צל״ח – ציון לנפש חיה – ברכות – קטע 7

בד"ה המתפלל ולא המתין את חבירו וכו' פר"ת שזה בבתי כנסיות שלהם שהיו בשדה וכו' ואין להקשות דגם ברכה מעין שבע שג"כ נתקנה מפני חשש המזיקין בבה"כ שבשדה ואפ"ה נוהג גם בב"כ שלנו משום מנהג אבותינו כמבואר בא"ח סי' רס"ח ואין בזה שום חולק וכן פסוקים שאחר ברכת השכיבנו וברכת יראו עינינו שג"כ מפני המאחר לבוא שלא ישאר יחידי בבה"כ שבשדה נתקנה כמבואר בריש מכילתין בתוס' בד"ה מברך ב' לפני' וכו' ואפ"ה גם אנן אומרים אותה ומה שמסיימו התוס' שם בריש מכילתין אבל בב"כ שלנו א"צ להמתין אלא בלילה הוא רק לענין ההמתנה אבל לענין ברכת יראו עינינו הרי מבואר בתוס' דף ז' ע"ב בד"ה א"כ וכו' שגם אנחנו אומרים ברכה זו והרי מבואר בתוס' בריש מכילתין שאנו מתפללין ערבית מבע"י ונראה דשאני ברכה מעין שבע וכן ברכת יראו עינינו שהיא תקנת חכמים לכך נשאר התקנה אבל להמתין בבה"כ לא תקנו אותו חכמים אלא שממילא החיוב מוטל על האדם מצד גדר המוסר ותיקון המדות וכיון שבבתי כנסיות שלנו בטל החשש אין כאן חיוב:

ומידי עסקי בזה אזכיר מה דקשי' לי בהני תרי דהיינו ברכה מעין ז' וברכת יראו עינינו דתרוייהו שוים בזה שתחלת תקנתם היתה מפני המזיקין בבה"כ שלהן שהיו בשדות ואעפי"כ גם עתה שהב"כ שלנו הן בעיר נשארו בתקנתן ומדוע בברכה מעין ז' בעינן דוקא בתי כנסיות קבועות אבל אם מתפללין באיזה מקום דרך עראי א"א אותה ולכך א"א אותה בבית חתנים ובבית אבלים כמבואר בש"ע א"ח סימן רס"ח ומדוע לא מצינו לשום אחד שיזכיר דבר זה בברכת יראו עינינו שלא לאמרו בבית אבלים וחתנים וק"ו שלא יאמרנו היחיד כשמתפלל בביתו ממש ואולי כיון דברכת י"ע נתקנה מתחלה אף ליחיד ועיין בדרישה סימן רס"ח ואף שבודאי ג"כ דוקא בשדה כשאיחר לבוא בעת תפלת הצבור מ"מ כיון שעכ"פ נתקנה ליחיד לכן גם עתה נוהגת אפי' ליחיד בביתו:

דף ו' ע"א תניא אבא בנימין אומר אלמלא נתנה רשות וכו'. הנה הני מימרות של א"ב דלעיל הם מעניני תפלה והי' להסמיך הך דלקמן שאין תפלתו של אדם נשמעת וכו' להני דלעיל ואח"כ למתני הך דהכא ונראה דהך דהכא שייך לדלעיל דשנים שנכנסו להתפלל וכו' שמיירי בשדות משום מזיקין ולכן הביא הך דהכא שהמזיקין שכיחי טובא וקיימי עלן ככסלא לאוגי' לכן צריך אדם שימור בפרט בשדה:

שם אין תפלתו של אדם נשמעת אלא בבה"כ וכו' יש להסתפק בכוונת אבא בנימין בזה אם המקום גורם ואפי' אין הציבור מתפללי' עתה כגון שנתאחר וכבר השלימו הצבור תפלתם והוא מוכרח להתפלל ביחיד אפ"ה ילך לבה"כ ששם תפלתו בודאי נשמעת וכן דעת הרמב"ם בריש פ"ח מהל' תפלה ועיין בכ"מ ובל"מ שם ועיין בתר"י ובזה אפשר דוקא גם כשיתפלל חוץ לבה"כ יתפלל יחידי אז מוטב להתפלל בבה"כ אבל אם נזדמן לו בי עשרה המתפללים חוץ לבה"כ בציבור ויש לו ברירה להתפלל עמהם בעשרה או ללכת לבה"כ שהוא מקום קבוע תמד לתפלה אבל שם לא ימצא עשרה כי כבר השלימו הציבור תפלתם עדיף להתפלל בעשרה חוץ לבה"כ ובזה מדוקדק לשונו של אבא בנימין דקאמר אין תפלתו של אדם נשמעת וכו' וה"ל למימר סתם אין תפלה נשמעת אלא בבה"כ א"ו דקמ"ל בזה דדוקא תפלתו של אדם יחידי אינה נשמעת וכו' אבל תפלת הצבור בכל מקום נשמעת אבל במס' ע"ז דף ד' ע"ב בתוס' בד"ה כיון דאיכא ציבורא כתבו בזה הלשון אינה נשמעת אלא במקום שהצבור מתפללים כדאמרי' בפ"ק דברכות אין תפלתו של אדם נשמעת אלא עם הצבור יע"ש וא"כ נראה שהם מפרשים דברי אבא בנימין דבה"כ כוונתו הצבור שמתפללים שם בבה"כ וצ"ל דתרתי בעי עם הצבור ודוקא בה"כ דאל"כ למה הזכיר בה"כ ה"ל למימר אין תפלתו של אדם נשמעת אלא בציבור אלא ודאי דבעי ג"כ בה"כ וכן משמע לשון התוס' הנ"ל שהתחילו במקום שהציבור וסיימו עם הציבור ולפי"ז גם תפלת הצבור א"כ אלא בבה"כ קשה למה קאמר אבא בנימין אין תפלתו של אדם נשמעת ה"ל למימר אין תפלה נשמעת אלא בבה"כ ולכן נלע"ד דתפלת הצבור גם לדעת התוס' נשמעת בכל מקום שמתפללין ותפלה של יחיד כשהוא לבדו אפי' בבה"כ אינו בטוח שתהא נשמעת אבל אם היחיד מתפלל בבה"כ בעת שהצבור שם אף שנתאחר וכבר סיימו הצבור תפלתם אלא שהם עדיין עוסקים בשירות ותשבחות כמו אשרי ובא לציון וכדומה והיחיד מתפלל שם תפלתו נשמעת והיינו לשמוע אל הרנה ואל התפלה הואיל והק"בה שומע אל הרנה של הציבור שומע ג"כ תפלה של היחיד וק"ו אם מתפלל בבית הכנסת שחרית בעת שהציבור מתפללים מוסף והמג"א שכ' בסי' צ' ס"ק י"ז דמשמע במס' ע"ז דאם מתפלל מוסף בעת שהציבור מתפללים שחרית לא מקרי בשעה שהציבור מתפללים היינו כשאינו מתפלל עמהם בבה"כ אבל אם התפלל עמהם בבה"כ לא זו שאינה נדחית אלא אפילו נשמעת כנלע"ד:

שם מנין שהק"בה מניח תפילין וכו' ויש לתמוה למה הביא קרא דישעי' ולא הביא קרא מתורת משה וכדלקמן דף ז' ע"א וראיתי את אחורי מלמד שהראהו הק"בה קשר של תפילין ואולי מקרא דוראית לא היינו מפרשי' שקאי על קשר של תפילין ורש"י לקמן פירש בד"ה ותמונת ה' יביט זה מראה אחוריים כך שנוי בספרי וקשר של תפילין מאחוריו הוא ואמרינן לעיל דהק"בה מניח תפילין עכ"ל רש"י שם ולכאורה האריך כאן להביא דברי הספרי ללא צורך ואמנם כוונת רש"י הוא לתרץ קושי' הנ"ל דלמה לא הביא כאן ראי' דהק"בה מניח תפילין מדכתיב וראית את אחורי ולכן פירש"י התם ותמונת ה יביט זה מראה אחורים וזהו עקר כוונת הכתוב במה שאמר וראית את אחורי אמנם כיון שכבר שמענו כאן בסוגי' זו שהק"בה מניח תפילין ממילא ידעינן שכאשר הראהו למשה מראה אחורים הראהו קשר של תפילין ששם הוא מקום הקשר:

ועוד נלע"ד שהרשב"א בחידושיו הביא בשם רבינו האי גאון פי' הגדה זו שהק"בה מניח תפילין שלפי פשוטן של דברים הם רחוקים מהשכל ופי' רבינו האי שהראה הק"בה למשה קשר של תפילין והנחת תפילין כדרך שלמדו מעשה משכן שנא' ככל אשר אני מראה אותך וגו' ככל אשר אתה מראה בהר וגו' הנה הסיב רבינו האי הדברים מפשוטן לפרש אותם שבמעמד משה רבינו שם למדו הק"בה בה אופן הנחת התפילין ואופן מעשה הקשר כדי שידע ללמד את בני ישראל איך יעשו ועל אותו רגע אמרו שהק"בה מניח תפילין הנה ראה הגאון לקרב הדברים אל השכל וכן ראוי לעשות בכל כיוצא בזה ואמנם רבינו הרשב"א השיב עליו תשובה נצחת דאם הפירוש כן אין שום הבנה למה ששאלו הני תפילין דמרי עלמא מה כתיב בהו. ואני אומר שגם גוף המאמר אין מקום לפרש כרבינו האי שהרי יליף ממה דכתיב בזרוע עוזו ועוזו על הק"בה כביכול קאי שהם עוזו ומ"ש שהתפילין הם עוז לישראל היינו שמסתמא הני תפילין דמ"ע הם דוגמת דידן לדידן הכי נמי דידי' לדידי' וכדרך הפרשיות שבהן שבהני דידן כתיב שבחו של הק"בה ובדידי' שבחא דידן וא"כ כשם שכביכול דידי' הם עוזו ה"כ דידן הם עוז לנו ולכן שאל מנין שהם עוז לישראל. ומעתה לא נפלאת ולא רחוקה היא ממנו לידע מה שלא הביא כאן ראי' מקרא דוראית את אחורי שילפי' משם שהראהו קשר ש"ת שעל ראי' זו ודאי היינו יכולים לפרש כרבינו האי שהראוהו למשה כדי שידע ללמדינו אופן עשיית הקשר ומקומו האמתי בראש ובאמת כוונת בעל המאמר לומר שכביכול באמת מניח תפילין ולכן הוכרח להביא מקרא דישעי':

ולקרב דבר זה קצת לפשוטו הגם שבודאי יש בהגדה זו סוד נשגב ונעלם מאד ואין לנו עסק בנסתרות ואעפ"כ לקרב הדבר קצת אל השכל מהו ענין הני תפילין דמ"ע ואומר אני שמה שאמרו כאן שהתפילין הם עוז לישראל גם על תפילין דמרי עלמא רמזו ור"א הגדול דיבר ורמז עליהם ושורש הפעולה של הני תפילין לדעתי הוא לפי שכשם שעומדים עלינו בעולם השפל שונאים הרבה שהם עומדים עלינו לכלותינו כן גם למעלה יש משמאילים לחובה המקטרגים על ישראל וכשהק"בה מתעטר בתפילין שבהם משתבח בישראל כמבואר בסוגיא זו במה שכתב בהני תפילין ותפילין נקראים פאר ומתקיים ישראל אשר בך אתפאר וכשרואים המקטריגים גודל חשיבות ישראל ואהבת הק"בה להם אין להם פה להשטין ומתערבבים ואני אומר ק"ו אם השופר בא לערבב השטן כמפורש במס' ר"ה דף ט"ז ע"ב ופיר"שי שם כשרואה שישראל מחבבין המצות הוא מתערבב יע"ש וא"כ פשיטא ופשיטא כשרואה שהק"בה מחבב אותנו ומשתבח בנו שהוא מתערבב ולכן התפילין הם זרוע עוזו וגבורתו לכבוש כעסו והם בשמאל כי המשמאילים הם המקטרגים וכשאנו מוסיפים כח למעלה גם השמאל נעשה ימין וזה שהתה יד כהה נעשית ימין עוז וכ"ז ע"י התפילין שרואים שמתעטר בעמו ישראל וזה פירש הפסוק תנו עוז לאלקים על ישראל גאותו כי ע"י זה שעל ישראל גאותו עוזו בשחקים ולכן אמר אח"כ כורא אלקים ממקדשיך אל ישראל הוא נותן עוז ותעצומות לעם שגם למטה. הם לנו עוז וכל עמי הארץ מתיראים וזהו כוונת ר"א הגדול וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך כביכול שמו המשובח והמפואר נקרא עלינו אלקי ישראל ע"יז ויראו ממך ורומז גם למעלה כל שרי או"ה למעלה שרואים תפילין דמ"ע ושם ה' נקרא עלינו וכל הפרשיות שבהם הוא שבחינו הם מתיראים מלקטרג נמצא כי הני תפילין דידן והני תפילין דמ"ע לדבר אחד מתכוונים שיהי' עמי הארץ למטה ושריהם למעלה מתיראים מפנינו וה' יאיר עינינו בתורתו:

שם מה כתיב בהו. א"ל ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ הנה יש לתמוה דהך קרא כתיב בשמואל ב' ז' ודוד המלך אמרו ושם כתיב ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ וגם כתיב הך קרא בד"ה א' י"ז ושם כתיב ומי כעמך ישראל גוי ארד בארץ והנה שביק כאן קרא דשמואל והביא קרא דד"ה המאוחר וכאשר עיינתי בזה אמרתי שיותר ויותר גדלה התמי' שהרי האי קרא בחד מהבתים היא ובשאר בתי כתיב פסוקי תורה כמבואר כאן בסוגיא וא"כ למה זה כאשר שאל מה כתיב בהו שביק כל הני פסוקי דאורייתא דמשה והביא הך קרא ומי כעמך ישראל שאמרו דוד והנלע"ד כי רצה להביא קרא דמהאי גופי' שמענו שהק"בה משתבח בישראל והנה בשמואל כתיב ומי כעמך וגו' אשר הלכו אלקים לפדות לו לעם ולשום לו שם וגו' והרי מצינו כאן בהך קרא שהק"בה עשה לעצמו שם במה שפדה ישראל ונמצא שהק"בה משתבח בישראל ואמנם יש מקום לדחות דמאן ימר דהאי לשום לו על הק"בה חוזר דלמא הך לו על עם ישראל חוזר לשום שם לעם ישראל אבל בד"ה כתיב ומי כעמך ישראל וגו' אשר הלך אלקים לפדות לו עם לשום לך שם וגו' הרי מפורש באר היטב שהק"בה שם לו לעצמו כביכול שם במה שפדה ישראל לו לעם והוא משתבח בשבחייהו דישראל ולכן הביא דוקא קרא דדברי הימים ומה שהקשה אח"כ ומי משתבח קב"ה וכו' ולפי מ"ש הרי מגופי' דהך קרא הוא נשמע ואמנם קרא זה לאו קב"ה אמרו אלא דוד המלך אמרו ודוד גופי' מנ"ל דבר זה שהק"בה משתבח בשבחייהו דישראל והרי שבח גדול כזה לישראל אם איתא שהיא כן בודאי הי' משה רמזו באורייתא ולכן שאל ומי משתבח וכו' דלמה לא מצינו זה בתורת משה והשיב אין דכתיב בתורת משה את ה' האמרת וגומר:

ע"ב אם לדבר מצוה הלך וכו' ולכאורה דבר זה אינו מרומז בקרא. ונלע"ד דהאי אשר דכתיב אשר הלך וגו' הוא לשון אם דמצינו אשר משמש במקום אם דכתיב אשר נשיא יחטא ותרגום אונקלוס אם רבא ייחוב וכן כאן קרא אמר אם הלך חשכים דהיינו לדבר הרשות אז אין נוגה לו וממילא מפורש הדיוק שאם לא הלך לדבר הרשות רק לדבר מצוה נוגה לו:

שם הי חסיד הי עניו. יל"ד מה ענוה שייך בזה שקובע מקום לתפלתו ואם יש בו טרחה שצריך לילך למקום ההוא שייך לקרותו צדיק או חסיד אבל ענוה לכאורה לא שייך בזה. ונראה דעקר טעמא של קביעת המקום לפי שהמקום ההוא כיון שהתפלל שם קנה המקום קדושה ושוב כשמתפלל פעם שנית קדושת המקום מסייע לו שתקובל תפלתו והנה מצינו בתענית דף ך"א ע"ב שאמרו לא מקומו של אדם מכבד אותו אלא הוא מכבד את מקומו וא"כ המתגאה אומר שהוא א"צ שמקומו יכבד אותו דהיינו שהמקום יסייע לו להשרות עליו קדושה שיוכל לכוין בתפלתו וכמו כן שתוכל תפלתו לעלות למעלה מרוב קדושה שבמקום אלא אדרבה הוא מכבד מקומו ובכל מקום שהוא יתפלל יתקדש המקום ממנו ולא שהוא יתקדש ממקומו וזה גאוה אבל זה שקובע מקום הוא מורה שצריך סיועת קדושת המקום שיגרום לו שלא יבלבל תפלתו במחשבת חוץ ומסייע לו שתוכל תפלתו לעלות למעלה זה מורה שהוא עניו:

ומה שאמרו אלקי אברהם בעזרו. נלע"ד ע"פי דברינו לעיל פירושו דלקמן דף י' ע"ב אמרו כל התולה בזכות עצמו תולין לו בזכות אחרים וכל התולה בזכות אחרים תולין לו בזכות עצמו ואברהם אבינו ודאי כל מה שעשה לו הק"בה בזכות עצמו עשה לו דמה זכות אחרים שייך באברהם אבינו זכות אבות לא שייך אצלו וזה שקובע מקום לתפלתו היינו שתולה בזכות קדושת המקום ואינו תולה בזכות עצמו והקיבה תולה לו בזכות עצמו והרי הוא בזה כמו אברהם אבינו ולכן אמרו שאלקי אברהם בעזרו:

שם אבל למיעל מצוה למרהט. יש לדקדק הרי בצד האיסור למיפק קאמר פסיעה גסה וא"כ ה"ל לאביי ג"כ לומר אבל למיעל מצוה לפסוע פ"ג וחשבתי בדעתי דלרוץ הוא יותר מפסיעה גסה וקמ"ל בכל צד רבותא דלמיפק ל"מ דלרוץ אסור אלא אפילו פ"ג גם כן אסור ולמיעל נקיט רבותא דאפי' לרוץ הוא מצוה. ואמנם חזינא להמהרש"א בח"א בפרק ואלו קשרים שכתב טעם שלא דרשו גבי מעשות דרכיך שלא יהא הילוכך של שבת וכו' דדרכי שמים מותרים כמו שדרשו גבי ממוצא חפציך שחפצי שמים מותרים משום דאף דאיסורא ליכא סכנה מיהא איכא וכו' ע"ש. ולכאורה דבריו סותרים סוגיא דכאן דלדבר מצוה ירוץ אפי' בשבת והרי"ף בע"י כתב כאן דאף דפ"ג נוטלת אחד מחמש מאות ממאור עיניו אבל לדבר מצוה שומר מצוה לא ידע דבר רע ולדברי הרי"ף צ"ל דזה לא מקרי שכיחא היזיקא ואמנם לדברי מהרש"א קשה כנ"ל וצ"ל ע"כ לדברי מהרש"א דלרוץ אינו חמור כל כך כמו פ"ג ואף דפ"ג אסור אף לדבר מצוה משום סכנה מ"מ ריצה מותרת. ולפי"ז קשיין דברי אביי דקאמר לא אמרו אלא למיפק אבל למיעל מצוה למרהט והרי פ"ג דאיירי במיפק גם למיעל לא הותרה וסכנתא איכא. וצריך לומר לענין שמורה על חפזון שמראה שנחפז לזה הריצה מורה יותר על חפזון אבל לענין סכנה פ"ג גריעא יותר וקשה לעינים וכאן לכל צד קאמר רבותא דלענין למיפק ל"מ ריצה שאסורה שזה ודאי מורה שנחפז לברוח מבה"כ אלא אפי' לפסוע פ"ג ג"כ אסור מלבד הסכנה שבדבר יש בו ג"כ איסור מצד שמורה עכ"פ קצת חפזון לצאת מבה"כ וק"ו שלרוץ אסור וקאמר אביי דלמיעל מצוה למרהט אבל פ"ג אסור מצד סכנה אבל לא מצד בה"כ. ואכתי יש לדקדק כיון דעכ"פ לרוץ לית בי' משום סכנה ואף עפ"כ בשבת לדבר הרשות אסור מצד איסור שבת כדמוכח כאן דקאמר ר"ז דקא מחליין שבתא ולדבר מצוה מותר וא"כ הדק"ל שם בפרק ואלו קשרים למה לא קאמר ג"כ גבי מעשות דרכיך דרכיך אסורים ודרכי שמים מותרים והיינו לרוץ. ונראה משום דרצה להשמיענו שגם פ"ג אע"פי שאינו מורה כ"כ על חפזון שנימא מדנחפז כל כך ש"מ שהולך לעסק משא ומתן אפ"ה אסורה בשבת גם מצד איסור שבת מלבד הסכנה שיש בו ולכן לא רצה לומר דדרכי שמים מותרים דזה גם בדרכי שמים עכ"פ אינו מותר דסכנתא איכא ואף דמשכחת לה שיהי' מותר לשמים ואסור לדבר הרשות דהיינו לרוץ מ"מ הך שמעתא התם דדריש להני קראי לא איירי לרוץ ואיירי בפ"ג. ואולי בזה יש ליישב מה דמוקי התם כדבעי מיני' רבי מר' ישמעאל וכו' ולא מוקי לה לענין לרוץ בשבת ואין כאן מקומו. ואם יזכני ה' לסדר חידושיי למס' שבת אולי נבאר בזה יותר:

שם לעולם ירוץ וכו' אפי' בשבת ויל"ד בהא דקאמר אביי לעיל גבי למיעל מצוה למרהט למה לא אמר שאפילו בשבת. ונלע"ד דאביי לעיל מיירי אפילו אין זמנו בהול שיכול לבוא לבה"כנ אפילו לא ירוץ יגיע שם קודם שיתחילו להתפלל אפ"ה מצוה לרוץ להראות חשקו למצוה זו ואז דוקא בחול מותר אבל בשבת אינו מותר כי אם כשמוכרח לרוץ מחמת שיעבור הזמן והני דקא רהטא לפירקא בשבת מיירי שזמנו בהול שאם לא ירוצו לא יבואו בתחלת הדרוש:

שם שנאמר אחרי ה' ילכו כארי' ישאג. הא דהוצרך להביא הך קרא ולא סגי' לי' בקרא דלעיל ונדעה ונרדפה היינו משום דרצה להתיר אפילו בשבת וכמו הבורח מחמת שאגת הארי' שודאי מותר לרוץ בשבת ועיין במהרש"א בח"א:

שם אמר ר"ה כל המתפלל וכו'. הנה הא דלעיל היוצא מבה"כ אמר ר' חלבו אר"ה וכן כל הנך דבתר הכי לעולם יהא זהיר וכו' וכל הני דלקמן כולהו ג"כ אמר ר"ח אר"ה ולכן גרסי' בכולהו ואמר בוי"ו העיטוף אבל הך דהכא ר"ה בעצמו אמרה ולא ר"ח משמי' ולכן גרסי' כאן אמר. ולפי זה קשיא למה הפסיק באמצע מילי דר"ח. ונראה משום דהך לעיל בענין בה"כ איירי ואביי אמר עלה לא אמרן וכו' וכן הך דכאן בענין בה"כ איירי וג"כ אמר אביי עלה ל"א לכן סמכינהו יחד. ואפשר שזהו כוונת רש"י בד"ה אחורי וכו' והא דר"ה מוקי לה אביי וכו' דלכאורה לא חידש רש"י בזה כלום שהרי מפורש תכף בגמרא הך דאביי ולפמ"ש כוונת רש"י דלהכי סמכו מסדרי הש"ס הנך להדדי:

עוד נלע"ד כוונת רש"י בזה והוא ע"פי הגרסא שהי' להתוס' ברש"י כמבואר בדבריהם בד"ה אחורי וכו' לרש"י הכותל שבו קבוע הארון ולשם פונים הציבור בתפלתן ואחורי הכותל ההוא נקרא אחורי בה"כנ ובדלא מהדר אפי' לב"כ אף ע"פי שאז הוא עומד ופניו כלפי ירושלים כמו הציבור אעפ"כ נקרא רשע ובמהדר אפי' לב"כ אף שפניו הם להיפך מפני הצבור מ"מ כיון שפונה לב"כ שפיר דמי. ואומר אני הוכחה לפירוש זה וסתירה לפירוש התוס' דהא קשה בהך קרא שמביא רב הונא ראי' כתיב סביב רשעים יתהלכון א"כ משמע בכל סביבות בה"כ מי שעומד שם ואינו נכנס לבה"כ נקרא רשע וא"כ למה זה נקט ר"ה בלשונו אחורי בה"כ ג"כ ה"ל לר"ה למימר סתם כל המתפלל סביב בה"כ נקרא רשע ואמנם לפירושו של רש"י הנ"ל לרבותא קאמר דבאמת הא דקראו רשע הוא מטעם שכיון שבידו לחזור פניו לבה"כ והוא אינו עושה כן הוא מבזה את בה"כ וא"כ ר"ה לא מבעיא קאמר ל"מ בשאר צדדים שאם יהדר אפי' לב"כ אפי' עומד בצפון או דרום אעפ"כ לא יהי' פניו היפך מפני הציבור ואעפ"כ אינו מחזיר פניו לב"כ פשיטא שהוא רשע וק"ו אם עומד באותו צד שהפתח בו שאז אם מהדר לב"כ הוא ג"כ פונה יחד ממש עם הצבור ואעפ"כ לא מהדר ודאי שהוא רשע אלא אפילו עומד אחורי בה"כ שאז אם יהדר אפי' לב"כ יהי' פונה היפך ממש ממה שפונים הצבור והוה אמינא שבזה לא יהי' מחויב לאהדורי אפי' לב"כ קמ"ל ר"ה אחורי בה"כ ג"כ הוא רשע. וזהו כוונת רש"י שהי' קשה לו הרי בקרא כתיב סביב ולמה פירש ור"ה אחורי בה"כ וקאמר רש"י דהך דר"ה היינו בדלא מהדר אפי' ולכך נקט אחורי לרבותא אבל לפירוש ר"י קשה כנ"ל. ודע דהך אוקימתא דאביי נרמז בדברי ר"ה עצמו דקאמר המתפלל אחורי בה"כ ולא קאמר העומד אחורי בה"כ ומתפלל א"ו שהיינו דוקא שהוא מתפלל אחורי בהכ"נ שפניו פונים לאחורי בית הכנסת: