צל״ח – ציון לנפש חיה – פסחים – קטע 5

ועתה ניתן לב לר"ש דס"ל דחמץ לאחר הפסח מותר אלא שאסרו מחמת קנס הואיל ועבר על בל יראה בזה יש מקום עיון והנה כבר ביארתי בנודע ביהודה חלק א"ח סי' ך' דהיכי שאין בעל החמץ עובר עליו אף שאיש יהודי אחר עובר לא נאסר החמץ על בעל החמץ ולכן כתבתי שאם גזל חמץ ועבר עליו הפסח אף שהגזלן עבר על בל יראה מ"מ כין שהי' אומרי' באיסורי הנאה הרי שלך לפניך לא נאסר החמץ על הנגזל כי לא קנסו חכמים את זה שלא חטא כיון שלהחוטא לא היה הפסד בקנס זה שאף אם היה נאסר היה אומר הרי שלך לפניך לכן לכן לא נאסר כלל ולפי זה לדעת הגאונים שהביא הרא"ש שסברי שאין המפקיד עובר עליו ואם כן אף אם היה עובר עליו הנפקד לא היה החמץ נאסר על המפקיד אחר הפסח והרי חמץ זה עצמו סופו להיות ממון אצל המפקיד ומעתה שייך אחריות על הנפקד גם בפסח שאחר הפסח מצטרך לשלם להמפקיד אם לא היה בעין וכיון ששייך בזה אחריו' ודאי שעובר עליו הנפקד וכל זה לדעת הני קצת גאונים שאומרי' שהמפקיד אינו עובר עליו ולכן כתבו הני גאונים כפי' שהבין הרא"ש לשונם הנפקד חייב בביעורו ולא המפקיד עכ"ל הרא"ש בשם הגאונים ולפי מ"ש זה תלוי בזה כיון שאין המפקיד עובר לכן ודאי עובר הנפקד:

ודע שהר"ן כתב גם כן שחמצו של ישראל שהוא בבית הא"י אינו עובר עליו אלא שחילק שאף שאינו עובר מדאורייתא מ"מ חייב לבערו מדרבנן ואם לא ביערו אסור בהנאה אחר פסח יעויין שם בר"ן בשמעתין ולפי זה קשה למה כתבו הני גאוני' שהנפקד חייב בביעורו הרי לפי מ"ש היכי שנאס' בהנא' פסק חיוב האחריו' ואם כן אף שמדרבנן הוא אסור מ"מ כבר אינו שוה מאומה ופסק אחריות של הנפקד ולמה יהיה הנפקד חייב בביעורו ואם ארצה לומר שהני גאונים לא ס"ל פהר"ן וסברו שאפילו מדרבנן אין המפקיד חייב לבערו ואם כן הוא מותר אחר הפסח וכמ"ש לעיל ושפיר עובר עליו הנפקד אלא שקשה לומר כן כהר"ן הביא ראיה חזקה ממה דאמרינן לקמן דף ל"א ע"ב א"י שהלוה את ישראל על חמצו אחר הפסח עובר עליו ואוקימנא שהרהינו אצלו והרהינו בביתו של א"י משמע ואפ"ה אמרינן דעובר עליו כלומר שאסור אחר הפסח וכו' עכ"ל הר"ן אומר אני שעד כאן לא אמרו שאם הפקיד וקיבל הנפקד אחריות שאינו עובר המפקיד אלא באם קיבל הנפקד כל אחריות אפי' אונסין שמעתה לא נשאר להמפקיד שום אחריות בזה החמץ אבל אם לא קיבל עליו רק גניבה ואבידה ואחריות אונסין נשאר על המפקיד המפקיד עובר עליו ומעתה לא קשה כלל מהך דלקמן דאף שהא"י הלוה עליו מ"מ מלו' על המשכון לכל היות שומ' שכר הוה ועכ"פ באונסין לא הי' חייב ונשא' אחריות אונסין על ישראל הלוה לכך עובר עליו אבל בנפקד שקיבל כל מיני אחריות עליו אפילו אונסין אין המפקיד עובר אפילו מדרבנן ולא נאס' חמץ זה על המפקיד אחר הפסח ולכך הנפקד עוב' עליו שאחריותו קיים וחייב בביעורו וכל זה לדעת הני גאונים אבל לרבינו יונה והרא"ש וכן החליט המחב' בש"ע סוף סי' ת"מ שהמפקיד עובר עליו וכיון שעובר עליו ממילא אפילו לר"ש אסור החמץ גם אחר הפסח בהנאה מדרבנן שקנסוהו הואיל ועבר על בל יראה ולפי זה שוב לא שייך אחריות על הנפקד שהרי עפרא בעלמא הוא ואין הנפקד עובר עליו ואינו חייב בביעורו וכל זה בחמצו של ישראל אבל בחמצו של א"י ודאי הנפקד עדיין חייב באחריותו וחייב לבערו נמצא העולה מכללות דברינו דלר' יהודה אפילו מדין תורה יש חילוק בנפקד אם המפקיד הוא א"י או אם הוא ישראל ולר"ש מצד דין תורה אין חילוק שהרי לר"ש גם חמצו של ישראל מצד דין תורה מותר הוא אחר הפסח וחייב הנפקד באחריות אבל אחר שכבר קנסו חכמים לאסרו משום קנס יש חילוק גם לר"ש בין חמצו של ישראל המופקד לחמצו של א"י ומעתה כבר שקט הסער הגדול שהיה לנו בסוגיא זו שברישא אמר אבל אתה רואה של אחרים ובסיפא קאמר יכול יטמין ויקבל פקדונות מן הא"י הרי פירש א"י וברישא קאמר סתם של אחרים ולפי מ"ש ניחא שצד ההיתר בלא קיבל אחריות שייך בין בשל ישראל ובין בשל א"י אבל סיפא בצד האיסור שהוא אם קיבל אחריות לא משכחת לה בשל ישראל דבשל ישראל כיון שנאסר בהנאה פסק חיוב האחריות לר"י מן התורה ולר"ש עכ"פ לדידן אסר שקסו חכמים ואסרוהו בהנאה לכן קאמר בסיפא מן הא"י:

ועפ''י זה יתורץ הני תרי אמר מר שהקדים המאוחר ואיחר המוקדם ואקדים הקדמה אחת דהא ודאי לר"י כשם שחמץ של א"י אסור אחר הפסח לכל ישראל כך חמץ של הקדש אסור לכל ישראל דר"י חמץ סתמא קאמר כדלקמן דף ך"ח ע"ב ואמנם אף שכתבתי שחמצו של א"י לכל ישראל נאסר אבל לו לא נאסר וה"נ חמץ של הקדש לכל ישראל נאסר אבל להקדש לא נאסר מ"מ אינו שוה כלום אם אין פודין קדשים להאכיל לכלבים וכיון דהאי חמץ אסור לכל ישראל בהנאה שוב אין לו פדיון ואינו שוה כלום ואל כן בשל גבוה שהוא מופקד אצל ישראל באחריות גם. כן כיון שהגיע הפסח פסק האחריות לגמרי כמו בשל ישראל אצל ישר ישראל חבירו ולכן מתחלה לא היה יכול למרמי סיפא דקתני יכול יקבל פקדונות עם רישא להקשות והאמרת רישא אבל אתה רואה של אחרים דהוה יכילנא לאוקמי בין רישא ובין סיפא בקיבל עליו אחריות אלא דרישא מיירי בשל ישראל וממילא כשמגיע חצי יום י"ד נאסר בהנאה ופסק האחריות לכך אינו עובר הנפקד ושל גבוה ג"כ ניחא שכיון שנאסר לכל ישראל לאו בר פדיון הוא ואינו שוה כלום ופסק האחריות אבל סיפא תני יכול יקבל מן הא"י דזה אף שנאסר לכל ישר' מ''מ שוה ממון הוא לבעליו הא"י וממילא נשאר האחריות על הנפקד לכך עובר עליו הנפקד לכן רשם מתחלה אמר מר אין לי אלא שלא כיבשתו וכו' וקאמר רבא לעולם לא תיפוך וארישא וכו' ואם כן רישא אתה רואה של אחרים מיירי גם כן בא"י שוב שפיר הקשה והאמרת רישא אבל אתה רואה של אחרי' וכו' והוצרך לתרץ דרישא מיירי שלא קיבל עליו אחריות.

ואומר אני דלמ"ד דבר הגורס לממון כממון דמי א"כ מה שחייב כאן שקיבל אחריות הוא משום גורם לממון ולא מבעיא למה שאמר בתחלה בסוף הסוגיא הניחא למ"ד דבר הגורם וכו' אלא אפי' לאיכא דאמרי דאמר להיפך הניחא וכו אלא למ"ד כממון לא ימצא למה לי ומשני סד"א הואיל וכי איתא בעיני' וכו' נלע"ד שהכוונה שלא תטעה לחלק בהכי קמ"ל קרא לא ימצא שגם זה גורם לממון מקרי אבל לעולם שהטעם משום גורם לממון ובזה אתי שפיר כל מה שכתבתי לחלק בין של ישראל לשל א"י דשל ישראל שוב אינו גורם לממון כשנאסר בהנאה אבל למ"ד גורם לממון לאו כממון ושאני הכא דאמר קרא לא ימצא אם כן אין הטעם משום דגורם לממון רק גזרת הכתוב לאסור בקבלת אחריות אם כן אין לחלק בין של ישראל לשל א"י או אף אם נימא קמ"ל קרא דבכאן כממון דמי ושפיר יש לחלק בין של ישראל אבל עכ"פ יש גזירת הכתוב בכאן מה שאינו בכל התורה כולה ולפ"ז יש לדקדק באיכא דאמרי הניחא למ"ד לאו כממון דמי היינו דאיצטרך לא ימצא אלא למ"ד כממון דמי לא ימצא למה לי ומה קושיא ודלמא לא ימצא איצטרך לאסור אפילו של ישראל מגז"הכ דבזה לא שייך גורם לממון שהרי פסק האחריות ואעפ"כ גז"הכ לאסור ונראה דזה הי' כוונת רש"י שפירש למ"ד ר"ש קאמר לה ובזה מתורץ קושיא הנ"ל דר"ש סובר דחמץ לאחר הפסק מותר וא"כ גם של ישראל לא צריך קרא דגורם לממון הוא ואף שכתבתי דגם של ישראל כיון שכבר אסרוהו חכמים משום קנס לאו ממון הוא מ"מ קרא אי אפשר לאוקמי בהכי ודו"ק:

דף ו' ע"א א"י שנכנס וכו' אין זקוק לבער פירש"י כדאמרן אבל אתה רואה של אחרים וכו' והנה יש לעיין דתינח שאינו עובר בבל יראה דגבי בל יראה כתיב לך למעוטי של א"י אבל אכתי יהיה זקוק לבער מצד עשה דתשביתו דמסתמא כתיב אך ביום ראשון תשביתו שאור מבתיכם ולא כתיב לך ואם כן גם של אחרים בכלל ולכן נלע"ד מה דאמרינן לעיל שאור שאור לג"ש גם שאור דכתיב בעשה דתשביתו בכל ג"ש זו וכמו שהארכתי בחיבורי נ"ב חא"ח סימן ך' וילפינן מה שאור האמור בבל יראה הוא דוקא שלך ה"כ שאור האמור בתשביתו הוא דוקא שלך שם אמר רבא אם של הקדש הוא א"צ מ"מ מבדל בדילי אינשי מיניה והקשה הפ"י דאכתי ניחוש לגרירת חולדה וכדתנן מה שמשייר יניחנו בצנעא זכו' ואני אומר הך יניחנו בצנעא הוא עצה טובה שמא תטול חולדה בפנינו אבל באמת כשם שאין חוששין שמא גיררה חולדה כן אין חוששין שמא תגרר וכאן כיון שיש קצת איסור בכפיית כלי למ"ד אין כלי ניטל אלא לצורך דבר הניטל כמו שכתבו התוס' בד"ה כופה אלא שהתירו לו כדי דלא ליתי למיכל מיניה וכיון שבהקדש ליכא חשש זה משום חשש גרירת חולדה לא התירו טלטול כלי לצורך דבר שאינו ניטל ולפ"ז מה דאמר אחר כך חמצו של א"י וכו' ואמר רב בעצמו אם של הקד' הוא א"צ הכוונה שא"צ עשיית מחיצה אבל צריך כפיית כלי משום חולדה דשם לא מיירי בי"ט רק בעי"ט ובהכי ניחא דלכאורה אם א"צ כפיית כלי בשל הקד' ק"ו שא"צ מחיצה ואם כן למה אמר רב גופי' הך מלתא במחיצה הוה ליה למימר זה בכפיית כלי וק"ו במחיצה ולדידי ניחא דהוה אמינא דכפיית כלי שמיירי בי"ט ויש בו קצת איסור טלטול הכלי לכך א"צ בשל הקד' וסמכינן דבדיל מיניה אבל אח"כ דמיירי בעי"ט הוה אמינא דגם בשל הקד' לא סמכינן אטעמא דבדילי מיניה ויהיה צריך מחיצה קמ"ל דגם בחול סמכינן על בדילי מיניה אי נמי נלע"ד דאולי רב בעצמו סבר כלי ניטל לצורך דבר שאינו ניטל ואם כן סבר רב דאפילו ביום טוב צריך כפיית כלי אפי' בשל הקד' כקושיית הפ"י ורבא דאמר אם של הקד' הוא א"צ סובר אין כלי ניטל אלא לצורך דבר הניטל אלא דלפי זה היה ראוי להיות דין זה של רבא נדחה מהלכה שהרי אנן קיי"ל דכלי ניטל לצורך דבר שאינו ניטל ולפי גרסת הרי"ף בפרק כירה דף מ"ב ע"ב רבא אמר רב חסדא וכו' אם כן רבא גופיה אמר כופה עליו כלי וכו' ואם כן סובר כלי ניטל לצורך דבר שאינו ניטל שם מ"ט מיבדל בדילי וכו' לכאורה היינו לר"י לקמן דף י"א ע"א בחדש אבל לר"מ דאמר שלא ברצון חכמים וכו' אף דחד' בדיל מיניה גזיר' דלמא אתי למיכל ואמנם אין הכרח לזה וכאן ניחא גם לר"מ וע"כ לא גזר ר"מ אלא בחד' דלא בדיל מיני' לעולם רק עד אחר העומר אבל הקד' בדיל מיניה לעולם ובהכי מתורץ לקמן דף י"א ע"א קושיית התוס' בד"ה כל היכי שהקשו דר"מ אדר"מ ולפי מ"ש ניחא דבכור בדיל מיניה לעול יעויין שם ועור נלע"ד דע"כ לא גזר ר"מ דלמא אתי למיכל אלא כשמתעסק בו בקצירה או טחינה והרקדה אלא שמוצא חמץ מונח בביתו ואינו עוסק בו והאי מועיל מה דבדיל מיניה דלא גזרי' דלמא אתי למיכל שם ע"ב שהרי משה עומד בר"ח ומזהיר על הפסח ועל רבנן אין להקשות למה באמת המתין עד ר"ח ולא הזהיר שלשי' יום קודם שהטעם הוא שעדיין לא נצטוה כלל על הפסח עד ר"ח שנצטוה מפי הגבורה ועל הקב"ה בודאי אין לשאול טעם למה לא צוה מצוה זו קודם לכן ופוק חזי שגם רשב"א קאמר שהרי הקב"ה הזהיר בר"מ שאם היה אומר כן לא היה קשה וממאי דבריש ירחא שהרי תקב"ה בודאי בריש ירחא אמור פרשה זו וכמ"ש התוספות בד"ה ממאי וכו' אלא ודאי מהקב"ה לא ילפינן ועליו אין לשאול טעם:

שם אלא אמר רבה בר שימי וכו' וכאן אין להקשות כיון שכבר נצטוה משה במצרים על הפסח למה לא הזהיר עתה שלשים יום קודם לרבנן דסברי ש"וד שלשים יום ולכאורה רציתי לומר לפי שאז חל ערב פסח בשב' שר"ח ניסן היה באחד בשבת שעשר עטרות נטל אותו יום ועדיין לא ידע משה שפסק דוחה שבת עד שאמר לו הקב"ה ויעשו וגו' במועדו דדרשי' מיניה אפי' בשבת אלא שזה טעותא היא שאז היו מקדשי' עפ"י ראי' ומנין ידע משה שלשים יום קודם פסח שיהיה ר"ח ניסן באחד בשבת ולכן נלע"ד שמטעם אחר לא ידע משה שיעשו פסח שהרי באמת אותו פסח הוראת שעה היתה שהרי לא מלו במדבר וכמו שכתבו התוס' בקידושין דף ל"ז ע"ב:

שם ונכתב ברישא דחודש ראשון והדר נכתב וכו' עיין פירוש רש"י ולענ"ד נראה דאשמעתין פריך משום דבאחד לחודש הוקם המשכן וגם פ' פסח נאמר באי לחודש ויש להסתפק אם נאמר אחר שהוקם המשכן ומאהל מועד נאמרה או אם נאמרה קודם שהוקם המשכן והנה רוב המצות שבס' במדבר כלם נאמרו מאהל מועד ואיכא למימר שלא רצה לפתוח בפ' דלא נאמרה מאהל מועד לכך לא פתח בזו ואמנם בספרי הובא בילקוט פ' בהעלותך מפורש שגם פ' פסח נאמרה מאוהל מועד ויליף לה בגז"ש מדבר מדבר מה זו נאמרה מאו"מ אף זו נאמרה מאוהל מועד וא"כ בשמעתין דיליף ג"ש מדבר מדבר ואין ג"ש למחצה וגם לענין זה ילפינן כדיליף בספרי שגם זו נאמרה מאו"מ א פריך שפיר ונכתב ברישא וכו':

שם אמר רב יהודה אמר רב הבודק צריך שיבטל הא דאמר הבודק ולא היה לו לומר אלא צריך שיבטל והבדיקה כבר נזכרה במשנה אור לי"ד בודקין ונראה דקמ"ל בזה שבשעת בדיקה צריך לבטל ובזה ניחא מה שהקשה אחר כך ונבטליה בד' וכו' ולכאורה קשה והרי ר"י סתם קאמר צריך שיבטל ודלמא באמת כוונתו שיבטל או בד או בה' או אפילו בשית ולפי מ"ש ניחא שמוכח מדברי ר"י שיבטל בשעת בדיקה:

שם ונבטליה בד' ונבטלי' בה' יש לדקדק מה ס"ד דנבטלי' בד' כיון שיש זמן לבטל בה' דהא ודאי לכ"ע בה' ברשותיה קאי ואף לר' יהודה דאוסר באכיל' מ"מ כיון דמותר בהנאה הרי הוא ברשותו לענין ביטול וא"כ למה יקדי' לבטל בד' והרי כל עיקר כוונת המקשה להקשות מה צורך להקדים בביטול בעת הבדיקה ודי שיבטל בה ונראה עפ"י מה שמבואר בחידושינו לקמן בדף י"ג ע"א טעם דאמר ר"י תולין כל חמש והתיר ההנאה ואסר האכילה ולר"י ההנאה מחמץ בע"פ מחצות ולמעלה אסור מן התורה במו האכילה וכמפרש לקמן דף כ"ח ע"ב ומשעה שאסור באכילה אסור בהנאה אתאן לת"ק וא"כ למה באכילה גזר חמש אטו שבע ובהנאה לא גזר מכדי הא דאורייתא והא דאורייתא ומ"ש אכילה מהנאה ואמרתי דבאכילה שהי' חייב מלקות החמירו טפי לגזור בין חמש לשבע משא"כ בהנאה אף שהוא מן התורה מ"מ לית ביה מלקות [לדעת הרמב"ם שאין בשום איסורי הנאה מלקות על ההנאה] א לא החמירו לגזור חמש אטו שבע ועיין במשנה למלך פ"א מהל' יו"ט הל' י"ז בהג"ה. ולפי זה אומר אני דלענין ביטול שיבטל בחמש שפיר יש מכשול באיסור לאו לסברת רב אחא לקמן דף כ"ט דר' יהודה יליף שאור דאכילה משאור דראי' ואף דהדר בי' רב אחא מ"מ לא מכח קושיא או תיובתא הדר ביה וכבר מצינו שחכמי הש"ס תפסו סברא זו בחולין דף ד' ע"ב דקאמר סברוהו הא מני רבי יהודה היא עיין שם שהדבר תמוה דלר"י מה מועיל החילוף הא לר"י גם חמץ של א"י אסור וכבר נדחקו התוס' שם מאד אמנם הרז"ה ניחא ליה דהנך סברוהו תפסו במושלם סברת רב אחא בר יעקב וכן לדעת התוס' לקמן ולדברי רש"י לקמן דף כ"ט היינו אפי' לענין אכילה מתיר ואף התוס' שנחלקו היינו תוך הפסח שאם הישראל אוכלו הרי זוכה בו אבל אחר הפסח ודאי מותר לסברא זו גם באכילה ומעתה אם בטלו בשבע והוא יטעה שביטלו בחמש כי יטעה בין שבע לחמש יאכלו חמץ זה אחר הפסח כשימצאנו שיסבור שזה אינו חמץ של ישראל ויהיה מכשול באיסור מלקות דבאמת כבר היה שבע בשעה שביטלו ואין הביטול מועיל והוה חמץ של ישראל ואסור אחר הפסח לר' יהודה מן התורה בלאו והי' חייב מלקו' וא"כ גם המשך הגמרא וניבטלי' בארבע לר"י דלדידי' לא סגי בחמש דבדבר שיש בו איסור מלקו' גזרינן חמש אטו שבע ובחמ' היינו לר"מ דלא גזיר בין חמש לשבע אי נמי לר"ש דסובר אחר זמנו אינו עובר ולא משכחת מלקות אפי' אם יטעה בין חמש לשבע ועל בל יראה ליכא מלקות דלאו שאין בו מעשה הוא אלא דמרא דשעמתת' דהבודק צריך שיבטל הוא רב ורב פסק בשניהם כר"י בהא דתולין כל חמש פסק רב לקמן דף י"ג ע"א כר"י ובחמץ לאחר זמנו גם כן פסק רב לקמן דף כ"ט ע"ב כר"י וא"כ איך קאמר וניבטלי' בחמש ולכן נלע"ד דמה דאמר ונבטלי' בד' וניבטלי' בה' היינו דתליא בפלוגתא דר' יוחנן ור' שמעון ב"ל בירושלמי והובא בב"י סימן תמ"ח במי שביטל חמצו קודם הפסח ועבר עליו הפסח אם מותר או אסור דר' יוחנן אוסר דחייש להערמה ורשב"ל מתיר ומעתה לר' יוחנן ניבטלי' בחמש ואף שיטעה בין חמש לשבע לא משכחת מכשול לאיסר מלקות שהרי אפי' יסבור שביטלו בחמש והועיל הביטול אכתי לא יאכלנו אחר הפסח שהרי אסור מדרבנן ולריש לקיש ניבטלי' בד' אבל בחמש אם יטעה בין חמש לשבע יאכלנו אחר הפסח ויבוא למכשול איסר מלקות אי נמי וניבטלי' בד' אם יליף שאור דאכילה משאור דראי' ואי לא יליף ונבטלי' בחמש: שם וניבטלי' בשית והנה כאן קשה לי דהא לכ"ע שורפין בתחלת שש דבין שש לשבע רובא דאינשי טעי ואיך נתקן שיבטל בשית ושמא יטעה בין שש לשבע ואם נימא דכיון דגוף הביטול הוא רק משום משש שמא ימצא גלוסקא לכך כולי האי לא חיישינן לטעותא א"כ נסתר מה שכתבתי לעיל לתרץ מה דאמר וניבטלי' בארבע וניבטלי' בחמש:

והנה בלא"ה שה כיון דלא סליק עדיין אדעתא דבשש לאו ברשותי' קאי א"כ מתחלה מאי קסבר שהקשה וניבטליה בד' או בחמש כיון שיש לו פנאי נם בשית למה יקדים לבטל בד' או בה' ומתחלה הוה ליה להקשות וניבטלי' בשית ואח"כ כדמשני דלאו ברשותיה קאי הו"ל להקשות וניבטלי' בד' או בה' ובאמת ראיתי ברי"ף סדר קושיית הגמרא להיפך מתחלה הקשה ונבטלי' בשית ואח"כ הקשה וניבטלי' בד או בה' אבל לפי סדר נוסח שלנו קשה ולכן נלע"ד דלא כפירוש רש"י שפירש ולתקני חכמים וכו' ולדידי אדלעיל קאי שנשאר בקושייתו הראשונ' שיבטל בד או בה' ואי משום דלמא פשע אם יזדמן שישכח אחד לבטל אז השוכח ההוא יבטל בשית ואז ודאי יזכור ע"י השריפה וא"כ על כל אדם גזרו בין שש לשבע אבל על יחיד שישכח בד' או בה' לא גזרי כולי האי שיטעה עוד בין שש לשבע כנלע"ד לולי שרש"י לא פירש כן: