צל״ח – ציון לנפש חיה – פסחים – קטע 6

שם דאמר ר"א שני דברים אינן ברשותו וכו' הנה יפלא למה הביא דברי ר"א דאי למימר דחמץ אינו ברשותו ואטו עד דאתי רבי אליעזר ולא ידענא מדברי התנאים שחמץ אסור בהנאה ואי להורות שאף על פי שאסור בהנאה אפ"ה עובר בבל יראה כאלו הוא שלו ג"כ למה לי דר"א קרא כתיב לא יראה ולא ימצא ונראה משום דמקרא דכתיב לא יראה לך הוה אמינא שאינו עובר בבל יראה אלא במכוין שיהיה החמץ שלו ורוצה לעבור על איסור תורה שאסרתו בהנאה והוא רוצה להחזיקו וליהנות וכן משמע לא יראה לך שלך אי אתה רואה ולא שהוא שלו באמת שהרי הוא אסור בהנאה מ"מ בדעתו הוא מחזיקו כשלו אבל אם אינו מכוין ליהנות ממנו ולהחזיקו אז ממילא כיון שהוא אסור בהנאה אינו עובר עליו אפילו לא בטלו כך עלה על דעת המקשן ולפי ה"א זו ממילא אי אפשר לומר שהחמץ שהוא בביתו בשוגג בפסח יהיה עובר עליו כאוכל חלב בשוגג ועיין במג"א סי תצ"ד ס"ק ז' שזה הוא לפי האמת שזכינו לדברי ר"א שעשאו הכתוב כאלו הוא ברשותו שאפילו הוא עצמו לא עשאו שיהיה ברשותו ואינו רוצה בו כלל אפ"ה עשאו הכתוב כאלו הוא ברשותו ואז באמת עובר עליו גם למפרע קודם שמצאו וכדעת הרמב"ם וסוגיית הגמרא כך היא הבודק צריך שיבטל והיה סבור שהטעם משום פירורין דכיון דמינטר להו וסוגר ביתו הרי הוא רוצה לזכות בהם ומקשה מסופי תאנים וכו' וגם בתחלה דקאמר והא לא חשיבי כוונתו שמחמת איסור הנאה לא חשיבי והא דקאמר פירורין משום דמתחלה לא אסיק אדעתיה דחיישינן שימצא דבר אחר בדיקתו אלא דפירורין ודאי נשארו ועיין ברא"ש ומשני שמא ימצא גלוסקא ומקש' וכי משכחת ליבטלי' וכיון שמבטלי הרי אינו רוצה לזכות בו וממילא אינו עובר בב"י כיון שאינו שלו ושוב לא קשה מה שמקשה הב"ח בסימן תל"ד והא כבר עבר למפרע דלדעת המקשה לא שייך כלל שיעבור כ"ז שאינו מכוין ליהנות בו ומשני דלמא משכחת לבתר איסורא וכו' וכדר"א וכו' וכשחידש לו דברי ר"א אז באמת צריך לבטל אפילו אם לא ישהנו כלל אחר מציאתו או לא ימצאנו כלל מ"מ כבר עבר למפרע בשוגג אלא דלפי זה לא הוצרך למימר דלא מצי לבטל רק להביא דברי ר"א ולכך צריך לבטל שמא יש ברשותו ויעבור למפרע בשוגג:

ונראה לתרץ קושיי' הב"ח בדרך אחר דהרמב"ם כתב פי"א מהל' ברכו' דלכך מברך על ביעור ולא לבער לפי שתיכף שגמר בדעתו לבדוק ולבטל כבר קיים מצות ביעור בלבו שהרי נתבטל במחשבתו ואומר אני הרמב"ם נקט שגמ' בדעתו לבדוק ולבטל לפי שהאמ' הוא כן שהבודק צריך שיבטל אבל אף אם לא הי' הדין שצריך שיבטל מ"מ כיון שיברך על בעור חמץ הרי גמר בלבו לבערו מן העולם וממילא בטלו בלבו ולמה תו צריך לבטל בפה ואמרתי כמו שאמרו לענין טומאה מחשבה מוציא מיד מחשבה כן אני אומר לענין ביטול חמץ הא ודאי שביטול בלב לבו הפקר הוא אלא דבחמץ סני גילוי דעת לפי שבלא"ה אינו ברשותו ואמנם מועיל הגילוי דעת כל זמן שאינו ניכר במחשבתו להיפך אבל במוצאו ואינו מבערו שחס עלה הנה גילוי דעת הזה מבטל הגילוי דעת הראשון למפרע ועיין בתוי"ט משנה א' וזה כוונת רש"י שחט מלשרפה ונמצא בטל הגילוי דעת של הבדיקה אבל במבטל בפירוש ואומר כל חמירא אין האמיר' מתבטל' מחמת מחשבתו ובזה מתורץ דמי דחקו לרש"י לפרש שחס ואי משו' דקאמר בגמרא ודעתו עלוי' קשה על הגמרא גופיה נימא דלמא משכח בשבת או ביו"ט ואי אפשר לבערו ולפמ"ש ניחא דבשבת ויו"ט אנוס הוא שאינו מבערו ואין גילוי דעת לבטל מחשבת הביטול שהוא ממילא בשעת בדיקה והרי כבר נתבטל ממילא לכך צריך לומר שימצאנו בחול וחס מלבערו אבל כל זמן שלא מצאו לא עבר אף בשוגג ומשני דלמא משכח לבתר איסורא ולא מצי מבטל ואף שבודאי שחמץ זה מצי מבטל שהרי כבר ביטל והביטול של עתה אינו אלא שמגלה דעתו שאינו מבטל הביטול הראשון ולזה לא חששו דלמא חס דלשרוף חס אבל לבטל אינו חס מ"מ לא רצו לתקן שיבטל עתה גזיר' שמא יאמרו שביטול מועיל אף לחמץ שנתחמץ אחר הבדיקה שיועיל ביטול אחר זמן איסורו והא דהביא דר"א והיו די באמרו שאינו ברשותו וכמו שדקדקתי בתחלת הסוגיא י"ל שהיה מסופק בכוונתו אם כוונתו ע"ד הראשון שכתבתי שסובר שאינו בבל יראה כי אם במכווין ליהנות או כוונתו שנתבטל במחשבה לכך משני דלאו ברשותו ומביא דברי ר"א דעשאו הכתוב והא דפריך מיושב בבה"מ וכו' דלמא שם מיירי בחמץ שכבר נתבטל במחשבתו ויכול לבטלו גם אחר אסורו דהרי די במה שאינו מבטל ההשבתה הראשונ' של הבדיק' יש לומר דשם אי ס"ד דמיירי מחמץ שכבר נתבטל במחשב' א"צ עכשיו לבטל כלל כיון דמיירי בסבת ויו"ט ואין כאן גילוי דעת לבטל ההשבתה הראשונה שהרי אנוס הוא ואינו יכול לבער בשבת ויו"ט א"ו מיירי בחמץ שנתחמץ אחר הבדיקה ואפ"ה יכול לבטל:

ולפי מ"ש דבשעת הבדיקה ממילא מתבטל החמץ שמבטלו ממילא בלבו שהרי בודק כדי לבערו ומה שהצריכו ביטול הוא משום שאם ימצאנו ויחוס עליו ואז פקע הביטול הראשון לכך צריך לבטלו בפירוש ושוב אינו נפקע מדויקים דברי רב יהודא דאמר הבודק צריך שיבטל וכבר כתבתי שיש לדקדק על אמרו הבודק והרי הבדיקה נזכרת במשנה והיה לו לומר רק שצריך שיבטל ולכן נראה דמי שהולך בשיירה ומניח אנשי בית בביתו שא"צ לבדוק כי יכול לסמוך עליהם שיבדקו ועיין בסימן תל"ו במג"א ס"ק י"ד מ"ש בשם הב"ח והנה בבדיקה זו לא נתבטל החמץ ממילא שהרי הם אין בידם לבטל שהחמץ אינו שלהם ובזה פשיטא שבעל החמץ צריך שיבטל שמא יש בביתו גלוסקא ועובר אף קודם שימצא אותו כמו אוכל חלב בשוגג אלא אפי' הבודק שהוא עצמו בדק וא"כ ממילא נתבטל אפ"ה צריך לבטל בפה שמא ימצא ויהיה חס וכנ"ל. ובזה נלע"ד לפרש דקדוק לשונו הזהב של הרמב"ם ז"ל בפ"ג מחמץ הל' ח' וז"ל לפיכך אם לא ביטל מקודם שש ומשש שעות ולמעלה מצא חמץ שהיה דעתו עליו והיה בלבו ושכחו בשעת הביעור ולא ביערו ה"ז עבר על ב"י וכו' והנה כיון שכוונת הרמב"ם שכבר עבר למפרע מדכתב ה"ז עבר ולא קאמר ה"ז עובר א"ו גם למפרע עבר בשגגה מידי דהוה אאוכל חלב בשוגג ועיין במג"א סימן תל"ד ס"ק ה' ואם כן מה בעי הרמב"ם במה שכתב שהיה בלבו והיה דעתו עליו ואטו האוכל חלב בשונה מה שלא היה בלבו כלל אינו חייב חטאת ועפ"י מ"ש ניחא דהנה קודם שנמצא אינו ראוי שיהיה מחשב אפילו עובר בשוגג כיון שבדק והיה בלבו לבער הרי נתבטל ממילא אלא שאמת שמה שהוא בודק ע"מ לבער מתבטל אבל החמץ שמשייר בעת הבדיקה לאכילתו זה לא נתבטל ואם אח"כ לא אכל אותו ושכח בשעת ביעור מלבערו זה לא נתבטל כלל וע"ז עבר למפרע וזה כוונת הרמב"ם שמצא חמץ שהיה דעתו עליו בשעת הבדיקה והיה בלבו אלא שהניחו בכוונתו לאכילתו והיה דעתו עליו להניחו ולא לבערו וכשהגיע שעת הביעור שכחו ולא ביערו ע"ז עובר למפרע והא דנקט הרמב"ם שמצא חמץ ולדידי גם קודם שמצאו עובר עליו יש ליישב עפ"י מ"ש המג"א בסימן תל"ו ס"ק י"א:

עוד נלע"ד לתרץ דעת הרמב"ם שסובר שאף באינו ידוע עובר בשוגג ע"ד שכתבתי במקום אחר דגם להפוסקים דוסתות דרבנן אפ"ה אתי שפיר משנה דפ"ב דשבועות שאם היה משמש עם הטהורה ופירסה נדה אם הוא סמוך לוסתה חייב חטאת כו' משום שכיון שתקנו חכמים וסת שוב לא מחשב אנוס כיון שתיקנו שלא ישמש בשעת וסת כן אני אומר בחמץ כיון שבדק מה בכך שנשאר חמץ אנוס הוא אלא שעכשיו שתיקנו ביטול ועבר ולא ביטל אינו אנוס ומחשב שוגג ועובר אבל אי לא תיקנו הביטול כלל לא הי' עובר אפילו שוגג ומקשה הגמרא היא גופי' קשיא למה תיקנו הביטול כלל ומשני שהוצרכו לתקן כדי שלא יעבור על גלוסקא אחר המציאה וכיון שעכשיו תקנו הביטול שוב עובר גם למפרט:

ומזה מדויקים דברי הרמב"ם פ"ג מחמץ שכתב שם הל' ז' וכשגומר לבדוק וכו' צריך לבטל וכו' ואח"כ כתב בהל' ח' לפיכך אם וכו' לכאורה מילת לפיכך אינו מדיוק ולפמ"ש ניחא לפי שכוונת הרמב"ם בהל' ח' באמרו ה"ז עבר ולא אמר ה"ז עובר משמע שכבר עבר אף קודם שמצאו עבר בשוגג ולזה קאמר לפיכך דהואיל ותקנו חכמים הביטול לא מחשב אנוס וכבר עבר.

רש"י ד"ה הבודק צריך שיבטל בלבו סמוך לבדיקה מיד ואומר כל חמירא וכו דב"י רש"י סותרים זה את זה דפתח שיבטל בלבו ומשמע דדי בביטול בלב וסיים שיאמר כל חמירא דמשמע דצריך שיאמר בפה: ונראה דהא דבאמת סגי בהשבתה בלב והרי בכל התורה כולה דברים שבלב אינן דברים אלא משום שחמץ בלא"ה אינו ברשותו של אדם אלא שעשאו הכתוב כאלו הוא ברשותו לכך סגי שמגלה דעתו בלבו שאינו רוצה בו ועיין בר"ן ואם כן זה ניחא לדידן דחמץ אסור בהנאה אבל לריה"ג שחמץ מותר בהנאה כל שבעה אם כן מן הדין הוא ברשותו ואין כאן שום חידוש שעובר בב"י ודאי דלא סגי בדברים שבלב וצריך שיאמר בפה ומעתה רש"י בשמעתין רוצה לפרש דברי רב יהודה אליבא דכ"ע גם אליבא דריה"ג ולכך פתח רש"י שיבטל בלבו שזה מועיל לרוב התנאים דסברי חמץ אסור בהנאה ומה שסיים רש"י שיאמר היינו לריה"ג צריך שיאמר בפה מלא כל חמירא וכו' אלא דלפי זה דרשאי רוצה לפרש גם לריה"ג אם כן קשה לריה"ג למה צריך ביטול ואי משום שישכח גלוסקא קשה הרי לריה"ג אפי' אחר איסור הוא ברשותו ממש ואם כן כי משכח לבטליה:

אך לפי מ"ש לעיל לסתור קושיית הגמרא וכי משכחת לבטלי' דמה יועיל הביטול אז על מה שכבר עבר בשוגג למפרע וכתבתי שהיה סובר שאינו עובר למפרע משום שבאמת אינו ברשותו וכנזכר לעיל במה שכתבתי על דברי הגמרא ואם כן לריה"ג שהוא שלו ממש ודאי לא שייך להקשות כי משכחת לבטלה שלריה"ג ודאי כבר עבר למפרע בשוגג אלא דאכתי קשה לריה"ג למה הוא צריך לבטל בליל' ונבטל בשי' דלדידי' ליכא לשנויי כיון דאיסורי דרבנן עליו שהרי לדידי' למה יאסרוהו חכמים אז כיון דגם בשבע וגם בפסח עצמו מותר בהנאה ואף שעכ"פ אחר שש אין לתקן הביטול דכיון דלאו שעת בעורו דלמא שכח וצרי' עכ"פ לבט'או בשש שהוא שעת בעורו או עכ"פ בתחל' שבע שעת איסורו וכשם שאני מסופק אליבא דריה"ג אם צריך לבטל בלילה כך אני מסופק לר' שמעון דאמר לקמן כ"ח ע"ב לפני זמנו אינו עובר עליו ודעת בעה"מ שמותר אפילו באכילה עד הלילה כיון שאין בו רק עשה דתשביתו באכילתו משביתו ולהראב"ד וב"הע אסור באכילה מן התורה בעשה דתשביתו ומותר בהנאה עד הלילה אף שלב"הע אסור מדרבנן בהנאה מ"מ אפשר בשש מותר אפילו מדרבנן כיון דבשבע גופיה אינו אסור אלא מדרבנן לא גזרינן שש אטו שבע [ אלא שהירושלמי בפרקין הלכות ד' משמע דלר"מ בשבע אינו אסור מן התורה ואפילו הכי גזר שש אטו שבע] ואם כן להני תלתא פוסקים הנ"ל שפסקו גם לפני זמנו כר' שמעון לא יהיה צריך לבטל בלילה ויספיק לבטל בשעת ביעורו ועכ"פ בתחלת שבע צריך לבטל לקיים עשה דתשביתו ואפילו למה שיבואר בדברינו לקמן דעשה דתשביתו אינו עובר בכל רגע והרי הוא כמו מצות ביום השמיני ימול בשר ערלתו וכל היום כשר למילה ה"נ כל חצי יום י"ד הוא זמן השבתה ואינו עובר על העשה כי אם שלא השבית עד חשיכה מ"מ עכ"פ בריך לבטל בתחלת שבע משום זריזין מקדימין אבל שיהי' צריך לבטל בלילה לדידהו אני מסופק שוב ראיתי שגם בעל פ''י מסתפק לר"ש אם יכול לבטל עד שתחשך שם ד"ה דאמר ר"א וכו' כאלו הן ברשותו להתחייב עליהן הנה מלשון זה משמע דס"ל לרש"י דעובר על בל יראה בי"ד משש שעות ולמעלה כשם שעובר על אכילתו ואף שמדברי ר"א אין ראי' דאולי מה שעשאן הכתוב כאלו הן ברשותו היינו שעובר עשה דתשביתו אבל רש"י שכתב להתחייב עליהן לא משמע בשביל עשה דבזה ליכא חיוב לא ממון ולא מלקוח ואולי מצינו למימר להתחייב עליהן היינו בשוחט הפסח על החמץ שהרי אינו חייב עד שיהי' לשוחט וכו' או לאחד מבני חבורה וכיון שאינו ברשותו הרי אין לו חמץ ואפ"ה עשאו הכתוב כאלו הוא ברשותו להתחייב משום לא תשחט על חמץ דם זבחי ואמנם מדברי רש"י לעיל דף ד' ע"א בד"ה בין לר"מ וכו' אינו אסור מן התורה בבל יראה ובאכילה אלא משש שעות וכו' משמע שדעת רש''י שעובר בב"י משש ולמעלה וכן משמעות רש"י במס' ב"ק דף כ"ט ע''ב יעויין שם והרחבתי בזה הדיבור בחיבורי נודע ביהודה חלק א"ח סימן ך' שגם דעת הרמב"ם כן וכתבתי שם נ"מ לזה לדינא אם מת בעל החמץ אחר חצות יעויין שם ועוד נ"ל נ"מ לדינא אם שכח למכור חמצו קודם שש ועבר ומכרו לא"י אחר חצות והא ודאי שאם מכרו בכסף לא מהני שהרי כבר החמץ אינו ברשותו ומה מועיל מכירתו והרי זה דומה למוכר דבר שאינו שלו ולא קנאו הא"י ונשאר לענין בל יראה עדיין ברשותו אמנם אם משכו הא"י מרשות ישראל לרשותו אפילו אם מכירת ישראל לאו כלום הוא קנאו הא"י במשיכה שהרי הוא הפקר שאין לו בעלים שלענין דין אינו ברשות בעליו וקנאו הא"י מן ההפקר וכיון שקנאו הא"י לגמרי והוא שלו אפשר ששוב אין הישראל עובר עליו משום בל יראה דאף שבלא"ה אינו ברשותו ואפ"ה עשאו הכתוב כאלו הוא ברשותו מ"מ זה כל זמן שלא נכנס ברשות אחר השאירו הכתוב לענין בל יראה ברשות הראשון אבל אחר שנכנס לרשות אחר לחלוטין בקנין גמור שוב יצא מרשות הראשון לגמרי ושוב אינו עובר בבל יראה ודבר זה נשאלתי בתחלת בואי לק"ק יאמפאלא מאת כבוד ידידי הרב המופלג בתורה ובחסידות מוהר"ר חיים אלעסק מק"ק אסטרהא והוא העירני לדבר זה שאם זכה בו אחר אפשר שיצא מרשות הראשון לגמרי מדכללו ר"א יחד עם בור ברה"ר ואני עניתיו ערבך ערבא צריך ובור ברה"ר גופי' מנין לך ועוד איך תמצא שיזכה בו אחר ואמנם אני אומר בחמץ שהראשון עובר בבל יראה כל זמן שלא זכה בו אחר ושום ישראל אחר לא משכחת שיזכה בו לחלוטין כיון שגם לו הוא איסור הנאה אבל א"י שאפש' לו לזכות בו ודאי במשיכתו זוכה בו ויצא מרשות ישראל הראשון ושוב אינו עובר בבל יראה ומעתה אי אירע מעשה כזה בערב פסח אחר חצות קודם הלילה תליא בזה שאם עובר בב"י מחצות ולמעלה כבר עליו בבל יראה ונשאר לעולם אסור בהנאה לכל ישראל אף ששוב זכה בו הא"י לא בשביל זה הותר לישראל אבל אם אינו עובר בב"י עד הלילה נמצא שלא עבר הישראל בב"י על חמץ זה ומותר הוא אחר הפסח אף שעבר על עשה דתשביתו הרי לא מצינו שקנס ר"ש רק הואיל ועבר בבל יראה כמבואר בדף כ"ט ע"א תום ד"ה ממאי דבריש ירחא וכו' תימא דבשב' פרק ר"ע וכו' אלמא פשיטא לי' דהחודש הזה נאמר לו בר"ח והיינו משו' דאמר בהקומץ רבה שנתקש' משה רבינו וכו' עד דאמר לו הקב"ה כזה ראה וקדש וכו' ולכאורה צריך עיון למה הוצרכו כלל התוס' להביא הך דפרק ר"ע והי' להם להקשות תכף מהך דהקומץ ונראה דמהקומץ לחוד ליכא ראי' דאטו מי לא הי' יכול להראות לו למשה רבינו גם באמצע החודש דמות לבנה כמות שהיא בשע' המולד ולומר לו כשיגיע לעתיד זמן קידוש החודש כזה ראה וקדש לכן הוכרחו להביא מפרק ר"ע ושלא יהיה כתימא בעיניך חכמי התלמוד גופייהו מנא ידעו שזה היה בר"ח לכן פירשו שחכמי התלמוד למדו זה מדכתי' החודש הזה כזה ראה ומסתמא בר"ח הרא' לו.

שם ד''ה ודעתי' עלוי' וכו' ולא בטל מאיליו וכו' ועל פירש הקונט' קשה מאי פריך וכי משכחת לה לבטלה הא פירש שחס עלי' עכ"ל ולדעתי מעולם לא עלה על דעת רש"י שחס לבטלה רק שחס לשרפה ושוב מצאתי גם במהרש"א כן ולענ"ד אדרבה קשה על פירוש התוס' למה הקשה וכי משכחת לבטלה למה לי הביטול כלל וכך הו"ל להקשות וכי משכחת לה ישרפנה ובזה לא היה מצי לתרץ דלבתר אסורה לא מצי לבטלה דעכ"פ לשרפה מצי ונראה דלפירוש התוספות החשש שמא ימצאנה ביו"ט ולא מצי לשרפה ולכך הקשה שיבטלה ורש"י שפירש שחס לשורפה ולא סגי ליה שיהיה ביו"ט ואי אפשר לשורפ' אלא דלרש"י אפשר אם לא ביטל מותר לבער ביום טוב וכדמשמע מדברי רש"י דף ו' ע"א בד''ה וכופה עליה וכו' אלא דאכתי קשה אולי משכח לה בשבת אלא דא"כ הי' קשה תינח לר"י דאין ביעור חמץ אלא שריפה אבל לרבנן שרי לטלטלו אם לא ביטל וא"כ קשה כי משכח לבערה בכל דבר לכך הוצרך לפרש שחס עלה ולשרפ' דנקט רש"י הוא לאו דוקא ותדע שהרי לבתר אסורי לרש"י גם לר' יהודה השבתתו בכל דבר כדמשמע בדף י"ב ע"ב ד"ה שלא בשעת בעורו ועוד נלע"ד דרש"י ס"ל שהמשהה חמץ כדי לבערו אינו עובר בב"י לכך פירש רש"י שחס מלשרפה ולכך עובר באותו רגע בב"י שהרי באותו רגע אינו משהה לבערו והתוס' שג"כ כתבו לקמן דף כ"ט ע"ב שהמשהה כדי לבערו אינו עובר וא"כ היה לו להקשות כי משכחת לשרוף ואם יהיה בשבת או ביו"ט לשרוף למחר וא"כ משהה כדי לבערו וצריך לומר שהחשש שמא ימצא בשביעי של פסק שאז אינו משהה כדי לבערו כי אחר הפסח שוב ליכא מצו ביעור וא''כ עבר עליו יום שביעי. שם ד"ה משש שעות וכו' פ"ה וכו' ולא נהירא וכו' דע"כ הא דאמר לעיל חמץ משש שעות ולמעל' וכו' וכתב מהרש"א דמשמעתין גופי' הוי מצ' לאכוחי מדאמ' ר"א שני דברים אינן ברשותו ועשאן הכתוב כאלו הן ברשותו חמץ משש שעות וכו' והיינו על כרחך מסוף שש דתחלת שש אינו אלא מדרבנן וכו' עיין במהרש"א ולי נראה שאין מזה הכרע דאטו סיום מלתא דר"א שעשעו הכתוב כאלו ברשותו קאי דוקא בדיוק גמור על תחלת דבריו משש ולמעלה והרי לו יהיבנא דמשש היינו סוף שש אכתי לרוב הפוסקים שהיה פשוט אצלם דבע"פ ליכא בל יראה כלל ואין התחלה ללאו של ב"י עד חשיכה [הן אמת שאני בחבורי נ"ב השגתי עליהם מחמ' ראי' אחרת] ומה יענו הני פוסקי' לדברי ר"א דקאמר עשאן הכתוב כאלו הוא ברשותו ואין לומר דמה דקאמר כאלו הן ברשותו היינו לעבור על עשה דתשביתו דלדעתי אינו עובר על עשה זו עד שתחשך שאין עשה זו דומה לבל יראה שעובר בכל רגע אבל עשה זו היא דומיא דעשה ביום השמיני ימול וכל היום זמנו אלא זריזין מקדימין ואם לא הקדי' קודם שחשיכה אף שלא היה זריז מ''מ לא עבר על עשה וא''כ איך שייך לומר שמשש ולמעלה עשאו הכתוב כאלו הוא ברשותו אלא ודאי שהני פוסקיםן מפרשים שבלילה הוא כאלו ברשותו לעבור בב''י ור''א תרתי קאמר שמשש ולמעל' אינו ברשותו שהוא אסור בהנאה ובלילה עשאו כאלו הוא ברשותו לעבו' בב"י וא"כ שוב אפשר לפרש משש ולמעלה מתחלת שש ומדרבנן אינו ברשותו אך לפי מה שכתבתי לעיל לפרש דברי ר"א לעבור על לא תשחט אין זה הוכחה ומ"ש מהרש"א עוד הוכחה שאם משש ולמעלה היינו תחלת שש ואם כן כבר אמר ר"א שמתחלת שש אינו ברשותו ואיך אמר שוב ונבטליה בשית והרי כבר אמר שאינו ברשותו ג"כ לענ"ד לאו הוכחה הוא לסתור דברי רש"י דאטו מי לא מודה רס"י שעכ"פ אפשר לפרש משש ומעלה מסוף שש דהיינו מתחלת שבע והיה המקשה הזה באמת סובר דמשש ומעלה היינו מסוף שש אבל מדברי רב שאמר המקדש משש ולמעלה וכו' מוכח דכונתו מתחלת שש דאל"כ לא קמ"ל רב מידי דאטו עד עתה לא שנינו שהמקד' באיסורי הנאה אינו מקודשת ומשנה שלמה שנינו בפ' דקידושין המקדש בערלה וכו' ואי משום דהיא גופיה קמ"ל דחמץ לפני זמנו אסור בהנאה כר' יהודה כבר אמרה רב חדא זימנא דף ך"ט ע"ב שלא בזמנו במינו אסור כר"י ואי משום דקמ"ל דחמץ אסור בהנאה לאפוקי מריה"ג ג"כ כבר אמרה חדא זימנא לקמץ דף למ"ד ע"א קדירות בפסח ישברו ואם היה מותר בהנאה ימכרם לא''י וכן פירש"י שם ישברו רב לטעמיה דאמר חמץ אף לאחר זמנו אסור בהנאה אלא ודאי דמשש ולמעלה היינו מתחלת שש וקמ"ל רב דאפילו בשעות דרבנן אין חוששין לקידושין ואין לומר אכתי מנ"ל לרש"י דמתחלת שש דלמא מתחלת שבע וקמ"ל רב דאף בחיטי קורדניתא שהם רק נוקשה אפ"ה אין חוששין לקידושין יש לומר דרש"י סבר דחיטי קורדניתא אף שהם קשים מ"מ כשבא עליהם מים חמץ גמור הם והפוסקים שכתבו בשם רש"י שהמקדש בתרתי דרבנן דהיינו נוקשה בשעה ששית ג"כ אין חוששין לקידושין כבר השבתי עליהם בחיבורי נ"ב חא"ח סימן ך"א ולכן לא הקשו התוס' על רש"י מדברי ר"א אבל מהך דכ"ע משש ולמעלה אסור משם שפיר השיבו על רש"י ואף שכתבתי דלכך לא השיבו מדברי ר"א לפי שגם רש"י מודה שעכ"פ משש ולמעלה סובל לפרש משבע ולמעלה דהיינו מסוף שש וא"כ איך השיבו מהך דכ"ע וכו' ודלמא שם באמת הפירוש מסוף שש רק בדברי רב פירש רש"י מתחלת שש מחמת הוכחה הנ"ל נלע"ד דסברי התוספות שיש לפרש בכל ענין מ"מ עכ"פ בכל המקומות הפירוש שוה אבל שיהיה הפירוש במקום א' מסוף שש ובמקום א' מתחלת שש זה סברי התוספו' שלא יתכן לחלק בין הפרקים בלשון אחד וכיון שלעיל במה דאמרו דכ"ע מיהת חמץ משש ולמעלה אסור היינו מסוף שש ע"כ גם בדברי רב הפירוש כן וחוטי קורדניתא היינו נוקשה: