צל״ח – ציון לנפש חיה – פסחים – קטע 9

בא"ר ונראה לר"י דלענין שהביא העכבר לבית ונמצא קבעי אי שרי לאכיל' וכו' והקשה הפ"י אם כן מאי קמ"ל והרי היינו תשע חניות גופי' ומה לי נבילה ומה לי חמץ ועוד קשה לי לפירושו של ר"י עכבר למה הוזכר ולמה לא אמר ממש כהך דחניות תשעה ציבורים של מצה ואחד של חמץ ולקח מא' מהם ואינו יודע מאיזה מהם היינו תשע חניות פירוש א' מהם היינו סיפא ונראה דחדא מתורצת בחבירת'. דקמ"ל רבותא דמה דשקל העכבר בפנינו מחשב קבוע כאלו לקחו האדם עצמו משם וכמ"ש התוס' כאן ומה דנקט פירש ואתי עכבר הוא ג"כ רבותא לח מבעיא אם האדם לקחו ממקום שפירש דלא גזרינן שמא יקח מן הקבוע כיון שהוא קבוע דאורייתא וכמ"ש התוס' בסוף ד"ה היינו תשע וכו' אלא אפילו אתי עכבר וכו' דהוה אמינא דנגזור שמא יקח העכבר ממקום הרביעות וזה יקל בעיניו שיסבור דלקיחת העכבר לא מקרי קבוע וכקושיית התוס' קמ"ל דגם בזה לא גזרינן אלא דאכתי קשה חמץ מה עבידתי' הנך רבותות יכול להשמיענו בנבילה עצמו או בשאר איסורים וע"י ק עכבר או ע''י א''י. ולענ"ד נראה להרכיב פירוש רש"י עם פירוש התוספות ומיירי שלקח עכבר ונכנס לבית בדוק ונכנס אחריו ומצא כבר ויש עלינו לדון אם זה ככר הנמצא הוא כבר שלקח העכבר לפנינו מן הקבוע או הוא ככר אחר אבל עכ"פ אף אם הוא ככר אחר הוא מן הציבורים הללו שאין כאן שום ככר אחר רק ציבורים הללו והיה לנו לדון להתיר הככר עצמו באכילה מטעם ס"ס שמא מצה לקח שאף שהחמץ הוא קבוע מ"מ ספק הוא דקבוע כמחצה וא"כ ספק שמא מצה לקח ואת"ל חמץ לקח שמא זה' ככר הנמצא איננו ככר שלקח העכב וא"כ זה ככר הוה כמו סיפא דחניות דבנמצא הלך אחר הרוב והוא מותר אלא דלכאורה אין זה ס"ם שהרי בין ספק הראשון שמא מצה לקח העכבר ובין ספק האחרון שמא זה הככר הוא פירש ומרובא פריש דהיינו מצבורי מצה א"כ הכל ספק אחד שמא מציבורי מצה ולכך בשאר איסורים ודאי שאין זה ס"ס אבל כאן שפיר הוה ס"ס שהספק שמא מצה לקח העכבר וזה ככר הנמצא א"כ הככר מותר וגם החדר ח"צ בדיקה וכשאנו אומרים ואת"ל חמץ לקח שמא זה הככר הנמצא אינו הככר שלקח העכבר ודין ככר זה כככר הנמצא דמרובא פריש א"כ הככר מותר אבל החדר צריך בדיקה והיכא שהספק הראשון מתיר יותר מן האחרון שפיר הוה ס"ס ואעפ"כ קמ"ל דהיינו תשע חניות הטעם דלא אזלינן כאן בתר ס"ס משום שאם אתה מתיר הככר מטעם ס"ס צרין אתה לומר הספק השני שמא אין זה הככר שלקח העכבר וכשאנו רוצים לפטור החדר מבדיקה צריכין אנו לומר ס"ס שמא מצה לקח ואת"ל חמץ שמא זה הככר הנמצא הוא עצמו הככר שלקח העכבר נמצא שלהתיר הככר צריך אתה לומר שאין זה הככר הראשון ו פטור החדר מהבדיקה צריך אתה לומר הפרו שזה הוא עצמו הככר ולכן אין אומרים בזה כלל ס"ס כמו שכתבו התוס' במס' ב"ק דף י"א ע"א בד"ה דקא מטהרת וכו' והככר אסור בין לרבי ובין לרשב"ג דלקמן בשדה שאבד בו קבר ונמצא בו קבר דלרבי דאמר זה קבר שאבד זה קבר הנמצא וסומך על זה לקולא א"כ כודאי חשיב ליה וא"כ הככר נשאר באיסורו שאין כאן רק ספק הראשון שמא מצה שמא חמץ והבית א"צ בדיקה ולרשב"ג דחשיב לי' ס"ס א"כ בין בככר ובין בבית אתה צריך לבא לידי ס"ס להתיר ואי אפשר להתיר שום אחד שהספיקות סותרים זה את זה כנ"ל ולכ"ע הככר אסור אבל בדיקת החדר תליא בפלוגתא דרשב"ג ורבנן ואם תאמר כיון שעל כרחי אני תופס גם פירש רש"י דקאי לענין בדיקת החדר א"כ מה בצע בהרכיבי גם פירוש התוס' דמיירי גם לענין הככר ומה חסר לי בפירוש רש"י לחוד ואומר אני שעל פירוש רש"י לחוד ג"כ קשה דאטו דין קבוע צריך להשמיענו והלא ברייתא מפורשת היא תשע חניות ואם לאפוקי מסברת התוס' דנימא דכאן יש להבית חזקת בדוק וקמ"ל דלא מהני חזקת בדוק קשה דבר זה אינו ענין לקבוע ובשני צבורין א' של חמץ וא' של מצה ואתא עכבר ושקל דצריך בדיקה ג"כ מוכח דלא אזלינן בתר חזקת הבית ואם נימא דרבותא היא דמה שלקח העכבר בפנינו מקרי קבוע ג"כ קשה דזה אינו ענין לחמץ וגם בשאר איסורים שייך חידוש זה ואפילו אם נצרף שני הרבותות דקמ"ל דזה מקרי קבוע וגם קמ"ל דבספ' לא מהני חזקת הבית אכתי קשה דדבר זה דשקל עכבר בפנינו מקרי קבוע אין זה שום רבותא דהרי מפורש בברייתא ההיא בתוספתא דטהרות שפירש בפנינו מקרי קבוע ולא עדיף נטילת העכבר מפירש בפנינו וזה לשון התוספתא הביאה הר"ש במסכת טהרות פרק ה' סוף משנה א' ט' שרצים וצפרדע אחד ברה''ר נגע בא' מהם וא"י באיזו ספיקו טהור [כדין ספק טומאה ברה"ר דצפרדע אחד דקבוע כמחצה דמי] פירש א' מהם לרה"י ספיקו טמא לרה"ר ספיקו טהור ובנמצא הלך אחר הרוב וכו' וכתב הר"ש צריך לדקדק הי נינהו נמצא והי נינהו פירש ויש לפרש דפירש היינו שפירש בפנינו שנולד הספ' במקום הקביעות לפיכך כמחצה ועיין שם הרי שדבר זה שפירש בפנינו דינו כקבוע מפורש בתוספתא ואין צורך להשמיענו בעכבר וצריך לדחו' דעקר כוונתו דשקל עכבר לא גזרינן היכי דשקל אחר שפירש שמא ישקול העכבר מן הקבוע וזה דוח' אבל לפי פירושי על כרחך צ''ל בקבוע ובעכבר משום דאי נקט בשני ציבורים אחד חמץ ואחד מצה אין כאן ס''ס רק שמא חמץ שמא מצה דגם אם הוא ככר אחר והוה פירש מכל מקום אין כאן רוב ודו"ק:

דף יו"ד ע"א תוספות ד"ה הלך באחד מהן וכו' הא דנקט טהרות וכו' שמא יגעו שניהם בתרומה ואז התרומה טמאה ודאית והאוכל במיתה דבריהם תמוהים דטהור שאכל תרומה טמאה אינו במיתה ולא אפילו במלקות רק בעשה ועיין יבמות דף ע"ג ואפילו טמא טומאת הנוף שאכל תרומה שהיא במיתה מ"מ אם אכל תרומה טמאה אינו במיתה שכבר היא מחוללת ועיין סנהדרין דף פ"ג ועיין כל זה בהרמב"ם פ"ז מתרומות ואפילו נרצה להגיה שמא יגעו שניהם בקודש אלא שגם קודש טמא אינו במיתה רק בלאו בעלמא ובגוף הדבר לא ידעתי מי הכריחם לזה והלא כתב הר"ש בריש פ"ה דטהרות דר' יוסי ס"ל דדוקא בטהרות אמרינן ספק טומאה ברה"ר טהור ולא באדם יעויין שם וא"כ הוכרח לומר ועשה טהרות שוב ראיתי שגם הפ"י הרגיש בדברי הר"ש הנ"ל ונלע"ד דאפילו ר' יוסי דסבר דבאדם לא אמרינן ספק טומאה ברה"ר טהור כמבואר בר"ש שם מכל מקום היינו דוקא בעוד שלא עשה טהרות אבל אם כבר עשה טהרות כיון שעל כרחנו אנו מוכרחים לטהר הטהרות דהוה דיעבד גמור צריכין לטהר גם האדם משום דמחזי כחוכא לטמא האדם ולטהר הטהרות שנגע בהם ובזה ניחא לי דלשון טמאין וטהורין על בני האדם קאי דאי על הטהרות טמאות וטהורות הוה ליה למימר אלא ודאי שעל בני האדם שהלכו בשבילין קאי ועלה קאמר רבא ואי תימא ר' יוחנן בזא"ז דברי הכל טהורין והרי ר' יוסי ס"ל דבאדם לא מטהרינן אפילו יחיד שהלך בא' משני שבילין אלא דודאי היכי שלא הרגיש עד שעשה טהרות גם האדם טהור:

שם ד"ה ספק על וכו' תימא לר"י ולעיל דימה אותו וכו' הנה רש"י נשמר מקושיית התוס' ולכן כתב וגבי בתים אפילו רבנן מודו וכו' אבל אינו במשמעות דברי הגמרא וגם פסקי הרמב"ם תמוהים דבשני בתים בדוקין פסק לקולא ובספק על פסק לחומרא והרב המגיד בפ"ב מחמץ הל י"ב הרגיש בזה ונדחק מאד גם מ"ש התוס' לעיל סוף ד"ה היינו שתי קופות דמיירי שהככר היה גדול וכו' לא נזכר רמז מזה בגמרא וגם הרמב"ם לא הזכירו כלל ונראה ע"פי מה שפסק הש"ע סימן תל"ג סעיף ו' אמצעי' של חצר א"צ בדיקה וכו' שהעורבין יאכלוהו וה"מ מספק חמץ אבל ודאי חמץ לא עכ"ל הש"ע ונראה לי דלאו דוקא ודאי חמץ שרואה עתה שהחמץ מונח שלא יניחנו מונח ויסמוך על העורבים אלא אפילו אינו רואה עתה חמץ מונח לפניו רק שראה פעם אחת חמץ מונח בחצר הזה מחויב עתה לבדוק ולחפש אחריו ואינו יכול לפטור עצמו מהבדיקה ולתלות שהעורבים אכלוהו דלא אתי ספק אכילה ומפיק מידי ודאי חמץ שהיה כאן דמקרי אתחזיק איסורא שהרי הוחזק החמץ כאן והעמידנו על חזקתו שעודנו הוא בחצר הזה וגם נלע"ד שאפילו ס"ס לא מהני להני פוסקים דס"ל דס"ס לא מהני נגד חזקת איסור וכמו"ש הש"ך בכללי הס"ס אות כ"ט ולכך שפיר הוצרכו לעיל בב' צבורים וכו' ולפניהם שתי בתים לומר היינו שתי קופות וההיתר הוא רק מחמת שאני אומר אבל אם היה רק בית אחד בדוק ולפניו ב' צבורים אי של חמץ וא' של מצה ואתי עכבר ושקל ולא ידענו אם חמץ או מצה ונכנס לבית הזה היה צריך לבדוק ואפילו בככר קטן ולא היה מהני ס"ס שמא מצה ואת"ל חמץ שמא אכלו כיון שהוחזק חתיכה בפי העכבר ונכנס עם החתיכה לבית הזה העמידנו לחתיכה על חזקתה שעדיין החתיכה בעולם ולא אכלתיה ובזה יצאנו חפשי מסברת התוספות שנדחקו דמיירי בככר גדול ולדידי אפילו בככר קטן הדין כן וליכא למימר נגד חזקת החמץ העמד חזקת הבית ושוב מהני ס"ס דלא שייך חזקת הבית כלל שאם ודאי על העכבר בבית הרי כבר יצא הבית מחזקתו שהרי ככה הוחזק הבית שאין בו מצה מהצבורים הללו כמו שהוחזק שאין בו חמץ מצבורים הללו והרי העכבר הכניס חתיכה להבית מה שלא היה בו קודם לזה ולמה נתלה שהכניס מצה יותר ממה שנתלה שהכניס חמץ וכיון שעל כרחך הכניס דבר בבית שוב אין כאן חזקת בית כלל ותכף נסתר חזקת הבית ושוב לא אמרינן אכלתיה דמוקמינן החתיכה על חזקתו שעדיין הוא בעולם והבית כבר אין לו חזקה משעה שנכנסה עכבר שם ובזה מתורץ קושיית התוס' בד"ה היינו ט' חניות שהקשו דנוקמי בחזקת בדוק ולדידי אין כאן חזקה כיון שודאי הכניס העכבר דבר חדש להבית ויצא מחזקתו הראשונה והמהרש"א כתב ג"כ שגבי ב' בתים וכו לא מקרי חזקת בדוק אבל לא הרגיש שבזה נדחה קושיית התוס' הנ"ל לפי שמהרש"א לא נכנס היטב לטעם הדבר למה לא משרי חזקת בדוק. וכל זה בודאי נכנס עכבר עם דבר בפיו להבית אבל בתחלת הסוגיא שאין חוששין שעא גררה חולדה שם לא חזינא דשקל רק שחוששין שמא שקל שפיר אמרינן שמא לא שקל ואת"ל שקל אכלתיה דליכא שם חזקת איסור כלל ומעתה בשני בתים בדוקין שפיר שאם באו כל א' בפ"ע כיון שכל א' מהבתים יש לו חזקת בדוק כל אחד תולה בחבירו ונשאר בית שלו בחזקת בדוק משא"כ בספק על ספק לא על ודאי ליכא לפרש דמיירי שהספ' הוא אם העכבר על לבית הזה או הלך למקום אחר הפקר דזה ודאי א"צ בדיקה דתולין שהלך למקום אחר דמה בין זה לב' בתים ומה לי אם תולה בבית חבירו או אם תולה ברחוב או בשאר מקומות וגם אין לומר שהספ' הוא אם על להבית או אם נשאר בהחצר דאם אין החצר שלו פשיטא שתולה שנשאר בחצר חבירו וק"ו אם תולה שנכנס בבית חבירו ק"ו שתולה שנשאר בחצר חבירו ואם מיירי בחצר שלו הא ודאי שהחצר צריך בדיקה שהרי כתבתי דבודאי חמץ גם חצר צריך בדיקה אלא וודאי מיירי שבדק החצר ולא מצא שם ונשאר הספק אם העכבר אכלתו או הכניסתו להבית א"כ נגד חזקת הבית מוקמינן חזקת השמן שעודנו קיים וצריך לבדוק ואפילו (בככר קטן שלתלות שאכלתו הוא נגד החזקה אלא שבזה אפשר לדון שאם הככר קטן מהני ס"ס שנגד חזקת חמץ יש חזקת הבית כיון שהספק אם על ואמנם אחר העיון אין כאן ס"ס כלל שהרי הספק הראשון שאתה אומר שמא לא על א"כ צריך אתה לומר שאכלתו שאל"כ היכן הוא הככר כפי מה שביארתי לעיל דמיירי שאין לתלות שהלכה למקום אחר כלל א"כ אין אתה יכול לומר לא על אלא א"כ תאמר שאכלתו ואיך תאמר שוב ואת"ל על שמת אכלתו והרי זה עצמו ספק הראשון שמא אכלתו ומה לי אם אכלתו בחצר או בבית ואין כאן אלא ספק אחד שמא אכלתו ואף שהוא ספק דרבנן מ"מ בדיקת חמץ עקרו על הספק והיכא דאיכא חזקת חמץ מדמה בדיקת חמץ לספק טומאה ברה"י דאפי' ס"ס לא מהני וקאמר שהוא פלוגתא דר"א ורבנן דלר"א דספק ביאה אלים יותר להתיר ספק טומאה ברה"י וכמו שפירש רש"י במס' ע"ג דף ע' ע"א דכ"א מטהר אפי' במליא השדה טומאה דליכא אלא חד ספק ואפ"ה מטהר ר"א בספק ביאה א"כ הה"ד בחמץ אבל לרבנן לא מהני ולעיל בב' בתים בדוקין דאיכא חזקת בדוק וליכא חזקת חמץ דכל א' תולה בחבירו מדמה לספק טומאה ברה"י ובזה כל הך סוגיא וכל פסקי רבינו הגדול הרמב"ם על מקומם יבואו בשלום ע"ב אלמא מכאן ואילך הוא דפליגי הנה ללשון ראשון דלא גרסינן באחד קשה מנ"ל דמכאן ואילך לחוד הוא דפליגי ודלמא בתרתי פליגי ונראה ע"פי מ"ש מהרש"ל דמשנתינו מיירי בביטול דאי לא ביטל ודאי דלא עקרינן בדיקה דאורייתא משום חשש דלמא אתי למיכל עיין במהרש''ל ולפי זה אם מדאורייתא לאו בביטול סני לא היה אפשר לרבי יהודה לאסור הבדיקה משום דלמא אתי למיכל והנה אם נימא דשלש לשונות של השבתה מורים על שלש בדיקות ודאי ליכא דמדאורייתא בביטול סני והני שלש השבתות שיבטל שלשה פעמים דדבר זה אין לו שום טעם שיבטל שלשה פעמים כיון דביטול מטעם הפקר אם הפקיר פעם אחד מה יתרון בהפקר השני והשלישי אלא ודאי דבעי בדיקה ממש וצריך שלש בדיקות שמא אף שלא מבא בפעם אחד ימצא בפעם שני וכן בשלישי וכיון שהוא מן התורה לבדוק איך גזר ר"י דלמא אתי למיכל וליכא למימר לעולם מדאורייתא בביטול סני וביטול ובדיקה שניהם מן התורה שאם ירצה מבטל ואם אינו מבטל חייב לבדוק ואז צריך ג' בדיקות קשה דהא ודאי אם בדק פעם אחת בדיקה שאחריה הוא משום אף שבדק פעם א' שמא עדיין נשאר חששה רחוקה וליכא למיחש לה עכ"פ מן התורה ואף דאמר ר"י לעיל דף וי"ו ע"ב הבודק צריך שיבטל משום סמא ימצא גלוסקא יפה זהו חומרא דרבנן משום חומרא דחמץ אבל מדאורייתא ודאי לא חיישינן וביחוד לדעת הרמב"ם שאין לשום ספק עיקר מן התורה ואין זה דומה לגוף בדיקת חמץ שזה לא מקרי ע"י הספק רק קרוב לודאי כיון שנשתמש כל השנה ואיתחזק איסורא אבל למיחש אחר הבדיקה הראשונה מדאורייתא אין לך שום טעם אלא משום פירורים דכתב הרא"ש לעיל דף ו' דקים לן ודאי שנשארו בבדיקה ומשום פרורי' שפיר יש לומר שצוה רחמנא להרבות ג' בדיקות וקשה הא פירורים ממילא בטלי כמו שאמרו לעיל אלא ודאי דאם איתא דשלש בדיקות דאורייתא מכלל דגם מדאורייתא לא סגי בביטול וא"כ מה בכך דבטלי ממילא ולפי זה שביטול אינו מועיל א"כ איך אסר ר"י אחר זמן איסור הבדיקה משום דלמא אתי למיכל אלא על כרחך מדאסר ר' יהודה ואמר שוב אינו בודק אלמא מכאן ואילך לחוד הוא דפליגי:

שם אלא ר"י נמי אם לא בדק וכו' וקשה א"כ למה הזכיר ר"י אור י"ד וי"ד שחרית הלא בזה לא פליג עם רבנן ולא הוה לי' רק למימר ר"י אומר אם לא בדק עד אחר שעת הביעור שוב אינו בודק וחכ"א בודק בתוך המועד ולאחר המועד ועוד למה אמר ר"י בי"ד שחרית ורבנן אמרו סתם בי"ד ולא הזכירו שחרית. ולכן נלע"ד על פי מ''ש המג"א בסימן תמ''ז ס"ק א' דבע"פ אחר חצות מקרי חמץ קצת בדילי מיני' הואיל והוא שעת הביעור ולענ"ד שזה מועיל רק על שעת הביעור ממש שהמג"א כתבו שם על כל חצות יום משש ולמעלה אני תופס דבריו רק על שעת הביעור ממש וס"ל לר"י דגם כשאסור מדרבנן ג"כ גזרינן דלמא אתי למיכל ובברכות ריש פרק תפלת השחר ס"ל לר"י תמיד של שחר קרב עד ד' שעות הרי דלר"י עד ד' שעות מקרי שחרית ולכן קאמר ר''י בודקין אור י"ד ואם לא בדק אז בודק י"ד שחרית דהיינו עד ארבע שעות דמותר באכילה אבל בשעה חמישית לא יבדוק דכבר אסור מדרבנן וגזרינן דלמא אתי למיכל ואם לא בדק י"ד שחרית יבדוק בשעת הביעור בשעה ששית דוקא דאז בדיל מיני' אבל לא בחמש ורבנן דלא גזרו דלמא אתי למיכל אמרו סתם בארבעה עשר ולא הזכירו שחרית דגם בחמש בודק ועוד דהרי רבנן דמתני' היינו ר"מ ור"מ ס"ל אוכלין כל חמש:

שם מר זוטרא מתני' וכו' הנה כבר כתבתי דאף לפי דמותיב רבי יוסף דלא גריס באחד מ"מ כבר מוכח דלא בעי ר"י שלש בדיקות אם כן קשה מה בעי מר זוטרא ונראה דמשום דקשיא למר זוטרא שאף דסובר ר"י ג' בדיקות דאורייתא אכתי לא מוכח דאין ביטול מועיל ולעולם שהביטול סגי שלא יעבור בבל יראה אלא דאפ"ה צריך בדיקה מן התורה משום דהתורה חי שה ג"כ דלמא אתי למיכל מיני' וכמו שפירשו התוס' בריש מכילתין שטעם הבדיקה הוא משום דלמא אתי למיכל אלא שהתוס' כתבו שזה תקנת חז"ל וכעת אני אומר שאם ר"י סובר שלש בדיקות מן התורה הוא הטעם דלמא אתי למיכל ובזה אף שכבר בדק וכבר ניצל מאיסור ב"י דפירורין ממילא בטלי מ"מ חייב לבדוק אתר פירורין דלא ליתי למיכל מנייהו וכן בדיקה אחר בדיקה עד ג' פעמים ואם כן אכתי אפשר דבתרתי פליגי וסובר ר"י שאחר זמן איסורו לא יבדוק כיון שאין הבדיקה רק משום דלמא אתי למיכל מה יועיל בבדיקה שאדרבה בשעת בדיקה יותר יש חשש דלמא אתי למיכל ולכך גריס מר זוטרא בהדי' באחד משלשה פרקים:. מה דלפי זה לא הועיל מר זוטרא בגרסתו כלום ואדרבה יותר נוח לפרש דר"י ג' בדיקות בעי כמפורש במשנתינו ובברייתא הכי קאמר שאם לא בדק עדיין בשום פעם משלשה פרקים שאז עובר בבל יראה בודאי שהרי איתחזק חמץ בכל השנה ודאי צריך לבדוק גם אחר זמן איסור דמשום ספק דלמא אתי למיכל לא שבקינן שיעבור בודאי על ב"י וכמו שכתב מהרש"ל ולכן קאמר ר"י כל שלא בדק באחד משלשה פרקים הללו דכבר בדק פעם א' או ב"פ וחסר לו רק עוד בדיקה א' מחיוב השלש בדיקות שוב אינו בודק שכבר ניצל מבל יראה דפירורין ממילא בטלי אלא דאכתי מוטל עליו חיוב מחמת דלא ליתי למיכל שוב אינו בודק דגם בשעת בדיקה יש חשש דאתי למיכל וה"ה אם לא בדק בשני פרקים ג"כ הדין כן אלא שכיון שאין שום סברא לטעות בין מה שלא מצא בבדיקה ראשונה והאי ודאי שזה מותר לגמרי מן התורה אחר חצות עד קרוב ללילה וזה לשון הירושלמי בפרקין הלכה ד' ר"מ אומר משש שעות ולמעלה מדבריהן ר"י א לעיל דף ז' ע"ב קאמר תנן התם רמ"א וכו' דכ"ע מיהת חמץ לר"מ אסור מן התורה הגם שביארתי לעיל דהאי דקאמר דכ''ע מיהת חמץ אפילו נימא דעכ"פ אסור באכילה מן התורה באיסור עשה דתשביתו וכמבואר לקמן דף כ"ח ע"ב בתוס' בד"ה ר"ש אומר מכ''מ איך מקשה חסר בדיקה אחת לשתים לא דקדק בזה והעיקר כל שכבר בדק פ''א שוב אין בודק ולא אתי לאפוקי אלא אם לא בדק כל עיקר וגם לא ביטל שזה בודק גם אחר זמן איסורו משום בל יראה ולכן נלע"ד דלא משום זה נד מר זוטרא מגירסא ראשונה דזה ודאי אין סברא למימר שהתורה חששה דלמא אתי למיכל רק מר זוטרא סובר דאכתי איכא למימר דבתרתי פליגי ור"י סובר שלש בדיקו' בעינן ורבן סברי פעם אחת וגם מכאן ואילך פליגי ושעת ביעורו דקאמר אין הכוונה על שעה ששית דוקא אלא שבכל עת שבידו לבערו מקרי שעת ביעורו ולא אתי ר"י לאפוקי אלא ביום טוב ור"י לשיטתו שאין ביעור חמץ אלא שריפה וביו"ט אינו רשאי לבערו וא"כ לענין ב"י אין הבדיקה מועיל שגם אם ימצאנו מה יעשה בו שלא יעבור בבל יראה וכמ"ש המהרש"א בדברי רש''י במשנתינו שפירש עד שתחשך עיין שם אלא שהמהרש"א כתב כן אליבא דרבנן ואני אומר כן אליבא דר"י אבל רבנן לשיטתייהו דביעורו בכל דבר וגם ביו"ט יכול להשליכו לנהר עיין מנ"א סי' תמ"ז ולכך סברי שגם ביום טוב בודק ולעולם דבתרתי פליגי ולכך גריס מר זוטרא אלמא בשוב אינו בודק הוא דפליגי דמשמע דאחר שעת ביעורו אינו בודק כלל בשום פנים וקשה הרי בחוה"מ יכול לבערו ואיך משום ספק דלמא אתי למיכל יעבור בבל יראה שכיון דשלש בדיקות מן התורה אין ביטול מועיל וכמו"ש לעיל ועיקר החילוק שבין מר זוטרא ללישנא קמא דלישנא קמא קאמר סתם אלמא מכאן ואילך פליגי ומר זוטרא קאמר אלמא בשוב אינו בודק פליגי