צל״ח – ציון לנפש חיה – פסחים – קטע 8

ועפ"י דברי הרמב"ם הנ"ל דלכך מברך על ביעור ולא לבער משום שכבר נעשית קודם שיבדוק אומר אני שזה שייך בבודק ליל י"ד או ביום י"ד קודם שעה ששית אבל מי שלא בדק ולא ביטל עד שעה ששית ושוב אין בידו לבטל וצריך דוקא בדיקה וביעור יברך לבער דלבער להבא משמע וכן מי שנתחמץ לו חמץ בפסח שג"כ אי אפשר לבטל יברך לבער וכמו אבי הבן שמברך למול לדעת הרמב"ם שם ובזה הי' מקום אתי לומר דרב פפי משמי' דרבא ורב פפא משמיה דרבא מד אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי מר מיירי בבודק אור לי"ד ומר מיירי בבודק אחר זמן איסורו ואמנם ראיתי ברמב"ם פרק ג' מחמץ הל' ו' כתב כשבודק החמץ בליל י"ד או ביום י"ד או בתוך הרגל מבר' קודם שיתחיל לבדוק בא"י אמ"ה אקב"ו על ביעור חמץ הרי שאפילו בודק תוך הפסח מברך על ביעור חמץ וצריך לומר שלא רצו לחלק בנוסח הברכה ולפי זה קשה למה בברכת המילה חילקו בנוסח הברכה בין אבי הבן המל ובין אחר המל וצריך לומר דבתרי גברא שפיר חילקו ולכן חלקו בין אבי הבן לאחר אבל בחד גברא לא רצו לחלק

שם ע''ב לאור הנר מנה"מ: לכאורה יפלא כיון דאור לארבעה עשר בודקין ואור אורתא היא אם כן פשיטא דצריך לבדו' לאור הנר דאטו בחושך ואישון לילה יבדו' ואמנם כיון דהא גופה דצריך לבדו' בלילה ולא סגי מצפרא דארבעה עשר שיש בו זריזות והקדמה לדבר מצוה אמרו לעיל דף ד' ע"א מטעם שאור הנר יפה לבדיקה ולכן מקשה היא גופא מנ"ל דבעינן לאור הנר לא יבדו' לאור הנר ויבדו' מצפרא אלא דאכתי קשה הא צריך בלא"ה לבדו' בלילה מטעם שבני אדם מצוים בבתיהם ולכן נלענ"ד דהני תרתי טעמי בשעה שב"א מצוים ואור הנר חדא מלתא הוא דאי משום בני אדם מצוים גם בשחר בקומו ממטתו קודם יציאתו למלאכתו ג"כ כל א' מצוי בביתו וגם כתבתי לעיל שהפירוש בשעה שבני אדם מצוי' בבתי' וצריכין להכין נר לצרכיו בביתו לכן אור הנר מצוי לו והוא צריך נר לבדיקה וא"כ שפיר הקשה היא גופא מנה"מ ועוד נראה שמה שמקשה מנה"מ הוא למה דוקא אור הנר ולא סגי אבוקה אור או הלבנה:

שם רש"י ד''ה זכר לדבר וכו' וראי' גמורה ליכא דדברי תורה מדברי קבלה נינהו: מכאן משמע דסובר רש"י דבדיקת חמץ דאורייתא דאל"כ קשה למה לי' למיהב טעמא דדברי תורה מדברי קבלה נינהו ותיפוק ליה כיון שעיקר הבדיקה מדרבנן איך שייך ג"ש אלא ודאי שעקר הבדיקה מדאורייתא ואין לומר דבאמת כך כוונת רש"י דדברי תורה מדברי קבלה נינהו ולכך אין לנו ראיה מן התורה על הבדיקה כלל דהוי מצד דברי תורה דלא ילפינן מדברי קבלה בזה אכתי איכא ג"ש עכ"פ על גוף הבדיקה דילפינן מציאה מחיפוש שהוא עדיין דברי תורה מדברי תורה וילפינן שמציאה זו דחמץ ע"י חיפוש היא וחיפוש היינו בדיקה אלא ודאי שהאמת כן דלרש"י עיקר הבדיקה מדברי תורה היא ובג"ש דמציאה מחיפושו ילפינן לה אלא שבמה הנר זהו אסכמכתא בעלמא דברי תורה מדברי קבלה ואף שרש"י בעצמו פירש בכמה מקומות דמדאורייתא בביטול סגי וגם בגמרא אמרו לעיל דף ד' ע"ב הימנוהו רבנן בדרבנן נראה כך הוא הוצעת הענין התורה צותה שאותו חמץ שלא השבית צריך חיפוש אבל אם ביטלו זה הוא השבתה לרש"י שפירו' דתשביתו היינו ביטול זה א"צ חיפוש אבל אם לא ביטלו והגיע זמן איסורו ששוב אינו ברשותו לבטלו צריך חיפוש מן התורה דף ח' ע"א והאמר רבא אכסדרה לאורה נבדק מכאן משמע דאף לכתחלה רשאי לבדוק ביום דאל"כ מאי מקשה מרב' דמיירי יהיה רשאי לכתחלה והלא עכ"פ צריך לבדוק בלילה משום בני אדם מצוים בבתיה' אך יש לומר דחכמים לא רצו לתקן הבדיקה מצפרא די"ד משום שאין מצויין וחשו פן יבטל מהבדיקה אבל אם רוצה להקדים ולבדוק בי"ג ביום למה לא יוכל להקדים ואין בזה חשש ביטול מצוה ולכן צריך הטעם שאור הנר יפה אבל אכסדרה יכול להקדי' לכתחלה על יום י"ג ואמנם מדברי רש"י בד"ה לאורה להמתין עד הלילה משמע מד בליל י"ד ורשאי להמתין בזה ודאי ק' איך יהי רשאי לכתחלה להמתין עד מחר והלא יש לחוש שיבטל לגמרי ע"י שלא יהיה מצוי בביתו ונלע"ד לפי מ"ש לעיל דבשחרית ג"כ מצוי בביתו אתי שפיר וגם לפי מ"ש שבני אדם מצוים הוא שמתוך כך יש להם נר מוכן ג"כ אתי שפיר ולהני פוסקים דס"ל דגם אכסדרה דוקא דיעבד הוא שכבר המתין עד ארבעה עשר ביום נשאר קשה מה מקשה הגמרא ואמנם נראה דרש"י ס"ל דבני אדם מצוים בבתיהם הוא טעם בפני עצמו וסבירא ליה דגם בצפרא שוב אינו מצוי בביתו וא"כ שפיר מקשה הגמ' דעל כרחך ברייתא מיירי שכבר המתין עד יום י"ד ואפ"ה קתני שאין בודקין לאור החמה דאי משום שלא להמתין לכתחלה לא היה צריך למיהב טעם שאור הנר יפה לבדיקה דתיפוק ליה משום בני אד מצוים בבתיהם ולא היה לברייתא למכלל אור החמה עם אור הלבנה יחד: שם כ''מ וכו' לאתויי מאי לאתויי וכו' חורי הבית וכו' לכאורה קשה כיון ק שהני חורים אין מכניסין בהם חמץ מפני גבהם או מפני שהם נמוכים ביותר א"כ היינו ממש מקום שאין מכניסין בו חמץ ולמה צריך לרבינהו מכל ונראה דמקום שאין מכניסין בו חמץ היינו שאין מכניסין חמץ בכל החדר הזה ולכן לא חיישינן שמא אירע שהכניס בו חמץ ושכח אבל חדר שמשתמשים בו חמץ כל השנה אלא שיש בחדר ההוא חורים הגבוהים או נמוכים והוה אמינא כיון שרגיל כל השנה בחדר ההוא בחמץ אולי אירע שעמד על מקום גבוה ונשתמש גם בחור ההוא או שחה למטה לחור הנמוך ושכח קמ"ל כ"מ שגם בזה לא חיישינן:

שם ואוצרות יין א"צ בדיקה והתניא אוצרות יין וכו' הא דלא הקשה ממשנתינו שתי שורות במרתף משום דמשנתינו קתני בהדיא במה אמרו וכו' מקום שמכניסין בו חמץ אבל מברייתא הקשה משום דעקר כוונתו להקשות א"ה שמן נמי והא דלא הקשה על הך ברייתא בפני עצמה מ"ש אוצרות יין מאוצרות שמן נראה דהיה סבור דאוצרות יין רגיל להסתפק ממנו ולכך השוו מדותיהם ותקנו לבדוק בכל אוצרות יין אפילו אינו מסתפק מהם ואוצרות שמן אינו רגיל להסתפק מהם ולכך לא תקנו בהם בדיקה מן הסתם אבל אם אירע שמסתפ' מאוצר שמן באמת אותו אוצר צריך בדיקה אבל השתא דרמי אהדדי אוצרות יין אאוצרות יין וצריך לחלק ביין עצמו בין מקום שמסתפק ממנו ובין מקום שאין מסתפק וא"כ הך ברייתא דיין צריך בדיקה מיירי במסתפק שפיר הקשה א"ה אוצרות שמן נמי שם והאר"א שלוחי מצוה אינן ניזוקין הא דלא הקשה תיכף כן משום דאיכא למימר דמפני הסכנה היינו שודאי לא ישתמש שוב בזה החור מפני הסכנה וא"כ ליכא למיחש דאתי למיכל מיניה לכך א"צ דטעם הבדיקה לדעת התוס' הוא משום דלמא אתי למיכל מיניה כמבואר בריש מכילתן ומתחילה שהקשה כי אישתמיש וכו' כוונתו כיון דלא נשתמש שם מעולם לא שייך בדיקה כלל ואמנם עכשיו דמוקי שהכלב יכול לחפש א"כ אף שהוא שוב לא ישתמש שם איכא למיחש שהכלב יחפש אחריו ויוציאנו מן החור ושוב אתי למיכל מיניה וא"כ על כרחך הפטור מבדיקה הוא מפני הסכנה שבשעת בדיקה ומקשה שפיר והא שלוחי מצוה וכו':

שם ע"ב כי אשתמיש היכי אישתמיש בילדותי שאלני אחד ודלמא מיירי שמתחלה היה דר בו ישראל ואח"כ נכנס בו א"י וכבר השתמש בעוד שהיה ישראל שם ואמרתי דא"כ היה לו לחלק באם יוצא הישראל שכינו תוך ל' יום מביתו היה לזה לבדוק קודם שיכנוס בו הא"י דומיא דעושה ביתו אוצר והיה לו לחלק בין נכנס הא"י שם תוך שלשים יום סמוך לפסח ולא עוד אלא אפילו נכנס הת"י קודם שלשים יום היה כאן זקוק לבדוק דזה דומה לדעתו לחזור דמסיק לעיל ד' ו' ע"א דאפילו קודם שלשים יום זקוק לבער שם כדר' אמי דאמר ר"א וכו' ושאין לו קרקע אינו עולה לרגל שאלני כבוד הגאון מוהר"ר ישעי' ברלין מברעסלא למה לא הביא הרמב"ם הך מילתא דר"א כיון שאין חולק עליו וזה אשר השבתי לו מ"ש שאין חולק על ר"א אני תמה עליו שהרי במקומו מצינו חולק עליו דהרי רב דאמר בחזירה לא ידענא אם כן לא דריש והלכת לאוהליך וכו' ולפי זה בהליכה דאמר ניתי עלי ועל צוארי מנא ליה הא על כרחך צ"ל מלא יחמוד איש את ארצך ואיצטרך הך קרא לגופיה ולא אייתר למדרש מיניה כדרב אמי ולית לי' לרב הא דר"א ולא עוד אלא שגוף דינו של ר"אמי תליא ברבוותא דהרי בהקהל כתיב הקהל וגו' וגרך וגו' ולמ"ד קנין פירות לאו כקנין הגוף וכן פסק הרמב"ם לא היה משכחת גר שיהיה לו קרקע ואפ"ה חייב בהקהל הרי דבהקהל גם מי שאין לו קרקע חייב ואם נימא דרשה דר' אמי א"כ מי שאין לו קרקע פטור מראי' וחייב בהקהל ובמס' קדושין דף ל"ז אמר דאיצטריך זכורך להוציא הנשים לפטרם מראיה אף שבלא"ה היא מ"ע שהז"ג דלא נילף ראיה ראיה מהקהל וממ"נ אם גז"ש זו אינה מופנת ומשיבין עליה א"כ ל"ל זכורך והא בלא"ה ליכא למילף לחייב נשים בראיה הואיל וחייבים בהקהל והרי יש להשיב מה להקהל שכן נוהג אף במי שאין לו קרקע ואם ג"ש מופנית היא ונתקבלה מסיני א"כ קשה השתא דכתיב בראיה זכורך להוציא הנשים הך ג"ש מה דרשינן מיניה כיון שהיא מופנית צריך למדרש מיניה על כרחך דאתי לחייב גרים אף שאין להם קרקע בראיה כשם שחייבים בהקהל ולאפוקי מדר' אמי ועל כרחך לא משכחת לקיים דברי ר' אמי אלא למ"ד קנין פירות כקנין הגוף דמי ושפיר היה משכחת גר שיש לו קרקע וא"כ איבא למימר דגם בהקהל מי שאין לו קרקע פטור דילפינן ראיה ראיה מראיה וכיון שהרמב"ם פסק קנין פירות לאו כקנין הגוף לכך השמיט הא דר' אמי

ובני הרב החריף ושנון מוהר"ר שמואל סג"ל השיב דהוה משכחת גר שיש לו קרקע קנין הגוף שנשא אשה ישראלית שהיה לה קרקע ומתה וירשה הגר ואני השבתי לו תינח אם ירושת הבעל דאורייתא אבל אם ירושת הבעל דרבנן וכן פסק הרמב"ם נסתר סברא זו ולא משכחת להאי דר"א אליבא דהלכתא ובזה יש לומר פרפרת אחת דרב לשיטתו דס"ל במס' כתובות ריש פרק הכותב דף פ"ד ע"א דירושת הבעל הוא מדרבנן ולכך ע"כ ארצך לא אתי לכדר' אמי רק לשלוחי מצוה בהליכתן וממילא מוכח דלא דרשינן והלכת לאהליך לחזירה מכח הקושי' וכי מאחר דאפילו בחזירה ל''ל קרא בהליכה ולכך קאמר בחזירה לא ידענא ור' אמ' או דס"ל קין פירות כקנין הגוף או דס"ל ירושת הבעל דאורייתא והרמב"ם דחה שני אלו מהלכה דרמב"ם פסק קנין פירות לאו כקנין הגוף ופסק ירושת הבעל דרבנן לכך דחה גם דברי ר' אמי מהלכה ואחר היישוב חזרתי בי דאכתי הוה משכחת גר שיהיה לו קרקע שלקח אשה שהיה לה קרקע וילדה לו בן ומתה האשה וירשה בנה ושוב מת הבן וירשו אביו הגר אבל עכ"פ רב דאמר בחזירה לא ידענ' ע"כ לא ס"ל הא דרב אמי ושפיר השמיטו הרמב"ם: שם אמר רב יהודה ב' שורות שאמר וכו' ור' יוחנן אמר וכו' הנה יפלא מאד אטו הני אמוראי טעמא דב"ש אתו לאשמעינן דפליגי בדבר ב"ש מה שאין בו נפקותא לב"ה ועיין בסוכה דף ט' ע"א בתוס' בד"ה ואם עשאה ויראה שיש נ"מ בפלוגתייהו גם לב"ה דלרב יהודא ב' שורות החיצונות שהם העליונות דאמרי ב"ה היינו כרב עליונה ושלמטה ממנה דליכא למימר כשמואל עליונה ושלפנים ממנה דהרי חיצונות קאמר וליכא למימר למעוטי גווייתה דגווייתה דלמה הוצרך ב"ה למעוטינהו ומהי תיתי לחייבינהו והרי אפילו לב"ש לא בדיק גווייתה דגווייתה אבל לרבי יוחנן דאמר כמין גם שפירש נוכל לומר כשמואל למעוטי גווייתה דגווייתה דלב"ש צריך בדיקה והוצרך ב"ה למעוטינהו ומעתה ר' יוחנן וודאי סבר כשמואל דאל"כ למה הלכת' פירש דברי ב"ש ולפי זה יפה פסקו הפוסקים כשמואל אף דבאמת מה דמסיק הש"ס והלכתא כוותיה דשמואל אינו מן התלמוד וכדמוכח בהרא"ש מ"מ שפיר פסקו כשמואל והרמב"ם דפסק כרב משום דהדרינן לכללא דהלכתא כוותיה דרב באיסורי עיין ברא"ש לדידי ליתא כיון דרבי יוחנן פסק כשמואל והלכה כרבי יוחנן לגבי דרב:

דף ט' ע"א משנה אין חוששין וכו' דא"כ מחצר לחצר וכו' יש לדקדק לאביי א לקמן דמוקי משנתינו בי"ג דשכיחא ריפתא אבל בי"ד חיישינן קשה א"כ מחצר לחצר נמי ומה הועילה הבדיקה בליל י"ד ושמא בי"ד גיררה חולדה מחצר אחרת לכאן ונראה דלא קאמר אביי דבי"ד משיירי אלא אם לוקחת מבית בדוק שאז רואה החולדה דלא שכיח כאן ריפתא ומשיירה אבל אם לוקחת מבית שאינו בדוק אז אין חילוק בין י"ד לי"ג כיון שהבית הזה אינו בדוק עדיין שכיח ביה רפתא ולא משיירה ומעתה ליכא למיחש לגרירת חולדה אפילו בי"ד שמהיכן תיגרר אם מבית שאינו בדוק הרי הוא לחולדה כמו י"ג ובמבית בדוק ליכא למיחש שהרי כל אח' אחר הבדיקה מניח מה שמשייר בצנעא במקום שלא תוכל עכבר למשקל והתוס' לקמן עמוד ב' בד"ה ולא חיישינן והמרש"א בריש הסוגיא דרך אחרת להם בזה והוא קצת דחוק ובדברי הגמרא א יתבאר יותר שם טעמא דלא חזינא דשקל וכו' עיין מהרש"א שהקשה בלא דיוקא דהא חזינא היה לו להקשות אגופא דמשנתינו דתני הטעם משום אין לדבר סוף ותיפוק ליה דבלא"ה אמרינן אכלתיה וכתב המהרש"א דבאמת מבית לבית ומחצר וכו' וכ"ש מעיר לעיר לא חיישינן אפילו חזינן דשקל ואהא קאי הטעם דאין לדבר סוף וכתב שלמד דברים הללו מדברי התוספת לקמן בד"ה ולא חיישינן ע"ש ודבריו תמוהים בעיני שזה פשוט שאין שום חילוק דין בין ממקום למקום ובין מעיר לעיר שהרי משנתינו אמרה שאין חוששין ממקום למקום ומבית לבית אף שלזה יש סוף שיכול להעמיד כל בני ביתו לבדוק כל החדרים וכל מקומות כאחד משום שאם באת לחוש לגרירה צריך אתה לחוש גם מעיר וכו' ושם בודאי אי אפשר לחוש שהרי אין לדבר סוף ולכך לא חששו חכמים לדבר זה כלל אפילו יש לדבר סוף וזה הפירוש הפשוט במשנה ואי ס"ד כדברי מהרש"א שיש חילוק בין מעיר לעיר לממקום למקום בחזינא דשקיל משום דכאן יש לדבר סוף וכאן אין לדבר סוף א"כ גם בלא חזינא איך קאמר התנא טעם שאין חוששין משום דא"כ מעיר וכו' ואין לדבר סוף ודלמא היכי שאין לדבר סוף אין חוששין והיכי שיש סוף חוששין אפי' לא חזינן אלא ודאי שהתנא כללא כייל ואין לחלק כלל בין יש סוף לאין סוף וכיון שאי אפשר לחוש מעיר לעיר לכך אין חוששין אפילו ממקום למקום וכונת התוס' לקמן אין כוונתן לחלק לדינא אליבא דאמת בין מעיר וכו' ממקום למקום רק כוונתן על דברי המקשה שהקשה ומי אמרינן אין חוששין ועל משנתינו הקשה וכתבו התוספת שגם המקשה אין כוונתו לומר שניחוש מעיר לעיר דזה אי אפשר אבל כוונתו שמשנתינו למדה אפשר משאי אפשר ובא לסתור דלא נילף אפשר משאי אפשר וממקום למקום ניחוש וכל זה קושיית המקשן אבל לדינא כפי המבואר במשנה דידן אי אפשר לומר שום חילוק בין ער למקום והיכא דחזינא דשקיל לעולם חיישינן אבל גם בזה לא כיון המהרש"א שפיר דלא מקרי חזינן דשקל אלא נכנס בפנינו לחדר וחדר הזה מקרי חזינן דשקל ומה לנו אם בא העכבר מחצר או מעיר או ממדינה רחוקה כיון שבא לפנינו לכאן וכן פי' רש''י בריש שמעתין אבל אם לא בא העכבר לחדר לפנינו אף דחזינא דשקל במקום אחר יש ספק ספיקא ואם כן נשאר קושיית מהרש"א לרבה למה לי משום אין לדבר סוף תיפוק ליה דהוה כמו מדורת הכותים:

וגוף קושיית מהרש"א נלע"ד לתרץ משום דגם במשנה דאהלות ג"כ איכא למימר הטעם משום אין לדבר סוף שלפי דעת המקשה שאין שום חילוק באהלות בין חזינא ללא חזינא א"כ תמיד ניחוש בכל מדורות אפילו של ישראל שמא חולדה וברדלס גררו נפל ממדורות הכותיים לשל ישראל ואין לדבר סוף ולכך לא חשו כלל לפי שסמכינן שאכלתו ומשום אין לדבר סוף סמכינן אאכילה וא"כ גם באהלות הטעם כמו במשנתינו שאין לדבר סוף לכך הקשה מדיוקא דחזינא דשקל דבמשנתינו מועיל הטעם אין לדבר סוף רק שלא ניחוש לגרירה ושם באהלות מועיל לומר אכלתיה אפי' חזינן דשקל: שם בגמרא אמר רבא האי מאי וכו' וקשה לרבא שאין חילוק בין לחם לבשר וא"כ עכ"פ כבר שמענו ממשנה דאהלות דהיכי דלא חזינן דשקל לא חיישינן וא"כ משנתינו מיותר לגמרי דתנינא חדא זימנא עכ"פ דספק מוציא מידי ספק ואולי לזה כיון רש"י בד"ה האי מאי וכו' אי נמי אורחא דמשייר וכו' וכוונתו שאין זה פשיטא לרבא דאורחא דמשיירא בבשרא אלא שבא לומר שגם אי אורחא דמשיירא אין כאן רומיא וסתירה אבל עכ"פ לא יכול התנא לסמוך על משנה דאהלות לחוד כי יש לטעות ששם הטעם משום לא משיירא דוודאי לא משיירא ולהיפך ודאי אין להקשות דלמה לי משנה דאהלות נילף ממשנתינו דספ' אכילה מוציא מידי ספק גרירא משום דאיכא למימר דוודאי אין חוששין לגרירה ולא משום ספק אכילה ועוד דכאן הוה דיעבד להצריך בדיקה ועוד שאין לדבר סוף אבל שם למה יכנס הכהן לכתחילה למדור הכותיים קושיית מתני לסתור קושיית התוס' דמשנתינו אצטרך לדיוקא דבקחזינא דשקל ועוד שיש לדבר סוף לבדוק המדור אבל משנתינו מיותר דנילף ממשנה חוששין אפי' בככר קטן וזה לא שמענו מסיפא דמה שמשייר יניחנו בצנעא דאהלות ואין לתרץ עפ"י מ"ש מהרש"א בתוס' בד"ה בכל מקום דטומאת דשם הטעם דשמא תטול בפנינו ככר גדול ואפשר מדסתם ותני מה שמשייר מדורת הכותיים הוא דרבנן וא"כ אין למילף בדיקת חמץ שהוא דאורייתא משמע אפילו שייר ככר קטן יניחנו בצנעה: דא"כ נסתר קושיית הגמרא לגמרי וכמו שהקשה המהרש"א באמת ואם נאמר ע"ב תשע ציבורין וכו' רש"י ד"ה תשע ציבורין פסקי הלכות הן והנה מה דמשנתינו באמת לא איצטריך לגופה רק לדיוקא דחזינא דשקל חיישינן קשה רצונו של רש"י בזה ומי לא ידע שפסקי הלכות הן ואמנם כבר ביארנו זה מסיפא שמעינן דמה שמשייר יניחנו בצנעא שלא יצטרך בדיקה אחריו לעיל דף ז' ע"א בסוגיא דמעות שנמצאו כו' שטעם רש"י בשמעתין שמיאן והיינו משום שמא יטול עכבר בפנינו או שמא יחסר לחמו כדמסקינן בסוף מלפרש כפירוש ר"י בתוס' בד"ה היינו תשע וכו' שקאי על הככר עצמו אם שמעתין לרבא ולרב מרי לכל חד כדאית ליה ואם כן משנתינו לא איצטריך מותר באכילה משום דרש"י סובר דחמץ מקרי דשיל"מ ולא אמרי' ביה כל דפריש כלל [אם לא שנחלק בין עכבר לחולדה כדברי בעל המאור ושם החשש שמא מרובה פריש אלא דאכתי דלמא הפירוש כפי' ר"י וסוגיין אתי' כרבי יהודה תטול העכבר בפנינו ועכבר ודאי משיירא ומשנתינו קמ"ל שגם בחולדה. דחמץ גם אחר זמנו בלאו ולא הוה דבר שיל"מ ולכן פירש רש"י דהלכות פסוקות דלפעמים לא משיירא מ"מ אם חזינן דשקל צריך בדיקה ואף דרבא אמר בסוף הן ולא יפסוק הש"ס הלכה פסוקה כר"י דקיימ"ל לאחר זמנו כר"ש: שמעתין שמא תטול חולדה בפנינו היינו אחר שכבר שנינו במשנתינו דגם ועפ"י מ"ש דדעת רש"י דחמץ מקרי דבר שיל"מ נעל"ד לתרץ מה בחולדה דוקא בלא חזינא דשקל אבל אם חזינא דשקל חיישינן אם כן גם שם שהוקשה להרא"ש על שפסק בשלהי ע"ג דף ע"ד שפרוסת החשש אף בחולדה אבל אי לאו משנתינו באמת לא הוה מוקמינן משנה דלקמן חמץ שנתערב חד בתרי משליך אחד מהם לנהר והשאר נותן לכלבו ותמה משום חולדה רק משום עכבר] ונראה משום דבריש מכילתין במשנה אור עליו הרא"ש למה לא יהיה תערובת חמץ ביבש מותר אף באכילה ולפירוש לארבעה עשר בודקין וכו' נחלקו רש"י ותוספת דלרש"י הבדיקה היא שלא רש"י שאסור באכילה אם כן ה"ה בהנאה ואני אומר שטעמו של רש"י דלא יעבור בבל יראה ולהתוס' הבדיקה משום דלמא אתי למיכל מיניה והנה זה בטיל משום דבר שיל"מ וכבר ביארתי בחידושי במס' ביצה גבי יום טוב דנולד פשוט שגם להתוספת הבדיקה משום בל יראה היכא דלא ביטל כמפורש בו אסור במשהו משום דשיל"מ וכתבתי דהא דלא בטיל היינו לענין איסור בדבריהם כאן בשמעתין בד"ה כדי שתהא בהמתו עיין שם אלא כוונתן. אכילה אבל לענין איסור טלטול לא שייך דשיל"מ דהא הטעם דדבר שיל"מ בריש מכילתן שהיה להם לחכמי המשנה לתקן הביטול ולא יתקנו בדיקה כלל. לא בטיל הוא משום עד שיאכלנו היום ע"י ביטול הרי יכול לאוכלו לאחר זמן ותירצו משום חשש דאתי למיכל הוצרכו לתקן בדיקה ואז באמת היכי דלא. בהיתר והיינו אכילה שממ"נ שמה שיאכל היום לא יאכל למחר א"כ אכילה זו ביטל היא דאורייתא והנה זה יתכן בחמץ שלו אבל לגרירת חולדה מחצר. שיאכל היום באיסור יוכל לאכול למחר בהיתר אבל טלטול יכול לטלטלו היום אחרת או מעיר אחרת א"כ זה חמץ שאינו שלו ואין כאן איסור בל יראה וגם למחר והטלטול שיטלטל היום הוא בפ"ע ולמחר בפ"ע וכן אני אומר לענין וביתו אינו זוכה לו דאסורא לא ניחא ליה דלקני ואף שאור לי"ד אכתי קודם. הנאה כיון שבכלל הנאה ישנו גם הנאה שאינו של כילוי כגון להריח בו וכדומה זמן איסור מ"מ כיון שבדק כבר ביתו גלי דעתיה דלא ניחא ליה בחמץ ועיין שיכול להירח היום וגם למחר ולא שייך לאסור משום דבר שיש לו מתירין וכיון ברמב"ם פרק י"א מהלכות ברכות הלכה ט"ו ואמנם חשש דלמא אתי למיכל שלא יכלנו לאסור הנאה של ריח וכיוצא אין בידינו לאסור הנאה של כילוי יש וזהו חששא דרבנן בודאי וא"כ במשנתינו כייל דרבנן ודאורייתא דממקום כגון נתינה לכלב שלא לחלק בין הנאה להנאה אף שמצינו גבי טבל שאסור למקום והוא חמצו הוא איסור תורה ומחבר ומעיר הוא חשש דרבנן ובשניהם. הנאה של כילוי ומותר הנאה שאינו של כילוי כמבואר במס' שבת דף כ"ו ע"א דייקינן הא דחזינא דשקל חיישינן וזה לא שמענו ממשנה דלקמן דמה שמשייר בתוס' בד"ה אין מדליקין התם דין תורה הוא כך אבל בדשיל"מ שחכמים יניחנו בצנעא ששם הוא החשש בחמץ שלו וכמו שכתב הר"ן שחמץ זה שגררה. אמרו שאינו בטיל לא חילקו בין הנאה להנאה וכיון שבכלל הנאה יש גם הנאה החולדה לא היה בכלל הביטול שהרי שייר אותו למאכלו ולכך היכא דחזינא דשקל. דלא שייך יש לו מתירין לא גזרו על שום הנאה רק על אכילה ושפיר פסק רש"י חיישינן לאיסור בל יראה שהוא מן התורה ומשנתינו קמ"ל דיוקא דאפי' מחצר. דמשליך לכלבו ובאכילה אסור משום דשיל"מ והפר"ח בסי' תל"ט כתב שגם ומעיר אחרת היכי דחזינן דשקל והובא לכאן שהוא רק חששא דרבנן דלמא אתי. לקולא אמרינן קבוע כמחצה דהיינו ט' צבורין חמץ ואחד מצה ואתא עכבר למיכל אפ"ה לא סמכינן על ספק שמא אכלתו וצריך בדיקה ואין להקשות. ושקל ונכנס לבית בדוק וביטל שאז הוא ספיקא דרבנן אמרינן שקבוע כמחצה א"כ מוכח דגם באיסור דרבנן אין ספק מוציא מידי ודאי א"כ נשאר קושיית ומחשב ספק דרבנן לקולא ולפי זה יש לדקדק דה"ל לסוגיא דשמעתין לאחוז התוספת בד"ה כדי שתהא בהמתו אוכלת וכו' ונלע"ד לחלק דכאן אף שחששא. בדרך זה שהוא רבותא יותר דאפילו לקולא אמרינן קבוע כמחצה ואולי משום דלמא אתי למיכל הוא רק חששא דרבנן מ"מ החשש שחששו הוא לאסור תורה סיפא דקמ"ל בפירוש אמרינן מרובה פירש ולא גזרינן שמא ימח מן הקבוע שיאכל חמץ בפסח אבל התם שאסרו אכילת קבע הוא רק דרבנן לגמרי ועוד דגם בקבוע עצמו קמ"ל רבותא דלא מוקמינן הבית בחזקת בדוק ולקמן שהקשה ומי אמרינן אין חוששין שמא גיררה חולדה כוונתו על ממקום כקוש' התוספת למקום שהיכא דלא חזינן דשקל אפי' ממקום למקום שהוא של תורה לא חיישינן תוס' ד"ה ספק גררוהו וא"ת האי בור היכי קאי וכו' וי"ל דגרירת חולדה והקשה ממשנה דלקמן שיניחנו בצינעא ומשל תורה לשל תורה הקשה: הוה ספק הרגיל וכו והנה יש לדקדק אכתי המקשה מנ"ל להקשות ועפ"י מ"ש מתורץ קושיית מהרש"א בתוס' בד"ה כל מקום וכו' שהקשה ודלמא הבור הוה קאי ברה"ר ולכך טהרוהו מספק ונראה דגם בלי ספק גררוהו כיון שמדורת הכותיים הוא רק מדרבנן איך הקשה על בדיקת חמץ ואפילו לא היו מצוים שם חולדה וברדלס יש כאן ספק שמא לא האהיל נגד שהוא מן התורה ולפי מה שכתבתי ניחא דמדורת הכותיים אף שהוא מדרבנן הנפל שהרי הנפל לא מילא כל חלל הבור ועוד שהרי הציץ ולא ראוהו וא"כ היינו החששא עצמה שמא יש כאן נפל הוא חששא דרבנן אבל מכל מקום לשל למה קתני שטהרוהו מפני שחולדה וכו' וה"י בלא"ה ג"כ הוא טהור מצד הספק תורה חששו שאם יש כאן נפל הוא מטמא מן התורה והרי הוא ממש כמו חמץ שמא לא האהיל על הנפל וספק טומאה ברה"ר טהור אלא ודאי דברה"י איירי מעיר לעיר ועל מעיר לעיר הקשה ממדורת הכותיים ומהרש"א לשיטתו דמעיר. ואפי' הכי טהרוהו ואין לומר שמטעם ס"ס טהרוהו שמא גררוהו ואת"ל לא לעיר אפי' חזינא דשקל לא חיישינן וכבר דחיתי דבריו וממילא גם קושייתו גררוהו שמא לא האהיל על הטומאה שכיון שהמקשה היה סבור שודאי הטילה כאן נדחית ובזה מתורץ קושיית הפני יושע שהקשה למה הוצרך להקשות נפל לבור וכבר אפשר לנו להסתפק שמא האהיל עליו ויכול אתה להתחיל בספק אמשנתינו מדיוקא טעמא דלא חזינא וכו' היה לו להקשות אמשנה דלקמן ומה. זה ושוב לא היה ס"ס המתהפך שאם אתה מתחיל שמא האהיל שמא לא האהיל שמשייר יניחנו וכו' שעכ"פ החשש שמא תטול בפנינו וא"כ מפורש דהיכא. שוב אי אתה יכול לומר ואת"ל האהיל שמא גררוהו שאם אתה אומר שהאהיל דחזינא חיישינן והיה לו להקשות ממדורת הכותיים. ולפי מ"ש ניחא דממשנה. איך גררוהו והא דקאמר ואתי ספק גררוהו ומפיק מידי ודאי ולא קאמר וקאתי דלקמן ליכא קושיא ששם הוא איסור תורה ממש שהחמץ הוא שלו ועובר בבל. ספק האהיל ומוציא מידי ודאי יש לומר דספק האהיל היה ברור לו שאינו מפיק יראה ומדורת הכותיים הוא רק מדרבנן אבל ממשנתינו הקשה על מעיר לעיר. מידי ודאי שהרי ספק טומאם ברה"י הוא רק ספק גררוהו או אכלוהו היה סובר ודוק ועוד נלע"ד דקושי' המהרש"א הנ"ל בלא"ה לא קשיא דהא דמדורת. שהוא ספק הרגיל ומוציא אפילו מידי ודאי וכמ"ש התוס' לעיל עמוד א' בסוף הכותיים הוא רק מדרבנן הוא אליבא דאמת דאיירי רק ספק הוה שם נפל אבל. ד"ה ואת"ל ומשני ליה התרצן כמין נפל וכאן אין להקשות דלא הוה ס"ס המקשה שהקשה הא חזינא דשקל וכו' א"כ היה סבור דמדורת הכותיים איירי המתהפך שאם אתה מתחיל שמא גררוהו שוב אי אתה יכול לומר ואת"ל לא בודאי חזינא שם נפל ובכי האי ודאי שהיא דאורייתא ובמסקנא הוא דמסיק גררוהו שמא רוח הפילה שאם אתה אומר שלא גררוהו שוב כבר הודית שהוא נפל אימר הוא וזה פשוט. י''ל דכאן אי אתה יכול להתחיל כלל בספק גרירה שאי אתה יכול לדון על תוס' ד"ה אין חוששין וא"ת והא מרישא שמעינן וכו' והקשה חתני והיניק הגרירה עד שתדע תחלה אם היה כאן נפל כלל וא"כ מתחלה אתה צריך לדון אם וחכים מוהר"ר יוסף נר"ו שהוא עתה הגאון המובהק רב ור"מ היה נפל או רוח וכמבואר כל זה בש"ך בכללי הס"ס יעויין שם דק"ק פוזנא דלמא מתניתין דהכא איצטריך לדיוקא טעמא דלא חזינא וכו' הא שם בד"ה היינו תשע חניות וכו' ועוד קשה דגבי ט' חנויות ליכא חזקת היתר חזינא דשקל חיישינן ו א אמרינן אכלתי' והשבתי לו דהא מסיפא שמעינן לה מהו אבל הכא אוקמא אחזקת בדוק לקמן בדף י' בתוספת ד"ה ספק שמשייר וכו' לפי אוקימתא דרבא שמא תבא עכבר ותטול בפנינו וא"כ שפיר. שם אבאר דלדעתי לא שייך בזה חזקת בדוק כלל ואמנם כעת אדבר בדעת הקשו התוס' דמשנתינו מיותר לגמרי וכמ"ש לעיל והנה הקשה אחד מהתלמידים התוספת ולפי הנראה מדברי התוס' כאן מועיל חזקת בדוק אפי' לא ביטל וקשה על קושיית הגמרא טעמא דלא חזינא וכו' ואמאי נימא אכלתיה דלמא היכי מ"ש גבי שני צבורים וכו' ולפניהם שני בתים מסיק בגמ' שלא אמרינן שאני דחזינא דשקל בעי בדיקה בככר גדול ונראה לענ"ד דודאי הדבר פשוט אומר כי אם בביטל ולדברי התוס' הללו קשה אפילו לא ביטל נוקמי הבית הבדוק דספק ביאה עדיף מספק אכלתיה ואם איתא דבככר קטן אפי' חזינא דשקל לא. על חזקת בדוק והמרש"א לקמן דף יו"ד בד"ה ספק על הרגיש בזה ולדעתי בעי בדיקה דאמרי' אכלתיה א"כ אדתני במשנתינו אין חוששין שמא גיררה דבריו תמוהים דהרי גם כאן בתשע צבורים וכו' ג"כ אין הספק על הבית אלא חולדה וכו' דהיינו ספק ביאה יותר מזה הוה ליה למתני רבותא היכי דחזינא על מה שנכנס לבית והנלע"ד בדעת התוספת לחלק בין הך דהכא דשקל דתולין שאכלתו ונדע בק"ו דהיכי דלא חזינא דשקל לא חיישינן כלל אפי' ובין הך דשני בתים ואומר אני דבשני בתים על כרחך צריכין אנו להוציא בככר גדול אלא ודאי מדלא אשכח רבותא להיתר רק היכא דלא חזינא דשקל מהחזקה ונקדים מ"ש התוס' בריש מסכת נדה בסוף ד"ה והלל שהקשו התוס' מכלל דבחזינא ליכא היתר אפילו בככר קטן. ובזה מתורץ קושיית מהרש"א איך ילפינן מסוטה לטהר ספק טומאה ברה"ר אפ שהקשה למה ליה להמקשה להקשות מדיוקא והיה לו להקשות מגופא דמתניתין סוטה יש לה חזקת טהרה ותירצו דהיכא דקינה לה ונסתרה איתרע חזקתה דלמה לי טעמא ואין לדבר סוף תיפוק ליה דאכלתיה ולפי מ"ש הוצרך לטעמא והקשו א"כ איך ילפינן לטמא ברה''י אף לסתור החזקה והרי סוטה איתרע דאין לדבר סוף דא"כ ניחוש שמא נידה ה ככר גדול ומעתה לפי מה שכתבתי חזקתה ותירצו דאף שאין לסוטה חזקת טהרה ודאי שהרי איתרע חזקתה מ''מ מוכח ממשנתינו דבחזינא דשקל צריך בדיקה אפי בככר קטן ולפי זה אצטמיד. יש לה חזקה שאינה טמאה ודאי והכתוה עשאה ודאי טמאה ולפי זה בשני בתוס' אחר אחד בדוק ואחד אינו בדוק אף שהוא אינו בדוק מ"מ אין כאן ודאי חמץ רק ספק ובעי בדיקה וכשאתה אומר שהעכבר הכניס לתוכו חמץ שהרי כל סוגיא זו מיירי בכבר גדול כמ"ש התוס' א"כ אתה אומר שיש בו בודאי חמץ והרי עד עתה היה לו חזקה שאינו בחזקת ודאי שיש בו חמץ וא"כ בכל מקום שתאמר שנכנסה העכבר עם החמץ אתה מוציא הבית מחזקתו ומה לי אם אני אומר שיני מסתפק לאיזה בית נכנס ואינני מחליט כלל על בית מיוחד ואני מוציא בית הבדוק מידי ודאי בדוק ומביאו לספק ומה לי אם אני מחליט שנכנס לבית שאינו בדוק ואני מוציאו מידי ספק ומביאו לידי ודאי שיש בו חמץ וזה דומה לסוטה ממש וכיון שע"כ אנו צריכין לסתור חזקה לכך נשארו שני הבתים בספק ולכך א"א להקל רק מטעם שאני אומר והיכי דביטל: