך ליקוט עצים והי' חמץ נאכל גם לר"י כל חמש וא"כ למה אמרי דף י"ג ע"א ומשיירין מן הטהורות וכו' כדי לאכול עד ארבע שעות וצריך לומר שלא רצו לחלק בין חול לשבת אלא דקשיא דהרי רבן גמליאל ג"כ אמר במשנתינו חולין כל ארבע והרי ר"ג ס"ל השבתתו בכל דבר וכדמוכח לקמן דף מ"ט ע"א שבא זונין ממונה של ר"ג ואמר הגיע עת לבער החמץ ואי אין ביעורו אלא שריפה איך יבערו בשבת ואף דאיכא למימר דאז היה בשעת ביעורו דהשבתתו בכל דבר דזהו ניחא לפי המסקנ' והרי עתה אכתי לא אסיק אדעתי' חילוק זה וצריך לומר דכל זה נדחק רבא לר' יהודה דסבר אדם טועה שלש שעות א"כ קשה בארבע נמי לא ניכול ועל כרחך צ"ל חמש חמה במזרח וכו' וא"כ קשה בחמש נמי ניכול וצריך לדחוק שהטע' ללקט עצים אבל ר"ג אולי ס"ל דאדם טועה ב' שעות ולא ס"ל לסמוך על החמה: