צל״ח – ציון לנפש חיה – פסחים – קטע 7

ז' ע"א ולבתר אסורא וכו והתניא ואין לומר דהך ברייתא ריה"ג היא ושפיר הוא ברשותו לבטלו גם בתר איסורא משא"כ לרבנן ואולי לריה"ג כיון שהוא ברשותו ממש לא היה מועיל ביטול בלב ועמ"ש לעיל דף ו' ע"ב ברש"י בד"ה הבודק ועוד נ"ל דאי ריה"ג מה חילוק בין שבת ויו"ט לחוה"מ הרי גם בשבת ויום טוב יכול או ליתנו במתנה אי לאו משום דיושב בבה"מ וכן בחוה"מ הוא כן בשלמא לרבנן נקט שבת ויום טוב משום דבחול צריך לבערו אלא דנ"ל דלפי ההוה אמינא שאפילו בתר איסורא מהני ביטול א"כ אפילו בחול א"צ לבטל מלימודו כיון שכבר התחיל ללמוד ותדע שכן הוא דאל"כ האיך קאמר דיקא נמי דקתני היה יושב בבה"מ וכו' ויש לדקדק דלמא הא דנקט יושב בבה"מ הוא להורות דאפי' יישב בבה"מ אפ"ה דוקא שבת ויום טוב סגי בביטול הא בחול בריך לבטל מבה"מ ולילך לבערו ועיין מג"א סימן תמ"ד ס"ק י"ג דאפי' הולך אצל רבו ללמוד מקרי דבר הרשות לגבי מצות ביעו' אלא ע"כ דשאני התם שאין כאן עדיין לימוד אלא הולך ללמוד מקרי ההליכה דבר הרשות וכמ"ש המג"א שם הטעם שיכול ללמוד בביתו אבל ביושב כבר דבה"מ ולומד הא ודאי שא"צ לבטל מלימודו אפילו אם יכול לבער וא"כ ליכא למימר כנ"ל ולכן נראה דנקט שבת ויום טוב להורות דאפילו שבת ויו"ט אפ"ה דוקא ביושב בבה"מ הא אם יושב פנוי מבערו אפי בשבת ויו"ט שמפררו וזורה לרוח או מטיל לים וקמ"ל שמות' לטלטלו כדי לבערו או בשביל דלא ליתא למיכל מיניה ולמסקנא נקט שבת ויו"ט להורות דמיירי שלא החמיצה דאי החמיצה מאי אריא יושב בבה"מ הא אפילו בביתו אין בידו לעשות שום דבר רק לבטל אלא דלפי זה קשה מנ"ל הך דיוקא ודלמא לעולם בחמץ גמור והיא גופא קמ"ל דאפילו בשבת ויו"ט בעינן יושב בבה"מ ולהורות שמותר לבערו כנ"ל ולכן נראה דנקט שבת משום יו"ט ויו"ט נקט להורו' דמיירי אחר אסורו ולחדש שגם אחר אסורו מצי מבטל אבל לריה"ג אין זה רבותא ולמימר דרצה להורות דהלכה כריה"ג לא היה לו להורות זה בדיני ביעור וביטול:

שם דיקא נמי וכו' ואין להקשות מנ"ל באמת הך דיוקא ודלמא נקט יושב בבה"מ להורות דאפילו בשבת ויו"ט בעינן יושב בבה"מ וכמו שכתבתי לעיל לכן נראה שאין שום הוה אמינא להתיר טלטול החמץ בשבת וי"ט היכי שבידו לבטל וע"כ לא אמר דף ה' ע"ב שמע מיניה אין ביעור חמץ אלא שריפה שמשמע דאי השבתתו בכל דבר מותר לבערו ביום טוב אלא לפי האמת דביום טוב לא ברשותיה קאי לבטלו ועוד דהתם אקרא קאי ופשיטא שבקרא לא שייך איסור טלטול ומוקצה וגם בדף ו' ע"א ברש"י בד"ה כופה עליו דמשמע שאם לא ביטלו אתמול רשאי לטלטלו ביום טוב לבערו היינו לפי מסקנא דהכא שביו"ט אינו יכול לבטל אבל לפי ההוה אמינא שיכול לבטל ודאי שאפי' לטלטלו אסור ואי משום דלא ליתי למיכל מיניה יכפה עליו כלי שם דיקא נמי וכו' ואין להקשות והרי שבת מיירי ע"כ קודם שש ובערב פסח דאל''כ גם בלא החמיצה מה יכול בשבת לעשות יותר מהביטול ואם כן מנא ליה למידק כן דלמא משום שפת נקט יושב בבה"מ ונראה דבשלמא אי משום י"ט נקט יושב בבה"מ היא גופא קמשמע לן דדוקא היכי דאי לאו שהיה יושב בבה"מ לא היה נחוץ לבטלו שהיה יכול לאפותה שעדיין לא החמיצה הוא דמהני ביטול אבל אם בלא ישביתו בבה"מ לא היה לעשות פעולה אחרת כגון שכבר החמיצה גם לבטל אינו יכול שאינו ברשותו וקמ''ל בזה דבתר אסורו אינו ברשותו לבטלו אבל אי משום שבת נקט יושב בבה''מ משום דמיירי קודם זמן איסורו ואי לאו שהוא בבית המדרש היה יכול לאכלו או ליתנו לא''י לא קמ''ל בזה מידי שם אלמא אמרינן קמאי קמאי אזיל והני אחרינא וכו' קצת קשה דעד כאן לא שמענו מהך משנה אלא דלחומרא אזלינן בתר בתרא ולכך בשעת הרגל מעשר ולא אזלי' בתר רובא דשתא אבל מנ"ל דסמכינן על בתר בתרא לקולא ולהתיר כי לא רבתה מצה ודלמא חיישינן לחומרא שמ' חמץ תוא ולכך בעי' רבתה מצה ונראה דמוכח מהך משנה דשקלי' הנ"ל דגם לקולא אזלינן בתר בתרא דהרי פסיק ותני בשעת הרגל מעשר דמשמע דמחזיקין להמעות בודאי למעשר והרי יש בזה צד לקולא דהרי ק"ל דהמקדש אשה במעשר שני אינה מקודשת והיא מותרת לעלמא דמעשר שני ממון גבוה הוא וסמכינן על בתר בתרא להתיר א"א לעלמא ובזה הבנתי הרמב"ם בפ"ו מהלכות מעשר שני הל' י"ב שכ' מצא פירות בין פירות מעשר לפירות תרומה יפלו לקרוב מחצה על מחצה כחומרי שתיהן אסורים לזרים וכו' כתרומה ואסורים לאונן וכו' כמעשר וכן המעות הנמצאות בין חולין למעשר עכ"ל הנה מלשונו שכתב וכן המעות משמע שגם בזה שייך חומרי שניהן ולכאורה מה חומר יש בחולין נגד מעשר שני ולפי מה שכתבתי ניחא דנ"מ הם קידש בו אשה

ודע דאף דמן הסברא נכון הדבר כי היכי דמעשר שני עצמו אם קידש בו אשה אינה מקודשת כמבואר בשלהי פרק האיש מקדש ועיין ברמב"ם פ"ה מאישות הל' ד' הכי נמי במעות מעשר דמאי שנא והרי קדושת המעשר חלה על המעות אם כן גם המעות ממון גבוה הוא לכל דבר ועם כל זה לא מצאתי עדיין הדבר מפורש ואדרבא משמע קצת להיפך בדברי הרמב"ם שהרי בפ"ג ממעשר שני הל' י"ז כתב מ"ש ממון גבוה הוא כו' ואין מקדשין בו האשה ואיך מוכרין אותו ואין ממשכנין אותו כו' ובהל' כ' כתב וכן מעות מעשר שני אין שוקלין ואין מוכרין ואין מחליפין וכו' פסיק ותני כל הני דחשיב במעשר עצמו חוץ ממה שכתב במעשר שאין מקדשין בו האשה לא חשיב גבי מעות הגם שגם מה שחשיב גבי מעשר אין ממשכנין אותו ג"כ לא שנאו גבי מעות היינו משום דמעות לא שייך ניתנו בתורת משכון ולכן קאמר גבי מעות ואין פורעין מהן את המלוה מה דלא חשיב במעשר עצמו אבל הא דאין מקדשין בו את האשה היה לו לחזור ולשנותו וכעת הדבר צריך אצלי תלמוד:

עוד יש לי מקום עיון בדברי רבינו הרמב"ם בפ"ו ממעשר שני הל' י"א זה לשונו תיבה שנשתמש בה חולין ומעשר שני ונמצא בתוכה מעות אם רוב המניחין מעשר הרי המעות מעשר ואם רוב המניחין חולין חולין מחצה למחצה חולין עכ"ל והדבר יפלא מאד בעיני למה במחצה למחצה ניזל לקולא ומ"ש מבבא שאחר זה שכתב וכן המעות שנמצאו בין חולין למעשר דהיינו דאזלינן לחומרא ועיינתי בתוספתא פ"ב דמעשר שני ולא מצאתי שם רק שני חילוקים ראשונים דהיינו אם רוב הניחו חולין חולין ואם רוב הניחו מעשר מעשר אבל חלוקה ג' מחצה למחצה לא נזכר שם בתוספתא כלל ושום אחד ממפרשי דבריו לא שמו לב לזה גם רבינו הראב"ד לא השיגו. ונראה שטעמו מה שפסק במחצה למחצה לקולא שהוא חולין משום דהרי כל המעות שבעולם יש לו חזקת חולין שהרי עכ"פ תחלתו חולין היה אלא שהספק הוא שמא נתחלל עליו פירות מעשר ונתפס המעות בקדושת מעשר וכיון שעכ"פ יש לו חזקת חולין א"כ בספק שקול אמרינן אוקי אחזקתו ותולין שהוא חולין כמו שבודאי היה כן מתחלתו משא"כ בהלכה י"ב במעות שנמצא בין חולין למעשר שני שיש כאן בתיבה זו מצד אחד קופה של מעות חולין ומצד אחר קופה של מעות מעשר וביניהן באמצע נמצא מעות ומעות הזה ודאי שבא הנה מאחת משתי קופות שבתיבה והספק על המעות אינו מצד עצמו רק מצד הקופות מאיזת קופה נתגלגל והרי איתחזק לפנינו קופה של מעות מעשר נמצא שיש חזקה גם למעשר כמו שיש חזקה לחולין וכיוצא בזה כתבו התוס' ביבמות דפ"ב ע"א בד"ה שתי קופות ע"ש ותשכח ולכך פסק הרמב"ם בהל' י"ב להחמיר משא"כ בהלכה י"א שלא נמצא בתיבה כלום רק אותו המעות שעליו הספק ואין כאן איתחזק לפנינו שום דבר ואותו המעות עצמו ע"כ תחלתו היה בודאי חולין פסק להקל כך נלע"ד אף שהוא קצת דוחק.

עוד יש לי מקום עיון בדברי הרמב"ם שם שהרי לפי פשטא דסוגיא זו מה שאמרי הואיל ושוקי ירושלים עשוים להתכבד הוא טעם על זה שבשעת הרגל מעשר שהיה לנו למיזל בתר רובא דשתא וכן פרש"י בשמעתין אבל מה שבשאר ימות השנה חולין א"צ טעם שהרי רובא דשתא מעות חולין יש שם ולכך הר הבית שאינו מתכבד לעולם חולין והנה הרמב"ם בפ"ו שם הל' ט' כתב מעות שנמצאו בירושלים אפי' דינרי זהב כו' הרי אלו חולין הואיל ושוקי ירושלים עשויין להתכבד בכל יום ואתמהה מה צריך לזה טעם ותיפוק ליה שרוב המעות בשאר ימות השנה חולין הן אמת על מה שאמרו בהר הבית חולין יהיב הרמב"ם טעם עפ"י הירושלמי מפני שחזקתו מתרומת הלשכה שחללום הגזברי' אבל מ"מ קשה על הטעם שנתן בשאר ימות השנה לפי שעשויין להתכבד והרי אף אם לא היו עשויין להתכבד אעפ"כ היו מותרים שהובא דשתא הוא יותר מימי הרגל ובסוף דברי הרמב"ם שם שבשעת הרגל מעשר לא יהיב כלל טעם שעשויין להתכבד ובהפוך הוא מפי' רש"י ופירושו נעלם מה כוונתו ונושאי כליו שתקו שם ולא הרגישו בזה ואשר אחשבה בזה כי הרמב"ם היה קשה לו מה שהקשיתי לעיל דאיך רצה לפשוט דאזלינן ב"ב מהך משנה ודלמא שם מועיל ב"ב להחמיר ומנ"ל שיועיל להקל לכן סבר הרמב"ם כיון שברגל עולים כ''י לירושלי' רוב ישראל נגד אנשי ירושלים עולה יותר ממה שעולים כל ימות השנה נגד ימי הרגל וא"כ מעות מעשר הבא לירושלים ברגלים הוא יותר מכל מעות חולין שמשתמשים אנשי ירושלים בכל ימות השנה והיה לנו ליזל בתר רובא ולהחזיק כל המעות הנמצא בירושלים בכל ימות השנה למעשר ולתלות שנשאר מימי הרגל שבא לשם הרבה מאד מעות מעשר רק ההיתר הוא הואיל ושוקי ירושלים עשויין להתכבד ולא נשאר אחר הרגל מעות מימות הרגל ולכך הוא חולין וא"כ חזינן דאזלינן בתר בתרא אפי' לקולא ושפיר הקשה ניזל בתר בתר' ולפי זה הר הבית שאינו מתכבד כלל ראוי להיות מעות הנמצאים תמיד מעשר ולכך הוצרך לומר טעם אחר שחזקתו מתרומת הלשכה וחזקה על הגזברים שחללום וכל פירוש הרמב"ם הוא ההיפוך מרש"י ותוס': והנה סוגיא זו לפי פירוש רש"י ותוס' הטעם עשוי' להתכבד הוא על מה כ שבשעת הרגל מעשר והקשיתו לעיל א"כ מנ"ל להקשות וניזל בתר בתרא ודלמא רק להחמיר אזלינן בתר בתרא וכתבתי ליישב לפי שמה שאמר בשעת הרגל מעשר סתמא קאמר דמשמע ודאי מעשר ואף להקל לענין קידושי אשה ואומר אני שתירוץ זה לא יספיק לתרץ דברי רש"י שכתב בד"ה רוב אוכלין וכו' ואע"ג דאיכא למימר שמא מיד המוכר נפלו ומעות חולין הם ספק איסורא לחומר' עכ"ל רש"י הרי שאע"פ שהוא רק מספק לחומרא ואפ"ה קתני סתם לפני סוחרי בהמה מעשר א"כ דלמא גם בירושלים בשעת הרגל מעשר ג"כ הוא מטעם ספק לחומרא ולא לקולא ונראה עפ"י מ"ש לעיל לתרץ דעת הרמב"ם וכתבתי שהמעות מתחלתו ודאי חולין היו ויש להם חזקת חולין ואם כן אי אפשר לאוסרו מספק שבכל ספק אמרינן אוקמי אחזקתו ומדאמרינן בירושלים בשעת הרגל מעשר בכלל דבתר בתרא מחשב כודאי שהרי אלים כחו לדחות חזקת היתר ואין זה דומה למ"ש רש"י דלפני סוחרי בהמה מעשר ולא תלינן במוכר דספק איסור לחומרא דשם ליכא חזקת היתר אדרבה על כרחך המעות מתחלה ביד הלוקח היה ונותנין לו חזקת מרא קמא והנאני שמצאתי במס' ב"מ דף כ"ו ע"א בתוס' שם תירצו מה שהקשו כאן על רשאי דנימא סמוך מיעוט חולין לפלגא דמוכרין וישבו שם דמוקמינן להו אחזקה דהוי מעשר ורצונם שהרי מתחלה ביד הלוקח היו מעשר:

אלא דאכתי קשה דלמא לעולם בתר בתרא לא מיחשב רק ספק והא דאזלינן לחומרא היינו משום דהרמב"ם בפ"י ממעשר שני הל י"ד כתב שמעשר שני בירושלים מחשב דבר שיש לו מתירין והוא משנה במס' ביכורים בפ"ג ואם דבר שיש לו מתירין אוסר בכל שהוא ולא מהני רוב ק"ו שדבר שיש לו מתירין ספיקו אסור אפי' יש לו חזקת היתר שהרי רובא עדיף מחזקה ולכך בשעת הרגל מעשר ומה שבהר הבית חולין משום דרובא דשת' והרי דבי שיש לו מתירין לא מהני רוב יש לומר הא דלא מהני רוב היינו בנתערב מ"ש בחולין אפי' אחד באלף כיון שעכ"פ יש כאן אחד של איסור ואיתחזק איסור אבל מעות הנמצא אין כאן איתחזק איסורא ולכך שפיר אזלינן בתר רובא אבל בתר חזקה דלא אלים לא אזלינן כלל בדשיל"מ וא"כ מנ"ל להוכיח דהא דאזלינן בתר בתרא מחשב כודאי לסמוך אף לקולא:

ואמנם באמת לא אזלינן בתר רובא בדשיל"מ אפילו לא איתחזק איסור והדבר מבואר במג"א סימן תקי"ג ס"ק י"ג דרוב מוכרי ביצים הם מאותן שנולדו כבר ולא שרי מטעם רובא משום דהוי דבר שיש לו מפירין עיין שם הרי דאפילו לא איתחזק איסור בביצים הללו שמביא הא"י למכור ואפ"ה לא שרי מטעם דשיל"מ. ולקמן נדבר בדין זה של המג"א כי לענ"ד הדבר צ"ע לדינא וא"כ היא גופא קשיא מעות שנמצא בהר הבית חולין מטעם רוב והרי מעשר שני בירושלים הוא דבר שיש לו מתירין וצריך לומר חילוק בין פירות למעות שהפירות עומדים לאכילה וכיון שהמה בירושלים ובידו לאכלם כאן ולאכילה עומדים לכך מיקרי דבר של"מ אבל מעות וכי כל מעות עומד לקנות צרכי מאכל והלא המעות עשוי לכל מיני הוצאת וסחורות ואיך נאמר שבירושלים הוה דבר שיל"מ שיכול להוציאו שם בקדושת מעשר והרי אם ירצה להוציאו בקדוש' מעשר אינו רשאי לקנות רק אכילה ושתי' וסתם זוזי לאו להכי לחוד עומדים וא"כ שפיר מוכח מדאמרינן בשעת הרגל מעשר ולא מוקמינן בחזקת חולין אלא ודאי דמה דאזלינן בתר בתרא כודאי חשיב ולא כספק ובשעת הרגל הרוב מעשר ורוב עדיף מחזקה:

אלא דהיא גופא קשיא מתחלה מה הקשה כי לא רבתה מצה וכו' ניזל בתר בתרא והרי חמץ בפסח לדעת הרי"ף והרמב"ם מקרי דבר שיש לו מתירין ולכך לא מהני מה דאזלינן בתר בתרא דאזלי הא דאזלינן בתר בתרא מחשב כרובה וכי היכי דרוב לא מהני בדישל"מ הכי נמי בתר בתרא לחוד לא מהני כי אם שרבתה מצה ואיכא תרתי להתיר דהיינו בתר בתרא ואין כאן חמץ וגם רבתה מצה ומהני אפילו בדישל"מ וקושיא זו היא אפי לדברי הרמב"ם שפירשתי לעיל שעקר קושיית הגמרא ממה שבשאר ימות השנה חול חולין מעות מעשר לא מיקרי דשיל"מ וחמץ הוא דשיל"מ וצריך לומר דמידי טעמא אלא לרב דרב הוא מרא דשמעתת' והרי רב דס"ל לקמן דף כ"ט ע"ב כר' יהודה דחמץ לאחר זמנו אסור מן התורה וא"כ גם חמץ אינו דשיל"מ ושפיר הקשה הגמרא וכיון שכן מצינו למימר דכל עיקר היתר זה דאזלינ' בתר בתרא הוא דוקא לרב דחמץ לא מקרי דשיל"מ אבל להפוסקי דס"ל חמץ מקרא דשיל"מ כי היכי דלא מהני רוב הכא נמי לא מהני מה דאזלינן בתר בתרא ואפילו איכא תרתי לטיבותא דהיינו בתר בתרא וגם רבתה מצה ממש ג"כ לא מהני בדשיל"מ ובזה זכינו להבין שהרי"ף והרמב"ם השמיטו כל סוגיא זו והיינו משום דהם ס"ל דרב לשיטתו דחמץ אסור לאחר זמנו כר"י וא"כ לא מקרי דשיל"מ ולכך התיר אבל הרי"ף פסק בשלהי בהדיא דחמץ מקרי ושיל"מ הביאו הב"י בסימן תמ"ז וכן פסק הרמב"ם כמבואר בפרק ט"ו ממ"א הביאו הבית יוסף בי"ד סימן ק"ב ולכך השמיטו מימרא זו כי היא נדחית מהלכה לדעתם.

ובגוף הדבר שפסק המג"א שהביצים שמביא הא"י בי"ט לא אזלינן בתר רובא משוה דהוה דשיל"מ אני תמה דזה מקרי פירש ויש לומר כל דפריש מרובא פריש אפילו בדישל"מ כי היכי דבכל הדברים החשובים כמו ברי' ובע"ח דלא בטלי ואפ"ה בפירש א' מהם מותר כמבואר בפוסקים ובגמ' דאמרינן ונכבישנהו דניידי ולמה לא יועיל אף בדישל"מ [ועיין בי"ד סימן ק"י בש"ך ס"ק נ''ו נ''ז:

ועוד לדעת הפוסקים דחמץ מקרי דשיל"מ מוכח להדיא בגמרא דאמרינן ביה כל דפריש מרובה פריש והוא מסוגיא דלקמן דף ט' ע"ב ט' צבורים של מצה וא' של חמץ כו' פירש ואתי עכבר ושקיל היינו סיפא וכו' ולדעת התוס' שם בד"ה היינו תשע חניות היינו לענין להתיר החתיכה באכילה ואמרינן כל דפריש מרובה פריש בחמץ שהוא דשיל"מ ואמנם יש בידינו לומר שהתוס' ס"ל דחמץ לא מקרי דשיל"מ והוא דעת הרא"ש ג"כ והפוסקים דס"ל חמץ מקרי דשיל"מ ס"ל כפי' רש"י שהסוגיא דנו ציבורין וכו' הוא לענין אם הבית צריך בדיקה מחדש ובזה לא שייך דבר שיל"מ ואולי זה עצמו טעמו של רש"י שם שנדחק לפרש לענין בדיקה ולא פירש כפירוש התוס' שהספק הוא על חתיכה אם היא מותרת באכילה ולמי מ"ש ניחא דאולי גם רש"י ס"ל דחמץ מקרי דשיל"מ ולא מהני פירש ולקמן בסוגיא דעכבר יבואר יותר: יהוא תהי' הבדיקה אם לאור החמה או לאור הלבנה או לאור האבוקה או לאור בדיעבד ובריית' קתני לכתחלה אין בודקין לאור החמה ואמנם הדבר קשה איך שכתב וא"צ להביא לה אור הנר בליל' ולא כתב שא''צ להמתין עד הלילה משמע שם אמר רב יהודה הבודק צריך שיברך לכאורה מקמ"ל ר"י בזה ואטו עד עתה לא ידענו ברכת המצות ואי משום דבדיקת חמץ הוא מדרבנן וקמ"ל דגם על מצוה דרבנן מברכין צ"כ כבר מבואר בבמה מדליקין גבי נ"ח ורב יהודה עצמו שם דף כ"ג ע"א אמר ביום ראשון הרואה מברך וכו' והמדליק מברך וכו' ואולי קמ"ל בזה דלא תימא כיון שהבדיקה הוא על הספק שמא יש חמץ הרי זה דומה לדמאי דקאמר אביי התם הטעם דספק דבריהם לא בעי ברוכי וקמ"ל רב יהודה דהבודק צריך שיברך או מטעם שהבדיקה הוא מן התורה ואף דבביטול סגי מ"מ אחד מהם הוא מן התורה והרי בברכה זו שמברך על ביעור חמץ כולל גם הביטול שהביטול הוא ביעור לחמץ שא"י וכמ"ש הרא"ש או משום דקיי"ל כרבא שם במס' שבת דגם ספק דדבריהם בעי ברוכי ושאני דמאי דרוב ע"ה מעשרין והרא"ש כתב דר"י קמ"ל שיברך דלא תימא שאינה כל כך מצוה שאינה אלא לבער החמץ מן הבית ואולי כוונתו למה שכתבתי שאינה אלא על הספק שמא יש חמץ בבית ועוד נלע"ד דקמ"ל הבודק צריך שיברך תיכף בשעת בדיקתו דלא תימא שימתין בברכתו עד למחר בשעת הביעור שאז הוא עיקר קיום המצוה ועיין ברא"ש ועוד נלע"ד שהוצרך לומר שמברך שהרמב"ם בפי"ב מברכות הל' ט"ו כתב שלכך מברך על ביעור ואינו מברך לבער משום שתיכף שגמר בלבו לבדוק ולבער כבר בטל בלבו כבר נעשית מצות הביעור קודם שיבדוק יעויין שם ומעתה היה מקום לומר כיון דלא משכחת כאן הברכה עובר לעשייתן לא תיקנו חכמים בזה ברכה קמ"ל ר"י דאפ"ה מברך ומידי דהוה מצוה שיש לה משך זמן שאף שלא בירך קודם מברך עוד הכי נמי אף שנתבטל מ"מ הרי הבדיקה עדיין לפניו: